למען וגו' וינפש בן אמתך והגר. לא שעקר טעם שבת לתכלית זה בלבד, אלא שגם מנוחתם של אלו בכלל התכלית ותועליות השבת, ועכ"ז ראינו שעשה הכתוב טעם זה בלבד עקר, ומכאן ראיה שאין ללמוד מפסוקים כאלה לומר שטעם המצוה הוא הנזכר בו ואפס זולתו, — ולכל הפנים ראה דברי התורה מה נעמו ! ועד כאן הגיעו רחמיה לחוס על העבד הערל כמו שפירש רש״י בן אמתך בעבל הערל הכתוב מדבר, ועל הגר אוכל נבלות, עד לעשות מהם תכלית וטעם שביתת יום השביעי, ומהאור הזה הופיע על ראשי פילוסיפי יון ובתוכם אריסטוטליס כשכתב "הקרבנות והחגיגות עיקר התיסדם בעבור העבדים יותר מבעבור האזרחים החפשים" Arist. Econom. ed. Paris. 449.

שלש פעמים. פעם ורגל תחלת תשמישן על הרגל עצמו ואחר כן להורות על העתקת הרגל בהליכתו וחזרו עוד לרמוז על התחדשות דבר אחר דבר, כמו שתנועת הדגל מתחדשת מבלי הפסק באופן אחד תדירי. ומהמין הראשון רגלי עני פעמי דלים (ישעיה כ״ו), ומהב' מה יפו פעמיך, ומהג' כפעם בפעם לקראת וגו' שלש רגלים תחוג לי בשנה, וכן שלפנינו שלש פעמים. — ובלשון חכמים (במסכת חולין) תלתא רגלי, שלש פעמים, ואין הכוונה המועדים, רק פעמים, כמו הכיתני זה שלש רגלים.

ראשית וגו' לא תבשל גדי וגו'. בינותי בספרים וראיתי שבקשו למצוא סמוכות לב' המצות האלה, ואם יעלה בידינו להסמיכם הנה מה טוב, אבל יש מקראות רבות אחרות קשי הסמוכות, והטעם הנכון הכולל כלם הוא אותו שהעירונו עליו רבותינו באומרם "שלא יאמרו פיוטין הוא כדי שידעו שנאמר ברוח הקדש, והכוונה, כי שני סדרים הם, הסדר הא' הוא החיצוני הנראה אל העין בהשקפה ראשונה, וזה פעמים נעדר בכתוב, והסדר השני היא הפנימי שלא יושג כי אם בקושי וע״פ הקדמות פרטיות ופעמים לא יושג לנבראים כמו שלא יושג סמיכות ויחס כח טבעי לכח טבעי, ד"מ האור וכח המושך Attration וזה לא יאסר לעולם, כי אין מעשה ה' במקרה רק בסדר עליון.

ושלחתי את הצרעה. רבים מהסופרים הקדמונים ספרו מאומות אזיא שהוכרחו לפנות מרוב הרמשים הנלחמים אליהם — ומהמעידים אטיניאו — אגאטארצידי — דיודודו הסיקולי — אמארליכוס — פליניו — ואיליאנו — ראה דו־קלוט Du Clot. 391.