[השמטה: ה' אחד. חלילה לדעתי שתהיה הכוונה כפירוש רשב"ם וראב"ע והעקרים, כי ה' לבדו הוא אלהינו, כי בזה נפלה אמונת היחוד כי אין ענין היחוד להאמין שה' לבדו הוא אלהינו, רק לדעת כי אין שום אלוה מבלעדי ה', וגם אין בדרך ל"הק להשתמש באחד תחת לבדו. — ועומק כוונת המקרא הוא לדעתי גם למעלה מזה, כי שם הויה הוא שם העצם לא שם התאר כמו ראובן שמעון וכיוצא, ולא יתכן שיאמר ה' אחד להורות כי האל אחד כמו שלא יתכן לומ' ראובן אחד להורות כי הוא אדם אחד, ופנימיות הענין להורות כי אין באלוה ית' הנקרא שמו הויה, שום רבוי אלא אחדות גמור ופשוט והוא האחד, ואין אחד זולתו, ויש בכלל ג"כ שאין אל זולתו כי לא ימצא נמצא אחד ופשוט מבלי רבוי או הרכבה זולתי אחד, כידוע לפילוסופים.]

ושננתם לבניך. אומר אני שיש בלשון שנון רמז לתורה שבע"פ, וזה מהוראת הפעל עצמו, וגם מהמקומות שנשתמש בו הכתוב. הנה לדעתי הוא משורש שנה שענינו הכפל כדרך כל מפרש שכופל הדברים לבארם באר היטב ויהיה אם פן הרצון לפירוש התורה, והוא, התורה שבע"פ. — ובא הצווי ע"ז ללמד ולפרש ולבאר לבנים כי הם צריכים להבין דברי תורה שבכתב הסתומים והחתומים, וביאר עוד ואמר ודברת בם בשבתך בביתך, ואם הכוונה על התורה שבכתב כמות שהיא בלתי תוספת ומגרעת, ובמליצותיה ומאמריה, היאמר על זה ושננתם ודברת בם, הלא לא לזה יקראשנון ודבור כי אם מקרא, ואין דבור אלא מה שאדם אומר על פה ולא בכתב. — האם נאמר שרצה לומר שישמור בזכרונו בתורה שבכתב ויגרוס אותה כמצות אנשים מלומדה? וידעתי שלא כן דעת רש"י ורשב"ם וראב"ע שפירשו ענין חדוד, ותמהני, שהרי הפעולה חוזרת אל דברי התורה ואיך יאמר שיחדד דברי התורה? רק היטב לראות רד"ק בשרשים אחר שהביא בשרש שנן כל המורים על ענין חדוד כתב וענין אחר ושננתם לבניך ענין הדבור התמידי (אם רצונו לומר הויכוח יפה אמר, רק אם רצונו כפל המלות בלתי תוספת ביאור שכלי או מקובל לא יפה דבר) ובזה כבר הניח לנו מקום לפרש ושננתם שעם היותו שרשו שנן הוא הוא בעצמו שורש שנה בכפל ע' הפעל, והראיה לדברי שבשרש שנה כתב רד"ק את משנה התורה ענין שנון מן ושננתם לבניך הרי שעשה שנה ושנן אחדים — ואם כן לדעתינו באומרו ושננתם לבניך בא לרמוז על ביאור התורה והיא התושבע"פ ונקרא הביאור שנון שכן דרך המבאר אחר שהזכיר דברי מי שקדמו חוזר עליהן ומבאר אותם — ועל כן נקרא ס' דברים משנה תורה על שם מה שכתוב בו הואיל משה באר את התורה הזאת, ואם תשכיל תדע שס' דברים הוא סוף תורה שבכתב ותחלת תורה שבע"פ והוא החוט הקושר בין שניהם, ודומה לשניהם, ועל כן נקראת תושבע"פ משנה שם גזור מן ושננתם ותלוי בו כמו שאמרו במ' יום שהיה משה בהר ביום מלמדו הקב"ה מקרא ובלילה משנה, ור"ל תורה שבע"פ, ומצינו עדות יקרה בספרי הנביאים כי הגיון ולמוד התורה היה נקרא אצלם משנה, והוא במלכים (ב' כ"ב) שנאמר שם על חולדה הנביאה והיא יושבת בירושלים בַמִשְנֶה ופירשו שם המפרשים בית המדרש, ולמה להם לקרות בית המדרש משנה אם לא שהמדרש עצמו לא היה רק שנון דברי תורה וביאורם? וכן תרגם יונתן שם בית אולפנא, והפלא שמצינו שם זה אולפנא סתם, להורות על הקבלת דוגמת אומרם משמא דגמרא, וכן גמירי (וכבר ידוע הכלל שכל גמירי הל"מ) וזה בערובין דס"ז אמר רב נחמן בר אמי משמיה דאולפנא, ולשון זה יקר וכמעט יחידי בכל הש"ס. הרי שקרא ללמוד ולהגיון שנון כי לא היה רק חזרת דברי תורה שבכתב עם ביאורם כדרך כל מבאר שכופל דברי הספר לפרשם ולבארם.

[השמטה: וקשרתם לאות על ידך וגו'. כל ימי הייתי מצטער איך יתכן מה שהורונו רבותינו שהקב"ה יצווה לקשור על היד ועל הראש הפרשה עצמה שנכתב בה צווי הקשירה הזאת (ומעין השאלה כיצד יתכן שנצא ידי חובת ושננתם וגו' בשכבך ובקומך כשנקרא הצווי הזה עצמו, וכמדומה לי שמעין טענה זו טען בעל קול סבל, או נביאו דודו ומצר'פו) עד שמצאתי מנוחה במנהגי המצריים שהיו נותנים בין כפלי האזור שקושרים בו סביב סבוב גופות המתים, את משנה ספר חקות המתים ומה שראוי לעשות להם Rituale ובתוך הכפר ההוא נכתב הצווי הזה עצמו ר"ל ליתן הדברים על גוף המתים ופעמים החלק לבדו שבו כתוב הצויי עצמו והוא הפרק הראשון והע"ב Orcurti. Catal. illust. vol. ll. p. 12. e p. 64. ופעמים שיתנו הפרשיות האלה מספרי המתים Rituale בתיבה אחת קטנה עשוייה כדמות האליל אוסיריס Oreurti lbid. p. 47. וכל השומע תצלנה שתי אזניו כי הרי זה מעין הבתים שאנו נותנים בהם ד' פרשיות ושם שדי הרמוז בהם ובקשריהם כמו שהבית היה עשוי אצל המצרים בצלם דמות אוסיריס, ואם כן מצאנו כמה דברים שלא במסרו רק בע"פ, והם קדמונים בראיות גמורות כי שי"ן של תפלין וקשר של תפלין וכו' הלכה למשה מסיני ולא נכתבו, ומצאתי פה מקום להעיר על שם טוטפות ואגלה לקורא את כל לבי עם שאינני גוזר שכך הוא בהחלט אלא דרך השערה אפשר שתתקיים ואפשר שתתבדה, ואם תתקיים למה אמנע טוב מהקורא? על כן אמרתי אזכרנה והאמת יורה דרכו, והוא שכבר ראינו איך בכלל המלבושים והתכשיטים שהיו מלבישים את המתים היו איזה פרשיות כתובות על נייר הפאפירוס ונותנים אותם בין כפלי הלפיפות שהיו מלפפים את גופות המתים, והפרשיות האלה מה טיבם ומה ענינם? יש בהם תפלות ותחינות לתועלת נפש המת וגופו, ויש מהם ספורים ממאורעות הנפש אחר המות, הדין שדנים אותה הן לחיים הן למות לפני השופטים והם אלהי שאול הממונים על ככה — ומי הם אלה? פעמים שיזכיר מהם ג', פעמים ה' או מספר אחר, ולכל הדברות יש אחד שאינו חסר לעולם כי הוא כפי אמונותיהם המוליך את הנפש ומדריכה במעגלי צדק עד שמעמידה לפני השופטים והוא טוט TOT הקטן שבכלם, והגדול שבכלם הוא פְתַא — נמצא שם טוט-פוט נעשה מאליו ויהיה שם מצרי מכלל השמות הרבים שבתנ"ך ויורה על הספר או על הפרשיות שהיו נתונים אצל המת, שע"י טוט הולך ומגיע עד פתא, ותורתינו הכניסה שם זה לקדושה ונשתמשה בו להורות על התפלין — ושם זה האחרון מה יקר הוא גם הוא אחר האמור כי מה ענין תפלה או תפלין בפרשיות הנתונות בתוך הבתים שאינם כלל תפלות, גם לא לענין הנחתם או צורת הבתים כי אין בשום אחד מהם סימן תפלה? — רק על פי השערתינו יובנו הדברים, כי מתחלה וראש הטוט-פות של מצרים לא היו באמת כאשר שמעת כי אם תפלה ותחנה שהיו מתפללים ומתחננים על נפש המת או המת מתפלל על עצמו הרי שנשאר זכר ממקור זה בארמי בשם תפלין — ועיין בגיזיניוס sul Thesaurus טוטפות שהביא משם Fullerus ביאור קרוב לזה נוסד גם הוא על לשון מצרי רק משונה משלנו שנוי רב — וכיוצא בזה קרה בענין המצבות שאמרו רבותינו רמז לציון מן התורה מנין וכבר ידוע מחלוקת הקדמונים (רמב"ן ואחרים אם הוא מדאורייתא אם לאו) והאומרים שהוא מן התורה יכולים להביא ראיה בתוך ראיה והוא כי לא בלבד מצאנו אצל המצרים המנהג לשום אצל ארון המת לוח אבן כתובים בו כל ענינו של מת (וזה ללא צורך כי מתיהם היו נתונים חדר בתוך חדר בתוך ארון אחד והארון בתוך ארון אחר של אבן או שיש הנקרא Sarcophage ובכל זאת היו אצלם הלוחות הללו הנקראים Stele) אבל גם החקירה החפשית הביאה בכלי טהור מנחה טהורה להקריב שי לחכמת הקבלה האומרת כי תכלית הציון למנוחת נפש המת (מה שלא מצינו בספרי התלמודיים) והחקירה עונה בעל כרחה אמן אמן ומכרזת ואומרת "כי תכלית הלוחות והכתיבות הללו לא להזכיר לדור אחרון מה שמו ומה מעשיו של מת, רק חק קבוע על פי אמונותיהם בחיים שאחר המות" Lo seopo di queste iscrizioni non era il rammentare ai posteri il nome e le gesta del defunto, MA UN PRESCRITO DALLE LORO RELI GIOSE CREDENZE INTORNO LA VITA FUTURA. (Orcurti. lbid. p. 16. )]

וכתבתם על מזוזות. כתב רמב"ם פ"ה מה' מזוזה אבל אלו שכותבים מבפנים שמות המלאכים וכו' הרי הן בכלל מי שאין להם חלק לע"ה שאלו הטפשים לא די להם שבטלו המצות אלא שעשו מצוה גדולה וכו' קמיע של הניית עצמן כמו שעלה על לבם הסכל שזה דבר הנהנה בהבלי העולם ע"כ, ובאמת שדברי הרב האחרונים מורים בדעתו שאין מתועליות המזוזה השמירה, ויפה השיגו עליו ממס' ע"ז מדברי אנקלוס וממנחות דל"ג עיין שם הכ"מ ומה שהשיב שאין הכוונה בעשייתה לשמור הבית אלא צריך שיכוון לקיים מצות הקבה"ו וממילא נמשך שתשמור הבית — כפי הנראה אין פירוש זה עולה יפה בדברי הרב האחרונים שכתב כמו שעלה וכו' שזה דבר המהנה בהבלי העולם, הא למדת שכפי דעתו אין דבר זה מהנה בהבלי העולם: ולכל הפנים דעת חז"ל אינו כן אם מע"ז אם ממנחות שזכרנו — ואם גם מהמכילתא לא ראיתי מי שיזכירנה בענין זה, וזה לשונה, והלא דברים ק"ו ומה אם דם פסח מצרים הקל שאינו אלא לשעה ואינו נוהג וכו' נאמר בו ולא יתן המשחית מזוזה שהיא חמודה שיש בה עשרה שמות מיוחדין וכו' ק"ו שלא יתן המשחית אלא מי גרם? וכו'.

ערים גדולות וטובות. בס' יהושע מצינו שהיו ל"א מלכים ול"א ערי מלוכה, ולשואל שישאל כיצד ארץ ישראל שאינה רחבת ידים תכיל ל"א מלכים ול"א ערי מלוכה אם לא יהיו רישי נהרי וגזירפטי, זאת אשיב כי אולי האמת כדברי רבותינו שהיו מלכים ממקומות אחרים, ולהם אחוזת נחלה בא"י כי ארץ ישראל מקודשת מכל הארצות גם טרם יבואו שם ישראל והיו מלכי גוים נכספים למלוך על חלק ממנה לכבוד ולתפארת והעד כי מזמן א"א היתה שם כהונת אל עליון ואברהם עם היותו מלך ונשיא אלהים נכפף לו ונתן לו מעשר, וז"ל רבותינו המעיד איך היו מבארים כל סתום בקדמוניות ע"פי הנגלה לעיניהם אצל הגוים "רבי יהודה אומר וכי ל"א מלכים שהיו לשערבר כלם היו בארץ? אלא כדרך שעושים ברומי עכשיו כל מלך שלא קנה ברומי אומר לא עשיתי כלום כך כל מלך ושלטון שלא קנה פלטריות וחולאות בא"י אומר לא עשיתי כלום" — ופירוש שלא קנה ברומי נראה בעיני שהכוונה על המלכים שהיו ממליכים הרומיים על הגוים והלשונות ואלה היו קונים ברומי שדות או פלטריאות להיות להם לשם, או יהיה פירושו שלא קנה מלכות, שלא נמלך ברומי והראשון מתישב יותר לסוף המדרש ועל כל פנים מדרש נכבד הוא זה — ואלו היה רואה אותו Voltaire לא כתב מה שכתב.

כי ישאלך בנך. אין אנו יכולים לומר שבן זה הוא כ"כ קטון בשנים שאינו יודע כלום בדברי התורה — שילד כזה אין בו דעת לשאול, ועוד שמתחלת התחנכו בעניני הדת כבר מודיעים לו מעט מעט כפי שיזדמן ולא יתכן שישאל מה העדות והחקים והמשפטים שאלה כללית הכל בבת אחת כאיש נכרי הבא מארץ רחוקה שלא נסה באלה — ועוד שעל ילד כזה לא תחוש התורה להורותינו כיצד תהיה התשובה, וכנגד זה אם הוא גדול ובן דעת לא נוכל להבין מה זו שאלה, האין ספר תורה פתוח לפניו וזיל קרי בי רב הוא, ועוד הרי מימי ילדותו כבר נודע לו כל זה — ועוד אין להכחיש שמלת אתכם קשה היא ויותר ראוי היה שיאמר אותנו ואם בעלי הדרש פירשוהו איש אשר כברכתו, אנו לא באנו אלא ליישב המקרא על אופניו, ואומר אני שכל הפרשה הזאת על תורה שבעל פה מדברת שלא ישיג אותה הבן הישראלי מתוך הכתוב רק ע"י קבלת אבותיו, והם הם המלמדים אותו דברים שלא נמצאו בכתוב ומפרשים לו המקראות ע"י מה שנמסר להם בפירושם, ועל זה שאל הבן ואומר מה העדות והחקים והמשפטים וגו' ובאו לשונות רבים להורות על ענין אחד לרמוז כי זוהי סבה שנפשו לשאול הגיעה בראותו שישראל נזהרים בדברים שלא פורשו בתורה שבכתב ונראים כמיותרים וזה שאמר בלשון משולש העדות והחקים והמשפטים, ואמר אתכם בדקדוק עצום כי לאבות נמסרה תורה שבע"פ ולא לבנים ומהאבות ילמדוה הבנים מה שא"כ התורה שבכתב שלאבות ובנים גם יחד נמסרה להם וכלם שוים בה, ובפירוש נאמר שאל אביך ויגדך זקניך ויאמרו לך — ובאה התשובה עבדים היינו לפרעה לכוונה עמוקה והוא שכלל בתשובה זו גם מה שלא שאל הבן ר"ל גם תורה שבכתב, ובזה יעיר לו אזן שכל התורה שבכתב יסודתה במסורת מפה אל פה, שאילו לא, היתה האומה כלה מעידה, כי כבר היה שעבוד מצרים והאותות והמופתים ואחר כן נתינת התורה ע"י משה לא היינו בטוחים שספרי הקדש יצאו מיד מחבריהם בקומתם ובצביונם והרי זו מעין התשובה שהשיב הלל לגר שהיה רוצה ללמוד תורה שבכתב בלבד והוא ע"ה הפך לו האותיות ביום מחר ואמר לו כמו שאתה סומך עלי בזו סמוך גם בזו. — וזהו מה שנאמר בפרעה ובכל ביתו לעינינו שנראה כמיותר — אך לא כפי דברינו, שבא לרמוז כי אנו עדים בדבר, והאומה היא שומרת הדת בכללותה וכל מה שתאמר אליך עשה בין כתוב בין שלא כתוב, וכן נרמזו רבוי האזהרות בתשובה באומרו ויצונו וגו' לעשות את כל החקים האלה, וכן אמר לטוב לנו כל הימים וגו' הכוונה שאלו תורה שבכתב בלבד, לא היתה מספקת לכל צרכי האומה והמקרים ההוים ומתחדשים יום יום כפי השתנות הזמן והמצבים — דרך משל, אסורים היו השבטים לבוא ז"בז, ובתורה נאסרו סתם בלי שום קצבה ורק על פי הקבלה דרשו שלא יהא נוהג אלא בזמן הכבוש — ולולי הקבלה לא היתה התורה לטוב לנו כל הימים, וכנגד זה אם היה מפורש בכתוב שלא יהא נוהג אלא בדור זה היו העם מזלזלים במצוה ולא היה התכלית מושג — ואמר עוד וצדקה תהיה לנו, ושיעור הכתוב כמו הפוך וצדקה תהיה לנו לפני ה' אלהינו כי נשמור ובאה המליצה כדרך ולך תהיה צדקה לפני ה' אלהיך — וכן והאמין וגו' ויחשבה לו צדקה והם הדברים הנאמרים באמת על מי שיאמין או יעשה דבר כמעט יותר מחובתו וישלך על ה' יהבו ויאמין בו ואם תסתכל בב' המקומות שזכרנו תראה שכן הוא — ואם על תורה שבכתב ידבר מה זה שאמר וצדקה תהיה וגו' הרי חובה מוטלת על כל ישראל ומפורשים מצותיה — ואם על תושבע"פ, נכון הדבר לומר וצדקה תהיה וגו' לפני ה' אלהינו כי אם נעבור על תורה שבכתב הרי ס"ת מעיד נגדנו — אבל אם נעבור על תושבע"פ מי יכחישנו הרי הדבר תלוי בנו, ובידינו להכריזה או לשתוק ממנה ועל כן לצדקה יחשב כי נשמור לעשות וגו' כאשר צונו.