לא יהיה כלי גבר. לוקיאנוס Lucien בספרו האלילה הסוריית Dea Siria כתב, כי כומבאביי כהן הראש במקדש האליל יונו בייראפולי Jerapoli סרס עצמו לעבודת האליל ההוא ולבש שמלת אשה לכהן בכהונתה, והוסיף, כי ממנו למדו שאר כהני האליל לעשות כמותו. — ובאי Co כהן אירקול Hercule היה לובש שמלת אשה בכהנו לו. — ולא זו בלבד אלא שעל אירקול עצמו ספרו כי לבש שמלת אשה להסתיר את עצמו, והיה תופס הפלך בידו. — ואולי חלוף המלבוש היה לתכלית מתועב וכן העידו על ראשוני הנוצרים שבאפריקי שהיו לובשים מלבושי נשים לתכלית זה,. et Christ. vol. lll. p. 397 וזה לאות כי לא לחנם דקדקו כל Les chrctiens d' Alrique etaient plonges dans les plus sales obscenites, et les plus meprisables infamies; qu' ils commettaient en public vetus en pompe. Reghellini de Scio Mosaisme כך רבותינו ז"ל בדבר אפי' בזמנם.

לא יהיה כלי גבר. משנוי הלשון באיש כלי גבר, ובאשה שמלה כבר יש מקום ללמוד שהראשון יותר כללי, ומבואר יותר על פי תרגום אנקלוס שתרגם ולא יהא תקון זיין דגבר על אתתא הרי שהסב מלת כלי גבר לכלי זיין ודבר ה' בפיהו אמת שידענו שבמקדש אליל המשגל בינוס לא היה איש יכול להכנס אם לא ילבש שמלת אשה, וכן לא היו נכנסים לפני האליל מארס אם לא ילבשו השריון ויתפסו בידם כלי מלחמה (ראה דופוייס א' קס"א) — וחוץ מטעם ע"ז, מצינו אצל הקדמונים חלוף המלבושים לתכלית אחר וזה במה שיספר לנו Plutarque על עם ארגוס Argives שפעם אחת בשנה היו הנשים לובשות בגדי הגברים, והגברים מלבושי נשים להזכיר את היד החזקה והפעל הנורא שעשתה והצליחה אשה אחת Telesilla המשוררת שמלטה את העיר מכף אויביה. De virt. mul. ll. p. 245

לא תקח האם על הבנים. במצוה זו וכיוצא בה נחלקו המפרשים, יש מי שאמר גזרת מלך היא ויש מי שאמר משום מדת רחמים ואני אומר כדברי שניהם רצוני לומר שה' צוה אלה המעשים לא ממדת רחמנות שתהיה בו ית' וגם לא ללמדנו להתנהג ברחמים אלא שכך גוזרת חכמתו הקדושה שכאשר יפגע בקן צפור לא יקח האם על הבנים, ולא ישחוט אותו ואת בנו ביום א' ומצד זה צדקו האומרים שגזרת מלך היא, אבל אמת גם הוא שמתולדות המצוה הזאת לשרש בלבנו הרחמנות על כל הבריות — הא למה זה דומה למצות לא תגנוב, לא תנאף, לא תרצח, שאע"פי שבשמירת אלה המצות יתקיים הקבוץ המדיני כי עליהם העולם עומד, לא יתכן לומר שאין במצותם טעם ותכלית אחר חוץ מזה, ושאם ישוער בבטולם תועלת אל הקבוץ יחזרו מותרים או מחוייבים רק הם מחוייבים מצד עצמם גם מבלעדי התועלת הנמשך מהם, ואין הפרש בין מצות לא תגנוב ללא תשלח אלא שהראשון יורה עליו השכל, והשני לא יחייבהו.

לא תחרוש בשור ובחמור יחדיו. נראה ברור כי לדעת נותן התורה מיני בעלי חיים נבדלים זה מזה הבדל עצמי וקיים, וכל אחד לו התחלה בפני עצמו מעת הבריאה, ורואה אני בחכמי הטבע החדשים ובראשם Darwin שחדשו גזרותיהם ואמרו כי אין המינים דברים והבדלים קיימים ונצחיים אבל נולדו זה מזה על אופן שנאמר — הניחו ליסוד מוסד התמדת המדות והתכונות גופניות גם רוחניות במשפחה והתנחלם מאבות לבנים ובני בנים כאשר עינינו הרואות, ואמרו שכן קרה בעת בריאת המינים שכל תכונה ותכונה שנשארה קיימת היא שעמדה להיות מין בפ"ע והנשארות שלא התמידו מאב לבנו נאבדו מן העולם. — ולברירה הזאת בין המתמיד לבלתי מתמיד קראו ברירה טבעית Selection naturelle ועם היות שדעת זאת חדשה בארץ וכמעט עדיין לא נסו רגליה להתהלך על פני חוץ, ומי יודע אם תעמוד לימים הבאים עכ"ז אמרתי כי טוב להעיר כי הן לו יאומת ברוב הימים שכן הוא באמת, הנה עדיין לא יוכלו המנגדים להכחיש במציאות טעם וסבה פנימית לא ידענו מה היא הגורמת שקצת מדות ותכונות יתקיימו ויולידו מין מתמיד וקיים, וקצתן לא יתקיימו ולא יצליחו להוליד מין, והיא הגורמת שקצת מדות ותכונות יתחברו זה עם זה ולא עם זולתן כי ממה שידוע ושריר ומוסכם אצל כל הטבעים כי המדות והתכונות הגופניות וההרכביות Organiques מתיחסות זו אל זו וקוראות זו אל זו, וזה הקשר המחבר קצת תכונות ומרחיק האחרות הוא הדפוס הרוחני הפנימי, והוא המין — וחוץ מזה כל יגיעי דארווין Darwin וחביריו לא יצליחו רק להוכיח (אם יוכלו להוכיח) כי הרבה מינים שאנו מחשיבים אותם היום למינים נבדלים בפ"ע לא היו במשך הדורות רק הבדלים Varietes ממינים אחרים ועל ידי השנויים הגדלים והמתמידים מדור לדור קנו להם צורה ושם בפ"ע, אמנם לא יוכלו להכחיש כי בעת הבריאה כבר נמצאו מינים וטבעים שונים זה מזה בעצם ותחלה ולא במקרה אשר מהם נולדו אלה שאנו קורים מינים ללא אמת, ואם כן שוב אין סתירה מדעת Darwin וחביריו לדעת נותן התורה — גם רואה אני שכפי האמור עתה כבר התמוטטו יסודות דעת דארווין וחביריו שאין המינים רק צורות ותכונות נמשכות זו מזו וזו מזו, כי הנה הטעם שהביא אלה החוקרים לחשוב כזאת הוא כי לא יאמינו בפעלת כח למעלה מהכחות המשמשות עתה בברואים, לחדש נבראים פתאום, והנה רפאו שברם על נקלה ולו יעלה בידם להוכיח כי רוב המינים אינם רק שנויים וסוגים ממינים אחרים, הלא בעל כרחם יודו שכבר נמצא מתחילה וראש קצת מינים (ואם מעטים) שלא נולדו ממינים אחרים אבל הולידו אותם, ואלה מי גדל? ומי הרה ומי חלה אותם? אם לא הכח ההוא העליון מכחות הטבע ההווים עתה? ואם היה לאל ידו להוליד ולבראת מין אחד או שנים לא תקצר ידו לבראת אלף אלפי מינים בבת אחת, ונהפוך שכן כמעט מוכרח, כי מן הנודע שהטבע לא ימציא כח רב פעלים ללא תכלית או לתכלית גרוע ואיך נחשוב שהכח הזה הבורא לא הראה פעולתו רק במינים מעט מספר הפך מה שנראה בכל שאר כחות הטבע, אשר בפעלה קטנה ימציאו או יקיימו מיני צמחים או בעלי חיים בלי תכלית?

ואחר שבאנו לכלל זה, לדבר על דבר המין הבא נא נבוא להעיר על שמו אשר יקראו לו בלשון עבר והוא מין. — והשאלה הראשונה מאין תוצאותיו? וראיתי בזה דעות שונות מקצתם אמרו ששרש מון, והוא באחד עם תמונה בתוס' התי"ו, ואם כנים הדברים נוכל למצוא בזה כוונה יקרה תורה כי בחכמה יסד המייסד לשוננו הקדושה, כי לא יעלה על לב עיר פרא אדם, להלביש הבדל הסוגים בשם יקר ועמוק כזה המורה על הצורה הפרטית הכמוסה בכל זרע אשר יזרע להוליד תמיד ממנו כמעשהו, וצורה כנו הפילוסופים למין אחר עקבות אריסטו, ומי לא ירגיש דמיון נפלא בין שם מין על פי הוראה זו לשמו הרומי SPECIES המורה על המין ועל הצורה? וספיג'יס Species ענינו ראייה והסתכלות כללי ומקורו מספיקולוס Speculum (וממנו אספקלריא בדברי רבותינו וראה נפלאות שאמרו שהיה משה מסתכל באספקלריא המאירה ממה שכתוב ותמונת ה' יביט מראה מחזה, כמו שמין משרש מון וממנו תמונה, ובלשון אחר יאמרו ברומי Genus — וגם זה משני צדדין אחוז בשם העברי מין — כי הנה מין ממון — וממנו תמונה כי המין היא הצורה והתמונה הפנימית שבכל דבר ודבר כאשר שמעת, וכן Genus כפי עדות Vico ענינו טבע היצורים הפנימי וצורתם — ומצד אחר, כי אמרו Generare Genus מ וענינו התולדה וכן יאמרו בעברי נין הבן והפעל ינון שמו ובארמי נון נונא כי הם המולידים הגדולים, על דרך וידגו לרוב בקרב הארץ וזה ההפרש בין העברי לארמי, כי הארמי ייחס לדג שם נגזר מהתולדת, והעברי ייחס לתולדת שם נגזר מהדג, וזה לעד כי העברי קדמון מהארמי שכן דרך להמציא תחלה שמות היצורים ולגזור מהם פעלים ולא לייחס ליצורים שמות נגזרים מתכונותם ופעולתם, כי אין אדם עומד על טבעי היצורים ותכונותם אם לא אחר זמן ושקידה, והנחת שמות הברואים דבר נחוץ לא יסבול ההתמהמהות, ודגן ענין תבואה גם הוא משרש דגה לעוצם הרבוי כי חטה אחת תוליד הרבה כיוצא בה, וכן נון ונין ענינם גם הצמח וגדולי הארץ ושניהם משמשים להורות על עוצם התולדת בים וביבשה, והעיר על זה החכם שלמה מונק. Palestine 92 — ומGenero הוליד עשו הרומיים Genu ירך ואולי להפך ועיין מה שכתבתי בזה פ' יוצאי ירך יעקב.

וכל זה אם נקבל היות מין נגזר ממון ומין. — אולם יתכן ג"כ לומר ששרשו מנה וממנו מין ואם כן נתחברו בשרש זה ובשם הנגזר ממנו המספר והמין וזה יכון מאד עם התחלות הפילוסופיא האפיטאגורית מולדת חוץ, ועם הקבלה האלהית מולדת בית, השמות גם שתיהן המספרים לראש פנה, ואומרות כי הם הם התחלות הדברים צורתם ודפוסן Typus ומשרש זה (מנה) עשרת מונים עיין מה שכתבתי שם כאלו יאמר עשרת אחדים כי המספר קבוץ האחדים, והאחד משמש עם כלם וזה טעם ועקר מנין ההזאות אחת, אחת ואחת, אחת ושתים, שמונה בהם האחד עם כלם עיין הדברים בארוכה פ' פנחס פ' מלבד חטאת הכפורים — ואם מצינו ברבים מונים, נאמר על היחיד מון (ואם לא מצאנוהו) או מין כי שתי ההברות שוות בענין כמו שיאמרו חסון גם חסין, ורון (שמחה ורון) גם רין בנקבה רינה.

ואם אמת היה הדבר הזה וגו'. באו ונחזיק טובה לתושבע"פ שפירשה עונש זה דוקא לנערה המאורסה שזנתה בבית אביה שאם לא כן היה נראה כאחזריות חמה, ולא זו בלבד עשתה לנו תושבע"פ אבל גם בדברים אחרים אשר פשט המצוה יורה על היציאה מגבול החמלה והצדק, החזירה הענין למתכונתו, ותמהני על החוקרים שכאשר לחצם ההכרח פנו אל הקבלה למצוא מזור למכתם, וכשהיתה הרוחה והשיגו מבוקשם התנכרו אליה, הרי אהובינו החכם שלמה מונק כשהגיע למקרא זו נסוג אחור, ולא מלאו לבו לומר שכל כך תתאכזר התורה על הנערה שלא נמצאו לה בתולים עד שתענישה הגדול שבענשים ועל זה פנה לעזרה אל הקבלה וביאר שדוקא בנערה תמאורסה דבר הכתוב, כיוצא בזה בעריות שלא נזכרה ערות הבת ובכל זאת מנה גם אותה החכם הנז', וירשני לפטפט כנגדו ולומר לו, זו מנין לך? ואם תאמר הדעת נותנת שגם זו אסרה משה מק"ו, בוא ואראך גוים גדולים ועצומים שהיה להם התבל לקו, והתועבה למשקולת, וברשות תורתם עשו נבלה לישא בתם אחותם וכו' ומי יודיענו שתורת משה בסודם לא תבוא, אם לא הקבלה?

ואם אמת וגו' לא נמצאו וגו'. חז"ל העתיקו שזנתה לאחר אירוסין, ויש מי שטען נגדם שאין מזה רמז בכתוב, ויפה אמרו שלא נתפרש כאן רק לו חכמו השכילו שזה דבר הנלמד בהכרח מג' מקומות, הא' שמצינו בפרשת משפטים וכי יפתה איש בתולה אשר לא אורשה, ושם לא חייבה התורה מיתה כלל לא לאיש ולא לאשה ואם כל שזנתה אפילו קודם אירוסין חייבת מיתה, כיצד לא ענש הכתוב בפ' משפטים? — והב' הוא מה שכתב בסמוך כי ימצא איש בתולה אשר לא אורשה ותפשה וגו' ונתן האיש וגו' ואם נערה שזנתה חייבת מיתה היא ובועלה, איך לא ענש כאן מיתה לבועל, והג' כי יהיה נערה בתולה מאורשה לאיש וגו' והוצאתם את שניהם וגו' ואם נערה שלא אורשה גם היא חייבת מיתה לא היה הכתוב צריך לומר מאורשה ונלמוד מק"ו מנערה אשר לא אורשה — ואם תאמר א"כ ששניהם בנערה המאורשה למה לו לכתוב לכפול הדבר בב' מקומות? — התשובה בא ללמדנו על המוציא שם רע מה דינו אם נמצאו בתולים לנערה ואגב הודיענו עונש הנערה אם לא נמצאו — ועוד הגע בעצמך שנתברר הדבר שאחר אירוסין זנתה ולא ידענו עם מי זנתה שמא תאמר גם היא לא תענש בא הכתוב ולמד והוציאו וגו' וסקלוה — וגם מגופו של ענין על הנערה המאורשה הכתוב מדבר, הרי הוא אומר כי יקח וגו' ויבא אליה חלק הכתוב בין קיחה לביאה לומר לך שזנתה בנתים — וכן הוא אומר לזנות בית אביה ואם בלא אורשה, מה ענין לומר בית אביה? — אלא שרצה להודיענו שאע"פי שהיתה כבר מאורשה זנתה על סמך היותה בית אביה, ולא עדיין בבית בעלה וזו נבלה בישראל.