[א] [לבוש] ויש לה גג וכו'. קאי נמי על מטה הנזכר לעיל:

[ב] אם אין לה גג וכו'. גם בעינן שלא יהא פחות משלושה סמוך לגג רחב טפח עיין סימן שט"ו:

[ג] [לבוש] אף על גב שמטה הוא קבוע וכו'. כן כתב הר"ן. כתב ט"ז תימא לי אמאי לא משני בגמרא [סוכה] דף י' גם אמטה דהוי קביעי, לכן נראה לי דהמטה לא מיקרי קבוע, כיון שמעמידים אותו ממקום למקום, מה שאין כן בקינופות ונקלי"טין שהם אינם זזים מן המטה וכיוצא בזה מבואר בר"ן פ"ב במשנה דסומך סוכתו בכרעי המטה, עד כאן. ולעניות דעתי תמוה לומר סברא זו דקינופות מיקרי יותר קבוע ממטה עצמו דאם מעמיד המטה ממקום למקום גם הקינופת מעמיד עמה, וכן מבואר בספר החינוך פרשת אמור ומה שכתב הט"ז ממשנה דסומך סוכתו עיינתי דלא דמי דהתם כשסומך כשנוטל המטה נופל הסוכה, וכשמסכך על המטה אינו נופל, לכך הוי קבוע יותר מסומך, וכמו שתמה הט"ז בגמרא הנזכר לעיל. לעניות דעתי לא קשה מידי דהא גם גבי קינופות משני בתחילה התם דגביהא עשרה כמו דמשני גבי מטה אלא דלבסוף הוכרח לאוקמי בקביעי אלמא דעדיף תירוצא דגבוה עשרה, אי נמי דבאמת קאי נמי למסקנא אמטה. עוד יש לומר דסברת דמטה לגבה עשוייה דוחה סברת קבוע ודו"ק. ומה שתמה הט"ז עוד בגמרא אמאי לא אמר דנקליטין וקינופות שוין וכו' הוא תמוה שזה הקשה תוס' שם ד"ה אי וכו':

[ד] [לבוש] אלא על גביו וכו'. בזה נראה לי לתרץ מה שתמה בתוספות יום טוב ריש פרק ב' דסוכה שאמר ר' יהודה נוהגין היינו לישן תחת המטה אמאי לא פליג ר' יהודה לעיל בקינופות, עד כאן. דנראה לי דמודה שם כיון דלתוכו עשויות, ואף דמתיר בכילה בדף י"א היינו משום דלא קביע, אבל קינופות דקביע מודה והא דמתיר במטה היינו משום דלגבה עשויות הוי כמו עראי דכילה:

[ה] והוא שלא יהיו וכו'. נראה לי דהנך עשרה טפחים מארעא משחינן אף על פי שאין עשרה טפחים מן המטה לכילה, וכן משמע בתוס' [סוכה] סוף דף כ"א (מגן אברהם). ומסוגיא דשמעתא דף י' נראה לי להיפך וכן משמע בכל הפוסקים ומתוס' עיינתי דלאו ראיה כלל דהתם מיירי שאף שהמטה נוטל ממקומו הסוכה נשאר במקומו מה שאין כן הכא דאם המטה ניטל, גם הנקליטין נוטלין עמו ודו"ק שהוא ברור:

[ו] ויש מכשירין וכו'. זה דעת הרי"ף ורמב"ם והביאו רבינו ירוחם וכן מבואר בהרא"ש, ובאמת תמוה על הטור ורמזים שפסק כסברא ראשונה בתוס' דף י' דאף שגבוהין עשרה טפחים אין איסור אלא מדרבנן:

[ז] לנוי וכו'. אפילו רחב ארבע טפחים (מגן אברהם). אבל במטה משה כתב אם אותה עטרה שעושים לנוי חמתה מרובה מצלתה ליכא למיחש דלא מצי פסיל דלא מתקרי סכך אלא אם כן צלתו מרובה מחמתו, עד כאן. וצריך לומר דמכל מקום יש ליזהר שמא יתלה הרבה עד שיהא צילתו מרובה: