ויהי מקץ. קץ פעמים שהוראתו תחלה ופעמים שר"ל סוף, והוא מהשמות המורים על ההפכים-ומהמורים על ההתחלה, מקץ שבע שנים תשלחו איש את אחיו העברי, וכפי דברי הרא"בע גם מקצה ג' שנים וגו'- וכן מקץ שבע שנים תעשה שמטה (דברים ל"ד) ומהמין השני, מקץ ארבעים — מקץ שנתים ימים — וכן תחלה ותכלה קרובים במבטא — והתאחדות אלה ההפכים בשם אחד, הוא רמז יקר ומתפרש בשרשי חכמת הקבלה ומורה על המלכות שהוא ראש וסוף, תחלה וסוף כידוע, ואם השכלת בפילוסופיא האשכנזית שבזמנינו השמה על ראש פנתה, התאחדות ההפכים, תבין זה יותר, רק שיש הפרש בינם לבין המקובלים, אין כאן מקום להאריך בו — וזה אחד מהמקומות שחכמת הדקדוק וחכמת הקבלה מסתייעים ועושים שלום ביניהם, ושהחכמה השפלה במדרגת החכמות התוריות המורה על המוחש Sesibile והיא חכמת חומריות הלשון — נותנת יד, ומחזקת בשולי החכמה העליונית והיא חכמת האלהות — וההשתוות והשלום הזה הוא תכלית למוד הלשון ונוכל לגדור אותו ולבארהו, בזה האופן, והוא להשיג כיצד יהיה הלשון האלהי, דמות או תמונה מוחשת מהחכמה האלהית.

על היאור. פירש"י שכל שאר נהרות אינם נקראים יאור חוץ מנילוס — ועיין רמ"בן, ועיין ג"כ בהערותי על אנקלוס בקונטרוס גר צדק — והאמת הגמור כדברי רש"י, אבל לא מטעמו, שהרי כתב וז"ל שטעם שנקרא יאור מפני שכל הארץ עשויה יאורים יאורים בידי אדם — ולא מן השם הוא זה, רק שם נילוס בלשון מצרי הוא יאור בראיות גמורות ומכללן Diodor. Sic. Lib. l. p. 19. ועוד היה נקרא בלשון מצרי בשם אחר שענינו שחור אולי על כן נקרא ג"כ בל"הק שיחור בס' ישעיה, עיין Guignaut Relig. de l' Antiq. ed. Paris. l. 197. ואם מצאנו בדניאל יאור על חדקל, כמ"ש ואני הייתי על יד הנהר הגדול הוא חדקל והנה איש אחד לבוש הבדים וכתיב והנה שנים אחרים עומדים אחד הנה לשפת היאור וא' הנה לשפת היאור וכו', נראה לי לפרש שמתחלה היה שם יאור לשון מצרי רק ענינו נהר דרך כלל כמו שידענו מכמה גוים במזרח ומערב שקראו נהרותיהם נהר סתם, ואבוהון דכלהו נהר על פרת על כן בהמשך הזמנים חזרו לתאר גם חדקל בשם יאור על שם הנהר.

עולות שבע פרות. נתבאר ע"פי חוקרי אמונות מצרים האחרנים כי הפרה במצרים היתה צלם דמות איזיס lsis והיא ג"כ סימן ודוגמא לארץ מצרים בכללותה (כמו שמלכות דקדושה נקראת ארץ ישראל וירושלם) וע"כ הראו לו לפרעה בחלום דמות פרות כי הם סימן לארץ מצרים, ובזה פירשתי הכתוב בס' ירמיה עגלה יפהפיה מצרים קרץ מצפון וגו', וכמו שארץ מצרים היתה נק' פרה או עגלה, כן השר שלה או החתן היה נקרא שור, והיה נעבד בצורת שור והוא שנודע בשם אפיס Apis וגם הוא נרמז בכתוב שם בס' ירמיה מדוע נסחף אבירך, כי אביר תחלת הוראתו הוא השור, ודומה גם במבטא לאפיס, וחוץ משאר ראיות הנלקחות מהמשך הכתובים אין פה מקום להעיר עליהם, זאת מצאנו בהעתקת השבעים הנעשית כידוע בארץ מצרים, שתרגמו אבירך על שם האליל הידוע בשם אפיס ועיין מה שאכתוב בע"ה פ' כי תשא, ומצאתי שלא בלבד בארץ מצרים, אבל גם בלשון הודו (Sanscrit) יקראו הארץ והפרה בשם אחד משותף — Mallet in Edda. pag. 131. Riv. Contemp. Lug. 1862. p. 432 וכל אלה דברים שאין בהם ספק לכל הבקי באמונות מצרים, ועתה ראה איך האמת ידבר מתוך גרונם של רבותי' בעלי הזהר באופן נפלא, ודקדוק עצום, מבלי ידיעה באמונות מצרים (ואם ידעו ממנה דבר גם זו ראיה כי לבעלי התלמוד יהיה הזרע הקרובים בזמן ובמקום לארץ מצרים, ולא לחכמי ספרד שדבר אין להם עם ידיעות וחכמת מצרים) דאיתא בזהר — ת"ח כתיב במצרים עגלה יפהפיה וכו' וכתב שם הרב כתם פז, יבאר כי הרמז על שרו של מצרים שנקראת עגלה שהיו ישראל משועבדים תחתיו כמה שנים והעגלה היא היא איזיס lsis (כ"פ ח"ב שצ"ב א ).

בלעדי. כתב רא"בע מלה מורכבת משתים (אפשר שכוונתו בלי עַדַי כלומר, מבלי שתצטרך לבוא עַדַי כמו שובו עדי) ולמה לא השווה מדותיו בשם כרוב, ולא אמר שהיא מלה מורכבת כדברי רבותינו, הרי הוא מודה בשלפנינו שכן דרך הלשון להרכיב שתי מלות.

ועל פיך ישק כל עמי. כמשמעו, שידענו מספרי המצרים ומהציורים הנראים על כותלי חרבות מצרים, שכן היה דרך המצרים כשהיו כורעים ומשתחוים למלך, לפשוט ידיהם ולנשק נגד פני המלך, וזוהי שכ' רא"בע "י"א שהוא מגזרת נשיקה בדרך רחוקה, אלא שלא נתן טעם לדבריו, וזה היה מנהג מפורסם אצל עמים אחרים ג"כ ובפרט בעבודות האלילים, וכתב Gentili Note al Tasso Cap. VllL St. V. "ולא נופל בקדמות הוא המנהג הפשוט לפשוט היד נגד האיש שרוצים לכבדו ולהחזירה לפי הפושט ידו, וזה עושים פעמים למזכרת לאות כבוד ותפארת לפני האלהים והמלכים" ע"כ כתב פליניו in adorando dextera ad osculum referimus. Lib. 28. Cap. 4. וזה עקר מלת Adorare עיין מ"ש פ' וירא ויתפלל אברהם וגו' — וזה לדעתי פירוש נשקו בר פן יאנף, כלו' לו תעבדוהו ולו תשתחוו כדרך שעובדים למלכים.

[השמטה: ועל פיך ישק כל עמי. עיין מ"ש שם ומה שפירשנו ע"פ נשקו בר — ושמחתי שבשניהם נתכוונתי לדעת רשב"ם שכן כתב (פי' על תלים פ' נשקו בר) אלא שלא ביאר כל הצורך מליצת על פיך וגו'.]

טבעתו. נקרא כן הטבעת ע"ש טביעה, כי בו היו חותמים וטובעים בדבר הנחתם הצורה שהיתה בו, וכן בערבי קורים לדפוס טבע. ויתכן שמטעם זה נקראת התולדת טבע בפי חכמינו כי בה נטבעו ונחתמו הצורות הרוחניות, וזה רעיון נובע מעמקי החכמה המקובלת כידוע למשכילים וגם זו מהמליצות השגורות בפי חז"ל לכנות יצירת הנבראים בשם חותם או טביעה כאדם שיש לו דפוס וחותם בה, ועולה במעלות עד נותן תורתינו ברוך הוא, שכנה יצירת הנבחר בנבראים בשם צלם ודמות, וכן בסגולות הלשון מצינו כיוצא בו, בפעל יצר המשמש לעשיה ולציור, כי הבריאה איננה רק ציור מהצורות העליונות בחומר התחתון — והם הדעות האפלטוניות — והמדות, או הספירות לחכמי הקבלה.

וישם רביד הזהב. זה היה מנהג מצרים ליתן על צואר השופט הגדול רביד או ענק וחקוק בו צורת האמת או המשפט.

צפנת פענח. בארץ יון היו קוראים לאליל אפוללו פיאניא (Poenia), וידוע שהרבה ממלות הלשון ההוא לקוחים מלשונות המזרח, והיו אומרים שטעם המלה ההיא פותר הנעלמות — והחוקר Kirker מצא באוצר הספרים אשר ברומי, תנ"ך בלשון קובטי או מצרי, וראה שם צפנת פענח מתורגם Psomtemphanek ולדעת הקירקיר פירושו יודע עתידות, וזה מסכים מאד לפירוש רבותינו.

כהן און לאשה. און היא הנודעת בפי היוונים ואחריהם בפי כל סופרי הגוים בשם אליופולי שטעמה בלשון יון עיר השמש, ואולי היא בית שמש, ועיר ההרס או עיר החרס כמ"ש האומר לחרס ולא יזרח, ואולי נקראת און בלשונינו שענינו כח וגבורה לרמוז על כח המוליד שבשמש, והוא היה מצוייר אצל המצריים בתאר איש חיל רב פעלים כדמות אירקוליס היוני — ובישעיה י"ט כתוב עיר החרס, והיא עיר החרס ואין צורך לשבש הספרים, כי הה' והח' מתחלפות במבטא, (ועיין מ"ש ע"פ כי אב המון גוים) וחז"ל בתלמוד יתנו עידיהם שהיא עיר השמש או אליופולי כמו שמצינו במנחות דק"י ע"א מאי עיר ההרס יאמר לאחת. כדמתרגם רב יוסף קרתא דבית שמש, דהיא עתידה למחרב, את אמר דהיא חדא מנהון, וממאי דעיר ההרס לישנא דשמשא הוא, דכתיב, האומר לחרס ולא יזרח, הביטה וראה כי לא הטילו אפילו ספק רחוק שהרס וחרס אחד הם — ורב יוסף נתן טעם לשתי הקריאות, ודרש הרס מל' הריסה וחרס כמשמעו שמש — ואינו רחוק שגם הנביא נתכוון להסב מלת חרס להוראת חרבן ושממה, ושנה מדעת, הרס, דרך קללה וגדוף כמו שאמרו ערער תתערער — בחשבון חשבו עליה רעה — ומדמי תדומי וכאלה רבים — וכמו שמצינו עיר ההרס במצרים, כן מצינו קיר חרש בארץ מואב (ישעיה ט"ז ירמיה מ"ח) וכן קיר חרשת וענינו עיר השמש, כי קיר כמו קריה, וחרש כמו חרס והוא שמש — ובארץ ישראל מצינו בית שמש פעמים רבות (יהושע כ"א ט"ו יו"ד, שמואל א' ו' י"ב, ד"ה א' ו') וממנהג זה לקרות למדינות על שם האלוה הנעבד, נקראת ירושלם עיר הצדק כמו שנקרא מלכה מקדם קדמתה מלכי צדק, ונקראת כסא ה', וקרית מלך רב, ומקדש מלך, ועיר האלהים, ותקרא לעתיד ה' שמה, וכן אז"ל על משיח וירושלם שיקראו על שמו של הקדוש ב"ה.

אשר יאמר לכם תעשו. מאירודוטו היוני ואילך נודע אצלינו שהמצרים היו נמולים, אלא שנחלקו בזה אחרוני החוקרים, מהם אמרו שלא היתה המילה רק חק לכהנים, ושאר העם פטורים, וזוהי דעת Huet, Jablonski Calmet. Larcher. ומהם אמרו שכל המצרים היו נמולים, ודברי הנביאים ודברי חז"ל מורים כן, שהרי כתוב בירמיה, ועל כל מול בערלה, על מצרים וגו', הרי שהמצרים בכלל הנמולים, ובדברי רבותינו, אשר יאמר לכם תעשו מלמד שצוה אותם על המילה, א"כ האמינו שיוסף הוא היה המצוה אותם ראשונה על המילה, ויש מהקדמונים שאמרו כך על משה, והוא ארטאבאן בספר איאוסיביו Prep. Evan. Lib. 9. Cap. 27. רק שלא דברו כ"א על הכהנים בלבד — ויש להכריע קצת כדברי האומרים שהכהנים בלבד היו נמולים, ממה שסופר על פיטאגורא שבלכתו מצרימה, הוצרך למול בשרו למען אשר יביאו אותו כהני מצרים חדרי הורתם וילמדוהו מהחכמות אשר ידעו-ואולי שממנהג מצרים למד הוא עצמו לחייב כל תלמידיו להמול טרם יכנסו בפנימיות חכמתו, עיין Porfirio Vit. Pitag. p. 183. — Clem. Ales. Strom. I. p. 302. ואני אומר שדרשו כן רבותינו ע"פ אשר יאמר לכם תעשו, להוציא מלב המינים שהיו אומרים גם בזמנם, שמארץ מצרים למדו אבותינו להמול, והוא יוליאנוס הקיסר שמשנאתו לנוצרים, רצה לקעקע יסודות דת משה, וכתב עליו שממצרים נתלמד לצוות על המילה — וגם Celsus אויב הנוצרים הודה לדבריו, ורואה אני באגרות Barnaba. ממיסדי הנצרות, שהסורים והערביים וכל כהני האלילים היו מלים בשרם, הרי שהמילה היתה סימן לכהונה אצל הגוים, ומזה, כשנתבטלה כהונתם הפרטית, וחזרו ישראל להיות כהני עולם על דברתי מלכי צדק, נחתמו בחותם המילה למזכרת לאות ברית כהונת עולם, עיין Argonna Stor. della Teolog. 309. וזוהי דעת אוריגיני Origene שכתב שהמילה לא היתה נוהגת במצרים כ"א בכהנים, בקוסמים, באצטרולוגין, בסופרים, במנחשים, ובנביאים, ושלא היו מכניסים בבית מדרשי החכמות, רק הנמולים, ואיש אשר לו ערלה לא היו מחנכים אותו בידיעת המסתרים Misteri — עיין — Strabo Lib. l. Erod. Lib. 2. Diod. Lib. 3. Cap. XVll.. Origen ad rom. 2. 25. וזה הכלל שהראו לו פנים קדמוני האומות שתהיה המילה פתח ואמצעי שלם להכנס בו בחדרי האלהות, הוא הכלל שאליו נשאו כוונתם רז"ל כשאמרו על א"א שעד שלא מל היה נופל על פניו בהנבאו, ואח"כ היה עומד על רגליו — וכן קרה בענין הבדל בהמה טהורה מטמאה, שמתחלה לא היתה רק בקרבנות ולאוכליהם, ואח"כ נתפשטה לחיוב בכל ישראל כי הם כהני הגוים, עיין מ"ש במקומו — ועתה חדשות אני מגיד, שמצאתי דברים בתוספות יעידו בגדלם על אמתת דברינו בהרחבת ענין וז"ל (בע"ז ל"ב ב') לא אמרינן סתם מחשבת נכרי לע"ז אלא דרך שחיטה, אבל דרך חניקה ונחירה לא ואין דרכו להכניס בשר לע"ז אלא מבהמה שחוטה — הרי מצאנו עוד אחרת מצוה רבה וגדולה היא מצות השחיטה, גם היא פרטית לכהני הגוים ואחר פשוטה בכל ישראל, וזה מהטעם שכתבנו להיותם הם הם כהני העולם, ואל זה ישקיפו עוד מאמרים בדברי חז"ל שאמרו שעד לא נבחרו ישראל היתה נבואה באומות משנבחרו ישראל פסקה וגו', וכן כבשו ישראל ארץ שבעה עממין כי הם מעשר משבעים אומות, וכן בני יעקב הבאים מצרימה שבעים נפש כל אחד תחת אומה אחת משבעים בני נח, ע"ד אנשי משמר שהם תחת ישראל לעמוד על קרבנותיהם.

גם אפשר לכוון לדעת זו של יוליאגוס מ"ש אירודוטוס שקדם ליוליאנוס כמהדורות (ll. 36. 104.) דהיינו שמהמצריים למדו הפיניקים והסורים למול ערלתם (וכבר ביררו אחרוני החוקרים שפעמים בשם סורים יכנה אירודוטוס את העברים) וכן כתב Diodoro. l. 28. 55. וכן Strabo. XVll. 824. ואין לתמוה על אלה שלא קבלו עליהם תורת משה, אבל התימה על קצת מחכמי הנוצרים ומאדוקיהם שהרשו עצמם לכתוב כזה, וסמכו על משענת הקנה הרצוץ, לומר שכמו שמהקשת הנראה בענן נלקח אות בין אלהים ובין כל נפש חיה אשר על הארץ, כן לקח האל המילה מהמצריים ועשאה לאות ברית בינו ובין ישראל — Spencer de leg. hebr. — Marsham Chron. Aegypt. Saec. V. p. 74 ומה שהביא אלה השנים לטעות בזה הוא מה שמצאו כתוב באירודוטוס שהמצריים נהגו למול בשרם, מימי עולם ואלה דברי רוח, כי אירודוטוס היה אחר בית ראשון, וכבר היה מנהג זה קדמון במצרים, וראוי שיאמר עליו שהיה נוהג מימי עולם, וכמו שלא דבר נכונה באומרו שגם הסורים מודים, שלמדו המילה במצרים, כן אין לסמוך עליו בשאר דבריו — וראה בזה דברים נכוחים בספר Basnage Hist. des Juifs. Lib. Vl. Cap. VlII. שגם בלא דעת דברי רבותינו שיוסף הוא המלמד למצריים מנהג המילה, כתב "אין לתמוה אם המצריים למדו מנהג זה מבני ישראל עם היותם. שנואים אצלם, שהרי יוסף היה נכבד וגדול מאד בעיני מצרים כל ימי חייו, ומדברי משה נראה שמלכים רבים אחר המלך שהגדיל את יוסף, זכרו את יוסף וכל הטובה אשר גמלם ורק אחר עבור כמה שנים נשכח מלב מלכי מצרים והרעו לזרעו אחריו" ואם נכון הדבר שאמרו במסכת ע"ז שסיראפיס Serapis הוא יוסף, ביותר יתקבלו דברי רבותינו ודברי באסנאז שממנו למדו למול ערלתם, כי איך ימרו דברו, ואיך לא יעשו כמוהו להיותם נמולים, כמו שהיה הוא נמול אחר שקבלו אותו על עצמם לאלוה?

[השמטה: אשר יאמר לכם תעשו. עיין שם בארוכה, ומה שנראה אפשר וקרוב שמיוסף למדו המצרים קצת אמונות ומנהגים כאשר רמזו חז"ל בענין המילה, ועתה רואה אני שאחרים קדמוני בדרך זה, כי מכלל הדברים המתמיהים והמכליאים שגלו לנו קדמוניות מצרים וכתיבותיהם, מצאנו בזמן אמינופי הרביעי מהמשפחה הי"ח זכור לטוב לקדושה ולתפארת שם אלהים בלתי נודע לפניו או לאחריו באמינות מצרים וכנגד זה שם אל אחר מוכה ומחוק בכשיל וכילפות, ושם האל המוכה אמון. — ושם האל החדש ra-Aten אתין או אדין-רא, ויש מי שחשב שהשנוי הזה יתיחס לממשלת יוסף ולמושב אבותינו במצרים והגיעו לומר שיש בשם אדן Aten (כי ra הוא שם השמש) רושם משם אדוני לא שיהיה שם אדן נגזר ממנו, רק כדברי Oreurti Catai. illust. vol. l. p. 81. n. ° 25. וכמו שרמזתי מזה גם אני פעמים רבות על תהפוכות השמות שמרצונם לקרב שתי האמונות בקשו להם בלשון מצרי שם קרוב במבטא שידמה לשם אדני — ולכל החשבונות המהפכה הזאת באמונת המצרים תחול להיות או בזמן יוסף, או בזמן מושב ישראל ממצרים, ואיך שיהיה לא יתכן שתהיה במקרה ובלתי יחס וקשר עם הקורות הללו שפעלו בלב המצרים פעולה חזקה ותמידית — ויש בדברי רז"ל מאמר יקר יורה לדעת שהרגישו קצת בנטיית המצרים לבקש להם אלהים חדשים והוא מיוסד על כתוב גם הוא יקר במאד מאד והוא מה שאמר פרעה נגאוה ובוז מי ה' אשר אשמע בקולו לשלח את ישראל לא ידעתי את ה' וגו', ורבותינו הוסיפו א"ר לוי הוציא באותה שעה דפתרא של אלוהות וקרא אלהי אדום, מואב וצידון, אמר להם הרי קראתי ואיני מוצא מה שאתה אומר (ילקוט ח"א דכ"ד ע"ג) ובש"ר הדברים בארוכה ומוסיף אמר להם בחור הוא או זקן הוא, כמה שנותיו, כמה עיירות כבש, כמה מדינות לכד, כמה שנים יש לו מיום שעלה למלכות, וכל אלה השאלות ראויים למי שאמרם, ורבותינו שמו בפיו את אשר ידבר כפי מחשבותיו כי שאלתו בחור הוא וכו', כנגד מה שהיו מציירים קצת מאלהיהם בדמות נער קטון Horus או בחור — או זקן, וכן כמה עיירות וכו' וכמה מדינות כנגד מה שהיו עושים ממלכיהם אלוהות ומנשאים את המתים לעבוד אותם כאשר יעבוד איש האלהים בשמים, וכנגד זה המנהג, הביאו שם במדרש משל הכהן שאינו נמצא בבית הקברות כן שמו של הקב"ה לא ימצא בספרי האלהים של פרעה כי הם מתים כמ"ש ואלו שאתה אומר מתים הם, או היו מספרים על אלהיהם שגם הם מלכו בארץ ופעלו גדולות כאחד מאילי הארץ עריצי גוים — וכן שאלתו כמה שנים יש לו מיום שעלה למלכות כן ראוי לפרעה שישאל כי בארצו היו אלהי מקרוב ואלהי מרחוק, מהם שנתפרסמה אלהותם מקדם קדמתה, מהם שלא נתארו בתארי האלהים ולא עבדום עד זמן קרוב — ומה נאוו אחר זה דברי השמות רבא שמוסיף והולך בז"הל, אמר להם מתחלה שקר אתם אומרים כי אני הוא אדון העולם (אין לך דבר שגור בפי הכתיבות של מלכי מצרים יותר מתאר זה אדון העולמים Seigneur des deux Mondes) ואני בראתי עצמי ואת נילוס שנאמר לי יאורי ואני עשיתיני, (ראה פלא שהביאו ראיה מפרעה שבזמן יחזקאל לפרעה שבימי משה, רצו בזה מה שרמזנו עליו פעמים רבות כי אין המלך אלוה מצד היותו איש פרטי רק מצד היותו מלך ואחוז במלך העליון הוא Osiris או אל אחר, כמו שהאבות ובכלל ז' כורתי ברית אינם אלוהות חלילה רק דוגמא למטה ממה שנמצא למעלה, ע"כ יפה הביאו לראיה התפארות פרעה דיחזקאל לפרעה של משה כי שניהם באו מטענה אחת) באותה שעה קבץ כל חכמי מצרים אמר להם שמעתם שמו של אלהיהם של אלו? אמרו לו שמענו שבן חכמים הוא בן מלכי קדם, וראוי להעיר על דבריהם הללו — א' הודאת חכמי מצרים שידעו שמו של הקב"ה ובזה גלו לנו רבותינו שכפי דעתם, לא נעלם איזה משמותיו של הקב"ה מחכמי מצרים ובאנו אם כן לכלל הדברים שרמזנו בקודם, שיהיה בשם o Aten אדן, רושם משמו של אלהי ישראל ובפרט אחר שמצאנוהו מחודש אצלם בזמן ישראל — ובפירוש מצאתי בילקוט ראובני דע"ה ע"ג לא ידעתי את ה' שם הויה נקרא דוכרא שם אלהים נקרא נוקבא, פרעה אמר לא ידעתי את ה' רק שם אלהים ידע — ב', ומה עמקו המליצות שאחריהן בן חכמים הוא בין מלכי קדם, ומי גלה להם רז זה לרבותינו ואיך עלה על דעתם ליחס לחכמי מצרים על ה"ית מאמר זר ומוזר מכל הפנים? לא דוחק הכתוב, כי להפך, הוצרכו להוציאו ממשמעותו הפשוט, לא המשך הויכוח והטענות הרגילות יותר בפי מתוכחים כאלה כי הרי זה דבר יוצא מכלל ההרגל כלו — אם לא שנוסיף להביט באמונת מצרים כי אז יתגלו לנו שפוני טמוני חכמת רבותינו ביחסם מליצות אלה לחכמי מצרים, וזה מה שרמזנו עליו פעמים רבות כי אוסיריס הוא יעקב למטה ויעקב למעלה בכל בחינותיו (הוא אשר יקראו לו המקובלים ישראל סבא) ובו תלוי שם הויה — וכמו שיאמרו המקובלים על המדה הזאת כי היא הבן (בן, לחכמה ובינה) כן אמרו המצרים על אוסיריס שהוא הבן לאביו ולאמו, וכן אמרו חכמי מצרים לדעת רבותינו בן חכמים הוא בן מלכי קדם כי הבינו בתאריו כי שם הויה אצלנו הוא ביחס הנודע אצלם בשם אוסיריס — הרי מבואר שלא ירחק ממך להאמין שכבר נמצא בשמות אלהי מצרים זכר כל דהו לאלהי ישראל, וזוהי דעת רבותינו, וסמך גדול יש לנו בכתוב לדעת שחזרו המצרים ועבדו לאלהי ישראל כי חוץ מהתפלות ששאל פרעה למשה שיתפלל עליו (ואין ספק כי גם הוא וחכמיו ג"כ לא נמנעו, מלפנות אליו בעת צרה) מצאנו שאמר לו משה גם אתה תתן בידינו זבחים ועולות ועשינו לה' אלהינו וגו' — וזה כדרך כל הקדמונים והרומיים בראש כלם, כי כאשר תקרה מלחמה מגוי אל גוי ישתדל כל אחד מהם לפייס בתחנות קרבנות והשבעות לאלהי האויב למען לא יוסיף לפרוס עליו כנפי השגחתו ויהפך לו עורף ולא פנים, ובזה פירשנו (דברים י"ב כ"ט) כי יכרית ה' אלהיך וגו' השמר לך פן תנקש אחריהם אחרי השמדם ופן תדרוש לאלהיהם לאמר איכה יעבדו וגו' שהכוונה אולי יאמרו כי יועיל להם לדעת את משפט אלהי הארץ כדעת הקדמונים כי כל גוי או ארץ יש להם שר או אלוה מיוחד על כן בא להוציא מלבם טעות זה ולהודיעם כי האל יה' לבדו הוא אלהי הארץ וכל תועבת ה' אשר שנא עשו לאלהיהם. — ואחר שבא לידינו הפסוק הנז' מישעיה בן חכמים אני בן מלכי קדם אומר אני שכפי פשט הכתוב אין צורך למ"ש רש"י, בני חכמים אנחנו ואתה פרעה בן מלכי קדם — ולעולם הכל חוזר לחכמי יועצי פרעה ועל עצמם אומרים בן מלכי קדם, כי מהדברים שנתחוורו כשמלה בדרישת קדמוניות מצרים הוא שהמלכים הראשונים בארץ מצרים היו ממשפחת הכהנים וזה נמשך דורות הרבה עד שגברה יד אנשי החיל Militaires ותפסו מלכות אחריהם ובזה מתפארים חכמי פרעה והם הכהנים באומרם שהם בן חכמים ובן מלכי קדם ר"ל המלכים הראשונים, ובזה אין צורך לפי' יונתן ורש"י ונמשך אחריהם אהובינו החכם שד"ל נר"ו (ביאור על ישעיה) שכן מלכי קדם הוא לשון קריאה (ווקאטיף) אל המלך, דק הכל חוזר לכהנים.]