ארבעים יכנו. הקבלה שאמרה ל"ט אינה סותרת הכתוב שהרי מטבע ל"הק להשלים המנין כשיחסר אחד בלבד כמו שמצינו כל הנפש לבית יעקב הבאה מצרימה שבעים ובפרטן אי אתה מוצא אלא ס"ט, וכן ויהרג את אחיו בן ירובעל שבעים איש על אבן אחת (שופטים ט') ואינם אלא רק ס"ט. ואולי ג"כ תהיה כוונת הכתוב שלא יוסיף על הארבעים, לא שצריך להלקותו ארבעים.

כי ישבו אחים יחדו. חז"ל אמרו שתהא להם ישיבה אחת בעולם, ולחנם תפס המשתדל וטען כי לפי הפשט משמע שידורו יחדיו, וכנראה במחילה מכבודו שלא ירד לעומק כוונת חז"ל כי אין דעתם כלל, שמפשט המלות יובן ישיבה אחת בעולם, רק כוונתם שיהיו ראוים לישיבה יחדיו, וממוצא דבר שהעקר הוא שתהא להם ישיבה אחת בעולם, כי לולי כן אינם ראויים לשבת יחדיו — אבל לעשות תנאי הכרחי מהישיבה יחדיו בפעל לא יתכן כלל, ומלבד הקבלה המנגדת, אין הדעת סובלתו וכל הטעמים שהמציא החכם שד"ל אינם כדאים לעלות על דעת נותן התורה. — ואיני יודע כיצד יפרנס לנו הכתוב על פי פירושו, הרי הוא אומר לא תהיה אשת המת החוצה לאיש זר, ואם האמת כדבריו שעל האחים היושבים בבית אחד ליבם, ולא על שאר האחים שבבית אחר, איש זר מאן דכר שמיה? ואפילו על האחים אסורה עד שייבם או יחלוץ זה שהיה דר עמו בבית. — וא"ת גם האח שחוצה לבית בכלל איש זר, אין הדעת סובלתו, ועוד החוצה לאיש זר תרתי למה לי? הא למדת שבא הכתוב ופירש באומרו לאיש זר, שכל מי שאינו זר ר"ל כל האחים, הם בכלל המצוה. — ועוד כי החוצה לאיש זר מעיד על הפכו שהוא כי ישבו יחדו, הרי ביאר מי הוא לדעת נותן התורה מי שנקרא חוץ לבית, ואמר איש זר, כמ"ש החוצה לאיש זר, הא למדת, כי באומרו "כי ישבו אחים יחדו" (שהוא הפך החוצה) כל האחים אמורים שהרי אינם בכלל איש זר. — ושמא תאמר גם כפי דברי רבותינו פעמים שהאח יהיה בכלל זר כגון אח שלא היה בעולמו. — התשובה שעל אח כזה אין אני קורא בו לא תהיה וגו' שר"ל בשעת מיתתו של הראשון לא יהיה בה הויה לאיש זר, שהרי בשעת מיתתו של זה עדיין לא נולד האח הקטן ולא קנה שום זכות ביבמתו כי באותה שעה זר היה יותר מכל הזרים אחר שעדיין לא נולד — ורואה אני שהמשתדל תפס במקצת בדרך הקראים שפירשו ישיבה יחדיו ממש, ולהם ניחא שפירשו אחים קרובים ולא אחים ממש על כן פירשו "שירמוז על האחים שהם אחי משפחה כפי מנהג הקרובים להיות יושבים ודרים יחד במקום אחד כי כל שבט ושבט מקומו וישיבתו במקום אחד" כן כתב ר' אליהו בשיצי הקראי בספרו אדרת אליהו, רק לדעת המשתדל המודה במקצת למעתיקים ופירש אחים ממש אני קורא עליו כדברי ר' אליהו בשיצי הנזכר כי אם אחים ממש מה טעם ישבו? מכאן אתה למד שחז"ל שפירשו אחים ממש הוצרכו להסב הישיבה, לישיבה אחת בעולם ע"פי הודאת הקראים ג"כ, והמשתדל במ"מ נדון באש ובמים ואין לו משלות הפרושים ואף לא מיסורי הקראים, ואתובנו החכם המחבר הוא וכסאו נקיים כי כוונתו רצויה. — ומצאתי סתירה, וגדולה היא בעיני, לדעת הקראים שפירשו אחים קרובים ולא אחים ממש, שהרי בס' אונגליון (מתי כ' כ"ב כ"ג וכ"ד) שאלו הצדוקים את הנוצרי לאמר הלא כה דבר משה "איש כי ימות ובן אין לו אחיו הנשאר והוא אחי בעלה וגיסה של האלמנה ישא אותה ויקם זרע לאחיו" הרי שפירשו אחיו שאמר הכתוב אחיו ממש — וכבר ידוע שהצדוקים והקראים מקור אחד לשניהם לדעת מבחר חוקרי זמנינו, ואפילו יאמרו שאין הצדוקים מהם ומהמונם — כבר ראינו שמפשט הכתוב למדו הצדוקים האלה שהכוונה על האחים ממש ולא מהקבלה כי לא היו מאמינים בה — ואלו היה ספק בדבר לא היו מודים בזה לפרושים, אלא מוכרח אתה לומר שמפורש יוצא מתוך הכתוב — ואל תתמה אם תפסנו דעת הצדוקים לאבן בחן לפשט הכתוב כי בדרך זה הלכו רבותינו לדעת איזהו פשט הכתוב ונתנו בזה סימן שיהיה דבר "שהצדוקים מודים בו". (עיין הוריות)

ויבמה. מצינו מפורש שמזמן יהודה היה היבום נוהג בישראל, אלא שמצינו גם כן ראיה מלשון הקדש שהיה המנהג מתמיד עד זמן משה כי לולי כן לא היתה מליצת יבום פעל עברי בימי משה כמו שמצינו ויבמה, לא אבה יבמי וזו ראיה שהיתה המצוה נוהגת ונכתבה במקומה אולי באיזה שנוי.

וחלצה נעלו. ראיתי במנהגי מצרים כי לא היו הנשים לובשות מנעלים, ייתכן שעל כן נצטווית היבמה בחליצת המנעל דרך בזיון כי לא אבה היבם לעשות כמעשה אנשים, לישא זקוקתו ולהיות לה לראש ולקצין, וזה על דרך שספרו היונים על אירכולי שירד ממצבו האנושיי ללבוש מלבוש נשים ולאחוז בפלך, ואולי מזה באה שליפת המנעל דרך כבוד כמו של נעלך מעל רגליך, וראה כמה צדקה בזה דרשת רבותינו שפירשו של נעלך מעל רגליך שיפרוש מן האשה, לא שיהיה פשט הכתוב כן, רק מדעתם כי היתה שליפת המנעל מיוחדת בדור ההוא לנשים הרכיבו הפרישה מן האשה על מליצה זו, כי האיש הפרוש מהאשה הרי הוא כאשה.

וקצתה את כפה לא תחס עיניך. ממה שנאמר לא תחוס עיניך ידענו שיש בעונש הזה כעין התאכזרות ושלא נעלם מנותן התורה שלא כדעת האומרים כי הימים הראשונים לא היו טובים מאלה בהרגשת הטוב והרע Sens moral ושיש דברים שלא היו נחשבים אצלם לגנאי, ואנו מרגישים במה שיש בהם מהחסרון — וכן כל מקום שכתוב לא תחוס עיניך או לא תחמול או לא תכסה, או שאר לשונות כאלה פירושו כן, אע"פי שיראה בעיניך כי אין זה ממדת הרחמנות עם כל זה עשה זאת איפה בני, כי אני אני הוא המדבר הבורא והמשגיח והשופט. ומי יחמול ומי יחוס יותר ממני?