[א] [לבוש] ולא עד וכו'. והרא"ש פירש דדרך המקרא למנות בסכום עשירי אף שהוא פחות אחד וכן כל הנפש הבאה למצרים שבעים ובכן ארבעים יכנו, עד כאן. וקשה מזה ממה שלמדו בבבא בתרא דף קכ"ג זו יוכבד שנולדה בין החומות ובאמת שם הוי נמי יותר בסכום יחידות דחשיב בני לאה שלושים ושלוש והם שלושים ושתים כדפירש רשב"ם שם ואם כן תימא מאי מייתי ראיה מכל נפש שבעים דעל כרחך צריך לומר דקאי על יוכבד:

[ב] [לבוש] שהיה בו ביום וכו'. ומה שמקשין דהתורה ניתנה ביום נ"א לספירה עיין במחזור באריכות:

[ג] [לבוש] ומקדשין וכו'. בבית ממתינין לקדש עד הלילה דבעינן שבע שבועות תמימות (משאת בנימין וט"ז), וט"ז כתב מאחרין להתחיל ערבית וכו' וצריך עיון. כתב בשולחן ערוך מהר"י לורי"א צריך לטבול בערב שבועות, ודע שכל מי שבלילה לא ישן כלל ועיקר והיה עוסק בתורה מובטח לו שישלים שנתו ולא יארע לו שום נזק, עד כאן, והטעם כתב מגן אברהם על פי פשוטו שישראל היו ישינים כל הלילה והוצרך הקב"ה להעיר אותם לכך אנו צריכין לתקן זה, וסדר הלימוד עיין שם בשל"ה דף ק"ס וכל זה אינן אלא ממדות פרישות וזהירות. דין ברכת התורה נתבאר סימן מ"ז. כתב רוקח מושיבין התינוקות ללמוד בשבועות והאריך מה שעושין לו, וכן בכלבו סימן ע"ד האריך אלא דמשמע דעושין כן בשאר ימים וסיים שביום שאדם מכניס בנו לתלמוד תורה הוא לפני ה' כיום שעמדו ישראל בחורב:

[ד] [לבוש] ושהחיינו וכו'. ואם לא אמר שהחיינו בליל ראשון ושני מברך כל שבעה שהרי יש לה תשלומין כל שבעה (חק יעקב סימן תע"ג), וכן משמע במגן אברהם שם, וקשה דבעירובין דף ס' תן חלק לשבעה אלו שבעה ימי פסח לשמנה אלו שמונה ימי חג כשהוא אומר וגם לרבות עצרת וראש השנה ויום הכפורים וסלקא דעתיה שם לזמן דאם לא מברך ליל ראשון מברך כל שבעה ואם איתא דעצרת נמי כל שבעה אם כן אמאי למדו מריבוי דוגם הא נכלל נמי בחלק לשבעה, ועוד קשה דבראש השנה דף ד' קאמר דשמיני של חג תשלומין דראשון הוא ואם איתא דדין תשלומין וזמן חדא הוא אם כן איך קאמר בסוכה דף מ"ז כשם ששבעת ימי החג טעונין קרבן וזמן כך שמיני טעון קרבן וזמן בפני עצמו הא דין שמיני גופיה לענין זמן כדין שבעת ימי החג אף שלא היה לו זמן בפני עצמו:

[ה] [לבוש] אחר פסוק ראשון וכו'. בט"ז הקשה בזה ודעתו לומר אקדמות קודם שיתחיל לברכת התורה, וכבר תירץ הכל בתשובת שער אפרים סימן יו"ד ומקיים המנהג גם נמצא נדפס בלשון אשכנז ישן נושן מעשה באריכות דעל מה תיקנו אקדמות וסיים שכיון המעשה היה במדבר לכן תיקנו לומר אחר במדבר סיני זכר לנס. כתב בתשובת בית יעקב סימן קכ"ה יש מקומות נוהגין כשמגיע החזן לפסוק וידבר אלקים את כל הדברים האלה וכו' קורין הקהל עשרת הדברות ואחר כך החזן שאין לבטל מנהגם אבל בשאר שבתות שקורין עשרת הדברות יש לבטל מנהגם מפני התרעומת וכו' ובריש סימן קמ"ב נתבאר לקרות עליון בשבועות. כתב המנהגים אומר ארכין אחר וירד משם קודם וידבר אלקים ואומר אמר יצחק קודם כבד את אביך, עד כאן, ואף שאין אנו נוהגין באמר יצחק מכל מקום הבאתיו משום דזה על כרחך בתוך הקריאה אמרו שהרי כל עשרת הדברות קורא אחר כך ארכין דוקא בתוך הקריאה ולא שיאמר קודם שיתחיל ברכת התורה ומכל שכן שאין לאומרו אחר הברכה קודם התחלת הקריאה שזה הוי הפסק גמור גם אין לאומרו אחר וידבר וכו' לאמר דנשמע שאמר הקב"ה ארכין, לכן יש ליזהר לקרות על כל פנים בתחילה שלושה פסוקים קודם וידבר כי הוא סתומה ואחר כך ויאמר ארכין וכו' ויקרא וידבר וכו', ואם טעו וברכו ברכה אחרונה קודם וידבר וקראו אחר נראה יותר שיאמר ארכין קודם שיתחיל הברכה כן נראה לי, שוב ראיתי במהרי"ל שכתב זה לשונו ארכין אחר שקראו פסוק וידבר אלקים, עד כאן, וכדאי לסמוך עליו אבל לכתחילה אין לזוז ממנהגים וכדפירשתי:

[ו] ובמרכבה דיחזקאל וכו'. ויאמרנה בעמידה:

[ז] כמו אתמול וכו'. וכן נוהגים פה פראג:

[ח] [לבוש] ואינו יודע וכו'. ובאמת במחזור עם מעגלי צדק נדפס אל נא קודם כאשר נגליתה וכן במהרי"ל כתב לאומרו מיהו אנחנו נמשכין אחר מנהגי מהרא"ט:

[ט] [לבוש] ומברכין וכו'. בסימן ת"צ סעיף ה' נתבאר זה:

[י] [לבוש] מפני וכו'. ויש אומרים שמגילת רות מדברת מחסד ומתן תורה הוא חסד מתחילתו ובאמציעתו ובסופו, ויש אומרים לימדך שלא ניתנה התורה אלא על ידי יסורין. כתב רמ"א ונוהגין בכל מקום לאכול מאכל חלב יום ראשון של שבועות ונראה לי הטעם שהוא כמו שני תבשילין שלוקחין בליל פסח וכו' זכרון לשתי לחם וכו', עד כאן, ובכלבו סימן כ"ב זה לשונו, נהגו לאכול דבש וחלב בשבועות מפני התורה שנמשלה לדבש וחלב ונהגו בכל ישראל גם כן לשום במצות זפרין לפי שמשמח הלב, גם נהגו הנשים לעשות לחם ארוך ולו ארבע ראשים זכר לשתי הלחם, ומשמע אפילו בשני או מפני מזל תאומים המשמש בסיון, עד כאן, ובספר צידה לדרך סיים חלב הוא מזון הנערים לפי לרבותן כנגדו תורה מצוות מעשיות שהם על הרוב מזון נפשות המון והדבש מתוק והנער לא יוכל לקבלו והגדול מעט, כן בתורה חכמה אמיתית שתי הלחם מחיטים נגד נעשה ונשמע והם לחם הנפש, והעומר משעורים בפסח לפי שהגופות לבד יצאו משיעבוד לגאולה לכן קרבנן מאכל שאר בעלי חיים עד כאן לשונו, ומגן אברהם כתב דאותן שבעה שבועות היו שבעה נקיים דוגמת אשה ימי טהרתה מנדתה וידוע שהדם נעכר ונעשה חלב והיינו מדין לרחמים. ועיין יו"ד סימן פ"ט דאין צריך להפסיק בברכת המזון אם אין גבינה קשה ויזהר ליקח מפה אחרת ולחם אחר, גם כתבתי שם דיש נוהגין לאכול גבינה בסעודה מנחה אף שאין שש שעות מסעודה שחרית ובלבד שיחצוץ שיניו. דין תענית בשבועות נתבאר בסימן תקכ"ט, וחלב שנחלב ביום טוב בסימן תק"ה:

[יא] אסרו חג וכו'. יש נוהגין שלא יאמר תחנון עד י"ג בו ויש עד י"ד בו (שיירי כנסת הגדולה):

[יב] עשבים וכו'. בשמים של עשבים ושושנים שמחת הרגל (מהרי"ל), כשחל ביום ראשון הנהיג לשטוח בהכנסת שבת ופורסין פרוכת של יום טוב בערב שבת, וטעמא נראה לי דעשבים לא היה אפשר לשטוח במוצאי שבת אחר שנכנסו לבית הכנסת וקודם שנכנסו הוי שבת ואין שבת מכין ליום טוב אבל משום טילטול ודאי לא שייך איסור דהא הם בשמים כדלעיל ועוד קחשיב עליהם מבעוד יום, ומגן אברהם לא דק בזה. כתב בשל"ה שלא יחלק השמש עשבים עד אחר תפילת שמונה עשרה ואם יחלק לא יברך, וחק יעקב כתב דמותר לברך דקיימא לן בין הפרקים שואל מפני הכבוד ולא נהירא דלא עדיף מברכת טלית בסימן ס"ו. נוהגים להעמיד אילנות בבית הכנסת ובבתים והטעם במגן אברהם שבעצרת נידונין על פירות האילן: