[א] מכוסין בבגדו וכו'. פירוש שצריך לכסות אותו בבגדים אשר לא נתזו המים עליהם וכן כתב הבית יוסף בשם הגמרא, ואף שפסק בבית יוסף דלא כהגמרא נראה היינו לענין הרחקה דיש קצת איסור בהרחקתו בתפילה, אבל לענין לכסות מודה שיש להחמיר, וכן משמע בתשובת רמ"א סימן נ"ח. וראיתי בדרישה דאישתמיט ליה תשובת רמ"א הנזכר לעיל, ומכח קושיא דשולחן ערוך פסק נגד דבריו שבבית יוסף, פירוש מה שכתב השולחן ערוך מכוסים רצה לומר שנבלעו המי רגלים בבגדיו שנפלו עליהן מתחילה ואיכא בעין אף שיש בהם כדי להטפיח עד כאן, ולא דק ולא נהירא כלל למעיין. ואם הבגדים מגולים צריך להסירן אבל בתפילה שאסור לזוז ממקומו מתפלל כדרכו, בית יוסף:

[ב] מי רגלים בארץ וכו'. פירוש שגם בארץ נפלו דאילו בארץ בלבד גם בתפילה צריך להרחיק כדלקמן בסוף סימן צ' בהג"ה. ובזה מתורץ קושיות מגן אברהם, דבסוף סימן צ' פסק דלא ימתין דשם אפשר לילך ממקומו והוא טהור:

[ג] מרחיק וכו'. דוקא בקריאת שמע אבל תפילה אסור ללכת ממקומו וצריך להמתין עד שיבלע ואם הוא קרקע ואינו נבלע מותר להתפלל כיון דמדאורייתא אין אסור רק כנגד הקילוח (לבוש ועולת תמיד). אבל בלחם חמודות ונחלת צבי וסק"ג כתבו דהשולחן ערוך חזר ממה שפסק בבית יוסף, אלא סבירא ליה דגם בתפילה מרחיק, מיהו בתשובת רמ"א שם פסק נמי כבית יוסף ולבוש. כתב רמ"א שם כשלא הוצרך להטיל מי רגלים בשעה שהתחיל להתפלל רק שידוע שקודם גמר תפילתו אי אפשר לו להתאפק מותר להתפלל בענין זה, אבל אם נצרך לכך ודאי אסור, ותפילתו תועבה ואין חילוק בין אונס או לא. מיהו מי שיש לו חולי אבן בבני מעיים שאין יכול לעכב עצמו ומטפטף תמיד מותר בקריאת שמע ובתפילה ובשעת הטפת מים יפסיק ואחר כך חוזר וקורא ומתפלל, ומכל מקום יקפיד שיהיה לו בגדים העליונים נקיים רק יהא לו בגד או ספוג סביב איברו ואז המי רגלים כמונחים בכיסוי דמי, עד כאן:

[ד] ויש אומרים דאם שהה וכו'. עיין לעיל סימן ס"ה וסימן פ"ה: