לא איש דברים. ג' דברים יורו כדעת קדמונינו שהיה משה ע"ה קצת עלג, הא' אומרו כי כבד פה וכבד לשון, והב' תשובתו ית' מי שם פה לאדם או מי ישום אלם או חרש או פקח או עור שהם כלם מומים גשמיים בכלי החוש ואם הכוונה בלבד על חכמת הדבור היה משיבו ית' בסגנון אחר. — והג' שמצינו לשון כבידה על חולשת ובטול החושים בלבד כמו כבדה אזנם משמוע — ועיני ישראל כבדו מזקן- וכן כאן כבד פה וכבד לשון — חלש פה ולשון.

[השמטה: כי כבד פה וכבד לשון. עיין מה שפירשתי, ובא גם ידידיה לעוזרנו שכלל בחיי משה שני הדברים גם יחד, המום בכלי המבטא, גם חסרון החנוך בחכמת הדבור. ואחר שבאה מצוה לידו, לא אחמיצנה להעלות על ספר כמלקט שבולים מן הבא בידי מכל ההוכחות והגלוים המבוארים מתוך דברי הקדמונים מולים וערלים, המעידים על קבלות חז"ל, ואין זה אלא מעט מזער מכל אשר נתן ליאמר על הדרוש הנכבד הזה ולא באתי אלא להלהיב הנפש היפה למלאת את דברי.

עוד מצאתי שאיאופולימוס (מזרע ישראל) זכר דבריו איאוסיביו Prep. evang. ed. Paris. vol. ll. p. 45. (ועיין הראיות שהוא יהודי שם שם דף. 534) כתב איך שלמה כתב לואפרי מלך מצרים לבקש ממנו פועלים לבנין בי"המק, ומי שמע כזאת ומי ראה כאלה בכל ספרי התנ"ך? רק אצל רבותינו מצאנוהו, וראה בעיניך כי לא מלבם בדו הדברים ומה שיגידו שמפי השמועה הם קולטים שכן איתא בפסיקחא (ילקוט ח"ב. 28) מכל חכמת מצרים אתה מוצא כשבקש שלמה לבנות בית המקדש שלח אצל פרעה, אמר לו שלח לי אומנין בשכרן שאני רוצה לבנות בית המקדש, מה עשה? כנס כל האצטרולוגין שלו וצפו בבני אדם שהם עתידים למות באותה שנה ושלחן, וכשבאו אצל שלמה צפה ברו"הק שהם מתים באותה שנה נתן להן תכריכיהן ושלחן ושלח לו וכו' (ילקוט מלכים ק"ח.)

ומזה — מה שכתב יוסף הכהן לרומיים וז"ל "מצאתי בספרי אומתי שאחר פרעה חמיו של שלמה לא היה עוד מלך במצרים שיקרא בשם פרעה הובאו דבריו Eus. Prep. evang. vol. ll. p,569. ואין ספק שכוונת יוסף לא על ספרי הקדש, מב' טעמים, הא' כי בספרי התנ"ך כבר מצאנו פרעה אחרים אחר אבי אשתו של שלמה, והב' שלא יקרא יוסף לספרי הקדש ספרי האומה Livres nationeaux וקרוב אם כן שכוונתו על ספרי הקבלה ואם לא ידענו הנמצא כזה בספרי רבותינו. — ומזה אומרם לא פסקה ישיבה מאבותינו, גלו למצרים, לך ואספת את זקני ישראל, ובאמת שכבר יש מן הכתוב ראיה כי ישיבה היתה שם שאין זקנים אלא זקנים בחכמה ובשנים וראשי הדור ומנהיגיו, אלא שלמתעקש נאמר צא וראה מה שכתב ארטבאן הנזכר הובאו דבריו Eus. Prep. evang. ed. Paris. 2. 8. Les lsraelites eleverent a Corehen une chaire hieratique — וראה המעיר שם הערה. 62 שלא מצא ידיו ורגליו לבאר הנרצה בזה, וכעור מגשש קיר, כתב כי אולי בנו שם בית תפלה, וזה הבל, וביותר כי אין מליצות ארטבאן מסכימים לזה, רק הנכון כדברי רבותינו שהעמידו שם ישיבה ובית תלמוד לדעת מה יעשה ישראל כפי מה שנודע אז מהתורה ומהמצות שנמסרו להם מפי אבותיהם, ועיין כל מה שכתבתי פ' בהעלותך פ' מזקני ישראל אשר ידעת וגו' — ועיין עוד בכלל הברכות וההודאות שהודו חכמי הגוים במציאות ישיבה ולמוד אצל אבותינו במצרים Calmet Histoire du vieux Testam. Pref. p. 10. Bertram ch. V. p. 30. ודע שכבר תמהו על רמב"ם איפה מצא כתוב כי עמרם ראש הסנהדרין היה קודם משה ונצטווה במצות יתרות, (ה' מלכים) ובזהר נזכר זה והיה לפוקה ולמכשול לפני החוקרים לומר כי ממעיני הרמב"ם שאב דבריו והנה מלבד, כי גזירות כאלה גזירות קשות ורעות ומשפטים לא יחיו בהם כל ספר וחבור קדמון, שהרי תמיד יוכל הטוען לטעון שכל מקום שבאו דבריו אצל האחרונים מהם לקח והביא אל חדרי ביתו פנימה — חוץ מזה לא חסרו בספרי רבותינו האחרונים רמז מזה, וזה לי ימים שתקעתי עצמי במקום נאמן בשמות רבא שנאמר שם עמרם גדול הדור היה וכשראו ישראל שהוציא את אשתו עמדו כלם, ועתה מצאתי און לי דברים מפורשים יותר (שם פרשה א') פועה שהופיעה פנים נגד אביה שהיה עמרם ראש סנהדרין באותה שעה — וקרוב לזה אומרם (שם פ' ה') ואל ישעו בדברי שקר מלמד שהיו בידם מגילות שהיו משתעשעים בהם משבת לשבת לומר שהקב"ה גואלן לפי שהיו נוחים בשבת — ודבר גדול לדעתי דבר המדרש באומרו שהיו בידם מגילות כי בזה הרשנו להסכים עם דעות האומרים שקודם משה היו ספרים או מגילות, יסופר בהם לדור אחרון מעשה האבות הקדמונים וקורותיהם ושמהם לוקטו ספורי התורה כמו שהובאו דברים מספר מלחמות ה' ומדברי המושלים (עיין מ"ש באלה המקומות) — והגם שהרמב"ם כתב שנצטווה במצות יקרות דרך אומדנא כתב כן ולמד מדברי המדרש שראש סנהדרין היה וראש סנהדרין באותה שעה לא היה כ"א נביא דוגמת משה שהיה נשיא הסנהדרין כמ"ש ומשה על גביהן, ואולי משמירת שבת במצרים למדנו ששמרו מצות שלא שמרו האבות או אם שמרו אותם לא שמרום דרך חיוב.

עוד דברים יקרים מצאתי בהכנתו של איאוזיביו Prep. evang. vol. l. 399. 400. יעידו כי הרבה מדעות חז"ל וממעשיהם לקחה אזנו ונתקבלו אצלו מכלל אמונות ישראל, ואעתיק דבריו בל"הק ואעיר עליהם על יד על יד בין המסגרות "הצווי הראשון נוגע לאלהים המלמדנו כי הוא מלא הכל, (רבותינו אמרו שנקרא מקום מפני שהוא מקומו של עולם) כי יש בו די במציאותו (כן אמרו על שם שדי שיש די במציאותו) ויש בו די לכל המציאות כלו שהוא התחלה והאמצע והתכלית, (איה איפה בדברי רבותינו אם לא אצל המקובלים האומרים שהוא ראש תוך וסוף כרמוז בשם אמת?) התורה תצווה לישא אשה שלא לשום ממון (היכן זה אם לא בדברי חכמינו?) היא האוסרת לאשה לגרום לעצמה שתפיל או להמית הזרע שבבטנה (לא נמצא רמז מזה בתורה שבכתב אם לא על פי דרשת רבותינו על השופך דם האדם באדם כידוע) היא אשר הגבילה חקי האבלות לכבוד המתים, היא אשר הורתה מה יעשו הקרובים בימי אבלם, היא צוותה לכל העובר אצל המת שמוליכים לקבור שילווה אותו בכלל המלווים (הלא זה אשר דברו רבותינו כל הרואה את המת ואינו מלווהו עובר בעשה) האש, המים, המזון, הוראת הדרך, הקבורה, הן הן הדברים שאנו חייבים לעשות לכל הנצרך להם (מפרנסים עניי גוים וכו' קוברים מתי גוים וכו') היא שאסרה להרוג הבעלי חיים הבאים כמתחננים לחסות בצל קורת בתינו, (כעין קול הברה אנכי שומע כדברים הללו ממעשה דרבינו הקדוש ובעיני יפלא אם לא הוא הוא המדבר בפי איאוסיביו) וכבר אצל היונים נתפרסם משופט אחד AREOPAGITE שענשו אותו על שהרג צפור אחד הבורח מהנץ ונכנס לתוך חיקו, כל העופות שנתרו באכילה הם המפורסמים ברכות מזגם וטבעם (Douceur) ונקיותם כתורים ובני יונה אווזים וכו' ובכלל האסורים באכילה לא תמצא כי אם עופות יעריים הנכספים לטרוף טרף.... ללמד לאדם דעת להיות נוח ושפל ורך וענותן עם הבריות (הסב לאכילת העופות ולהבדלן רעיון חז"ל על דבר הקרבנות שאמרו לעולם יהא אדם מן הנרדפים ולא מן הרודפים שהרי אין לך נרדף בעופות יותר מהיונה וכו'.)

ומכלל ההודאות שנמצאו אצל יוסף וידידיה לקבלת חז"ל מת שכתב יוסף "ממצות משה להתאסף ולקרות התורה ברבים ולדרוש מצותיה אל העם Moise.... nous a oblige a nous reunir pour en entendre la lecture (de la loi) et en acquerir une connaissance approfondie. — Joseph. in Eus. Prep. evang. l. 390.

ובמה שנוגע לידידיה כבר העירותי עליו פעמים רבות בגוף הספר וזכרתי כמה דברים ממנו המעידים שלקחה אזנו ואזן אנשי אלכסנדריא מקבלות חז"ל הרבה מאד, ועתה אני מוסיף כי עינינו ראות בידידיה שני הפכים זה בצד זה, מזה אחד, חסרון הפירוש מקובל הביאו להרבות עד בלי די עונש המיתה הגופנית בכל מקום שהוא מוצא שם מיתה מיועד לעובר על התורה ואינו זז מפשוטו, גם במקום אשר הסבו רבותינו כוונת הכותב האלהי למיתה רוחנית — ובזה היה אב ופטרון לאמונת קצת מגדולי חוקרי זמנינו, אשר לא אחזו בעץ חיים למחזיקים בה היא תושבע"פ ופירשו כל מקום שכתוב בתורה מיתה או כרת על חיוב מיתה גופנית כאשר עשו. Michaelis. jahn. Winer. Gesenius. V. Palestine par Munk 215 ובזה קיימו בעצמם כל העובר על דברי חכמים חייב מיתה. — ומזה אחד לא נוכל להתעלם מהדמיונות הרבות והעצומות הקושרות בחבלי עבותות אהבה ידידיה וקבלת רבותינו, וכבר הבאתי קצתם לקוחות מספרו חיי משה באחת מהערותי על קורות האיסינים אשר הדפסתי בלשון איטלקי, ועתה אני מוסיף מה שעולה כעת במצודתי משאר ספריו, הוא האומר כי אחת ממצות התורה לתת מקום קבר ולכסות המת בעפר וזה לכבוד הנפש Manes, ובכל אופן שנבינהו, מוכרחים אנו לומר כי ממקור הקבלה שאב דבריו אלה, שאם כוונתו למה שנאמר בקללתו של אד"הר ואל עפר תשוב, מי יערב אל לבו להוציאו מפשוטו שהוא לשון קללה בעלמא, ולא עוד ולהכניסו במספר החיובים והמצות אם לא רוח הקבלה תפעמנו, ואם לא אל פסוק זה מגמת פניו לא ימלט שהיה לנגד עיניו דברות חז"ל רמז לציון קברות מן התורה. — או מצות קבורת מתים הנלמדת ממלת בדרך כידוע — ואל תסיח דעתך מאומרו qui reclame la sante des manes הורה לדעת כי הקבורה צורך ותועלת הנפש, (מאניס Manes אצל הקדמונים כנפש אצל המקובלים) וזו דעת חכמי האמת — ויוסף עוד ויאמר אסרה התורה לגרום לאשה שתפיל על ידי סם או משתה (האין זו דרשת רבותינו על שופך דם האדם באדם לרבות את הנפלים והאיסור להרוג העובר שבמעי אשה? ומבלעדי דבריהם איפה הרמז בתורה שבכתב?) ושלא להתנהג עם בעלי חיים אם לא כרצון ה' ונביאיו (כלומר ברחמים) (ראה לפניך בצביונו ובקומתו צער ב"ח דאורייתא ואיה מקומו בתורה שבכתב?) שלא לאבד זרע התולדה (גם זה מן המתמיהין איסור שכבת זרע לבטלה שנובע ממקור רבותינו, ולדעתי אין לסומך לסמוך בזה על דברי תורה זולתי על מעשה דאונן שנאמר בו וירע בעיני ה' אשר עשה וימת גם אותו, אלא שאין שום הכרח לומר שסבת המיתה היתה השחתת הזרע מצד עצמה אלא סרובו לקיים מצות ה' להקים זרע לאחיו, ואם כן הרי זה עד ממהר שלפני פילון נתיצבו המצות והאזהרות המקובלות ונהג בהם כבוד כאמתה של תורה הכתובה ביד משה) שלא למנוע התולדת (כלומר למעט בפ"ור) שלא לשלח מעל פנינו הבהמות הבאות בצל קורתינו (כזאת שמענו מיפי איאוסביו במה שקדם ומה שיש בזה מהדמיון הנכלא עם מעשה דרבינו הקדוש בב"ר העירונו עליו, ועתה אני רואה שאין אנו יכולים לומר על ידידיה שקול הברה שמע ממעשה דרבי, כי רבי היה כמה זמן אחריו, ויותר נכון לומר שכבר היתה אזהרה זו ידועה באומה ממנה למדו גם שניהם ידידיה ורבינו הקדוש) וגם חוץ מאלו הפילוסוף פורפיריו בספרו. De Ahstinentia lib. lV. cap. 14 הזהיר על הדבר הזה, ופורפיריו זה היה תלמידו של הפילוסוף המפורסם פלוטינו אשר שיערתי היותו אבלט חבירו של שמואל, ואם כן שמואל ופורפיריוס חבירים ואינו רחיק א"כ שלמדו איזה דברים זה מזה, (ועיין בארוכה תוכחת מגולה על התאחדות אבלט ופלוטינו בספרי אם למסורת ערך אבלט) — ועל משה הוסיף וכתב, כי ראה כי טוב לתקן שיתאספו במקום אחד בכל יום השביעי לשמוע קריאת התורה למען לא יוכל איש לאמר לא ידעתיה — (אלו לא זכר ידידיה רק המנהג לקרות בתורה בשבת החרשתי, כי כבר היה מנהג זה קבוע בזמנו, רק שייחסהו עד משה רבינו, לא במקרה היא זה, רק הודאה גמורה לקבלת רבותינו שאמרו משה תקן להם לישראל שיהיו קורים בתורה בשבת וב' וה') וכהן או זקן אחד קורא בתורה ומבאר לעם מה ששמעו באזניהם (אין ספק שכוונת ידידיה על התרגום, ומקשר הדברים נראה שגם זה למשה יתיחס, וכן הבין המגיה והמעיר (שם הערה כ"ב) ואולי אינו רחוק שהרכיב ידידיה מקור מנהג קריאת התורה והמנהג היותר מאוחר לתרגם, ולכל אפייא לא נפלאת היא ממך אחר ששמענו מפי רבותינו שהתרגום מסיני, על כן לא בדעת ולא בהשכל כתב המעיר. C' est un anachronisme. Je ne puis decouvrir s' il est volontaire ou produit de l' inadvertance

ועוד לי דין ודברים על אלה ההערות כלם אם היו המקום והפנאי מסכימים — ולנו במשנה, יקר סהדותא כי היו ישראל מתרגמים התורה בתרגום אנקלוס גם טרם היותו אחר אשר שמענו שכהן גדול בתפלתו ביו"הכ היה אומר ולא יעדי עבד שולטן מדבית יהודה ומהו לשון זה אם לא תרגום לא יסור שבט מיהודה כפי תרגום אונקלוס? וכמו זר יחשב שלא תדבר המשנה רק על השנים הנותרות אחר אנקלוס בבנין הבית, רק הנכון כי תרגומו (בחלק רב ממנו לכל הפחות) היה כבר שגור בפי האומה ומפיה כתב אנקלוס על ספר ובדיו, וכבר העיר על זה הרב החוקר צבי הירש חיות בספרו הנחמד אמרי בינה (כ"ב ב') והביא ראיה גם ממה שמצאנו בתרגום יונתן הקודם לאנקלוס לא יתקן גבר בתקוני אתתא בתרגומו לשירת דבורה.

ויכולני להביא במספר המעידים על אמתות קבלתינו כל אותם המחברים אשר דבר אין להם עם רז"ל ובכל זאת כמספרים והולכים לתומם, הצדיקו דבריהם בדברים הנוגעים גם לחלק המעשי מתורתינו, למשל, ידעת דבריהם ז"ל על צורת המולך וכיצד היו שורפים את בניהם ואת בנותיהם, והנה דיודורו הסיקולי Diodore Sicilien הגיד לנו כיצד היתה מצבת המולך עשויה והגדתו מסכמת בכל חלקיה לדברי רבותינו, ולא יכול החכם ש' מונק להתעלם מלהודות בהסכמתם זו בפה מלא Munk. Palestine 91.

וקשה להאמין שרבותינו שאבו ידיעתם הלזו מהמנהגים שבזמנם, כי במקומותם לא היתה עבודת המולך. והנה אם אחד מעיר וב' ממשפחה כתתו רגליהם בארצות אפריקא ויוכלו לראות בעיניהם את אשר הגידו, הנה מצד אחד אפילו באותם המקומות לא היתה עבודת המולך מקובלת ורצויה כימים אשר לפנים, ומצד אחר רחוק הוא שעדות היחידים תצא מדוקדקת כ"כ תכלית הדקדוק והאמות ותתקבל בהסכמה גמורה אצל כל ישראל, על כן אני אומר שקרוב ונראה כי הידיעה הזו מעבודת המולך אצל רבותינו באה להם מאבותיהם ואבות אבותיהם.

ומקור נפתח לשאוב ממנו אוכל למכביר, ומים לרוות צמאוננו היא אמונת וספרי השומרונים אשר נבדלו מקהל ישראל בעוד לחלוחית הנבואה עדיין קיימת ויד הפרושים לא גברה עדיין בעולם, ומזה כל דבר אשר נמצא אצלם מסכים לדעתם ולקבלתם של פרושים הוא אוצר נחמד ושמן בנוה חכם, ואם כסיל אדם יבלענו תחת מסוה השתיקה, הוא מפיו יקרא אני הוא המדבר בצדקת הפרושים רב להושיע, ומי יתן ואוכל לסדר לפני הקורא כל הנמצא כתוב בספריהם מהמין הזה ולהיות כי צר לי המקום והפנאי, גשה לי ושב שבעה נקיים על ספר כרמי שומרון ותראה נפלאות גם בקורות הימים גם במצות ובמנהגים דברים דומים תכלית הדמיון לקבלת רבותינו — ועיין מ"ש פ' תולדות על פ' אם כן איפה וכיוצא בו על כן יאמרו המושלים שדרשו בו רבותינו אלו המושלים ביצרם, והשומרונים תרגמו משלים שליטייא, ואחר שבא לידי אומר כי לא לחנם שרש משל משמש ענין שליטה ומשל וחידה כי השליטים הראשונים היו בעלי המשל היודעים להטיף ולדבר צחות, וכן שרש דבר דבור ושליטה וכן אמירה כמו וה' האמירך היום, וקרוב לו יתימרו כי הדבור והאמירה היתה סגלה לקצינים שבעם ועל ידה היו משתררים על ההמון כמשל אורפיאו שספרו עליו שהיו החיות מתאספות אצלו ופערים פיהם למלקושו כאשר הטף יטיף דברים ערבים ומתוקים לשומעיהם, וביאר Vico שהכוונה על הפראים הדומים לחיתו יער, וכן בדברי רבותינו דבר אחד לדור ואפע"פי שהוא דגוש הוא משרש דבר כמו חמר גמל מנהיג החמורים והגמלים, והמנהג נקרא דברא כמו שתרגם יונתן והמנהג כמנהג יהוא בן נמשי ודברא כדברא דיהוא בר נמשי, וכן בלשון עברי ונהגו כבשים כדברם וחרבות מחים גרים יאכלו, וכן בלשון רומי וצאצאיה יאמרו DICERE לאמר לרמוז על גזירת המשפט כי הוא הדבור בעצם וראשנה, וממנו Gius-dicenti Giuris-dizione דומה לשיחה בלשון הקדש שפירשו בו רבותינו פעמים תפלה כי היא האמירה המשובחת כמו ויצא יצחק לשוח בשדה וכיוצא בו ועיין מ"ש במ"א על פלול המורה כאחד על המשפט ועל התפלה, ואולי קרוב לזה מלך לשון ארמי יועץ (אם אינו כמו מלאך ושליח כי המלך שליח העם) ומזה פורשם ויהי הם הולכים הלוך ודבר על דברי תורה כמו שאמרו אין דבור אלא תורה — וכן ודברת בם כלומר שתשא ותתן בהם ומכאן ראיה ג"כ לתורה שבעל פה שאם לא כן לא יהיה רק כפל הדברים ושיחה בטלה כמצות אנשים מלומדה, עיין מה שכתבתי שם ועיין פ' ראה סוף חקירתי על קביעות חג השבועות לזכר מ"ת, והדבורים אולי נקראו בשם זה להיותם ידועים להתנהג בטכסיסי מלכות, והבלא שכפי עדות המפרש על קאללימאק Le Scholiaste de Callimaque llymne a Jupiter. היו קוראים באיפס Ephese למלך בשם מלך הדבורים ובמצרים היתה הדבורה סימן למלכות Orcurti Catal. illus. vol. l. p. 37.- ואולם לא אכחד כי דבר (מנהיג) שבלשון רבותינו מצאנו כיוצא בו בלשון פרסי שאומרים דַאוַואר על שלטון ומנהיג.. Avesta. par Anquetil. Duperron vol. lll. p. 608

ואמיאנוס מארקילינו Ammien Marcellin lib. XVll. מעוררנו על טעם הצטייר המלך בצורת דבורה בכתיבת מצרים, והוא לרמוז כי על המלך להתנהג בממשלתו בשובה ונחת ולהטיל מעט דבש במרה שהוא זורק בעבדיו Perque speciem apis mella conficientis indicant regem moderatori cum iucunditate.

נחזור על דברת השומרונים ונאמר שכבר העירו על זה דרך כלל רבותינו כשאמרו בתלמוד כל מצוה שהחזיקו בה כותים הרבה נזהרים בה יותר מישראל, רצו בזה לא שיכבדו מצוה אחת ויזלזלו בזולתה מבלי טעם, רק הכוונה שלהיות שלא הגיעה אצלם קבלה נאמנה על כל חלקי התורה בהשואה ושלמות, כשיקרה מקרה טהור שתקח אז על מצוה אחת, תנאיה פרטיה ודקדוקי, יחזיקו בה, ואמרו יותר מישראל דרך הפלגה או הכוונה שיוסיפו גם כן חומרות מדעתם כאשר קרה בקצת מצות, ואחר שנגענו בשמרונים לא אמנע מהקורא גלוי יקר מצאתיו אף אחזתיו בתלמוד ירושלמי ממנו תצא הוראה כי השומרונים בזמנם היו תופסים בפלך משא ומתן התלמודיי, ודורשים המקראות על פי שטתם, וגם זה נגד ממהר כי דרך רבותינו בהבנת המקראות עולה למעלה קודם הפרד השומרונים מעל היהודים, והוא הקשר התיכון הקושר והמצמיד שתי התורות גם יחד, ובכן אין לתמוה אם נמצא ממנו רושם אצל השומרונים.

בוא וראה ירוש' דיבמות אתייא דב"ש כאלין כותייא (הביטה וראה איך ב"ש המחמירים ברוב מחלקותיהם הולכים ומתקרבים לכותייא המחמירים גם הם באומרם כל מצוה וכו' ועיין מ"ש למעלה, גם הביטה וראה יתרון דעת ומוסר אצל רבותינו שלא חשו למעט בכבודם של ב"ש בספח אותם אל הכותים ועשו הכותים בכלל המקבלים ואם קבלה מזוייפת ועיין מ"ש למעלה על התמדת הקבלה אצלם) שהן מייבים את הארוסות ומוציאין את הנשואת דאינון דדשין חוצה החיצונה (כלומר הארוסה לבדה הנק' חיצונה הפך הנשואה הנקראת פנימית, ובא להם זה מלשון השגור בזמנם לקרות לנשואין כנוס כמו או כנוס או פטור, וגם זה מענין הכנסה ממש שהיו מכניסין את הכלה לחופה והוא מעין הביאה של תורה ותרגומו בלשון ארמי — וראה איך נטייתם גם הם לדרשות טרדתם מן הפשט הנראה שהחוצה כמו לחוץ) מה מקיימין כותאי ובן אין לו (כלומר אחר שלדעתם דוקא ארוסה מתיבמת ולא נשואה מה שייך לומר ובין אין לו) אמר ר' יעקב דרמיא קומי ר' יוסי ובן אין לו מן הנשואה (מאשה אחרת הנשואה לו) החיצונה לא תהיה לאיש זר א"ל לא יחסרונך כותאי דאת מקיים דרשיהון (ראה שתים אלה, הא' כי נמנו פירושי השומרונים בכלל הדרשות, ועוד כי קצת מרבותינו מדעתם כי דרך אחד להם עם דרשות חכמינו היו משלימים ומתמימים את דבריהם עד שחבריהם היו מזהירים לבלתי סייע עוברי עבירה) תני רשב"א נומיתי לסופרי כותיים (הן הראנו מציאות סופרי כותיים ר"ל חכמיהם ודרשניהם כי אין להבין בסופרי וכותבי כפרים כי אין להם מבוא באלה הענינים, ועוד ראינו היך רבותינו היו מתוכחים עמהם) מי גרם לכם לטעות? דלית אתון דרשין כרבי נחמיה דתני בשם ר"ן כל דבר שהוא צריך למ"ד בתחלתו נתן לו ה' בסופו (עשו השנוי שבינם לבין הכותים כשנוי בין דרשא לדרשא, ואמרו דלית אתון דרשין כר"ן ובזה הלשון אמרו על אלישע אלמלא דרשיה אחר להאי קרא כר' יעקב וכו' וכן על אחרים, וזה יורה כי שומרונים כישראלים היו תופשים בדרך הדרשות אלו מימינים ואלו משמאילים).

כל זה מן התוכחות כי גם השומרונים היו מודים בדרכי הקבלה וכללותיה בהבנת המקראות, ואדרבה אנו רואים אותם מתרחקים מהפשט בכתובים שלפנינו יותר ממנגדיהם הפרושים, ודרך כלל נוכל לומר שאין גם אחת מהכתות שעצו עצמם כבועטים בתו' שבע"פ שלא פנו אליה בעת צרתם, וכבר גלוי וידוע מה שקרה לקראים שמתחלה פערו עליה פיהם לבלי חק, ויאמרו זרה הלאה כל מין קבלה ומסורת, ויהי כאשר ארכו הימים, הוסיפו יום יום להתקרב אליה עד שהעמידוה גם היא לעמוד ברזל ולחומת נחשת לבנין דתם וקראוה בשם סבל הירושה, והרבו ללמוד וללמד במשנה ובתלמוד ואולי אם באנו לירד חדרי בטן, בקרב אמונת הצדוקים עין בעין נראה כי לא זזו מאמונת קבלה על כל פנים, אלא ששעבדוה לפשט המקרא כפי המובן אצלם או לא שמרוה בלתי תוספת או מגרעת גם מבלי כנות המסכימים דבריה אם לא עם מה שכתוב בתורה כאשר עשו הפרושים.

עוד זאת בסנהדרין פ"ד מיתות ובשמות רבא נזכרו שני חרטומי מצרים בשם יוחני וממרא וויכוחם עם משה ע"ש ובהערותי אלה על ספר שמות הראתי מה בין נסחאות הללו לנסחת הזהר ויתרון המעלה וההתדמות לזאת על הראשונים — ולכל הפנים ג' עדים גוים ונוצרים בדבר, כי מפי השמועה דברו חז"ל את כל המעשים האלה ולא מלבם, והם שאול הנוצרי ופליניו ואיאוסיביו ע"ש.

ומקור נפתח להוכיח קדמית אזהרותיהם וקבלותיהם, הוא מה שנמצא כדוגמתם אצל המצרים אף שלא נכתבו בתורת משה בדין הוא שיכתבו וקרוב אל השכל מאד שגם אבותינו ידעו מהם, ובזה לא תמאן החקירה החפשית, וגם אנו המאמינים לא נכחש בזה אחרי שידענו ענין הבירור כאשר רמזנו עליו פעמים רבות.

והנה בכלל הוידוי שמתודה המת Confessione negativa לפני אוסיריס יש קצת עבירות שנכתבו בתורה וקצתן שלא נכתבו אלא נמסרו לנו על פה, ואציע אותם לפני הקורא.

לא ישבתי לפני האמהות. פירש המפרש, שזה כנוי לכל הנשים ומשים כבודם, ואני אומר לא כן הדבר, רק הכוונה שלא ישב לפני ההורים וזה בכלל כבוד אלא כמו שהורונו חז"ל ולא ישב לפניו וכו' — ואם כנים הדברים כדעת המפרש שעל כל הנשים ידבר כבר מצינו סמך אחר לפירושנו על לא תבשל גדי בחלב אמו, ע"ש ובהערות.

לא הייתי עצל. העצלות לא נאסרה בתורה רק נאסרה בנביאים ובחכמים, וביותר אצל המקובלים שעשאוה קליפה ומהגדולות.

לא הרביתי דברים שלא לצורך. כל אדם יחזה שלא באה אזהרה זו כי אם מעט מספרי הנבואה, והרבה בספרי החכמים וביותר בספרי המקובלים, רק בתורה שבכתב אין זכר מזה.

לא עשיתי עבירות קלות. האין זה דרשת רבותינו עין עקבי יסובני עונות שאדם דש בעקביו יסובנו ליום הדין?

לא גנבתי לאבי. אור גדול זורח על קבלת אבותינו בדין בן ס"ומ שהטילו בזה תנאי ואמרו שאינו נעשה בן ס"ומ עד שיגנוב משל אביו? ומה יענו האומרים שחכמינו שנו מדעת נותן התורה ביום שידובר בהם אזהרה זו שאחר שני אלפים שנה נתיצבה מחדש לעיני כל עובר? Orcurti Catal. ill. vol ll. p. 207. — 8.

וראוי למנות בכלל המקורות אשר יביעו ידברו, לקיים קבלת אבותינו המעשים והמאורעות אשר היו מלפנים טרם הוקמה על כסא התו' שבע"פ להיותה מושל בישראל, ולהביא המאורעות ההן בכור מבחן לראות היעמדו לפני חקי תושבע"פ ומשפטיה, כי אין ספק כי מנהג האומה בפעל הוא עדות נאמנה גם בחסרון כתימה תמה — ומכלל, החוקים אשר על פיהם יתנהגו ישראל נגד אויביהם ביום שבת, גם בצאתם להלחם עמהם, גם בעמדם על נפשם להנצל מידם והמוסכם אצלנו כי יש חלוק בין כשבאים על עסקי ממון לכשבאים על עסקי נפשות, והנה הרומי Dion Cassius כתב שכשבא פומפיאו שר צבא תרומיים ירושלימה וצר על המקדש לא עמדו היהודים נגדו בחרב ומלחמה ביום השבת. ספר. XXXVll

והיורד לתוך שדה הנוצרים ללקט מהם קיומים וראיות לקדמות קבלת אבותינו גם שלא באו כתובים על ספר ובדיו כי אם בזמן מאוחר, בוא יבוא ברנה נושא אלומותיו — והנה קמה אלומתי וגם נצבה כאשר מצאתי און לי פעמים רבות במשך הספר הזה ממה שהובא בספריהם, ומכלל, מה שהעירותי פ' אמור על האיסור לקלל את השטן שנראה כאזהרה מאוחרת ולא כן הוא, כי אם שרשיו עמוקים ויורדים עד קדמוניות הנוצרים בעוד הבית קים, או סמוך לו מלאחריו שכן כתוב באגרת יהודה 'Epit. S. Jude. v. 9. "הלא תראה המלאך הגדול מיכאל כאשר יצא להלחם עם השטן על אודות גויתו של משה, לא מלאו לבו לקללו — אבל אמר לו יגער ה' בך השטן" ולא נוסיף להביט על הקללה שכבר כתבנו ע"ז מה שיש בו די בפ' אמור רק אומר, הלא תדעו הלא תשמעו בעדות הנוצרי הלז כי האגדה מפטירתו של משה כבר היתה ידועה בזמנו מה שלא חשבנו ולא דמינו כי הספרים שבהם נכתבה נחשבו למאוחרים אצלנו והם הדברים רבא שהובאה שם בארוכה, והנראה כי דברי האגרת הזאת שרשם במ"ש שם לה"ד לאדם שנזדמן לסעודת חתן והיה אותו מצפה מתי יגיע שמחתה ואשמחה בך, כך היה סמאל הרשע מצפה נשמתו של משה ואומר מתי יהיה מיכאל בוכה ואני ממלא פי שחוק, עד שאמר לו מיכאל מה רשע אני בוכה ואתה משחק? אל תשמחי אויבתי וגו' כי נפלתי מפטירתו של משה קמתי מפרנסתו של יהושע, ומיכאל הוא המציע שם מיטתו של משה, ברם הגערה שזכר הנוצרי לא נמצאת במדרש רק בפי משה האומר לסמאל אין שלום אמר אלהי לרשעים, ומי יודע אם נשתבש הנוצרי בזכרונו, או איזה תוספת או שנוי היה בספור השגור בפי בני דורו — ומה שלא יאות להעלים מן הקורא ואשר בלבבו יבין, הוא כי מכתלי כתבי הנוצרי נראה שהקטטה בין מיכאל וסמאל היתה על דברת גופו של משה אחר מיתתו, כי כן המליצות יורו אם לא שנאמר שלא דקדק בדבריו כל הצורך, ומי לא יתפלא בהעלותו על לבבו כי ענין הקטטה בין מלאכי שלום למלאך אכזרי ובפרט על גוף המתים לא שמענוהו ולא מצאנוהו רק בחכמת הקבלה ושם בלבד נכתב מפורש — והרי לפנינו אחד מתלמידי ישוע עתיק וקדמון מעיד לפנינו שכן היה הדבר מפורסם בזמנו, האף אין זאת בכלל הראיות לא בלבד כי חכמת האלהות תקעה אהליה אצל ראשוני התנאים, אבל גם שהנצרות לא היה בתחלת צמיחתו רק קבלה משובשת כאשר הוכחנו בראיות בספר Essai sur l' origine des dogmes et de la morale du Christianisme המעוטר במבחן פאריז בשנת. 1863 — ובוא וראה שלא בלבד בזמן התנאים נודע ענין הקטטה בין מלאכי שלום למלאכי רע על גופות המתים, אלא שבקדמוניות מצרים תשרש שרשיה ותמלא הכתיבות ברמזים וציורים על המלחמה הזאת וביחוד בין נפש המת עצמה ואלילי הרע, שכן מצינו בספרי המצריים הנודעים בשם Papiri Funerarj שיציירו המת נלחם עם בהמות או חיות מקודשות לאליל הרע טיפון. Dal 31. (Capo) al 42. vedesi il defunto alle prese con varj animali tifonici. הלא זה הדבר אשר שרר דוד על שחל ופתן תדרוך תרמוס כפיר ותנין ואין צורך להביא מה שנזכר מזה בתלמוד ובזהר, ופלא גדול מזה מצאנו ראינו בספרים ההם, שאחר ספור המלחמה הזאת מוסיף להביא במספר כל איברי האדם אחד לאחד, ועל כל א' מזכיר שם השר או האל השולט על האבר ההוא ומשמרו שלא יוזק במלחמה הזאת. Oreurti Catal. illust. vol. ll. p. 51. וראה משך הזרע היוצא מן האמור הקבלת איברי האדם לשמות וכחות עליונים, האין זה דעת המקובלים בצורתה? שמירת האיברים ההם כלם, לא באופן גופני רק בבחינה רוחנית כי אין הגוף נלחם רק הנשמה — האין זו האמונה במציאות רמ"ח איברים ושס"ה גידים בנשמה כמו שיש בגוף? ענין הנזק והפגם באיברי הנפש שנשמרת ממנו נפש המת בחסד עליון — האין זה הנזק והפגם באיברי הנפש אשר נשאו המקובלים תמיד על דל שפתם? — ובאמת כל הרעיונות הללו כבר רמוזים במליצת תהלים שומר כל עצמותיו אחת מהנה לא נשברה. — וגם המלחמה דרך כלל והפגם גם היא כבר רמוז במלחמת יעקב עם שרו של עשו והתקיעה בכף ירכו, עיין כל האמור שם, ואך זאת אוסיף פה שכבר כתבנו במ"א כי לדעת המצרים אוסיריס Osiris הוא דוגמא לכל המתים ובשמו נקראו, גם הוכחנו כי אוסיריס שרשו בת"ת דקדושה והוא יעקב, על כן נכון הדבר וראוי שכל מאורעות הנפש ובפרט המלחמה עם כחות הדין ימצא דוגמתה במאורעות יעקב והיא המלחמה עם המלאך, ועיין עוד להחוקר הנזכר Vol ll. p. 206. שם יביא במספר האיברים והאלוהות שנקרא שמם עליהם בספרי המתים Rituel funeralre והרבה ראוי לשקוד עליהם כי פתח גדול הם פותחים למצוא כנויי המקובלים שמכנים את הספירות באיברי האדם וכיצד ראוי אותו כנוי לכל אחד ואחד על פי מקומו ומעשיו. — ואחר שבאה מצוה לידי לא אחמיצנה, והוא כי בכלל הלמודים וההערות היקרות שהיה לאל ידי להעיר על האגדה הזאת מצאתי שם דברים נכבדים יורו הלא לאמונה כי לא נעלם מרבותינו ענין הגלגול בב"ח שאמר לי משה להקב"ה הניח אותי בחיות השדה שהם אוכלים עשבים ושותים מים וחיין וכו' התניח אותי בעיף זה שהוא פורח בד' רוחות העולם וכו'.]

הנה אנכי הורג את בנך בכרך. ראיתי במשתדל (ד"ג) שכתב שהנה וגו' חוזר למשה ואמר לו שאם יעכב עוד הצלת ישראל יהרוג את בנו בכורו, והכתוב צווח נגד זה הפירוש, שהרי כתוב ואמרת אל פרעה כה אמר ה' בני בכרי ישראל, ואמר אליך וגו' ותמאן לשלחו הנה אנכי הורג את בנך בכרך, ועין רואה שמלבד היות כל הדברים שלוחים אל פרעה עוד מהענין עצמו מובן למדי שהדברים חוזרים אליו כי העונש מעין העון, הוא מסרב לשלוח בנו בכורו ישראל, והקב"ה יהרג את בנו בכורו — ותמהני על הרואה המשך הכתובים שיאמר הפך זה.

ותקח צפרה צר. ביהושע מצינו חרבות צרים, ואנשי רומי היו משתמשים בצורים לכרות האשכים.. Mollia qui rapta seeuit genitalia testa. Juven. Sat. Vl ועל Ati היו מספרים.. Devolvet ille acuto sibi pendera silice