[א] הושענא רבה וכו' לפי וכו'. עוד טעם אמר הקב"ה לאברהם אני יחיד ואתה יחיד אתן לבניך יום כ"א וזהו הושענא רבה כשמי אהיה גימטריא כ"א ואברהם דור כ"א מאדם. תרבע כ"א פעמים כ"א יעלה תמ"א למפרע הוא אמת חותמו של הקב"ה, ועוד כי יום כיפור בעשירי לחודש כנגד י' של שם, ואחר חמישה ימים סוכות כנגד ה' של שם, והושענא רבה אחר ששה ימים הרי תשלום של שם ד' דה"א אחרונה כפולה (עיין מטה משה):

[ב] [לבוש] שמרבין בו במערכה וכו'. לפי שלא היה יום מרובה בקרבנות כשביעי של סוכות שבו עובר על בל תאחר אם עבר החג ובעוון נדרים גשמים נעצרים לכן בסוף כל נדרי יושב בדין על המים אם יתן נדרו בעתו ומביאים קרבנותיהן בהושענא רבה קשורים בענפי ערבה, אסרו חג בעבותים על קרנות המזבח, ואומרים רבונו של עולם מה שנדרנו הבאנו והענפים שאסרנו בידינו הואיל ולא עצרנו מתתן גם אתה אל תעצור, כשם שערבה הזאת גדילה על המים כן תתן לנו מים, כן הוצאתי והעתקתי בקצרה מספר אמרכל וכיוצא בזה ברוקח:

[ג] ונוהגין להרבות וכו'. ומשכימים לבית הכנסת והוא אחד מחמישה השכמות ראש השנה ויום כיפור הושענא רבה תשעה באב פורים. כתב במהרי"ל למעשה שהיו סבורין שעמוד השחר עלה ושגגו דעדיין הלבנה זורחת ואחר כך החשיך והמתינו כמעט שעה עד שעלה עמוד השחר וערב ראש חודש חשון גזר מהרי"ל וכל הקהל שיתענו ולקרות ויחל ולומר סליחות על שאמרו פסוקי דזמרה והניחו טלית ותפילין בעוד לילה:

[ד] כמו ביום טוב וכו'. מפני שהוא סוף החג והקפה ותשלום שבעים פרים וקודם החתימה, ולכן נהגו להדליק שיורי נרות של יום הכפורים (מטה משה ושיירי כנסת הגדולה). ושבלי הלקט כתב דמדליקין נרות לכבוד התורה שמוציאין, עד כאן. ולפי זה גם בשמחת תורה לילה ויום יש להרבות בנרות:

[ה] לטבול באשמורת וכו'. ונכון לטבול מבערב הושענא רבה ללמוד כל הלילה בטהרה (שיירי כנסת הגדולה ושל"ה). אין ראוי לאדם לשמש מטתו בליל זה שהוא ליל החתום (שיירי כנסת הגדולה), ועיין סימן תצ"ד. כתב שבלי הלקט יש נוהגין להיות נעורין כל הלילה וקורין מבראשית עד וזאת הברכה, לפי שביום מחרת צריכין להשלים התורה, עד כאן, וכבר נהגו ללמוד התיקון:

[ו] ללבוש הקיטל וכו'. ובמדינתינו אין לובש רק החזן ושאר העם לובשין בגדי של שבת ולא הקיטל:

[ז] להתיר וכו'. כדי לקיים דברי שניהם כל ששה כרבנן (רוקח רכ"ג) ובש"ס דלרבנן אין צריך אגוד בריש פרק לולב הגזול, והב"ח כתב דנענוע לעצור טללים רעים ובהושענא רבה מתיר אגוד לנענע ביותר לעצור מאחר שעכשיו גמר החתימה דמים:

[ח] [לבוש] שכתוב בפירוש בתורה וכו'. תימא הא בסוכה דף מ"ג פריך לולב נמי לידחי כדי לפרסמו שהוא מן התורה פירש רש"י לפרסם שהוא מן התורה כל שבעה דהא לא איפרשא בהדיא, ומשני לולב לכל מסור וגזירה דרבה כו'. ואין לומר על מה שכתבו תוס' שם ד"ה לא וכו' דהני כתיבי בהדיא וכו' דיש לומר דתוס' קאי על יום ראשון דכתיב בהדיא אבל על הלבוש דמשמע דקאי בזמן שבית המקדש קיים, ואז באמת יום ראשון דחה שבת אפילו בגבולין כמבואר בש"ס קשה. גם קשה על תוס' דהוה ליה לשנויי הא דלא חיישינן בשופר ולולב שלא יקלע בשבת משום דידעו הא דנדחה משום גזירה דרבה וכו' מה שאין כן ערבה דשלוחי בית דין מייתי ליה, ועיין ריש סימן תק"ח כתבתי עוד תירוץ על תמיהת התוס' ועיין סוף סימן תקפ"ח:

[ט] [לבוש] ומה שקבעו וכו'. והט"ז כתב ששביעי יותר קדוש שהיו מקיפין שבע פעמים, עד כאן. וקשה אם כן מאי פריך בגמ' ולידחה בחד מהנך, ומשני כיון דמפקת ליה מראשון אוקמי אשביעי ופירש רש"י יום מסויים תיפוק ליה דקדוש יותר:

[י] [לבוש] ונוהגים וכו'. במדינתינו לא ראיתי נוהגים להקיף מי שאין לו לולב ואי מיירי בדליכא לולב כלל בקהילה כמו שכתב סימן תר"ס לא הוה ליה למימר לשון אפילו מי שאין לו וכו' ומי שיש לו וכו' גם לא שייך בזה נוהגים דמילתא דלא שכיחא הוא וצריך עיון. ומכל מקום לדינא נראה ודאי להקיף בערבה לחוד כמו שיתבאר:

[יא] [לבוש] שניהם וכו'. הנה בבית יוסף כתב בשם הר"ן דמקיפין בלולב בלא ערבה וכן פסק בשל"ה דף בשם הר"ש דנוהגין ליטול שניהם. ואני תמה הא ראיתי בראב"ן דף פ"ב פסק כמאן דאמר בערבה מקיפין דרב יוסף איתותב בכולה וכן פסק בספר אמרכל בשם אבי"ה וכן כתב בשבלי הלקט. ובספר המנהיג מצאתי דר' אלעזר תלמיד לגבי ר' חנינא לכך הלכה כר' חנינא דמקיפין בערבה והכי פסקו רברוותא הלכה למעשה, עד כאן, וכן משמע בטור. עוד כתב ספר אמרכל איפלגי אמוראי אי מקיפין בערבה אי בלולב ולא ידענא הלכתא כמאן הלכך אם אין לולב אין היקף דהא בשבת אין מקיפין כיון שאין נוטלין לולב וכן פסק ספ"מ ורש"י, עד כאן. ונראה לי פירושו בסוכות אבל בהושענא רבא מקיפין בערבה אם אין לולב וכשיש לולב מקיפין בשניהם:

[יב] לחבוט וכו'. ויש אומרים שצריך לנענע בה ונוהגים לעשות שניהם מנענעות בה ואחר כך חובטין אותה (רמ"א). ויש אומרים הוא רש"י שפירש חיבוט נענוע, ומזה הקשיתי על הלבוש ריש סימן תק"ח דלרש"י תיקשי אמאי אין חיבוט דוחה שבת עיין שם, גם אמאי קאמר בש"ס [סוכה] דף מ"ג שביתוסים אין מודים שחיבוט ערבה דוחה שבת הא ודאי לית להו איסור טילטול דרבנן:

[יג] על הקרקע וכו'. בסוף תשובת משאת בנימין כתב שמוכח מזוהר פרשת צו דוקא על הקרקע וכן כתב תולעת יעקב כלומר לבער הדין שלא ימצא ולהורידו עד העפר, ומלבושי יום טוב הביא הזוהר וסיים ואם כן חבטה זו היא כמו זריקה בכח כמו חבטה דפרק הכונס, ואולי שאנו שמכים על כלים כדי להשיר העלין ואחר כך זורקין אותו על הזיזין שבבית הכנסת היינו נמי שמשירין ניצוצי הדין וזורקין אותן לסיום של ימי הדין עד כאן לשונו. ובספר תניא כתב מנהג פשוט בידינו שקיבל מאבותינו לאחר שנגמרו מצות הערבה כשיוצאים מבית הכנסת כל אחד מוליך הערבה לביתו ומשימין אותו סמוך לראש מטתו לחיבוב מצוה, עד כאן, ועיין סעיף ט':

[יד] פעמים וכו'. והאר"י כתב על הקרקע חמישה חבטות למתק חמישה גבורות, אותיות מנצפ"ך:

[טו] [לבוש] גם בפחות וכו'. באליהו זוטא הקשיתי דבשולחן ערוך ורמ"א משמע דדוקא עלה אחד בבד אחד כשר, אבל פחות משיעור ארכו פסול אף דיעבד ושכן מבואר בבית יוסף ודרכי משה בשם הר"ן וכן בשבלי הלקט ותניא שגזולה ויבשה ושאר פסולין פסולין גם בערבה זו. אך רש"י לא פירש כן וצריך עיון:

[טז] [לבוש] לכך טוב וכו'. וזה לשון רש"י נוהגים להביא ענפים ארוכים ויפים שמנכרא מצוה בעין יפה, עד כאן. ובספר אמרכל ערבה היתה של עשר אמות דמזבח גבוה כן לכך צריך שיקח ערבה יפה וגסה וארוכה וזהו שיסד הפייט עומסי ערבה להקיף המזבח:

[יז] שלא יאגוד וכו'. ומכל מקום אוגדין בלולב דכל לנאותו אינו חוצץ עיין ריש סימן תרנ"א:

[יח] ויש אומרים וכו'. ור"ן וריא"ז ושבלי הלקט ותניא ורוקח וספר יראים פסקו כסברא ראשונה, מיהו בעל הלכות גדולות וספר אמרכל בשם ר' שבט פסקו דיוצאין:

[יט] [לבוש] שבעה בדים וכו'. וכן כתב הב"ח בשם הר"ש, ובמהרי"ל דנטל שלושה בדים, והאר"י ז"ל כתב שיקח חמישה גבעולין נגד חמישה גבורות ומנחם עזריה סימן כ"ה כתב מצוה מן המובחר בשני בדין נפרדין. וגאון אחד נטל קלח אחד שהיה שבעה עשר בדים כמנין השם בן ד' במספר קטן וסיום כיון דמנהגא הוא כל דרך איש ישר בעיניו ואחר כוונת הלב הם הדברים:

[כ] [לבוש] כתבנו למעלה וכו'. בסוף סימן תרנ"א:

[כא] אחר נטילה וכו'. האחרונים ושל"ה האריכו בזה, ועיקרו שלא ליטלו בשחרית כלל רק במוסף להושענות יטלו ויקיף עמו ולא יניח הלולב מידו עד שיגיע לקול מבשר, כי קודם זה נזכר שיטלום בדרך מטעתם דקאי על ארבע מינים וכמו שכתב הט"ז, גם ארבע מינים הם לרצות על המים:

[כב] אם לא התנה וכו'. הקשה מגן אברהם הא פסק בסימן תרמ"ט סעיף ה' דלא מהני תנאי לאותו יום, עד כאן. ויש לומר דשאני ערבה דאינו אלא מנהגא של נביאים:

[כג] יש ליזהר וכו'. ונתבאר בריש סימן תרמ"ט:

[כד] יש להחמיר וכו'. אפילו לא צוה לו לקצצו בשבת, רק אמר שתהא מזומנת למוצאי שבת, ועיין סימן תרנ"ה:

[כה] [לבוש] שבעה פעמים וכו'. נגד שבעה רקיעים (אבודרהם):

[כו] [לבוש] זכר ליריחו וכו'. כמו שהושיעם אז לפי שהקדישו מה שבתוכה כך עתה יום הנזכרים ושבעה קולות על המים ושבעה עניות ושבעה הללוהו בתקע שופר ובפרקי דר' אליעזר שבעה פעמים עין העין העינה. עוד עיין ברוקח סימן רכ"א שהאריך בהרבה רמזים בזה הענין. כתב רמ"א כתבו ראשונים זכרונם לברכה שיש סימן בצל הלבנה וכו', והלבוש השמיטו משום שמסיים הרמ"א שרבים אינם מבינים הענין על בוריה ויותר טוב להיות תמים ולא לחקור עתידות. ואבודרהם כתב דיש שכורכין בסדין ויוצאין לצל הלבנה ופושטין מעליהן הסדין ונשארין ערומים ופושטין איבריהם ואצבעותיהן אם מצא את צילו שלם טוב הוא, ואם יחסר צל ראשו בנפשו הוא, ואם יחסר צל אחד מאצבעות ידיו סימן לאחד מן קרוביו ויד ימין סימן לבניו הזכרים, ויד שמאל סימן לנקבות וזה הפירוש סר צילם מעליהם, וזה הצל מיירי בבואה דבבואה כי צל אי אפשר שלא יהא, מיהו סיים שם שאין ראוי לנהוג מנהג זה. גם ברוקח שם האריך בזה דשדים מצויין אצל צל הלבנה:

[כז] [לבוש] אפילו כיסם וכו'. ועכשיו גובין צדקה. אסור לקבוע סעודה ממנחה ולמעלה ודלא כאותן שאוכלין ושותין ומשתכרין עד שאין יכול לקדש בלילה (מגן אברהם סימן תרס"ח), ועיין מה שכתבתי סוף סימן תר"ס: