ויד תהיה לך. יד עניינו מקום, והנה נתברר לנו מהחקירות הפילוסופיות שעל ידי היד בלבד אנו מרגישים בדברים שיש להם שטח לארך ולרוחב כי על ידי העין בלבד לא נוכל להרגיש כי אם במציאות פנימי בשכלנו, וגם לא יעיד כ"א על מקרי הגוף החיצונים כצבע וכצורה אם עגול אם מרובע, ולשון הקדש שתפה שני הדברים גם יחד בשם יד, הכלי שע"י נרגיש המקום, והמקום עצמו, וזה אות אמת כי על האמת האלהי תקעה יתדותיה גם בלא דעת המדברים בה, כי לא נוכל להאמין שאחר הנסיון והחקירה הסכימו העברים לחבר שני הדברים בשם אחד, וכזה קרה בשם עין ועוד בע"ה נדבר עליו.

לא תביא אתנן זונה. דרך הנשים המנאפות להקדיש אתנניהם לכבוד האלוה על כן באה האזהרה לא תביא אתנן זונה, והעד שהשבעים תרגמו כאן זונה Telesforos ודעת. 343. p. 3. vol Paris. ed Creuzer שהכוונה להקדשות לכבוד האליל — וביאור זה נתקבל בימינו אלא שלא ראיתי מי שיבאר לנו בכוון זה עצמו, מה שהוסיף ומחיר כלב, ומצאתי כי דרשתי שהיה קרבן הכלב ידוע לקדמונים, ופלוטארכוס יספר כי כלב היו זובחים הפרתיים Parthes לאלילם Genitamana וכה יעשו בני ארגו Argives לאליל llithie והיונים לפרוצופינא Proserpine והרומיים בימים הנקראים אצלם Lupercales לטהר ולקדש עצמם, ותמה De Jurieu כיצד הכלב שהיה אצלם בהמה טמאה ומאוסה יהיה ראוי לטהר, ולו זכר פרה אדומה שמטהרת את הטמאים ומטמאה את הטהורים לא כתב כזאת, גם לא זכר כי לשירירי Ceres אליל התבואות היו זובחים חזירה הנקראת שונאת התבואות De Jurieu Hist. des dogmes etc. p. 795. ולהיות הכלב משוקץ בעיני הגוים וישראל, היה הנביא מתרעם זובח השה עורף כלב מעלה מנחה דם חזיר והסתכל בפעל ערף כי הוא זה אופן זביחת הבהמה הטמאה ופטר חמור היה נערף, ועל כן היתה דמות כלב רובצת על המזבח כשלא היו ישראל עושים רצונו של מקום — והנה באה פה האזהרה לא תביא אתנן זונה ר"ל כל אתנן במשמע ואפילו דרך אקראי ואפילו לא תהיה הקדשה מיוחדת לכבוד אלהי ישראל להביא אל מקדשו סחרה ואתננה כדרכי הגוים, ועל ההתקדשות הפרטי הזה באה אזהרה אחרת לא תהיה קדשה בבנות ישראל ולא יהיה קדש בבני ישראל. — ושיהיו קדש וקדשה הללו מסוג האמור ר"ל אנשים ונשים שמפקירים עצמם לכבוד האלוה יעיד הבא אחריו לא תביא אתנן זונה, גם שם קדש וקדשה לאות כי כן היה דרכם להקדיש אותם לאליליהם כי אם על הזמנה והתיחדות בלבד לא יתכן לומר כן על המופקרת שהיא מזומנת לכל ועקר ההתקדשות הזמנה פרטית לאיש פרטי ועל כן נקראו כך להיותם מקודשים לשמים, ומעין לשון זה הוא לשון קדושין השגור בפי רבותינו — ולנו עוד ראיה כי הקדשים והקדשות לשום עבודה אלהית היו מקודשים שכן נאמר בס' מלכים ויתוץ את בתי הקדשים אשר הנשים אורגות שם בתים לאשרה — ועיין כל מה שכתבנו על שם אשרה פרשת שופטים לא תטע לך אשרה כל עץ, ושם הוכחנו כי האשרה היא עשתורת היא אסטארטי Astarte אליל החשק הידוע לצידונים וכבר נודע כי הפקר הנשים נהוג היה אצל הקדמונים לכבוד אלילי החשק כבינוס Venus ואסטארטי וכיוצא בהן, ויובן בזה מאד אומרו אשר הנשים אורגות שם בתים לאשרה כי לאשרה היו מקודשות — ודע שכמו שנשתיה תורתינו בכמה דברים לחקי הגוים והכניסה אותם לקדושה, או לפחות כמו שחתרו הגוים להדמות אליה כקוף בפני אדם (כמליצת המקובלים העמוקה והיקרה) כן בדבר הזה מצינו כיוצא בו בעבודת אלהי ישראל (וזה על דרך כל מה שאסר הקב"ה התיר לנו כיוצא בו אסר אשת אח התיר יבמה אסר אשת איש התיר גרושה בחיי בעלה וכו' וכו') והם מראות הצובאות אשר צבאו פתח אהל מועד ומהן נעשה הכיור לטהר ולקדש — ומה היו מראות הצובאות? — הלא אין לנו פירוש נכון יותר מפי' רבותינו שאמרו כי הן היו המראות שהיו מסתכלות בהן ליפות את עצמן למצוא חן בעיני בעליהן והקדישום לשמים — וכשחטאו ישראל הוסיפו סרה למעלה מזה כי שמו הקדשים עצמם בבית ה' דוגמת מה שהיו עושים גויי הארץ שהיו מפקירים בנותיהם לכבוד אליליהם ומקדישים להם אתנניהם אשר על כן נקראו קדשים וקדשות — וזה מקרא יקר יעיד על כל מה שאמרנו ויתץ את בתי הקדשים אשר בבית ה' אשר הנשים אורגות שם בתים לאשרה (מלכים ב' כ"ג) והנה רד"ק לא יאבה שיהיו קדשים אלו אנשי זמה כי לא יתכן שיהיו בבית ה', וכפי אשר השגנו בידיעת חקי ע"ז הקדמונים לא יצא המקרא מידי פשוטו כי בבית אלהיהם היו מפקירים בנותיהם ונשותיהם לכל עובר ושב והמה מרו ועצבו את רוח קדוש יש' בטמאם את משכן ה' באלה התועבות: ויוסיף אומץ לפירושנו זה, סוף הפסוק, אשר אורגות שם בתים לאשרה ואשרה כבר עמדנו עליה והוא המוסכם כהיום הזה כי היא עשתרת Astarte ובינוס Venus אליל החשק והזמה אשר לכבודה היו מפקירים הנשים וכל זה עשו בבית ה' כי שם היתה אשרה נעבדת ושם מקום זמה: (ובזה יתבאר לך היטב מה שנקרא האל ית' בפי רבותינו שונא זמה והלא כל דבר רע הוא שונא ולא זמה בלבד רק הכוונה שונא מה שאלהים אחרים אוהבים והיא הזמה. )

ומחיר. מחיר ומחר כמו מֵאַחַר, כלומר דבר הבא אחר דבר אחר ותמורתו וערכו ומזה הושאל ליום מחר יום שמֵאַחַר זה ולהפך את-מול יום שלפני זה ומולו וכן נקרא מה שנתן בתמורת דבר אחר מחירו כמו מֵאַחַרוֹ.

כי תבוא בכרם רעך. תמהני על איזה חדשים (כורם פ' כי תצא) שפרצו להם דרך לעצמם ופירשו שעל כל אדם נאמר ולא על הפועל בלבד כדברי רבותינו, והביאו ראיות הסותרות דעתם שאמרו הרי הכתוב אומר לא תחסום שור בדישו והפעל לא יגרע מהשור וכלומר אין צורך, ואני אומר ראשונה שמצינו אזהרות אף שאין צורך, הרי הוא אומר כי תראה שור אויבך או חמורו תועה ולמה נכתב כי תראה את שור אחיך וגו', ואם שונא חייב להחזיר כ"ש אחיך שאינו שונא וכיוצא באלה רבות, ועוד שנית שאם שור שאינו בעל שכל נצטווינו שלא לחסומו מה ענין לבן אדם שגם בהיותו רעב עליו לכבוש את יצרו, ומה נאמנו דברי רבותינו שאמרו שאין צער בעלי חיים באדם מטעם זה עצמו, וזה מחלוקת הצדוקים והפרושים במס' ידים שטענו צדוקים שיהיה אדם חייב בנזקי עבדו כמו שהוא חייב בנזקי שורו, ובצדק השיבו פרושים שזה אינו בן דעת וזה בן דעת למחר אקניטנו וילך וישרוף גדישו של חבירי, ועוד טען הכורם שאם בפועל הכתוב מדבר מה טעם וחרמש לא תניף וגו', אתמהה! ואני אומר שאם בכל אדם הכתוב מדבר מי הביא חרמש או כליך בשדה חבירו וכי בגנב או גזלן דברה תורה שיורד בחרמש לתוך שדה חבירו? הא אין לך לומר אלא במי שבידו חרמש ברשות בעלים לעבוד עבודתו ונתנה תורה שיעור וקטפת מלילות כל שתוכל בידיך רק החרמש שבידיך לא תניפנו לקחת לעצמך, ועתה רואה אני כי גם דעת הכורם גם תשובתינו נכללו במלות קצרות במס' בבא מציעא (צ"ב) וז"ל מצאתי מגלת סתרים בי רבי חייא וכתוב בה איסי בן יהודה אומר כי תבוא בכרם רעיך בביאת כל אדם הכתוב מדבר ועל זה אמר רב לא שבק איסי חיי לכל בריה אמר רב אשי אמריתא לשמעתא קמיה דרב כהנא דילמא בסעודתא דעבדו ואכלו (רצו לברוח בזה ממה שתמהנו עליו שאיך ידבר בנכנס שלא ברשות) אמר לי אפילו הכי ניחא ליה לאיניש לאוגר איגורי ונקטפיה לפרדסיה ולא ניתו כ"ע ואכלו ליה.