[א] ביום וכו'. יש לעשות בסעודה איזה דבר לסעודת אסתר דביום ההוא נתלה המן:

[ב] ואם לא אמרו וכו'. ואם מסופק עיין סימן תכ"ב בראש חודש:

[ג] [לבוש] תפילין וכו'. נתבאר בסוף סימן כ"ה לשון אחר שיש בידינו וכו', כתב מלבושי יום טוב זה האות שייך כל היום שכל היום כשר לנטילת לולב אלא מכיון שהרא"ש וטור לא הזכירו אין לנו לבדות אותו מלבנו ואף על פי שכל היום כשר מכל מקום בנטילה אחת יוצא מה שאין כן חמץ בפסח וסוכה בסוכות שחובו תדיר כל היום וזה דוקא חשש הרא"ש שהיא אות:

[ד] את יום טוב וכו'. שמע מינה דחול המועד לא מיקרי יום טוב ואין לומר בחול המועד הרחמן הוא ינחילנו ליום שכולו טוב (מגן אברהם). שמעתי שיום טוב שחל בשבת אומרים שכולו שבת טוב ומנוחה לחיי עולם (חק יעקב) ואין נוהגין כן אלא אומרים כל אחד בפני עצמו וכמו רצה ויעלה ויבוא:

[ה] [לבוש] דמאי שנא להזכיר וכו'. ועכשיו נהגו לומר מקרא קודש (אחרונים) וטעם מבואר בבית יוסף סימן תפ"ז דמקרא קודש מורה שיהיה כולם קרואים ונאספים בבית אלקים בתפילה, עוד יש לומר דאין מזכירין בתפילה אלא מה שנזכר בתורה ומלאכה נמי בכלל מקרא קודש:

[ו] [לבוש] ויש עוד וכו'. בכלבו עוד טעם כיון דאין חיוב מצה אלא בלילות ראשונות מה שאין כן סוכות כל שבעה ימים:

[ז] [לבוש] וקורין. וכשחל פסח ביום חמישי ישתנה הסדר כמו שכתב בסוף סימן זה:

[ח] [לבוש] ומנחה וכו'. כתב הגהות מיימוני במנחה אומרים ואני תפילתי וקורין שלושה בפרשת השבוע ואין אומרים צדקתך ולא משכיל ואומר אלקים יחננו, ערבית אתה חוננתנו ואין אומרים ויהי נועם ואומרים ויתן לך, עד כאן, אבל בכלבו סימן נ"ז כתב שאין אומרים גם ויתן לך וכן מסתבר דהוה זה כיום טוב דאסור במלאכה. כתב מהרי"ל אינו נהנה משום שבת כמו משבת דחול המועד דיש יום טוב לפניו ויום טוב לאחריו והוא בעצמו מועד. כתב מטה משה בשם שבלי הלקט שכח בתפילת שחרית ישמח משה ואמר אתה בחרתנו והזכיר של שבת אין צריך לחזור ולהתפלל, עד כאן, ובשבלי הלקט גופיה ותניא מבואר דהוא הדין בערבית ומנחה דשבת וחול המועד:

[ט] [לבוש] על גאולת מצרים וכו'. דכתיב לסוסתי ברכבי פרעה (ר' דוד אבודרהם):

[י] [לבוש] ואינו יודע וכו'. בתשובת רמ"א סימן ל"ה מתרץ כיון שלא נכתב על קלף, ועוד דדוקא איכה שחזן קורא להשמיע לציבור מברך והט"ז סיים המברך הוא ברכה לבטלה, מגן אברהם כתב דעיקר לברך לכן נראה לי לברך בלא שם ומלכות וכהאי גוונא מצינו בכמה ענינים:

[יא] ראה אתה אומר וכו'. דאית ביה את חג המצות תשמור ודרשינן כמו שכתב בסוף סימן זה וגם נזכרים שם שלושה רגלים (אבודרהם):

[יב] [לבוש] וטעמא וכו'. ולפי תרגום ירושלמי בשלח משמע שמתי יחזקאל היו משבט אפרים שיצאו ממצרים לפני הקץ ונכשלו ודומה קצת שהוא מעין המאורע (שבלי הלקט):

[יג] [לבוש] ולא בהזמנים. והוא חול המועד סוכות אומרים תירץ בסוף סימן תרס"ג, ומטה משה כתב בחול המועד סוכות מוציאין אחת ובשבת יש שינוי שמוציאין שתים אבל בחול המועד של פסח אין שינוי בשבת מחול:

[יד] [לבוש] ויושע וכו'. הכי נהוג הגהות מיימוני:

[טו] את מוספי וכו'. בכל שלושה רגלים בחול אומרים את מוסף וכשחלו בשבת אומרים מוספי ואף דביום שני של פסח מקריבין קרבן מוסף על העומר ובשבועות מקריבין יתר על מוסף שבעה כבשים ופר ואלים מכל מקום לא אמרינן מוספי אלא במוסף שנתוסף משום עצמו של יום אבל ביום שני של פסח נתוסף משום עומר ובשבועות משום שתי לחם ולא משום עצמו של יום:

[טז] [לבוש] ביום טוב שני של ערבית וכו'. באליהו זוטא כתבתי דאם חל שביעי בשבת דאין אומרים בו מערבית אומרים בשמיני מעריב של שביעי כמו בסוכות סימן תרמ"ב והבאתי ראיה מריש סימן תפ"ט דאין אומרים בליל שני משום יום הנף מכלל דבכל שאר יום טוב אומרים מראשון וכן פסק מגן אברהם שם:

[יז] [לבוש] אבל תמיהני וכו'. ואפשר לי ליישב כיון דאינו יום ממש חששו להפסקת גאולה לתפילה, ולא דמי לאי פתרוס שאומרים קודם עזרת, ונראה לי דאף למנהגים אם יש מילה אומרים יום ליבשה אף בחול אף דבשאר רגלים אין אומרים אותו בחול כי אם בשבת כמו שכתב סימן תקפ"ד וכן משמע במטה משה:

[יח] [לבוש] שפסקו צדקה וכו'. ועושין לו מי שבירך בספר תורה כי הצדקה מימינו והתורה מימינו הגהות מיימוני: