מעביר בנו ובתו. נחלקו רבים אם העברה זו שריפה אם לאו, וראיתי. De jurieu Hist. de dogmes etc. 556 שהביא ראיה מיחזקאל ט"ז להוכיח שאין העברה רק שריפה והוא מ"ש שם ותקחי את בניך ואת בנותיך אשר ילדת לי ותזבחים להם לאכול המעט מתזנותיך ותשחטי את בני ותתנים בהעביר אותם להם ורצה לפרש שהעברה זו מעין כל האמור ר"ל שריפה, ואין זה מוכרח כלל ואדרבה יש טעם לומר שהוא ענין בפ"ע שאם לא כן מה זה שהפסיק בשחיטה בין הזביחה להעברה, ועוד שאין מדרך המדבר לרדת פלאים בכח המליצות ואין ספק כי זביחה ושחיטה קשה מהעברה ועוד מה הלשון אומרת ותתנים בהעביר אותם להם, ומה נתינה גדולה מזו שנשחטו לשם האליל עד שיצטרך להעברה? על כן לבי אומר לי שיחזקאל מלי מלי קתני וביאר מיני העבודות שהיו עובדים אליליהם האחת היא השחיטה ושפיכות דמם לפני המזבח, והשנית היא ההעברה ולא ביאר מה היא, אולם רמז יש בכתוב כי העברה איננה שריפה רק כמין הקדש שמקדישים היו אותם אל האליל וזהו שאמר ותתנים בהעביר אותם להם, תפס לשון נתינה המורה בענינים האלהיים על ההתיחדות וההקדש לעבודת גבוה כמו נתונים נתונים המה לי מתוך בני ישראל תחת פטרת כל רחם, ואולי היתה העברה זו כמין תנופה שהניף משה את הלויים להקדישם לגבוה — וראיתי לכותב הנזכר שסומך על מליצות כהנה שבתורה כמו כל דבר אשר יבוא באש תעבירו באש וטהר, ואצלי אין זו ראיה כי לא נכלל בהעברה זו ההפסד והכליון כמו שנכלל בשרפת הבנים, ואדרבה לא נאמר תעבירו באש אלא על דבר שבהעברתו אינו נשרף וכלה וענינו כאן ההתיחדות וההקדש כמו שאמרנו, והתרגום היוני מסכים לזה שתרגם Pericateron העברה דרך טהרה — ומה שיחזיק דעתנו שכבר היתה מין עבודה בהעברה לבד וזה אצל גויי איטאליא הקדמונים כאשר העד העיד בנו האיש De Jurieu עצמו, ראה. Varro Apud. Schol. Horatii Ovid. Fast. lib. lV. 779 וטען De Jurieu כי אין מנהג זה רק אחרון ושנוי ששנו האיטאלקים בחקי העבודה זרה הקדמונית — ואין זה מוכרח ולא נראה כלל שכבר יש טעם נכון להעברה זו מבלי שנתלה אותה בשנוי המנהג כי ידענו היות האש אצל הקדמונים קדוש וטהור גם מטהר ומקדש אחרים, ולתכלית זה נתיסדה העברה זו באש אצל הסורים והאיטאלקים, ואעידה לי עדים נאמנים הא הוא המשורר עצמו שכתב. Omnia purgat edax ignis retiumque METALLI excoquit וזה על דרך שהסמכנו העברת הבנים להעברת כלי מתכות, והב' הם רבותינו שיחסו לנבדלים מחומר, הטבילה באש ואמרו על המלאכים שטובלים בנהר די נור ועל דרך ענה כסיל השיבו לאותו המין ששאל כי קבריה למשה במאי טביל — בנורא, שנאמר הנה ה' אלהים באש יבוא — ודע כי מנהג העברה זו נשאר בהוויתו עד זמן הנוצרים, והם גם הם נתפתו אחריו עד שהוצרך הועד Concile חגדול שנאסף בקוסאנטינופל לעכב על ידם, Supertition que quelque chretiens avaient adoptee puisque le Coneile de Costantinople, censure ceux qui allument de feux devant leur maison a toutes les nouvelles lunes pour passer dessus. Basnage liv. 2. ch. XVlll. ואני המחבר זכורני שבימי נעורי היתה אמי הצדקת לוקחת הפתילות והשמנים שנשארו מנר חנוכה ושורפת אותם עד שתהא השלהבת עולה, והיתה מצווה אותי לקפוץ מצד לצד, שכן היו נוהגים בארץ המערב וביחוד בעיר טיטואן, וכשעמדתי על דעתי היה לבי מהסס בדבר שמא יש בזה משום דרכי האמורי עד שראיתי דברים מתמיהים בתלמודנו והוא שהמנהג הזה (בשנוי קצת) כבר היה ידוע ומפורסם אצל חכמי התלמוד וכך היו נוהגים ישראל לעשות בימי הפורים, ומן הסתם לא היו רבותינו מקיימים המנהג ומביאים ממנו משל ודמיון אלו שמץ אסור נמצא בו, וקראתי באותה שעה מה נאוו דברי המלך החכם ואל תטוש תורת אמך, וכך אני מנהיג אחריה את בני לזכר המנהג הקדמון ההוא שבא בתלמוד וזה במס' סנהדרין (פ' ד' מיתות ס"ד) אמר רב יהודה אינו חייב עד שיעבירנו דרך העברה, היכי דמי? אמר אביי שרגא דלבני במצעי, נורא מהאי גיסא ונורא מהאי גיסא רבא אמר כמשוורתא דפורייא תניא כוותיה דרבא אינו חייב עד שיעבירנו דרך העברה העבירו ברגל פטור, ופירש"י כמשוורתא דפורייא אינו מעבירו ברגליו אלא קופץ ברגליו כדרך שהתנוקות קופצים בימי הפורים שהיתה חפירה בארץ והאש בוער בו והוא קופץ משפה לשפה, והרב כ"מ הוסיף ביאור וכתב (רמב"ם הלכות עכ"ום פ"ו ה"ג) והיינו דקאמר רבא כמשוורתא דפורייא שכן רגילות שעוברים על האש מצד לצד — ובסמוך ואמר כמשוורתא דפורייא ולא לענין הקפיצה הוא שאמר כן וכמו שפירש"י אלא כשם שהעושים אותה משוורתא עוברים בתוך השלהבת כך זה צריך שיעבור בתוך השלהבת — ואני אומר אולי לזכר ז' בני חנה שהשליכו עצמם אל האש לקדש שם שמים הנהיגו לעשות כן לקטנים בחנוכה ובפורים, ובערוך רואה אני דברים יקרים לענינינו יורו בצדק כי מזמן התלמוד עד דורו של ר"ן בעל הערוך עדיין היה המנהג הזה שריר וקיים ופשוט בכל העולם כלו כעדות רבינו נתן עצמו (וכבר שיער הרב החוקר שי"ל ראפאפורט כי ר"ן היה בארצות המזרח ולמד הרבה מאותן הישיבות, עיין ערך מלין בכמה מקומות) וז"ל (ערך שוור) ימי הפורים מנהג בכל העולם כלו שבחורים עושים צורה כדמות המן ותולין אותה על גגותיהם ד' וה' ימים ובימי הפורים עושין מדורה ומשליכין אותה צורה לתוכה ועומדים סביבה ומזמרים ויש להן טבעת תלויה בתוך האש שנתלין וקופצין מצד האש לצד האש אותה טבעת נקראת משוורתא כלומר בית קפיצה ע"כ ובעונותינו שרבו מנהג זה היה לפוקה ולמכשול להעליל עלילות ברשע ולהוציא לעז על היהודים שהיו עושים דמות הנוצרי ומשליכים אל תוך האש, והגיעו לומר שגם נוצרי אחד היו תולים על העץ כמו שתלו את רבו, ומי וודע אם לא משרש זה יצא צפע עלילת הדם ששפכו כמה דם נקי בישראל, ועדיין ממשמשת והולכת.

ושואל אוב. במשנה דסנהדרין (פ"ז מ"ז) בעל אוב זה פיתום המדבר משיחיו פירוש רב"ע עיי"ש ויצא לעזרתו הרב בעל תי"ט במקצת פירושו, ויקשה לגירסת הרב כי אין שנוי בין בעל אוב והמדבר משיחיו ואינו נקרא שנוי אם המת משיב מפיו או משיחיו ומאי אכפת לן בזה לענין הדין — ועוד כי לפי דעת השלמים הללו נראת המשנה כמחדשת מין של מכשפות שלא נזכר בתורה ולא נכון לעשות כן, וביותר כי כוונת המשנה נראית לעין והיא לבאר מהות הענינים והפעולות שאסרה התורה בשמות ההנה — ואולי ביאור המשנה כן הוא "בעל אוב הנזכר בתורה הוא פיתום והיא מלה יונית Python וממנו Pythonisse ולהורות על הענין הוסיף המדבר משיחיו כנוסחא שלפנינו ולא והמדבר משיחיו כפירוש הרב"ע, והא לך דברים יקרים יוצאים מפי פלוטארקו בספרו מחסרון האובות Del mancamento degli oracoli אין זה רק מחק הכסילות להאמין שהאלוה יכנס בקרב הבעל אוב כאותם המדברים מקרבם הנודעים בשם איאוריקליי Euriclei והנקראים היום פיתון — ועוד תנא רבא ויקירא דמסייע לי רש"י ז"ל בפי' התורה פ' קדושים שפירש בעל אוב זה פיתום המדבר משיחיו — ועוד ראיתי בספר De Jurieu Histoire antique des dogmes etc. p. 473. — 74. — 75. — 76 דברים מתישבים על הלב ומגמת פניו להוכיח כי בעל אוב איננו הנודע אצלנו בשם Ventriloque המשמיע קול מבטנו אבל הוא המעלה את המת כמעשה הבעלת אוב ואף כי המשנה דסנהד' י"ו מוכרחת קצת להפך באומרה המדבר משיחיו וביותר כפי מה שפירשנו שהנכון המדבר בלא וא"ו מ"מ עיקר פי' פיתום כפי' רב"ע שלמד בן מהגמ' הוא מתישב לדרישת המת ולהעלותו, ויהיו א"כ שואל אוב ודורש אל המתים ב' ענינים דומים זה לזה וממין אחד והעד בעלת אוב שהעלתה את שמואל, ואולי זה פירוש הכתוב והיה כאוב מארץ קולך ומעפר אמרתך תצפצף, כי האוב היה משמיע כאלו המת מדבר מתחת הארץ או מעלה את המת מקברו וזהו מארץ ומעפר, ודע שכן נתברר אצל חוקרי תורות קדם ומנהגיהם כי האוראקולי שלהם לא היו באמת רק דרישה אל המתים כי קדושיהם וקדמוניהם הם הם שהיו מגידים להם עתידות ומשיבים לשאלתם במקדשיהם כי שם היו קבורים ושם היו באים לשאול את פיהם על ידי האוראקל עד שהגיעו לכתוב Ainsi les premiers temples des Grecs furent les sepulcres de leur grands hommes. De jurieu Hist. des dogmes etc. p. 758.

ודורש אל המתים. בכלל דורש אל המתים נכנסו כמעט כל האוראקולי של קדמוני הגוים כי כלם מהמתים היו שואלים, וראה בפרטות האוראקול של מופס Mopse במדינת ביאוציא. Clarier Memoire sur les oracles. p. 169.

נביא מקרבך מאחיך כמוני. אין הכוונה בכמוני שהיה שוה למשה שהרי כתוב ולא קם נביא עוד בישראל כמשה גם לא הכוונה כמוני שידבר ברו"הק כדברי בוצר עוללות ואחרים כי אין צורך לפרש, רק הנכון שאמר כמוני כנגד המעוננים והקוסמים שזכר למעלה וכלומר לא מעונן ולא קוסם גם לא מלאך או אלוה כדרך שעשו עצמם אלוהות קדמוני הגוים רק כמוני אדם ולא אל, נביא ולא קוסם.

ככל אשר שאלת. כל מדבר בדברי תורה או חכמה יקרא נביא על כן באומרו נביא מקרבך וגו' כמוני יש בכלל כל מורי האומה וחכמיה אף שלא ידברו ברו"הק אבל יורו להבין דברי רו"הק, והעד אומרו כמוני כי משה היה נביא, וחכם, ומבאר דברי ה' אל העם והוא אב הנביאים, ואב החכמים כלם, וכן בכלל הנביא המיועד כל אלה בכלל ומוכרח אתה לפרש כן שגם על למוד ופירוש התורה ידבר, שאם לא כן מהו זה שאמר אחר כך ככל אשר שאלת מעם ה' אלהיך בחורב ואם אין נביא אלא מוכיח או מגיד עתידות הנה בחורב לא שאלו ישראל אמצעי ונביא אלא בענין החקים והמשפטים והתורות ולא על התוכחות והעתידות, וממה שתלה משה הבטחת הנביא בשאלת ישראל ידענו שיהיו מעין שאלתם נביאים וחכמים מבארים דברי ה' אל העם, כמו שעשה משה באותו מעמד וזה יסוד חזק לאמתות תורה שבע"פ.