[א] חרש שוטה וקטן וכו'. נכון שיניחו התינוקות בבית דדוקא במגילה עבדינן משום שמחה, ואם אי אפשר להניחם בביתם יחזיקו אצלם הנשים בבית הכנסת שלהם ולא אצל האנשים שמא יבטלו משמיעת קול בראותם תחבולות התינוקות מהרי"ל:

[ב] אבל שומע וכו'. ואחר מברך ב"ח. סומא חייב תקיעה ומוציא אחרים:

[ג] [לבוש] יש אומרים חיוב גמור וכו'. צריך עיון דאף למאן דאמר סוף פרק הערל שהוא בריה בפני עצמו מכל מקום ספיקא הוא וכן משמע ברמב"ם פרק ב' מהלכות ברכות ור"ן, גם קצת ראיה מהא דאין מוציא שאינו מינו והוא מש"ס, מיהו באיסור והיתר סימן מ"ד יש אומרים דזכר ודאי הוא ועיין ב"ח וצריך עיון:

[ד] ואפילו לעצמו וכו'. ועיין סימן קצ"ט ס"ק ה' דמזמנין עליו וכתבתי שם טעם לחלק:

[ה] יכולות וכו'. והוא הדין קטן אין מוחין בידו, אבל חרש ושוטה מוחין לתקוע שאינן באין לידי חיוב ב"ח. אבל מגן אברהם פסק דאין מוחין דהא אין בית דין מצווין להפרישו אפילו אוכל נבילות וכן מצאתי בספר אמרכל:

[ו] [לבוש] קודם שיתקעו בבית הכנסת וכו'. אבל במעגלי צדק כתב בשם מהרי"ל שלא יתקע בשלוש ראשונות משום דמיפקד דינא כמו שכתב סוף סימן תקצ"א, לכן יתקע להם אחר תקיעת בית הכנסת, עד כאן, ואם כן לא יוכל לברך להם. ולכן נראה לי דאם יש לו שופר אחר יתקע בשעת תקיעת בית הכנסת דאז אפילו הוא תוך שלוש ראשונות אין לחוש ואם לאו יכוין בלבו שלא לצאת בתקיעת בית הכנסת ואז יוכל לברך להם, מגן אברהם. ולעניות דעתי אפשר גם דעת מעגלי צדק כן שכתב זה לשונו, יתקעו מיד אחר שיתקעו בבית הכנסת עד כאן לשונו, ושינה מלשון מהרי"ל שכתב אחר שיתקעו אלא דמיד אחר שיודעין שהתחילו קאמר ועיין סימן תקפ"ה:

[ז] קונם תקיעתו וכו'. נתבאר בסימן תקפ"ה סעיף ה':

[ח] להתלמד וכו'. ומכל מקום אם גם כיון לבו למצוה יצא, וכן הוא בתוספת ראש השנה:

[ט] [לבוש] העובר לפני בית הכנסת וכו'. אבל עומד חזקה כיוון (ירושלמי). ונראה לי דוקא כשעובר ועמד, אבל בהיה עומד בתוך ביתו לא הוי חזקה. מי שבא לבית הכנסת לצאת ידי חובתו עם הציבור אף שבשעה ששמע לא כיוון לבו אלא סתמא יצא, אבל הבא לבית הכנסת בסתמא לא יצא, רדב"ז כנסת הגדולה מגן אברהם. ולענין ריחוק מבית הכנסת אם נראה לו ברור שקול שופר שמע יצא, ט"ז סימן תקפ"ז: