[א] חיים וכו'. לפי שמותר לשחוט ביום טוב (סמ"ג וכלבו), ואם עומדים לגדל ולדות אסור כמו תבואה שמחוסרת טחינה (עולת שבת), ויש לחלק דטחינה הוי מלאכה אסורה לעשות ביום טוב בכולם מה שאין כן שחיטה דמותר באחרים לא הוי מחוסר מעשה אסור אבל לא תבואה וכו' דעת הט"ז דלדידן דאין לנו רשות הרבים משלחין כל מה שאינו מוקצה אבל במגן אברהם לא משמע הכי וכן משמע בפוסקים גם דמי למאי דקיימא לן בסימן תקי"ח סעיף ג' דאפילו מחצר לחצר אסור להוציא כל שלא עירב:

[ב] שמחוסרת טחינה וכו'. אף דאפשר לעשות מהן תבשיל מכל מקום עיקר תבואה עומדת לטחינה וזהו חמשת המינים (מגיד פרק ה'), וזה ראיה למה שכתב רש"ל סימן מ"ג דגם בשעורים שראוי למאכל בהמה אסור אלא דמגן אברהם כתב בשמו הטעם דאסור לשלוח לצורך בהמה כמו שכתב בסוף סימן תקי"ב ולכך מתיר לשלוח במקום שהיא רשות אחד לשבת, עד כאן, ועיינתי ברש"ל גופיה וליתא שמטעם זה, וגדולה מזו נראה לי דאף ששולח לצורך בהמה אסור כיון שעיקרו לטחינה, וכן לצורך אדם כגון חיטים לעשות ממנו אוכל אסור אלא דהט"ז כתב בפשיטות דמותר כשצריך לו או כשצריך לבהמה ולשון המגיד שם דאזלינן בתר רובו וצריך עיון:

[ג] זה אחר זה וכו'. נראה לי דהוא הדין בערבוביא ונקט זה אחר זה לרבותא דסיפא דבשכל אחד נושא מין אחד מותר אף בזה אחר זה וכן משמע ברמב"ם וסמ"ג וכן משמע בכלבו וצידה לדרך ודלא כים של שלמה וכמגן אברהם:

[ד] [לבוש] ונראה כמשלחו וכו'. ואפילו בחצר אסור (מגן אברהם):

[ה] תפילין וכו'. דוקא תפורין (עבודת הקודש דף מ"ד), ולא ישלח סנדל המסומר ומנעל שאינן תפור מפני שצריך עדיין לאומן (ש"ס), וכן פסק הרוקח סימן ש' ור"ן פרק במה אשה שאין נאותין בו בחול כמו שהוא בלא תפירה וזה פירוש התוס' שבת דף ס' ד"ה לא וכו' ושיירי כנסת הגדולה האריך בפירוש תוס' ולא ראה בר"ן: