אל נחל איתן. כתב המשתדל שכל הקדמונים פירשו נחל מענין ככר ובאמת לא ראיתי כן שהרי בגמ' אין הכרע לא' מהפירושים ונהפוך הוא שאם באנו לדקדק בדבריהם קרוב ונראה שלדעתם נחל כמשמעו, וכן הבין בדבריהם הרמב"ם ז"ל (הלכות רוצח פ"ט) וגם הראב"ד לא השיג עליו — ואנכי לא ידעתי כיצד יוטל הדבר בספק אחר שמצינו בס' עמוס (ה' כ"ד) ויגל כמים משפט וצדקה כנחל איתן (ומי יודע אם לא לענין עגלה ערופה כוון הכתוב, וירצה לומר כמו המים שעל שפתם היו דנים משפט מי שלא נודע מי הרגו, ועי"כ היו באים לגלות הרוצח כמו שאמרו בטעם עגלה ערופה, כן תגלה הצדקה כנחל איתן שהיו מגלים בו צדקת ב"ד וישראל באומרם ידינו לא שפכו וגו' כפר וגו', ולא יראה זר בעיניך שיתכוון הנביא במליצותיו למנהגי האומה ויעשה מהם משל שהרי כיוצא בו מצינו רבים, ומהם משל האירוסין והכריתות בין הקב"ה וישראל) — ועוד כתוב אתה הובשת נהרות איתן, ובמה נדחק בעל בוצר עוללות בזה הכתוב שפירש "אתה הובשת את הנהרות לאיתן לארץ תקיף וחזק" ולא מצינו מליצה כזאת בכל המקרא, וטען עוד ממ"ש לא יעבד בו ולא יזרע כפי' רז"ל שהוא מצות ל"ת, ורצה להוכיח מזה שנחל זה הוא ככר ואין זו ראיה כי נוכל לפרש אשר לא יעבד בו ולא יזרע שאינו מקום ראוי לזריעה ולעבודה אם ייבש הנחל, ואם יזרע או יעבוד עובר על ל"ת, או יהיה הפירוש על שפת הנחל מזה ומזה, גם נסתייע מהרמב"ם במ"נ, ולא זכר הרמב"ם עצמו ביד החזקה שהבין בנחל זה נחל של מים — ונראה לי להסמיך על פירושנו זה בנחל איתן קצת ממליצות התורה והנביאים, הלא מצינו במשה שאמר ואת חטאתכם אשר עשיתם, את העגל, לקחתי ואשרוף אותו וגו' ואשליך את עפרו אל הנחל היורד מן ההר, ולדעתי הרי זה כדוגמת מעשה עגלה ערופה שבאה לכפר על הדם שנשפך — ואין לומר שלא היתה שום כוונה בהשלכת העפר אל הנחל רק לבערו מן העולם שהרי הוא אומר ויזר על פני המים וישק את בני ישראל — ובנביאים הוא אומר ותשליך במצולות ים כל חטאתם, הרי זו מליצה שיריית מקבלת ואולי גם לקוחה ממנהג עריפת העגלה ורחיצת הידים על הנחל כאלו העון מסתלק מהידים ונטבע במצולות ים, וזו דעת רבים מהאחרונים — ואלו לא היה אלא ספק, קרוב יותר להבין נחל כמשמעו כמו שכללו בזה האחרונים כלל (עיין גיזיניוס נחל) ולי נראה עוד ראיה שכדברי כן הוא שכן דרך ליחס אל הנהרות המושכים תארים חצובים ממלות עתיקות ומליצות שיריות כמו איתן, ואלו על איזה קרקע שיהיה, מה טעם להשתמש בתאר איתן שאינו מהלשון המורגל? ואלו היה המקום ראוי היינו מוכיחים שכל הקרבנות כלם היו על המים — ושיתין יוכיחו — ויותר מבואר מה שמצינו בצפור מצורע השחוטה אל כלי חרש על מים חיים — ואחר משה רבינו, כן נהגו הבאים אחריו, שכן נאמר ויצא את האשרה מבית ה' מחוץ לירושלים אל נחל קדרון וישרוף אותה בנחל קדרון וידק לעפר וישלך את עפרה על קבר בני העם, והרי זה מעשה דומה למקצת לעגלה ערופה ולשרפת העגל.

והנה כתבנו למעלה כי כל הקרבנות היו על המים ושיתין יוכיחו, וכבר כתבתי בקורות האיסיני אשר לי שבזה נדמו ישראל במנהגם לחשובי הגוים שהיו מזבחותיהם מיוסדות על באר של מים והיו אומרים שדרך אותו באר נבלעו מימי המבול, וראה פליאה נשגבה ששתים אלה מצינו ג"כ בדברי רבותינו על מי המבול ראה מהרש"א סוכה פ' החליל ועל מימי בראשית עיין מדרש רות נ"ט ע"ב מה עשה הקב"ה נטל כמין צרור של חרש וחקק בו שמו של ע"ב אותיות והשליך לתוך המים ועמדו מיד ונשתככו ובאיזה מקום עמדו? בציון דכתיב מציון מכלל יופי, ודרך אגב נעיר על זכרון שם ע"ב כדברי רבותינו ונמצא ג"כ במדרש רבה, שלא כמי שכתב שלא נמצא בספרי הקדמונים.

[השמטה: כפר לעמך ישראל אשר פדית וגו'. רבותינו דרשו לעמך ישראל אלו החיים אשר פדית אלו המתים, ומה נאות לשון זה אל יוצאי מצרים שהיו קורים תמיד את המת בשם מצודק או מכופר! Giustificato. V. Orcurti. Catal. illust. vol. ll. p. 126.]

ואתה תבער. על ידי עריפת העגלה ותפלה זו, כפר לעמך וגו' תבער חובת ועון הדם הנקי שנשפך בתוכך וזוהי פי' דם הנקי עון הדם הנקי, ורבותינו שאמרו מכאן שאם נמצא ההורג אחר שנערפה העגלה וכו', יפה אמרו מכאן שאין העגלה והתפלה אלא במקום הריגת ההורג הא אם נמצא ההורג נהרג, ובא המליצה זו ובערת דם הנקי כמו ובערת הרע מקרבך שבשאר הנהרגים בא זה ולמד עליהם שאין רצונו באומרו ובערת הרע מקרבך העובר עצמו רק העון והטומאה והרע הנמשך מהפעלה ההיא וזה מתקיים ע"י הריגת העובר.

יכיר לתת לו פי שנים. נראה שהבכור היה נוטל ב' חלקים כי היה נכנס תחת אביו בהשגחת הבית והבנים וזה החלק חלף עבודתו אשר יעבוד, והרבה מההלכות המקובלות מסכימים על זה, מהם אומרם שלא היה נוטל פי שנים רק בנכסי האב ואינו נוטל בנכסי האם, וזה מהטעם עצמו שהרי תחת אביו הוא נכנס ולא תחת האם, גם לא היה נוטל בראוי רק במוחזק כלומר במה שהוא קנוי לאביו בשעת מיתתו, וגם זה מהטעם עצמו שאינו זוכה בחלק הנוסף אלא במה שנמצא באותה שעה שהוא נכנס תחת אביו — וגם לא היה נוטל במה שירש אביו מנכסי בנו שמת בחייו שהרי להיות מקבל עליו כל מה שהיה אביו עושה לא היה זוכה כי אם במה שנוגע לאביו בלבד, והפלא שמעולם לא תמצא בדברי חז"ל בכתב מפורש טעם כל הדינים האלה, וגם זו מהראיות לאמתות תושבע"פ כי כל הנחותיה ודקדוקיה יסכימו לטעם הכמוס במצות התורה גם מבלי שיתכוונו אל הטעם עצמו ולא יזכרוהו ולא יפקדוהו לעולם רק הוא הפועל בקרבם והמשים בפיהם הדברים מכוונים אל האמת — וראה כמה צדקו דברי חז"ל עם דעת התורה כשאמרו כבד את אביך לרבות אחיך הגדול שהרי תחת אביו הוא נכנס — והאומרים שתורתינו נמשכה אחרי דעות בני קדם האוהבים הבכור על כל הבנים, יראו מה שנאמר במצוה זו לא יוכל לבכר את בן האהובה ע"פ בן השנואה הבכור, ובנוהג שבעולם בן האהובה הוא האהוב ובן השנואה הוא השנאוי, ועכ"ז הבכורה במקומה עומדת.

כי יהיה לאיש בן סורר ומורה. מדברי קבלתינו למדנו, שאין בן ס"ומ נענש על אכילה גסה כנראה מפשטי הכתוב, אבל גם על עונות ומרדים אחרים הנספחים אליה, גם לא יומת אם לא בהקבץ יחדיו תנאים רחוקים קשי ההתחברות הנתנים מהאל ית' כדרך סימן והתעוררות לומר כי הוא זה ראוי לעונש מיתה על פי המשפט האלהי הנשגב מכל רעיון — ועל ידי ב' הדברים הללו חזרה מצוה זו מקובלת ורצויה אל השכל, ועלינו להחזיק טובה לקבלת ישראל שבלתה לא מצינו מקום להליץ על התאכזרות התורה חלילה עד שיעור שימות בן קטן שאכל ושתה יותר מכדי צרכו, ואל זה יביטו הקראים והמתקראים באומתינו ויאמרו בלבם אם לא הקבלה חומה היא גדולה ובצורה לשמירת תורת משה ובלתה יעלה הכורת עליה באין מנוס — ואחר שיתקיימו בבן ס"ומ כל התנאים שזכרו רז"ל, נאמר איך לא תהא תורה שלמה שלנו כשיחת דייני אתונא הרבתי בדעות. Areopage Cap. XlX שסופר עליהם. Montesquieu Esp. des Lois Liv. V שצוו להרוג ילד קטן שנקר עיניו של צפור?

בן סורר ומורה. דעת רוזנמולליר שסורר לשון ערבי ור"ל רע מאד, וזה רחוק, גם דעת הח' יש"ר שרצונו סר מדרכי האל אינו מוכרח ומזה בא לחלוק על הקבלה ולפרש שבן ס"ומ הוא העובר על מצות ה"ית, והנראה לי יותר נכון שסורר בהרבה מקומות אם לא בכלם הוא כמו שורר בסי"ן והטעם מי שפרק כל עול, ומתהלך בשרירות לבו, ובא אצל מורה כלומר מסבת היותו שליט בעצמו ופורק עול בא למרות את רוחנו ולסור ממצותינו ויש כתובים שלא יפורשו אלא מלשון שררה ופריקת עול, הרי הוא אומר ויתנו כתף סוררת ראה שייחס הסררה אל הכתף כי הוא הנושא המשא או העול וכשיפרקנו יאמר עליו כתף סוררת (נחמיה י"ט וזכריה ז') וכן הסוררים אל ירומו סלה אותם שמבקשים גדולות והתרוממות אל ירומו סלה וכן הומיה היא וסוררת שאם הכוונה הסרה מדרכי המוסר מה טעם לומר כן אחרי קראו אותה שית זונה ונצורת לב, והנה בס' ירמיה מצינו כתוב נראה כמכריע לאיזה מהפירושים והוא אומרו ה' כ"ד ולעם הזה היה לב סורר ומורה סרו וילכו, והנה היה מקום לומר שמכאן ראיה שסורר מלשון הסרה, והעד סרו וילכו אלא שמצד אחר והוא הנכון לא יקובל שיפול הדמיון במליצה אחת ולענין אחד והקרוב להפך שמתחלה אמר לב סורר ומורה מענין שררה וכמו שכתבנו והסמיך סרו וילכו לשון נפל על לשון, ועיין מה שכתבתי פ' וארא על שם שדי וראיה לדברי מ"ש ירמיה (ו' כ"ח) כלם סרי סוררים וסרי שם בסמ"ך הוא כמו שרי בסי"ן כמו שהודה הרד"ק וזה עד כי כבר לענין שררה נכתבו בשי"ן או בסי"ן כדרך שאר מלות שנתחלפת בהן שי"ן בסי"ן, ואל יטעון הטוען מה שהשגנו למעלה על שכנגדנו כי אין מדרך הכתוב לכפול הענין במלות שונות ואם סוררים הוא כמו שרים הרי זה כפל ברעיון ובלשון, שאין הדבר כן כי הגם ששרשם והתחלתם אחד הרי הם משמשים לשתי כוונות שרר בסי"ן לשון שררה בעצם וסרר שררה לגנאי לפרוק עול ועל כן הומרה השי"ן בסי"ן להורות על השנוי — וכן כפרה סוררה סרר ישראל, ונראה לי כי זה ענין פריקת עול והמשיל ישראל לפרה המורדת באדוניה וכן המשילו רבותינו ישראל לפרה שהיה בעלה מאכילה כרשינין התחילה בועטת בו א"ל כלום בשביל כרשינין שהאכלתיך.

כי קללת אלהים תלוי. כל דבר נפסד, וביותר מהמורכבים ובעלי חיים, ועל הכל הפסד הרכבת אדם הנכבדת והחביבה מכלם יבוא להרהר בהשגחתו יתברך ובחכמת הסדור הטבעי, ואם היתה נבלת האדם תלויה על העץ היו גורמים להקל בו יתברך כשתתבזה יצירתו הנכבדת וזוהי הטומאה המיוחסת אל המת כלומר קלקול הסדור האלהי והוא מ"ש חז"ל בפנים אחרים, והרע המעורב ביצירה הוא סבה להפסד, והוא סבה ג"כ לטומאה, ובלתי פירוש זה לא יובן אומרו אחר כך ולא תטמא את אדמתך וגו' משמע שהלנת נבלתו על העץ מביאה את הטומאה ולכל הפירושים האחרים לא יתישב סוף הפסוק — ודעת המקובלים שאין הנפש מוצאה מנוח עד שיקבר הגוף, והוא מתיישב יפה יפה למצות התורה, גם לדעות הגוים הקדמונים כמו שכתב. Vico. Scienza nuova Lib. l. 185 ואלה דבריו — באמונה זו הסכימו כל הגוים והלשונות ר"ל שהנפשות תשוטטנה על הארץ בלתי מנוח סביב סביב גופם שלא נקבר — ונכון כדברי רבותינו משל לשני אחים תאומים וכו', והענין כי האדם השלם בהרכבתו מכל ב"ח הוא נברא בצלם אלהים וכשהאדם מתבזה כ"כ יכול כאלו הוא מתבזה, והעד כי טעם זה מצאנוהו מפורש בתורה על ענין כיוצא בזה והוא עונש הרוצח כמו שנאמר שופך דם האדם באדם דמו ישפך כי בצלם אלהים עשה את האדם, וכלומר וההורגו כאלו שלח ידו בדוגמתו יתעלה — (ועיין עוד פירוש אחר שכתבתי שם) — ודעת המשתדל כי זה גורם קללת השופטים, ואין זה נכון בעיני כי כפי דיני התורה יכול התלוי לעמוד מהבקר עד הלילה ולא חששה לקללת השופטים כ"ש שלא תחוש באישון לילה ואפלה כשפסקו עוברים ושבים, ואם יטעון מהקבלה שאמרה זה קושר וזה מתיר, יקבל ג"כ הטעם שמסרו לנו — ועוד כי למה יקללו את הדיינים והם עשו כמשפטי התורה וגם זה הרשע הוא גרם לעצמו שיתלה ויתבזה בעיני הבריות — וכל שכן שלא יתכן הפירוש האחר שפירש כי זה גורם להקל בכבוד משפטי הבורא, ונהפוך הוא שמצינו שהקב"ה מתכבד כשעושה דין ברשעים כמ"ש והתגדלתי והתקדשתי לעיני עמים רבים.