וארא וגו' באל שדי. גם מתמול גם משלשם ראיתי כי הדברים שבהם נדמו גויי קדם לישראל, הם מסוגים שונים, הא' המנהגים — ב' האמונות — ג' זכרונות קורות קדמוניות — ד' הלשון — ובלשון עצמו בפרט שמות האלהים שפעמים ישמרו התמונה והשרש העברי, ולהיות שלדעתי שם שדי הוא אחד משמות הבורא, שעדיין לחלוחית הדמיון קיימת בינו ובין קצת שמות האלהים אצל גויי מזרח ומערב, אמרתי לחקרו ולדרשו, וכבר הקורא הנלבב מבין עצמו מה יקר הדרוש הלז, וכמה נפלאו נשגבו תוצאותיו והתולדות הנמשכות, אם לקיים אחדות מקור המין האנושי, ואם להוכיח אחדות האמונה טרם הפרדם איש מעל אחיו — והנה טרם אזכיר שמות האלהים הדומים ונגזרים לדעתי משם שדי, כאשר מצאנום אצל גויי קדם, נחווה דעת גדולי המפרשים, וגם דעתינו בביאור שם שדי בלשון עברי, ואחר כן נעבור חלוצים לראות אם עקבותיו נודעו באמונות הקדמונים מזרח ומערב, וראשונה יסע הגאון רש"י ז"ל שכתב (בראשית ז') אני שיש די באלהותי לכל בריה, לפיכך התהלך לפני וגו' וכן כל מקום שהוא במקרא פירושו די שלו, לפי הענין ע"כ, מתבאר מדבריו שלדעתו שדי הוא שם מורכב, והוא מתחלק לשַ-דָי — אשר די על דרך שלמה אהיה כעוטיה, שאתה מדבר עמי, ובפירוש דבריו בביאור הנראה בשם זה ראיתי לר' אליה מזרחי שפי' שאיני צריך לזולתי, כי כל מה שזולתי הם עלולים ואין קיומם אלא בעלתם, ואני עלת כל העלות וכלם צריכים לי ואני די באלהותי — ובמחילה מכבודו ייחס לרש"י כוונה פילוסופית שלא עלתה על לבו, וגם אין דבריו מסכימים לפירוש זה, וגם מדברי רמ"בן שהזכיר פירוש רש"י ופירוש רמ"בם וחשבם לשני פירושים יראה שלא הבין בדברי רש"י כדברי הרמ"בם כאשר הבין הר"אם ז"ל, ולבי אומר לי שכוונת רש"י לומר ששם שדי רומז שיש די באלהותו יתברך לכל בריה, כלומר שכל מי שה"ית בגורלו וחלקו אינו צריך שוב לדבר אחר, כי הוא די ומספיק לכל הבוטחים בו, וזהו שסיים רש"י ז"ל לפיכך התהלך לפני כי הוא הטוב האמתי אין ערוך אליו לכל טובות שבעולם, ולכל הדברות דעת רש"י ששדי מורכב מש-די — ודעת רא"בע (בראשית סי' י"ז) שאינו שם מורכב, רק נגזר משדר כמו שכתב וז"ל, ורבים פירשוהו שהוא מגזרת שודד שהוא מנצח ומתגבר, ולדעתו ירצה בו חזק ותקיף — ולא אעתיר דברים על מה שהוסיף רא"בע "והנכון כי השם הנכבד והנורא נקרא כנגדו, וזה שם התואר כנגד המעשה, כי העולם עומד על אלו שני השמות, והמבין סוד השם יאמין" כי מליצות אלה גדולות ויקרות הנה להעיד בגדלן כי לחכמת הקבלה יהיה הזרע — ובס' שמות ד' הודה בז"הל שדי קשה בפירוש — והביא דעת ר"ס שהוא דעת רבותינו, כי שדי מורכב מש-די שאמר לעולמו די, וטען עליו כי איך יקרא שם אשר די, רק להיותו תאר כמו טוב וסלח, וטענתו נראית, אלא שלדעתי לא העמיק בכוונת פירוש רבותינו, ועוד נעיר על זה, וסוף דבריו הסכים לדעת רב שמואל שהרצון מנצח ותקיף — וגם פה הוסיף על השמועה וביאר כל סתום שסתם בס' בראשית ברמיזותיו על סודות הקבלה, והקורא הנלבב בהעריכו דבריו שם למ"ש פה מועתה אגלה לך קצת סוד אל שדי וכו' יראה כי בהצטרפות שני המקומות גם יחד ומבאורו הרחב יותר שבס' שמות תעלה הסכמה גדולה ונוראה עם סתרי הקבלה ובפרט עם טעם שם שדי ומקום כבודו בין שמות הבורא וספירותיו בחכמה ההיא, ועוד נוסיף בזה דברים עוד מעט — והרב עובדיה ספורנו אשר לו יאות השבח והתהלה להיותו קולע פעמים רבות למטרת הפשט האמתי, הסכים לדעת רש"י כי השם הוא מורכב מש-די — וביותר ישמח לבנו ויגל כבודנו בראות הרל"בג אשר יולד על ברכי הפשט ואתו נאמנה רוחו גם מבלי שאת פנים לכל נברא, גם הוא הודה בכל כחו וכתב "והרצון ש-די במציאותו להמציא הנמצאות ביותר שלם שבפנים" והחוקר אשר לו חיך, יטעם בדברי רל"בג אלו קצת שנוי שעם היותו מסכים בפנת הדרוש ששם שדי שם מורכב הוא, בכל זאת, אין פירושו לא כפירוש רמ"בם, ולא כפירוש רש"י, כי לרמ"בם רצונו שהוא חייב המציאות ודי לעצמו, ולפירוש רש"י די לבוטחים בו, ולפירוש רל"בג די במעשה הבריאה, באופן כי פי' רמ"בם הוא פי' מיוסד על חכמת שאחר הטבע Metaphysique פירוש רש"י מוסד על ההשגחה moral ופירוש רל"בג על חכמת הנברא Cosmologique — נמצא כי רש"י, ר' סעדיה, רמב"ם, הרל"בג והספורנו, ארבעה משיבי טעם כלם מסכימים היות שם שדי שם מורכב מש-די.- ומבלעדי השלמים האלה, מצאנו איש קרא דרור מכל עול תורה וקבלה גם כי נולד ונתגדל על ברכי שניהם הוא ברוך איספינוסא שבספרו. Traetat. theol. Polit. Cap. Xlll ראה והבין בשם שדי שם מורכב מב' מלות כדעת חכמינו הראשונים ומבחר הפשטנים האחרונים, וכל זה ממה שיוכיח במישור על אמתת הפירוש, כי עם היות שנכרת בין איספינוזא ובין אומתו חוט האמונה הקושר ביניהם, בכל זאת שפתיו לא יכלא מלהודות על האמת — וכנגד זה מצינו רא"בע שרוח אחרת אתו כאשר שמעת, רק אין דבריו מכריעים, אם מפני כי אין ראיותיו יפות ובריאות — והיה לעד מה שחשב להביא ראיה מקול שדי ומפסוקים אחרים שענינם יורה על הכח והגבורה, ולא שת לבו כי אין זו ראיה, שהרי מצינו שמות אחרים משמות הבורא שלא יערוץ אנוש לומר שענינם כח וגבורה, ובכל זאת מצאנום משמשים אלף פעמים להורות על הגדולה וההתגברות אם חומרית אם רוחנית לא שענינם יורה כן בעצם וראשונה רק להיות כל השלמיות מיוחסות לו ית', וממנו יכנו הנבראים לעוצם גדולתם ומעלתם כמו רוח אלהים, שלהבת יה, הררי אל.- ואם מפני כי הדבר היה אצלו צריך תלמוד עד שיעור שכתב מלה קשה היא — ואם ג"כ מפני שמצינו כיוצא בזה בשם שילה (שלדעת קצת וגם לדעתנו גם הוא מורכב ובזה שוה בכל דרכיו לשם שדי) שהביא רא"בע פירוש זה ולא טען מאומה, ומזה יראה כי אין דרך זה לחלק התיבה לשנים כ"כ זר בעיניו (אף כי לא נוכל להתעלם שהיה מרחיקו כל האפשר, והיה גם כרוב לעד, שסרב לקבל עליו הפירוש המקובל שהוא כ-רוב כאשר הארכנו בתחלת ס' בראשית) — ויגון בלבבי על דברתי מלכי צדק המצדק דבריו בכל מקום, הוא הרמ"בן שבדבר הזה מסכים הולך לדעת רא"בע אולי בחושבו כי בזה יתישב כפי שרשי חכמת האמת כנראה מבין כתלי כתביו, ולדעתי נהפוך הוא כאשר ירגיש כל בקי.

ואני רואה שקרה בזה כמו שקרה בדבר הכבוד הנברא שנגלה אל משה שס' הזהר מסכים הולך לדעת הרמב"ם נגד סברת הרמב"ן עם היות הנחמני שר וגדול בבית הזהר כמו שהעיר הגאון יעב"ץ במטפחת ד"ג ע"א ועיין המגיד שנה ו' נו' 45 דשמ"א וגם זו מהראיות שס' הזהר מיוחס וקדוש, שאם לא כן, לא היה מחברו סר אפילו כמלא נימא מהמקובלים שקדמוהו להתקרב להרמב"ם העומד בדרך לשטן לו.

והנה חוץ מהשלמים המעידים בגדלם על אמתת הפירוש, וחוץ מעדות הקבלה המכרעת, ראינו ידים מוכיחות כפי בתהלוכות לשון עבר למצוא מקום להשען עליו: ומכללם מה שמצינו בד"ה כי הכהנים לא התקדשו עד למדי, הרי לך מלה שלמה בצורתה אשר כל רואה יכיר ויבין מדעתו כי שני מלות חלו גם ילדו אותה גם שניהם, ובזה לא מצינו מי שיכחיש שהיא מורכבת ממ-די כלומר מה שיש בו די, והיא דומה בכל חלקיה לאחותה הקרובה אליה, היא ש-די שגם היא מורכבה מש-די כמו שכתבנו — ולבי אומר לי שגם בלי-די שבספר מלאכי בפ' והריקותי לכם ברכה עד בלי-די גם הוא תאר לו כתאר ש-די ומ-די, אלא שהוא כעובר שלא נשלמה צורתו ולא הספיקו להנתך שתי המלות כאחת עד שנחתמו ספרי הת"נך ופסקה נבואה מישראל, ואני אומר כן, כי רואה אני שלכל הפירושים שבבלי די יחסר הפעל או תשלום המליצה כמו שחסרו במ-די ובש-די, וגם הוא כהם מאמר קצר, שאם תאמר כפי רבותינו (עד שיבלו וכו') חסר ענין האמירה, ואם כפי' רד"ק משם אביו יחסר זכרון הכלים וענין המלוי בהם, ואם כפירוש רא"בע (ואם זר הוא) יחסר ענין היתרון שלא בא בבלי די כ"א ברמיזה ודרך שלילה- ותדע שבלי די כמעט מלה מורכבת שכן דרך לשון הקדש להשתמש בלשון בלי השולל, ולחברו לאיזה מלה אחרת להורות על השלילה כA בלשון יוני כמו כלי-מה בלי-יעל וכו'.

ואף גם זאת ראיתי להעיר וטובה היא בעיני כי מצינו גלוי יקר בתורה להוכיח על אמתת פירושנו, והוא שבכל מקום שבא בתורה קודם ברכתו של משה, נלוה אליו תמיד שם אל, ונקרא אל שדי, וזה לדעתי ממה שיוכיח שפירוש שדי, אשר-די כי כפי פירוש זה תמיד הוא חוזר לשם אל שנזכר מפורש אצלו וכלומר האל אשר יש די במציאותו ואלו לפירוש רא"בע ודעמיה לא מצאנו טעם למה יספחו אליו שם שדי שאם פירושו גבור, או אדיר או כל-יכול TouT puissant איך לא קרה שיזכר בימים קדמונים בשם זה גרידא, והלא כבר הוא מובן מעצמו מבלי שנצטרך ליחסו לשם אחר משמותיו ית' ורק בברכתו של משה ובספרי הנבואה מצאנוהו בודד לעצמו, וזה אות אמת שקרה בו מה שקרה ויקרה לכל מורכב כי בתחלת תשמישו בעוד הרגשת ההרכבה קיימת בפי הנדברים בו, ילוו אליו וישרתוהו השמות או הפעלים המשלימים ומתמימים צורת המליצה, כי שדי שהוא לדעתינו אשר די הוא מתיחס לאיזה שם הקודם לו כנראה ממלת אשר, לא כן אחר עבור ימים ושנים, כשישכח מהלבבות הרכבת השם ישתמשו בו כאלו היה תמיד עצם שלם בלתי מתחלק, ועומד בעצמו מבלי צורך לזולתו, על כן אמר מרע"ה ואת שדי ויברכך — ואמרה רות כי המר שדי וגו' וכן אמרו שאר כותבי הקדש שפה אחת ודברים אחדים.

ואם יפנה לבבך לשאול אם כן איפה מה טעם מצינו בס' ישעיה כשר משדי יבא, ואולי תאמר בלבבך שכמעט ראיה מפורשת היא זאת כי היטב אשר דבר הרא"בע ושדי גזרתו משרש שדד — ולבבי לא כן יחשוב ולא כן ידמה, שהרי אם אמת נכון הדבר שדרך הנביאים להרכיב או לגזור הפעל מן השם לתפארת הלשון, הנה מצד אחר מצאנום פעמים רבות שיעשו כן — לא מאמונתם שכן תחלת הוראת השם כפי הפעל אשר הם יגזרוהו ממנו, רק יוציאו הפעל או השם בדרך צחות מהשם הידוע הגם שנפשם יודעת מאד שלא לזה כוונו מניחי השם ההוא ראשונה — וכבר הארכתי בזה במקום אחר — ומזה המין לדעתי כשר משדי יבא.

ודעת קדמונינו בב"ר מבוארת כי שדי מורכב מש-די, כי בין לאומר דייך אני ואתה בעולם, בין לאומר דיו לעולמי עד כאן, בין לדורש לשון די על הערלה ולא על המילה, בין למפרש דייך שאני אלהיך, דייך שאני פטרונך — או דיו לעולם שאני אלוהו או אני פטרונו, בין לדעת ר' יצחק אני הוא שאמרתי לעולמי ולשמים די, וגם לרא"בע אני הוא שאין העולם ומלואו כדאי לאלהותי, לדעת הכל שדי נגזר מש-די, וזאת ההסכמה הגמורה גם היא מהראיות כי קבלת האומה נשמרה בלי שנוי ותוספת וגרעון עד זמן חכמי ישראל — ובתוך יקר סהדותם של אלו ישקיף ויראה החוקר הנלבב כעין החשמל מתוך האש, אמירה נעימה תחזק יסודות פירושינו בהראותה כי הוא בוקע ועולה עד עקילס כי מדבריו הביאו שם בכליהם בעלי המדרש בז"הל תרגם עקילס — אכסיוס ואנקוס, ובחפשי באמתחות הערוך, מצאתי את שאהבה נפשי כי עקילס השוה בזה מדותיו לדעת קדמונינו, והפלא שעד זמן ר"ן בעל הערוך, עדיין היו מתרגמים היהודים בארץ יון אכסיוס ואנקוס וגלה סודם רבי בנימין שפירש פי' אביוס בל' יוני בלתי נפסד, ופי' איקנוס מסופק מעצמו, ופירוש זה יעיר לי אזן על דבר אמת שלא דמיתי ולא עלה על לבי עד הנה, דהיינו שיהיה פי' רמ"בם הפילוסופי שכוונתו מחוייב המציאות, קדמון באומתנו עד זמן התנאים, ובא פירוש ר"ב ולמד כי איקנוס רצונו מסופק בעצמו או כמו שבלשון אחרת יאמר רמ"בם מחוייב המציאות ומפירוש זה לא מצינו רושם בדברי חכמינו בב"ר, ואולי כמוס היה אתם בכלל הסודות הפילוסופיות עד שבא עקילס הגר וחשף את זרוע קדשם כדרך הנכרים והגרים להיותם מגלי סוד, אך לא בדקדוק כמו שכבר העירותי על זה בראשית מאמר, וסימן לדבר שותא דינוקא בשוקא או דאבוה או דאמיה. — ואל תתמה על החפץ שיהיו דברי רמב"ם ודברי הקבלה אחדים, שכבר כיוצא בזה העיר בצדק המגדל עז על מ"ש רמב"ם שה"ית כשיודע עצמו ידע הכל והוא באמת רעיון מקובל בכל תנאיו. ואולם בכל זאת לא יקובל דעת אחד ממפרשי הרמב"ם במורה שלדעתו שם בן י"ב הוא מחוייב המציאות שהם י"ב אותיות, וכל חוקר דלא חכים ודלא טפש ימאן לקבל זה, עם היות שהרעיון מצד עצמו לתארו יתברך בחיוב המציאות אינו מוזר גם אצל רבותינו ז"ל ומתורתו של משה רבינו למדוהו שמפיו יתברך כתב אהיה אשר אהיה, וכן שם הויה ענינו המציאות האמתי, ובלשון אחרת מחוייב המציאות. — וחוץ מעקילס הקדמון שזכרו בב"ר וזכרו גם גיזיניוס גם הוא (שדי .Thes. sub) כמעט כל המעתיקים הקדמונים הסכימו פה אחד לפירוש רבותינו, וכן הבין Symmaque ותיאודוציון Theodotion והשבעים LXX — ואחר הדברים והאמת האלה איך לא יתמה הקורא בראות גיזיניוס באוצרו, דוחה בשתי ידים דעת קדמונינו והוא העד הוא הדיין כי גם פירושו מוקף טענות ותשובות כתנורו של עכנאי, ראה עד היכן הקלו ראשם האחרונים האלה ודמו בעצמם שהם ראויים לפרש לשון ואמונת ישראל יותר ממעתיקי וזקני האומה הראשונים מה שלא יערוץ אנוש, גם לא אחד מהם, לעשות בלשון ואמונות הודו וסינא ופרס כי תמיד אנו רואים אותם בכל פונות שיפנו בחקירותיהם על קדמוניות המזרח, חולקים כבוד לקבלת האומה ההיא, וסרים אל משמעתם לכל הדברים אשר ידברו על ביאור קדמוניותיהם, וזה דרך נכון ושריר וקיים, כי מי זה ערב אל לבו לומר כי איש נכרי אשר לא מזרע האומה ההוא נעדר מכל עזר הנמשך משלשלת הקבלה, יוכל ללמד דעת את העם ההוא עצמו בהבנת ספריו הקדמונים ?

ואחר שפרעתי חובתי בביאור שם שדי, היוצא מן הכלל כלו הוא כי מהב' חלקים המורכבים בשם שדי והם אשר-די, החלק הראשיי העולה על כלם, ואשר הוא עקר השם, הוא די בלי ספק בכל אופן שנפרשהו מהכוונות שרצו בו — ואחר שכן, כבר נפנה הדרך לפנינו להכנס בחדרי משכיות שמות האלהים בפי האומות קדמוניות שלמדו קריאתו, אך לא כוונתו, מפי אבות ראשונים, וראשונה יסעו אנשי הודו אשר כפי דעת חוקרי זמנינו נפלאו נשגבו בקדמותם על כל שארית גויי קדם, ואצלם מצינו לכבוד ולתפארת שם תאו TAO — ואצל הסינים תַאו או תַאִי — ובמצרים תיאוס TEOS, — בארץ יון TEUS — ובאי TAHlTl נקרא Taara ובארץ פוליניסיא TEU — ובלשון לאטין Deus ומשם ללשונותינו Dieu — ובכן צדקו ביתר שאת הסוברים דאם הזכיר בשבועתו לשון לעז דיאו מועיל (ש"ע י"ד סי' רל"ז ס"א) הגם שמטעם אחר אמרו כן.

אמנם אמת יהגה חכי כי בהשקפה ראשונה לא ראי די בלשון הקדש כדאו Tao בלשון הודו והדומים לו, ולא הוראתו כהוראתם, כי הכוונה היותר מורגלת בדאו של הגוים, הוא דרך, ואיזה דרך עבר במלת די בל"הק? — רק ראה פליאה זו נשגבה ששם שדי הוא בשמותיו ית' השם הרומז למדת היסוד הנקרא שדי, והשדי הוא הידוע בשם דרך סתם אצל המקובלים, ובזה הושוה שם שדי ורמיזתי אצל המקובלים לשם דאו והוראתו אצל ההודיים אשר מהם נפוצו שאר שמות הבורא הדומים איש ללשונו בארצותם לגוייהם — ואם אמרנו נבוא להכנס בפנימיות הכוונה הפילוסופית והאלהית הנרצית בשם דאו ההודיי מצד, ושם שדי או יסוד למקובלים מצד, היה לאל ידי להרחיב הדבור ולהפיק רצון מהקורא בתתי לפניו שני הענינים כמעט אחדים בתכלית כוונתם לולי אחור נסוגותי מיראת האריכות — ולא זו בלבד, כי אם על פי הכוונה היותר מפורסמת בשם דאו להודיים (דרך) נבדל בהוראתו משם שדי כמו שאמרנו, לא כן בכוונתו הראשיית הקדמונית והשרשיית כי כפי עדות יודעי שפת הודו, עיקר הוראתו שם דאו, ההליכה לפנים בשכל ורצון. Marehe intelligente. Essai sur la philosop des lndous par Colebroolke.- Paris 1834. P. 1.

ובזה כבר נתקרבנו שיעור מספיק לשם שדי, כי העקר בו אות הד' המורה תמיד על התנועה, ובכפילתה על ההליכה השכלית והרצונית לפנים, כמו מלכי צבאות ידדון ידדון, ובל' חכמים אשה מדדה את בנה, ומזה קרה שנכנסה אות הד' בכל השרשים המורים על התנועה והנדנוד כידוע לבלשנים. ובכל זאת אינני מחליט שיהיה דאו להודיים ותולדותיו נמשכים מחק שם שדי — ואולי היה שם אחר עברי גם הוא נסבה בבנין שם דאו או תַאו והוא תהו כפי הוראהו גם בלשון גם באמונות הקבלה, והדרוש ארוך ונכבד לא תכילנו היריעה והקורא הבקי ישקוד על דלתות ספר שזכרנו Colebrooke בעלים ראשונים כבן שש כבן שבע, ויראה נפלאות.

וארא וגו' באל שדי ושמי ה'. הפסוק הזה אם לא נוציאהו מפשטו הגמור (כאשר חתרו להוציאו הבורחים מכל אשר יגלה אזנינו על פנימיות התורה שהיא אמונת הקבלה) יתן עדיו לכל דובר אמת בלבבו, כי לדעת התורה שמות הבורא הם תאר ולבוש למדותיו וכפי השם שנגלה בו, כן הוא מתגלה במדה ממדותיו ולא בזולתה, וזו פנה גדולה בחכמת הקבלה, ומקרא זה מהמקראות הנוקבים ויורדים עד התהום לעזרת החכמה ההיא — הביטה וראה עד היכן הגיע ההשתדלות להרחיק הפירוש האמתי שמנחם ואבן גנאח לא פחדו מלהעלות על ספר כדברים האלה לאמר "סדר הדברים וארא אל אברהם וגו' וגם הקימותי את בריתי אתם לתת להם את ארץ כנען ונקרית בו השבועה אשר היא באל שדי ושמי ה'! והנשבע עליו עוד והוא לא נודעתי להם כלומר ואם נגליתי אליהם לא נגלתי מבלי חוצץ כהגלותי אליך, (עיין תחיה לאהובינו כמהר"ש זקש מחברת א).

[השמטה: על פסוק באל שדי. כתבנו דרך השערה ששמות האלהים תַהוֹ תַהִי שאצל הודיים הסינים וכו' עיקרם כשני שמות שבעברי הא' שדי חלוק לש-די ולקחו החלק העיקרי ממנו וגם מתֹהו שהוא משמש אצל המקובלים להורות על ספירה אחת מהעליונות ועתה רואה אני בס' הזהר דברים נפלאים אשר לא דמיתי כי הנה ידוע כי לדעת חכמי האמת יש ספירות הטומאה לעומת ספירות דקדושה עשר כנגד עשר ושם ח"א דט"ז ע"א הולך ומונה שמות הקדש (הרומזים כידוע לספירות) ושמות ספירות הטומאה שכנגדם זה לעומת זה, — ואיזה שם קורא לספירת הטומאה שכנגד שם שדי? תהו שכן כתיב שם תהו עליה שריא שם שדי. בהו עליה שריא שם צבאות — חשך עליה שריא שם אלהים וכו'.]

[השמטה: וארא. ע"ש שדי — ואל ימוש מזכרונך אומרו (ישעיה ס') לעמן תדעון שדון, שעם היותו מיוסד על שרשי לשון עברי באה הש' נוספת בראש התיבה במקום אשר, ולא יכול גם גיסיניוס להמלט גם הוא מלהודות בזה — גם כתבנו כי עקר הוראת שם דאוֹ להודיים החליבה לפנים בשכל ורצון ורצינו לקרב לכוונה זו שם שדי בשם די הכמוס בתובו, וראה עתה מצאתי דברים במדרש ש"הש שלא יפורשו רק על כי האמור והיא אומרם ע"פ דומה דודי לצבי, אתה אומר לנו דיו דיו את לגבן תחלה פירוש בוא אתה תחלה אלינו כך פירש המעריך והביא לו חבר מכאשר ידאה הנשר. — רק במדרש שלפני אחר דיו דיו כתוב פירוש דיאו דיאו וכוונת המפרש מבוארת לבאר דיו שבמדרש ע"פי לשונותינו הנגזרות מלשון רומי האומרות DIO או DIEU ומובן מהמדרש שדיו הוא קריאה שיבוא הקב"ה אצל ישראל או שישראל יבואו אצל הקב"ה ואיך זה במלת דיו או דיו? אם לא שנאמר שרצו בו כמו תא או התיו בלשון ארמי שענינו בוא ובוא — והיהודים אשר בארץ סינה מזמן בית שני The Jews at kae — fang foo — Shangae 1851. p. 57. קורים לדבר האל ושכלו (מימרא דה' שבתרגומים) TAOU ובאמת שהוא לשון סינא, רק יתכן שלא היו היהודים מקבלים זה השם המורה על ענין כנראה זר ובלתי ידוע אצלנו Eternal reason אלו לא היה לו שרש באומתינו ובלשונינו, והפלא איך אמרו על תאו שלהם דבר מסכים ליסוד ששם שדי תלוי בו, והוא שנאצל מן השמים (כנוי לת"ת) People donot know that the great origin of the eternal reason (TAOU) comes from Heaven.

וכנגד שם שדי מצינו לרבותינו שם אחר גם הוא יגיה חשכנו בחקירה זו והוא שם אשמדאי, ואם אמרנו הבה נא נבוא לאחוז בשרשי השם הזה אשמדאי, וקרוב הוא כדעת גדולי חוקרי הזמן כי לשון פרסי הוא אשמא-דאוה וענינו שר התאוה או המשגל concupiscence Aeschma — daeva רק על שתי המלות אלה עצמן (אשמא ודאוה) לא אחשוך פי מלחוות הנראה בעיני טוב והגון בענין זה, והנה קרוב מאד לדעתי כי אשמא הזה Aeschema הוא בעצמו האליל אשימא שעבדו השומרונים כעדות ס' מלכים וחוץ מב' השמות השוים בכל פרטיהן ודקדוקיהן מי לא יפלא בשמעו מפי רבותינו אומרם מאי אשימא? ברחא קרחא וכל חוקר יודע כי העז או התיש היה אצל הקדמונים (מצרים ויונים) ואולי גם אחרים זולתם צורת שר התאוה והמשגל Satyres et les Boues de Mendes וא"כ יפה נקרא שמו אשימא על שם פקודתו — וחלק השני מהשם הזה הוא דאוה וחזר בלשונינו די בשם אשמ-דאי וזה סימן מובהק לאמיתת השערתינו על שם שדי שהוא מורכב מש -די וגם מה שדמינוהו והשוינוהו לדאוה פרסי או הודיי ואמרנו שמקור אחד לשניהם גם זה נתאמת גם כן וכמו שמאשמא דאוה נעשה אשמדאי כן מדאוה נעשה שד-י, ואני אומר כן להסביר השואת ב' השמות לא שאני חושב חלילה כי שם שדי הקדוש שאב ממקור משחת פרסי אבל להפך וכמו שמדאוה Daeva הפרסי נעשה בבירור גמור Dieu Dio כן מדי העברי נעשה דאוה הפרסי ואדרבה נשאר רושם הניכר מהמקור יותר בלשונותינו מלשונות המזרחיות כמו שקרה ג"כ בשאר שמות ופעלים שנדמה בן הבן אל האב יותר מהבן עצמו כמו שהעירונו בפרשת וישב, עיי"ש — אמנם דופויס Dupuis Orig. des cultes. V. N. 15. רוח אחרת אתו, כי לדעתו אשמדאי שם מורכב מב' שמות של אהרימאן (הורמין שבתלמוד) Ahriman בלשון פרסי אשמוג ודיי, ויתכן שרבותינו הרכיבו ב' שמות אלה באופן שיובן מהם ענין גנאי שמד או כריתה, וזה להורות על עצם פעולת אשמדאי ראש המזיקים, וזה כדרכם וכדרך המקובלים לרמוז בשם המלאך המשרה אשר על שכמו, ולסיים בשם אל, וכן כאן פעולת השמד ואחריה שם די המורה בל' פרסי על האלהות.

ולא אכחד מהקורא מה שיעלה על לב איש ואיש לפרש עוד שם שדי משד או שדים שענינו דדי אשה, ואולי יהיה שדי ל' רבים וחסר המ"ם כמו וקרע לו חלוני ובא הדגש בדל"ת למלאת חסרון דלת אחרת כי היה ראוי שדדים והמופת הגדול שכן הוא, וגם שכן שם שדי מורכב מש- די כאשר אמרנו הוא שנפלה השי"ן משדי אשה פעמים רבות ואמרו דד כמו דדיה ירווך בכל עת (ונקרא דד על שם המציצה הנרמזת בהברת דד או זז ומזה הענין לדעתי למען תמצו והתענגתם מזיז כבודה למען תינקו ושבעתם משד תנחומיה בא זיז כבודה במקום שד תנחומיה ושניהם מורים על היניקה והמציצה) ואם באנו לסדר כל הטעמים שבעבורם כנו לה' ית' בשם זה שדי (הנגזר משדים) תגדל המלאכה רק בקוצר מלין אומר כי ההשגחה והכח המקיים כל היצור היו מציירים אותי הקדמונים ובפרט המצרים בצורת אליל נקבה מלאה שדים כידוע לחוקרי קדמוניות מצרים ומזה נקרא הקב"ה שדי כי הוא המשגיח והמקיים והמניק האמתי מטובו הגדול תמיד, ונשאר רמז בתלמוד מהצורה הזאת הנעבדת שאמרו בע"ז מצא דמות אשה מניקה ואמרו עליה עוד הוה ומניקה את בנה, ופירוש המקובלים על מאמר רבותינו תנוק יונק (מ"ט) משדי אמו (מלכות) ואשה מספרת עם בעלה ידוע, והוא בקדושה מה שהיו אצל גויי קדם איזיז lsis והילד אורו Horus היונק משדי אמו — ולעת כזאת רוב בנין ורוב מנין מחוקרי קדמוניות מצרים מודים ואומרים כי באיזיס רצו נפש העולם והכח הטבעי המחיה את הכל (הוא יסוד דקדושה ומלכות) ובאורוס Horus רצו העולם עצמו היונק משדי אמו — ומה נפלא אחר זה מאמר חסד לאברהם (עין משפט נהר כ"א) ודומה זה העולם לפני ג"ע (שהוא מלכות כידוע) בילד בן יומו לפני אמו, ואני אומר כולי האי ואולי! ואם תעמיק לדעת מה בין שם שדי לשם הויה כעדות התורה וגם כפירוש רבותינו תראה כי שם שדי רומז על הכח הזה שאמרנו והוא מיסד ומקיים הטבע ומשפיע ומחיה את הכל, ושם הויה רומז למה שמעלה מן הטבע וממנו הנפלאות ושנוי הטבעים חומריים גם רוחניים כלם, והטיבו כל אשר דברו בעלי הקבלה בשומם שם הויה בתפארת כי הוא האיש ובעל הבית, ושם שדי ביסוד כי הוא המשפיע בטבע שהיא המלכות, ואל יליזו מנגד עיניך שני בדי הארון הדומים לשני דדי אשה שהיה הכבוד מצומצם ביניהם.

ואחר כל אלה הדברים לא יירא חרפת אנוש האומר אם יאמר כי לנו מקרא מלא קרוב מאד להעיד בגדלו על אמתת השערה זו והוא אומרו "מאל אביך ויעזרך ואת שדי ויברכך, ברכות שמים מעל, ברכות תהום רובצת תחת, ברכות שדים ורחם" באו לדעתי המליצות בפסוק זה שנים שנים בכפל הענין במלות שונות כנהוג בכתבי הקדש, ובין כלם שלש זוגות מקבילים זה לזה ומסכימים זה עם זה. — הזוג הראשון אל אביך- ואת שדי — וקרא לשם הויה אלהי אביך כי הוא האל האמתי אשר לו תאות העבודה ולא לזולתו כידוע, ובצדק קרא לו אלהי אביך הוא יעקב כי שם הויה אחוז במדתו בחכמת הקבלה והוא הבורא ועושה נפלאות גדולות לבדו והכח המקיים הזן ומפרנס לכל (יסוד) קראו את שדי ולא במקרה הומרה הלמ"ד בתי"ו כי את הוא מחשובי כנויי היסוד או שדי ולא מצינו כיוצא בו בכל המקרא עד שנאמר כי נתן את תחת אל ויהיה כענין אל שדי — והזוג השני ברכות שמים מעל — ברכות תהום רובצת תחת, כנה שם הויה הוא אלהי יעקב בשם שמים וכן הוא בחכמת הקבלה וכך ראוי להיות מכל צד ובחינה כי הוא המשפיע והארץ נשפעת — ולשם שדי (הוא יסוד מחובר עם מלכות) קרא תהום רובצת תחת וכך נקרא בלשון המקובלים המבדילים בין תהומא עלאה והוא הכתר או הבינה ובין תהומא תתאה והוא יסוד או מלכות, ולא נכחיש בזה שהיתה כוונתו של יעקב לתהום ממש כלומר לתחתיות הארץ ולכח הפנימי הכמוס בה, ונהפוך כוונה זו ביעקב נקשרת ומתישבת יפה יפה עם כל האמור כי הכח הטבעי המחיה את הכל היה נתון לדעת הקדמונים בבטן הארץ כמו שהיו מדמים היות נשמת האדם נסתרת בקרבו והיא היתה לדעתם נפש העולם יקראוה Fcu central או איסתא או ויסטא Estha גם Vesta והיא בכלל האלילים הנקבות כלם שעקר מטרין שלהם במלכות דקדושה ובכבודה ותאריה יתימרו — והזוג השלישי המפורש יותר הוא ברכות שדים ורחם, וכל חוקר ובקי בתהלוכות כתבי הקדש ירגיש כי שדים ורחם מקבילים פה בלתי ספק לשמים ולתהום (ולדעתינו גם לאל אביך — ולאת שדי) ומי לא יפלא בראותו השמים מכונים בשם שדים והתהום בשם רחם! הלא יאמר ממשל משלים היא זה כמשלי הקבלה, ובאמת שאין זו חדשה בארץ לכנות התהום או תחתיות ארץ בשם רחם, עיין מה שכתבנו על שם שאול והתחברו לשם רחם בפ' שאול ועוצר רחם ובדברי רבותינו ובס' איוב ערום יצאתי מבטן אמי וערום אשוב שמה, אמר שמה כי הארץ היא בטן אמו גם היא והדברים ארוכים — ואם כן בא שדים מקביל לאל אביך ולשמים — ורחם מקביל לאת שדי, ולתהום רובצת תחת, ואם תאמר הלא היה ראוי כפי דברינו שיבוא שדים מקביל לאת שדי אם אמת נכון הדבר כי שדי נגזר משד (דד של אשה) אמנם כן הוא, רק לכל הפחות למדנו שכן דרך הכתוב לכנות כח עליוני המשפיע למטה לארץ בשם שדים — וביותר יקל מעלינו הכובד הזה כשנזכור כי זה טבע שני המדות האלה יסוד ומלכות להחליף את שמותם זה עם זה כי שם האחד יאות בצד מה ג"כ לחבירו ודבר זה למדנו ממדרשו של רשב"י הוא כ' הזהר (ח"ג דל"א ע"א) "וכלא חד בין דקרא להאי בשמא דדכורא ובין דקרא להאי בשמא דנוקבא בלא חד ובדרגא חד קיימין, (ובזה יאורו עינינו להאמין כי קרוב מאד שהשדים שנזכרו בש"הש דרך משל הם שהרי מצאנו שדים לתכלית זה מפורש בכתוב שלפנינו) ושוב אין לתמוה כיצד נעתק המשל מכח אל כח כי בדברים דקים ושכליים כאלה בנקל ישמש משל אחד לכמה נושאים אשר להם יחס וקורבה גדולה ביניהם — ומה נפלא אחר האמור תרגום אנקלוס שתרגם ברכות שדים ורחם ברכתא דאבא ואמא (כן גירסת רש"י בתרגום) ופירש הוא ז"ל כלומר יתברכו המולידים והיולדות (האב והאם) וחולשת פי' זה נראה לעין כי הפוסק הכתוב בסכינא חריפא — עד עכשיו הוא עוסק במברכים אל אביך את שדי, ושמים ותהום גם הם מברכים ולא מתברכים, ואם כן כיצד דולג מענין לענין ומחזיר פניו אל המתברכים בלשון עצמו שנשתמש בו על המברכים ברכות שמים מעל.... ברכות שדים ורחם — ועוד כי לא מצינו ברכה כיוצא בזו שיהיו הזכרים מזריעים טפה הראויה וכו', רק בזאת נאות לפירש"י ז"ל במה שייחס שדים לכח המשפיע שכתב שדים על שם שהזרע יורה כחץ ובכן אין מקום לפרש תרגום אנקלוס על שם האב והאם האנושי רק על האב והאם המשפיע והנשפע שזכר והם אל אביך — ואת שדי — ושמים ותהום והם האב והאם העליונים אבא ואמא של אנקלוס ובקצת ספרים ברכתא דאבוך ודאמך וזה שבוש כי מה ענין רחל לכאן ומה ברכתו ליוסף עד שיזכירה, רק הנכון אבא ואמא דרך משל כמו שהמקובלים אומרים, וחז"ל התלמודיים נשתמשו במליצה לענין קרוב מאד אל אשר ירצו בזה בעלי הקבלה שהרי אמרו הגוזל אביו ואמו ואומר אין פשע וגו' אביו זה הקב"ה אמו זו כנסת ישראל, ואם כ"י זו אינה רק כללות ישראל מה גוזל ממנה מי שנהנה בלא ברכה? ואם היא כ"י של המקובלים מה נאה להמהנה בלא ברכה שם גוזל. — גם יחסו שם אב ואם לעבודה זרה נראה מדעתם שהיו גם אצל הגוים שגורות מליצות כאלה, כאומרם ובכתה את אביה ואת אמה ירח ימים זו ע"ז כמ"ש אומרים לעץ אבי אתה ולאבן את ילדתני.]

את יוכבד דדתו. דעת דימיטריוס Demetrius שדודתו כמו בת דודתו, דומה לחנמאל דודי, ודעת פיריזוניוס Perizone שפירוש בת לוי לא בת ממש, רק מזרעו, ומה יעשו אחר שמצאנו אשר ילדה אותה ללוי במצרים, רק הנכון כי התורה קודם הר סיני היתה מסורה לרצון איש ואיש, רצה מקיימה, לא רצה אינו מקיימה, על כן מצאנו דברים יעידו על שמירתה קודם מתן תורה, ודברים יעידו על בטולה, כי באותו פרק היתה אצלו משנת חסידים ותורת כהונה, ועוד נעיר על זה בע"ה, ויישוב הסתירה כמו שכתבנו. (

פינחס. אין לו טעם בלשון עברי, אבל מצאתי שהוא שם מצרי, ונזכר בכתבי מצרים שם איש פינחס בזמן משה או קרוב לו וקורים לו PNAHASl והוא היה סוכן (lntendant) באחת ממשלות מצרים Nomo במקום הנקרא אומביטו Ombito, ועדיין אנו קורים שמו על כתלי חרבות סילסיליס Silsilis, עיין. Egypte Champollion p. 342 ומהתנ"ך עצמו ראיה שפנחס שם מצרי הוא, שכיוצא בו מצינו תחפנס שם אשה מצרית, ואין ספק שהוא קרוב לשם פנחס, וביותר אם נסתכל שמצינו תחפנחס תחת תחפנס והוא קרוב יותר לשם פנחס, וכולל אותו ועיין גיזיניוס Thesaurus תחפנס שכתב שהוא שם אליל.

[השמטה: הוא אהרן ומשה. רבותינו חלקו כבוד לקדימה, ואמרו פעם הקדים משה לאהרן ופעם אהרן למשה לומר ששניהם שוים, ואמרו הקדים הכתוב מורא האם למורא האב וכו', ואמרו בשביל שהקדים מלכי צדק ברכת עבד לברכת רבו וכו' וכיוצא באלה הרבה — ואל יאמר החוקר שאין הקדימה נחשבת לכלום בדעת נותן התורה, כי החקירה האמתית תורנו שכן דרך כל הקדמונים להזכיר החשוב החשוב קודם, והגיע זה הכבוד עד שיעור שמשורר אחד להיותו מזכיר האיטולים Etoliens קודם הרומיים בערה בהם אש הקנאה ואין מכבה, וכן הקיסר טיביריוס ששם בלבו על הקדימה שהקדימה ליוויא Livie שמה לשמו בכתיבה אחת Les anciens s' etaient fait la maxime de nommer toujours les premieres les personnes du rang le plus eleve; cela allait si loin qu' un Poete ayant nomme les Etoliens avant les Remains dans un chant..... il en nacquit des jalousies.... c' est ainsi que Tibere prit Livie en aversion parceque dans une lnscription elle avait fait placer son Nom avant le sien. Hume. Essais. vol. l. p. 282.]