וידעו כי עירומים הם. דופוייס חשב שהכוונה שהרגישו בקרירות להיותם ערומים וזה לדעתו כי הנחש שהביא הרע לעולם היה סבה להרגשת הקרירות הפך החום הבא מן השמש שהוא כפי דעתו הטוב הגמור אצל הקדמונים, ופירוש זה הבל, כי מה טעם לומר אחר זה ויתפרו עלי תאנה וגו' ומה כח בעלי תאנה להגן מהקרירות, ואם היה רוצה ליחנק היה יכול לתלות עצמו באילן גדול, והוא מה שמצינו בכל כתבי הקדש שמדמים השמחה לאור והצרה לחשך והיה יכול לתקוע יתד במקום נאמן ולהוכיח מזה כי הטוב והאור היו אחדים אצל הקדמונים, אלא שגם זה כותל רעוע ואין להסמך עליו, שאין צורך להחליט שהיו עובדים לאור ולשמש מכח מליצות כאלה, והאדם מטבעו נוטה לדמות השמחה לאור וההפך בהפך ולאהבת האמת אין להכחיד שמצינו מקרא אחד בישעיה שיש לפרשו כלפי דעת הכותב הנזכר והוא מ"ש (ישעיה מ"ה ז') למען ידעו ממזרח שמש וממערבה כי אפס בלעדי אני ה' ואין עוד יוצר אור ובורא חשך עושה שלום ובורא רע, הנאמר כלו להוציא מלב הפרסיים מאמיני השניות אשר מהם היה כורש שאליו הסב הדבור ובמקום אחר נאריך בזה כי הוא ברור אצלי.

לרוח היום. ראיתי בזה פירוש נכון והוא שהיה אז הענין נוהג כבימות אליהו, שהיה הקב"ה נגלה לאדם ברוח גדולה וחזק על כן ויתחבא וגו' שהרגישו בביאתו גם טרם בואו, והוא קול ה' אלהים הוא הרוח כי עדיין לא שמעו מפיו מלות חתוכות רק אחר כן כשאמר לו איכה.

[השמטה: הוא ישופך ראש. בספר פנים לתורה כתבתי שפעמים שרש שוף ענינו ראיה והבטה כבלשון ערבי, וראיתי שהשבעים העתיקו הוא ישופך ראש מענין זה.431 Genese surla Explication. v -. Observabit]

וחי לעולם. ראב"ע בספר תהלים פ"ט כתב כל עולם בכל המקרא הוא זמן ע"כ. ואפשר כי פעמים עולם יורה על זמן בלי קצבא ויהיה כמו כל המשך הזמן ופעמים יורה על זמן מוגבל, ובזה יפורשו הפסוקים שבאה בהם מלת עולם בהוראות שונות, ופעמים שיוסיפו מעולם ועד עולם להורות על זמן בלי תכלית, ולכוונה זו התקינו לאומרו להוציא מלב המינים שאומרים אין עולם אלא אחד כלומר המציאות ההווה עתה ואין מציאות אחר זולתו אחר המות כמו שאמרו משקלקלו המינים התקינו שיהיו אומרים מן העולם ועד העולם (ברכות פ' ט') ונראה שתקנה זו. במטבע הברכות דוקא, שהרי כבר בספר תהלים מצינו מן העולם ועד העולם ומזמן דוד היו מזכירים ב' עולמות ובפרק הרואה פירש רש"י התקינו עזרא וסיעתו, ובמ"א פירש הוא ז"ל שזכרו ב' עולמות לומר שעו"הז מכין לעו"הב והוא כפרוזדור לטרקלין, והטעם שנשתמשו קדמונינו בשם עולם להורות על הנצחיות לא שהיו חושבים שהעולם לא יפסד אלא שהיו רואים כל היצורים חולפים ונפסדים זולתי העולם קיים, על כן יורו בו ההתמדה בלי קצבה, והטעם כל זמן שתעמוד הבריאה כמו שאמרו על ימי עמידת האיש פרטי, עולם כמו וישב שם עד עולם ואצלי נהפוך הוא כי במלת עולם נוכל למצוא רמז לאמונת החדוש אם נניח שהוא נגזר מן עלם וטעמו הבחרות כמו ימי עלומיו, הנה העלמה.

את הכרובים. חז"ל פירושו מלת כרוב כרביא (סכה ד"ה) ויותר היו יכולים לקרב לשון כרוב אל לשון עברי כ רוב כמו שמצאנו בל' משנה והרובים שומרים שם, ושניהם ר"ל רביא ורוב נגזר מן רב לשון גדולה ורבות שאז הוא האדם בימי הגדלות והעלייה, ויש האחרונים שהרחיקו פירוש זה באומרם שאם כן תהיה הכף שמושית וזוהי טענת ראב"ע, ואין לדעתי מקום לטעון, כי אין לתמוה שהכף השמושית תכנס בגוף המלה כי זה דרך כל מלה הן בהעתקתה מלשון אל לשון. — הן בהתחברה להיות אחד אחר היותה נפרדת מקדם ותחלה, שהאות שהיתה מן השמוש תשוב להיות חלק מהמלה עצמה עצם מעצמה ובשר מבשרה, וזה דבר שאין בו ספק לכל בקי בתהפוכות וקורות הלשונות מימי עולם. — והותיר לנו ה' שריד כמעט במליצות כתבי הקדש שיתנו עדיהן ויוציאו לאור משפט המסורת ופירושה. הנה מצאנו תבוא בכלח אלי קבר ועל מלת כלח פירש רמב"ן הכף נוספת כלומר תמות כאלו לח שלא תכהה עיניך ולא ינוס לחיך, וכיוצא בו לדעתי פעל בלע שנוספת בו הבית להורות כי הדבר הנבלע נכנס בתוך הלוע והוא הגרון כמו שמצינו ושתו ולעו, על כן דברי לעו כאיש שמדבר מתוך גרונו ואינו בוטה בשפתיו. אכזר קרוב לודאי שנרכב מב' מלות אך זר: והפלא כי מצאנו השרש הזה כלו נפרד ומשמש להוראה עצמה אולי טרם התחברו להיות לבשר אחד, באיוב ויודעי אך-זרו ממני ואינו רחוק שתהיה גם זו מהראיות לקדמות ס' איוב. בלימה תולה ארץ על בלימה והקרוב שהוא כמו בלי-מה. כביר, לדעתי הכ"ף נוספת וטעמו כאביר ר"ל רב וחזק ומצינו אותו מלא ללמד על הכלל כלו בפסוק והוריד כאביר יושבים. — כסות, הכ"ף בו נוספת ככ"ף כרוב לחז"ל כי יאמר ג"כ סות, ובדם ענבים סותה.- כדור, האברבנאל חשב להציל חז"ל במלת כדור וז"ל ואמנם מ"ש מהכ"ף שהיא שרשיית אינה קושיא לחז"ל שכן מצינו כף כדור שהיא אצלם שרשיית כמ"ש הכדור, והאמוס ונאמר כמלך עתיד לכידור והיא ג"כ כ"ף הדמיון, כדור אל ארץ רחבת ידים — וחניתי כדור עליך, ובילמדנו, ובמדרש קהלת אמרו דברי חכמים כדרבונות מה כדור הזה מתגלגל הנה שמכ"ף הדמיון עשו שרש וכו' — והנה ההתנצלות הלז לא יגהה מאוד אם כדברי האברבנאל שהכ"ף בכדור היא שרשיית רק לדעת חז"ל, ובאמת שגם כדור מן התוכחות כי הכ' השמושית תחזור שרשיית כי נראה בעליל שתחלתה ושרשה דור לשון סבוב, ומדור נעשה כדור. — כמה, לדעתי נפרד לשנים כ-מה כמו מה ואח"ך היו לבשר אחד — ובזה נמצא מקום ללון על רד"ק ירמיה כ"ב שכתב על מה שישמש לב' פנים לשבח או לגנאי כמו מה יקר חסדך אלהים, מה אנוש כי תזכרנו ע"כ. ואצלי לא ראי זה כראי זה שהרי כשישמש לשבח ענינו כמו כ-מה ונחסר כ"ף הדמיון וכשישמש לגנאי הוא בלשון שאלה כמו מהו. — כברת ארץ, לדעת האומר שהכ"ף שמושית, וממה שראינו שתמיד באה מחוברת בגוף המלה ידענו שחזרה להיות חלק ממנה. -

[השמטה: מקדם לגן עדן את הכרובים. עיין כל מה שכתבתי וביחוד מה שרצינו להוכיח מזה מציאות תושבע"פ, ורואה אנכי כי כעין זה כתב Marsham ואמר שמשתיקת התורה מהו ענין הכרובים גם אורים ותומים, ידענו כי כבר היתה תכונתם מפורסמת גם קודם משה ע"כ, ואפשר שכן הוא ולפחות לא נמלט מלהודות כי משה לא ביאר ענינם בכתב ולמד אותו בעל פה, וכשבאנו לידי מדה זו כבר הוכחנו צורך מציאות הקבלה, וכיצד לא נפלא בראותינו כי שני הענינים האלה גם יחד הם מהענינים היותר פנימיים ונשגבים בעבודת האלהים וספורי התורה והשכל בחזקת היד יכריחונו להודות כי לרוב דקותם ומעלתם נעלמו מהמון הקוראים ונמסרו למבינים בעם ולזקניו ולשופטיו.

את הכרובים. עיין במקומו, וקרה לפעל לפף בדברי רבותי' כמקרה כרוב בל' עברי שגם הוא שרשו מאפף שבתנ"ך אפפו עלי רעות ואמרו תחלה — ל-אפף כמו ל-אכול ל-שתות ונכנסה אח"כ הלמ"ד בגוף חמלה — וכתבנו עוד בספר כי תרפים שבפ' ואין אפוד ותרפים הם כמו כרובים, והעד כי בכ"מ שנמצא תרפים לשם ע"ז תרגם יונתן צלמניא לא כן בפ' זה תרגם ולית אפוד ומחוי כלומר מגיד, וזו ראיה גדולה כי הבין בתרפים דהושע כלי הקדש, והם הכרובים שמבינם היה יוצא הדבור המגיד ומחוה מה יעשה ישראל כמ"ש ודברתי אתך מעל הכפרת מבין שני הכרובים.

ואם כל אלה יצילו חז"ל מטענות מנגדיהם, חובה עלינו להגיד כי גם מהראשונים יש מהם שנטו לדעות ופירושים אחרים הגם כי קרובים היו בזמן למקדש המעוז ולכליו לדעת צורתם ותבניתם ואנחנו לא נדע כיצד יוכלו לטעות ולהטעות, שהנה יוסף לרומיים וידידיה אלכסנדרי שני צנתרות הזהב מעידים שניהם כי הכרובים צורת עופות ובאמת שקשה הדבר להולמו אם לא שנאמר שתים אלה, שמסבת הכנפים שהיו לכרובים קראו אותם בשם עוף כאשר יקראו ג"כ בשאר לשונות עוף לכל המעופף (ועל המלאכים ג"כ נאמר ויעף אלי וחז"ל אמרו שנרמזה בריאת המלאכים בפסוק ועוף יעופף על הארץ ואמרו עוף זה גבריאל. ולא אכחד שזוהי דעת רשב"ם שמות כ"ה שפירש עופות כדכתיב את כרוב ממשך הסוכך. ובספר הזוהר פ' בראשית ל"ד א' ועוף יעופף על הארץ — אלין שלוחי עלמא דאתחמן לבני נשא בחיזו דבר נש משמע דכתיב יעופף על הארץ בגין דאית אחרנין דלא אתחזון אלא ברוחא ממש לפום סכלתנו דבני נשא ע"כ. וחפשתי במפרשי הזהר לראות האמצא פי' נכון על לשון זה ולא מצאתי און לי — ולכל הדברות ראינו בלשון זה צורת העוף משותפת כחיזו דבר נש ומי יודע אם זה הדרך ישכון אור להבין דברי ידידיה, ויוסף). ואל זה אביט שכוונו ז"ל על העוף הגדול והנורא שמגיע עד צוארו לשמים כדאי' באגדת בבלית,- או שנטו קצת מהאמת שלא להודות בפני גויי הארץ שהיתה צורת אדם בבי"המק ויבואו להעליל עליהם או לאנוס אותם להכניס צלם בהיכל ואנדרטי של מלך, נגד רצון התורה ורצון אומתנו שמסרה עצמה באותו פרק ובאותו זמן, ועל ידי ידידיה עצמו להריגה, כדי שלא להכניס צורת הקיסרים בבית אלהינו.

אלא שלהיות החקירה גדולה ונכבדת מצד המראות הגדולות המדברות על הכרובים, ועמידתם בבית קדש הקדשים, חובה עלינו לתור לנו מנוחה ולבקש ראיות נכוחות באותם המקומות שנזכרו בהם הכרובים ושנדברו בם לאורך נביאי ה', ובראש כלם הוא יחזקאל הנביא והוא יורה לנו את הדרך אשר נעלה בה. — הנה בסימן ט' מצינו לו ע"ה שכתב ואראה והנה הרקיע אשר על ראש הכרובים כאבן ספיר כמראה דמות כסא נראה עליהם, ואין ספק שהמראה הזאת היא דומה בכל חלקיה למראה שנכתבה בסימן א', שהרי הוסיף וכתב והנה שם כבוד אלהי ישראל כמראה אשר ראיתי בבקעה ובסימן ח' כתוב ואקום ואצא אל הבקעה והנה שם כבוד ה' עמד ככבוד אשר ראיתי על נהר כבר — ובמראה שזכר על נהר כבר מצינו כתוב (סימן א') ודמות על ראשי החיה רקיע וגו' וממעל לרקיע אשר על ראשם כמראה אבן ספיר דמות כסא באופן שהכרובים (סימן ט') והחיה (סימן א') היו לאחדים בידו וענין אחד הם בשמות שונים כי יחזקאל עצמו יעיד שהמראה שוה היתה בכל חלקיה ועוד שהרקיע וגו' שבסימן א' הוא על ראשי החיה, היה (בסימן ט') נתון על ראש הכרובים — ולא זו בלבד כי על החיות יאמר סימן א' וידי אדם מתחת כנפיהם ועל הכרובים סי' ט' יאמר וירא לכרובים כי תבנית יד תחת כנפיהם היא החיה אשר ראיתי בנהר כבר, הרי לך מקרא מפורש שהכרובים והחיות אחד המה — באופן ששם כרוב יאות בל' הנביא לכל החיות הנושאות את הכסא לארבעתן — והיטב בזה הראב"ע בכל אשר דבר (שמות כ"ה) — אך מצאנו בפרטות שם כרוב מיוחס לאחת מהם והוא החיה שבמראה השנית היא במקום השור אשר במראה הראשונה — ולבאר השינוי הזה שלשה טעמים יוכלו ליאמר ולא ימנע — או שנאמר שכרוב פתרונו שור, או שנאמר שקרא בראשונה שור הכרוב ואם לא ידענו מה הוא, או שנאמר שראה חיה אחרת בדמות כרוב תחת הראשונה שהיתה כדמות שור — ואל הטעם הראשון נטה ראב"ע והוא דעת הרא"ש עה"ת בס' הדר זקנים רק שהרחיב צורת שור לכל כרוב. — והרד"ק במעשה מרכבה נטה אל הדעת השלישי וכתב שלהורות על השגת שלמות, עליון מהראשון ראה בשנייה כרוב תחת שור. ולפי דעתי גם אם נודה לראב"ע שכרוב דיחזקאל הוא השור שבמראה השנייה עדיין מקום לחלוק בשם כרוב, כי מאחר שראינו שקורא יחזקאל לכל החיות כרובים אין עוד מן התימה אם ייחד בפרטות שם זה לאחת מהם ותהיה או השור כדברי ראב"ע, או מה שנראה יותר פני אדם או נער כדברי רבותינו ורד"ק.

ואם יקחך לבך לומר אם שם כרוב יורה על צורת אדם בפרטות — איך ירחיבנו יחזקאל לכל החיות? אענה ואומר כי להיות של כל אחת מהם ארבעה פנים לאחת, קרא לכלם בצורה הנכבדת שבהם והוא הכרוב אם מפני כי נתיחדה להיות כמשכן ה', ואם מפני היותה צורת אדם השלם- כמו שנקראת חוה אם כל חי להיותה אם האדם המשובח שבכולם — רק לדעת ראב"ע שכרוב ר"ל צורות בכלל לא מצינו טעם להקרא הצורות כלם בשם ברוב.

ועל הכל נראית טעם נכון וגלוי להקרא כל הצורה כבללה בשם כרוב כי הגם שהיו בה פנים אחרים זולת פני אדם ר"ל פני שור וכו', הנה מדברי יחזקאל נראה בבירור כי מהחיות הנזכרות לא היו אלא הפנים, אבל כל שאר הגוף וגם הפנים הנראים והנוראים וסוף דבר התבנית והצורה המושלת העולה על כלנה היה האדם (לרמוז שבאדם כלולים ונכנעים כל שאר הצורות) שהרי בסימן א' על החיות שהן הן הכרובים הנזכרים בסימן ט' כמ"ש היא החיה, אמר בתחילת דבורו וזה מראיהן דמות אדם להנה ואח"ך נכנס לפרט חלק מחלקי הגוף והוא הפנים והוסיף וארבעה פנים לאחת וכו' להראות שפני אדם היו המושלים אמר ודמות פניהם פני אדם ועל האחרים אמר ופני אריה אל הימין וגו' ולהיות שהכנפים מכסות את הגוף לא ביאר כל שאר האיברים, ורק כשקרה שהוציאו ידם ראה וידי אדם מתחת כנפיהם וגם הרגלים רגל ישרה רק הכף כדמות רגל עגל — וגם בסי' ט' אחר שביאר הד' פנים (פסוק כ"א) ופני אדם אחד מהם כפל דבריו שבאו בסימן א' למען דעת כי הצורה המושלת הכללית היא צורת אדם (פ' כ"ב) ודמות פניהם המה הפנים אשר ראיתי על נהר כבר — וההערה היקרה הזאת מוצאותיה מקדם בס' הזהר דמ"ח ע"א וע"ב ואם לא שגיתי היא גם היא דעת הרמב"ם בס' המורה — אלא שלדעתם לא היו פני שור ופני נשר וכו' בעצם וביחוד, רק פני אדם שמהם היו נוטים לצורת השור או לנשר וכו'.

ועוד מדי עברנו על דעת הריג'יו נזכיר הפסוק בד"ה שאמר בו על הכרובים מעשה צעצועים ונוכיח היות הפי' הא' לרד"ק הוא האמתי וביותר אם תסתכל שלפי פירוש החכם ריגי'ו שהכוונה שהיו להם אופנים למטה בתחתיתיהם לא יתכן לומר מעשה צעצועים כי מליצת מעשה תורה על תבנית כולל כל הצורה מכף רגל ועד ראש, ורחוק וזר מאד שיאמר מעשה צעצועים על חלק מחלקיה וכמעט חיצוני אליה כאופנים שבתחתיתה, וכפי האמת כל מקום שמצינו בתנ"ך מעשה כ"וכ הוא ענין כולל כל הדבר ההוא ותבנית דבק לכל פרטיו וחלקיו כמ"ש מעשה חושב, מעשה רוקם וכיוצא, וכפי הכוונה שאנו מבינים בפסוק של ד"ה מעשה צעצועים, יתישב יפה לדעתי אומרו בתורה מעשה חושב יעשה אותה כרובים וכפי הנראה מעשה עומד במקום שנים כאלו אמר מעשה חושב ומעשה כרובים יעשה אותה (העושה) ומעשה כרובים הוא בעצמו מעשה צעצועים בד"ה ובא זה ולמד על זה, ואם בד"ה נאמר צעצועים תחת כרובים הטעם גלוי ומפורסם הוא, שלהיותו שם מדבר על צורת הכרובים עצמם אפס מקום לומר עליהם מעשה כרובים ומה היה מחדש ומודיע באמרו כך? ולהיות שבזמן שנכתב ד"ה כבר התחיל הלשון להתקלקל בפי ע"ה וחצים מדבר אשדודית וכו' הוצרכו לבאר המלה הישנה כרובים לא שהיו מסכילים מהו ענינם ותשמישם של הכרובים אלא שלא נתברר אצלם אחר הגלות צורתם היטב, וביותר שיוכל להיות כרוב מורכב משאר פנים כאותם של יחזקאל על כן ביאר שיחותיו ואמר מעשה צעצועים שהיו כדמות ילדים לא כן בימות מרע"ה, שבתורה הכתובה מרבן של נביאים לא הוצרך לבאר יותר מדי כי כלם ידעו אותו ואם יעלם מהם דבר, הרי הפירוש כלו של תורה שבכתב מסור לזקני האומה והם יורו להם את הדרך ילכו בה.

וחוץ מהראיות הלקוחות מכתבי הקדש יש לנו ללמוד ממקור אחר והיא עבודת המצריים ואין להפלא שהענינים שנשתמשו בהם אח"כ לצורך הקדושה, היו נהוגים מקדם אצל המצרים אם נשכיל במה שהורו לו חכמי הקבלה על וינצלו את מצרים, וארץ ישראל הנתנת בתחלה לעם כנען — ובת שבע הנשאת לאוריה — והנה מצאנו שבמצרים היו משתמשים לעבודת פסיליהם בכלים מכלים שונים לא רחוקים בתבניתם וצורתם מכלי הקדש: ושמע דברי בעל שבילי עולם חלק אפריקא ז"ל והנוסעים האחרונים מצאו אבני משכית בין עיי ההיכלות ועליהם חקוקים במלאכה נשגבה מאד צורות ותמונות דומות לתבנית הארון האהל והמשכן כרובים ולחם הפנים ושאר כלי הקדש כאשר הראה ה' את משה ע"כ. ואם באנו לראות כיצד היתה צורת הכרובים שבמצרים עלינו לשבח ולהודות לה' שנשאר לנו מקום ראוי והגון לבדוק ולבוא עד תכלית ידיעה זאת כשנשקיף על פני הצורות המצויירות בספר מצרים לשאמפוליון ועינינו תחזינה שהצורות ההן צורת ילדים הם כקבלת חז"ל וזה גלוי יקר במאד מאד לפקוח עינים עורות — ובאמת שלא בצורת הכרובים והכלים בלבד שוו המצריים והיהודים בשיעוריהם, אבל גם בצורת הבית ותבניתו ואולמיו וחדריו וכל מחלקותיו — כאשר העיר בצדק. Champollion Figeac — l' Egypte p. 199) והכל בדרך שכתבנו למעלה משם המקובלים, וזה כלל גדול יהיה בידיך במשך ביאורנו זה כאשר נזכיר כפעם בפעם, ובזה מצאנו טעם לדברי הרומיים Tacito, e Svetonio שמדי דברם על אמונות המצרים והעברים מנו שניהם לדת אחת ומשפט אחת.

ונזכיר עתה קצת דעות חכמינו בפירוש כרובים. א' דעת רשב"ם שזכרנו שהם עופות (שמות כ"ה). ב' דעת ראב"ע שהם צורות בכלל כמו שזכרנו למעלה. ג' דעת הרא"ש בס' הדר זקנים שהם צורת שור: — ולא חסרו גדולים וטובים מגדולי הפשטנים שהסכימו לדעת המעתיקים. ד' דעת רד"ק שזכרנו למעלה. ה' דעת הרמב"ם במורה הנבוכים שהכרובים הם הצעירים לימים מבני אדם כי כן היו הכרובים שבמקדש כדמות נערים. ו' דעת האברבנאל (שמות כ"ה) מסכים בכל פרטיו לדעת חז"ל שהיו בצורת ילדים קטנים זכר ונקבה.

ואם מהקדמונים רוב בנין ורוב מנין הסכימו לדעת חז"ל לא כן קצת מאחרוני זמנינו ובתוכם החכם ריג'יו בבכורי העתים לשנת תק"ץ דף ו' וחובה עלי לעמוד קצת לראות היאמנו דבריו והכל אך בקצרה והנה לא אכחד תחת לשוני שיצאו מפיו דברים והודאה יקרה, ממנה ילמד כל דובר אמת בלבבו, כי אין לך אפילו דבור קל בכתבי הקדש שלא יעיד בגדלו על צורך הקבלה ותושבע"פ וכי כל דברי התורה סתומים וחתומים מבלעדי המסורת, כי הוא אמר ז"ל אמנם אנו רואים שהתורה בקשה להסתיר מהות הכרובים וכו' וכו' כדרך שכתוב את האורים ואת התומים שנזכרו בלי פירוש ובה' הידיעה כאלו כבר נודע מהותם ובאמת עמוק עמוק מי ימצאני עכ"ד. ואם כדבריו אלה כן הוא, אחת מהנה לא נעדרה או שהתורה בכוונה הסתירה הענינים הנכבדים האלה לרוב יקר תפארת גדולתם ואם כן שתים זו שמענו, ר"ל שלא בלבד שלא ימלט מלמוד ופירוש הנמסר מפה לאזן, אבל גם שיש דברים שהתורה תרצה להסתיר אותם לרוב חשיבותם, ובאנו א"כ לכלל למודי הקבלה האלהית ולעקר מציאותה — או שהתורה שתקה במקרה מהביאור הצריך או להסמכה על השומע ואם כן כבר נתאמת לפחות מציאות תושבע"פ במופת שאין למעלה הימנו. — ואחר שפרענו חובתינו בפנה הזאת בדברות שתים נפן עתה לראות מה ידבר על שם כרוב, וראיתי שדעתו לפרש כרוב כמו הפוך רכוב מל' רכיבה ע"ד אדב וראב וכיוצא מהשרשים ההפוכים, והביא סמוכות שלו מתהלים שפעם יאמר וירכב על כרוב ויעף וידא על כנפי רוח ופעם יאמר השם עבים רכובו המהלך על כנפי רוח ופעם קרא העננים בשם כרוב ופעם בשם רכוב וא"כ שם אחד להם כרובים או רכובים, ואצלי מבטלים הרבה לדעת זו ההפוכה כמו רגע, והוא שלא שמענו בלתי היום דבר זר כזה שבכל פעם שישתמשו בכתבי הקדש בשרש רכב לאיזו ענין שיהיה, האותיות קוראות והולכות לתומם, כסדרן הנהוג, רק בבוא העת והעונה להשתמש בשרש זה להוראת שם כרוב או תבאנה האותיות לאחור שלא כסדרן וכהלכתן, ולא זו בלבד, אלא שמכל המקומות שהביא הצורך להזכיר שם כרוב אין גם אחד בהם שתשובנה האותיות לקדמותן, ומה חטאו הכרובים שיתהפכו עליהם סדרי בראשית? והראיה שהביא מספר תלים לדעתי מעין אחיזת עינים, ואחר החקירה הראויה לא ישאר ממנה מאומה שגם אם נאבה לו ששני הכתובים מקבילים זה לזה עין רואה ואזן שומעת שבאומרו וירכב על כרוב ויעף ובמ"א השם עבים רכובו הנה המלה שבפסוק הב' שהיא כנגד כרוב שבפ' א', איננה כלל רכוב כאשר דמה החכם הנז' רק עבים, ורכובו שזכר הוא במקום הפעל וירכב שבפ' א' ואם באנו ללמוד מב' הפסוקים הללו צריכים אנו לומר שהכרובים הם הם העננים שאל"כ היאך יסתום בפסוק א' ויאמר וירכב על כרוב ויהיה דעתו על העננים אם לא שכרוב יורה בפרטות עליהם לא זולתם? — וכל זה חוץ מהזרות והגנאי הנראה במליצת וירכב על כרוב אם כרוב כמו רכוב ואיך אפשר להשמע וירכב על רכוב כפל הענין בלי טעם וריח, ומה היה הכתוב חסר בהשמט אחד משניהם? ואף גם זאת שלא ראה כיצד הכתוב עצמו מכריז ואומר שלא על העבים נתכוון באומרו וירכב על כרוב ויעף ובפעל ויעף תוכחת מגולה שהכתוב ידבר על דבר שיש לו כנפים אם בפעל אם ע"ד משל ולא מצינו בעבים שיהיו להם כנפים לא בפעל ולא ע"ד משל ואם ברוח אמר וידא הרי הוסיף על כנפי רוח למלאת חסרון האמת על ידי המשל — והראיה שהביא מהכרובים שהיו במקדש ושנאמר עליהם ודברתי אתך מעל הכפורת גם היא סותרת המונח אם נרד לסוף הפסוק שאמר מבין שני הכרובים ואלו כרובים כמו רכובים היל"ל מעל שני הכרובים כי הרוכב אינו רוכב בין הרכוב אבל עליו — ושחוק עשה לי במה שצעק מרה על ר' אבהו שהזיר לפרש כרצונו כ"ף שרשית שבראש תיבה כאלו היא שמושית כי אם יעשה הפשט לפרש כרצונו וכו' וכו' כאלו מה שעשה ר' אבהו מכח קבלת חז"ל אינם עושים חוקרי זמנינו בכל יום תמיד כפי העולה על רוחם, לא באמת ולא בצדקה, כי אין להם לסמוך על משענת קבלת אבותם, — מלבד שדברי ר' אבהו צדקו יחדיו גם עם החקירה הנאותה בטבעי הלשון ובשאר שמות שנספח אל עצמם ואל בשרם הכ"ף שהיתה מראש לשמוש וחזרה שרשית כאשר העתרנו דברים לעיל — ומה שחשב להכריע בפי' שם צעצועים גם בזה חלה את חליו שראינו בשם כרובים שאם כדבריו תהיה המלה הזאת בודדת בכל המקרא בהוראה זו מה שאין כן לפי' רד"ק (שהיא כמו צאצאים) לא תשתנה מחברותיה אם לא בהמיר ע' בא' וזה מקרה מתחדש כפעם בפעם בלשון עברי וביחוד בס' ד"ה המגומגם בלשונו כידוע, מלבד שאר הטענות העומדות מנגד לפירוש הב' של רד"ק שעלה בהסכמה אצל החכם רי'גיו הנז' — ולא הביט המחבר הלז אל שני כתובים הבאים כאחד לסתור פירושו הא' אומרו מעשה חושב יעשה אותה כרובים ואם כרובים מגזרת רכב וכולל כל מין מרכב כיצד יבין העושה איזו צורה היא הנרמזת ומה ענין מרכבה אצל הצורות הנעשות חוץ לבית ק"הק? והכתוב השני הוא הנאמר על הכרובים שהיו עשויים כמער איש ולויות סביב והכוונה לפי המובחר שבפירושים שהיו עשויים כמין זכר ונקבה וכאיש המעורה בלויה שלו ואיך יסכים עם מ"ש הכתוב הנז' שתבניתם היה כדמות בעל חי משונה משאר ב"ח הנודעים?

ובספר יחזקאל מצינו שדמה הנביא מלך צור לכרוב וכה אמר (כ"ח) בעדן גן אלהים היית וכו' את כרוב ממשח הסוכך ונתתיך בהר קדש אלהים בתוך אבני אש התהלכת.... ואחללך מהר אלהים ואבדך כרוב הסוכך וכו' — והמסתכל בפסוקים אלה ובקשורם יראה כי כוונת הנביא לדמות מלך צר קודם שסרח אל הכרובים בשני מצביהם המסופרים בכתבי הקדש, במצבו הראשון בגן עדן, כמ"ש וישכן מקדם לגן עדן את הכרובים, ובמצבו השני בבית ק"הק בירושלים כמ"ש ויהיו הכרובים פורשי כנפים למעלה ועל המצב הראשון רמז באמרו בעדן גן אלהים היית, ועל המצב השני רומז יותר באחרונה בתאר הסוכך כמ"ש בתו' סוככים בכנפיהם, ובאומרו ונתתיך בהר קדש אלהים היא ירוש' כמ"ש בהר הקדש בירוש' וכל זה להורות דרך משל על תמימותו וקדושתו הראשונה כמ"ש תמים אתה בדרכיך וכו' או לרמוז על מלאכת הבית שנעשית על ידי צור בימי שלמה, ולכל הדברות ראינו איש פרטי והוא מלך צור נדמה לכרוב ואם הכרוב לא היה בצורת אדם מה דמות יערוך?

ואחר שבטלנו הדעת הזאת מעקרה חובה עלינו לספר כי אין גם תפארת חדושה שיוכל להתפאר בו החכם ריג'יו כי לא מלבו יצאו הדברים הגם שעשה עצמו כאלו הוא המולידם והמחזיקם והרואה בגיזיניוס שורש כרב יראה כי חולי ישן הוא זה ומוצאו מג' חכמים נוצרים והריג'יו לא זכר ולא העלה אותם על דל שפתיו, ויותר ממנו היטב לראות החכם החוקר שלמה מונק בספרו פאליסטינא (157 e, 145) שהודה לפחות שפני אדם לכרוב, וגם ידי אדם הגם כי לא נתבאר אצלו פירוש שם כרוב.

את הכרובים. אחר שזכרנו היותם בצורת נער והוכחנוהו בראות נוכל להוסיף ולומר כי הכרובים והתרפים הם זה כנגד זה, זה לשם גבוה וזה לשם ע"ז, זה בקדושה וזה בטומאה, שהרי אין ספק כעת אצלי שהתרפים צורת אדם היתה להם והיא דעת ראב"ע והיטב להוכיח ממעשה של מיכל שהניחה התרפים במטה תחת דוד — ונתיחס אל התרפים מעובדיהם הדיבור והנבואה, באומרם התרפים דברו און, כמו שנתיחס הדבור אל הכרובים, וישמע את הקול מדבר אליו מעל הכפרת אשר על ארון העדות מבין שני הכרובים, ואעידה לי עד נאמן, אומרו ואין אפוד ותרפים שהנכון שבפירושים הוא שהתרפים במקום זה כמו כרובים ושניהם לשבח ולגבוה כמ"ש אין מלך ואין שר ואם מצינו אין זבח ואין מצבה, אין שם מצבה לגנאי רק כנוי לכל בנין העומד ונצב ורומז למזבח שעליו הזבח עשוי.

לשמור את דרך עץ החיים. ראיתי מי שפירש שלהיות האדם נגרש מג"ע אחר היותו מופקד על שמירתו כמ"ש לעבדה ולשמרה הוצרך להעמיד שומרים אחרים תחתיו והנאני: ומה מתוק הענין אם נאמין לקבלת חכמינו ז"ל היות הכרובים כתמונת זכר ונקבה, ולדעת בעלי הקבלה האומרים שאדם וחוה רומזים לכרובים העליונים, כי אז עין בעין נראה מה מקום להכנס הכרובים תחת אדם וחוה בג"ע אחרי נפלם מהמדרגה העליונה שהיו בה.