שיש להן מעשה. בירושלמי ריש תרומות אמר ואיזו מעשה שלהן ר' חונא אמר בתפוש בהן בטל ותנינן תמן הורידה חש"ו אע"פ שחשב שיודחו רגליהם אינן בכי יותן שיש להם מעשה ואין להם מחשבה ואיזו מעשה שלהם אמר ר' חונא במשפשף בהם במים. והוא מתני' דשלהי פ"ג דמכילתין:

וכי מפני מה טמאו מפני משקה הפה. אר' יהודה פליג דקמפליג בין לחים ליבשים א"ל ר"מ וכי מפני מה טמאו מפני משקה הפה. שדרך להתיר קשר האגודות בפה ונטמאו ממשקה הפה ומה לי לחים ומה לי יבשים. ור' יהודה סבר כלום מתירן אלא ביבשים מבחוץ ולחים מבפנים מתירן בפה ומהפך את שמבפנים לחוץ ואת שמבחוץ לפני' כדי שיתלחלח כולו אבל בלחים גם מבחוץ אינו מתירו ואין בו משקה הפה כלל. והכי אמרינן בירושלמי דדמאי פ"ה דטעמא דר"מ דמטמא משום משקה הפה משום דמתירן וקושרן בפיו להפך שבפנים לחוץ ושבחוץ לפנים דאמר התם ר' יונה בעי וכר' מאיר מעשר מכל קלח וקלח דתנינן תמן אמר רבי מאיר וכי מפני מה טמאו מפני משקה הפה כמה דתימר תמן דרך אגודה ליתור והיא קשורה בפיו ברם הכא דרך אגודה ליתור והוא נותן מה שבפנים לחוץ ומה שבחוץ לפנים:

כל הדגים בחזקת טומאה. מפני שמנער את הרשתות ומפיל המים על הדגים ולאחר מותן עודן המים עליהם ומתכשרו ויש טמאין בהן ומתטמאין:

חתיכות אלתות. שחי הרבה לאחר שיוצא מן המים וקודם שימות ויחשב אוכל מתנגב מן המים שנפלו עליו מהרשתות הלכך טהור:

כל הציר בחזקת טומאה דחיישינן שמא נפלו עליהם רוב מים. אבל אם ידוע שלא נפלו עליה רוב מים טהורה. והאי תנא ר' שמעון הוא דאמר גבי עצים (ספ"ד) אם היו לחין והסיקן ורבו המשקין היוצאין מהם כו' טהורים דמי פירות מבטל ולכך ע"ה נאמנים עליהם לומר שלא נפלו עליהם רוב מים חוץ משל דגה מפני שהן מפקידין אותה כו' הלכך אינו נאמן על הדגה מפני שמפקידים אותה אצלו וחיישינן אימא נפל עליה רוב מים אצל ע"ה הנפקד והוא אינו יודע:

ראב"י אומר כו' מים כ"ש טמא. פליג בתרתי קסבר לא בעינן רוב מים אלא אפילו כ"ש טמא דציר אינו מבטלו וע"ה אינו נאמן עליו הואיל ובכ"ש מתטמא:

מי רגלים בין גדולים בין קטנים. בין של אדם גדול בין של אדם קטן:

לדעתו ושלא לדעתו. אמי רגלים קאי:

והמוחל כשמן כו' רמ"א אע"פ שאין עמו שמן. ואזדו לטעמייהו דתנן בטהרות (פ"ט) והמוחל היוצא מהם טהור נגמרה מלאכתן הרי אלו מוכשרין המוחל היוצא מהם ר"א מטהר וחכמים מטמאים אר"ש לא נחלקו על המוחל היוצא מן הזיתים שהוא טהור ועל מה נחלקו על היוצא מן הבור שר"א מטהר וחכמים מטמאים. ובהא פליגי ת"ק סבר מוחל עצמו הוא משקה ובמוחל עצמו פליגי ר"א ורבנן אם נגמרה מלאכתו ור"ש סבר מוחל עצמו אינו משקה ואפילו נגמרה מלאכתו דכ"ע טהור כי פליגי ביוצא מן הבור לפי שא"א בלא צחצוחי שמן ולהכי רבנן מטמאין בנגמרה מלאכתן וסתם מתני' ר"מ ות"ק דהתם היינו ר"מ דהכא. וג' מיני מוחל הן קודם שנגמרה מלאכתו דברי הכל טהור כדקתני רישא דהתם המוחל היוצא מהן טהור היוצא מן הבור בין לר"מ בין לר"ש חכמים מטמאים לא נחלקו ר"מ ור"ש אלא אם נגמרה מלאכתו ועדיין לא יצא מן הבור לר"מ בזה חכמים מטמאים ולר"ש טהור. והיינו דאמרינן בשבת בפ' חבית דתניא ר' יעקב אומר מוחל הרי הוא כמשקה ומה טעם אמרו מוחל היוצא מתחלה טהור לפי שאינו רוצה בקיומו רש"א מוחל אינו כמשקה מה טעם אמרו מוחל היוצא מעקל בית הבד טמא לפי שא"א בלא צחצוחי שמן מאי בינייהו א"ב דאתא בתר איצצתא. כלומר ר' יעקב סבר כת"ק דטהרות שמוחל הרי הוא כמשקה ומה טעם אמרו כלומר הא דתנן בטהרות המוחל היוצא מהן טהור לפי שאינו רוצה בקיומו כלומר שעדיין לא נגמרה מלאכתו שהוא רוצה עדיין ליקח עוד כדקתני בטהרות ורוצה להניח שם עוד מה שיקח עד שיתרככו גם אותם שיקח ובתוך כך יתקלקלו הפירות האלו ולכך אינו רוצה בקיומו. ורש"א מוחל אינו כמשקה ומה טעם אמרו כלומר שמודה ר"ש במוחל היוצא מן הבור שחכמים מטמאים וקאמר מפני שא"א בלא צחצוחי שמן. וקאמר מאי בינייהו קודם שנגמרה מלאכתו לכולי עלמא טהור ולאחר שנגמרה מלאכתו שהוא יוצא מן הבור לכ"ע טמא ומשני דאתא בתר איצצתא אותם שנגמרה מלאכתם שאינו רוצה ליקח עוד ואינו יוצא מן הבור בהא פליגי ר' יעקב ור"ש כדקא פליגי ת"ק ור"ש בטהרות והיינו נמי פלוגתיי' הכא דר"ש סבר שאין המוחל יוצא מידי שמן שא"א בלא צחצוחי שמן ור"מ סבר אע"פ שאין עמו שמן שהמוחל עצמו הוא משקה ומכשיר אף בלא שמן: (שייך למ"ה):

ואין לנו כיוצא בו. שיהא הדם מטמא כבשר ובשיעורו: