בעוד כברת ארץ. שני פעמים נזכר כברת במקרא והוא לדעת רש"י ז"ל שם מדה של קרקע, כמו צמדי כרם, ארפינט בלעז, והוא לשון צרפתי Arpent ובלשון איטלקי Jugero והוא מדת קרקע, רחב ר"ם רגלים וארכו ר"ך רגלים, וכל רגל י"ב גודלים, נמצא כברת ארץ לדעת רש"י ק"ך אמה מעלה מטה, ובזה יובן איך הגיע גחזי על רגליו עד נעמן שהיה רוכב במרכבה, כי אם היה המרחק רב ביניהם לא היה משיגו, ובפ' וישלח כתב רא"בע ז"ל יתכן להיות הכ' לדמות, ויהיה ברת מדת המלך. ואין ריע לו במקרא, ונעלם מהרב ז"ל מלכים ב' ה' וילך מאתו כברת ארץ, והתימה על מפרשי הרב שלא הרגישו בזה — ורד"ק פירש כברת ארץ הוא שיעור מיל, וכן העתיקו הנוצרים, ולא הבינותי מהיכן למדו.

פללתי. לא שפטתי בדעתי, ונקראת המשפט בלשון פלול או תפלה כי התפלה הוא המשפט השכלי, והמחשבה הנבחרת, כמו שנקראת ג"כ התפלה, שיחה, כי היא הדבור האמתי, ובזה נשלמו שני תנאי התפלה, המחשבה והדבור.

וישלח ישראל וגו'. איך יתכן ששני אבות העולם יעקב ויוסף ישאו ויתנו בנתינת הימין או השמאל על ראש הבנים, לולי היה בדעתם בימין ובשמאל סגולה ורמז לענינים רוחניים.

אשר לקחתי וגו'. זה לאות כי לא כל הקורות לאבותינו נכתבו בתורה, והיה לעד כי מה שסופר מקדמונינו חוץ מהנכתב הכל אמת, כי הם מקובלי האומה ובעלי המסורת.

בחרבי ובקשתי. החוקר הגדול Vico. Scienza Nuova. Lib. V. p. 343. הוכיח כי הקרקעות אשר לגדולי וחשובי האומה, היו נקראים אצל הקדמונים Beni della lancia ונכסי החרב. — ופירש הכוונה לא שהשיגו אותם בחרב ובחנית, רק שהיו מיוחדים לאצילי העם Eroi אשר להם החרב, וחז"ל מהרגשתם התיחדות הזה בין הכח הגשמי והרוחני בקדמוני האומות, קבעו על הפסוק דרשתם בצלותי ובבעותי (עיין מ"ש פ' יתרו פ' אנשי חיל) והחרב היו חוגרים אותה הקדמונים לשם האלוה, ומידו היו מקבלים אותה, ולעבודתו היו מקדשים אותה, ומזה מה שספרו חכמינו על חרב בני עמון שהיתה מקודשת לאלהי עמון, ושם האלוה חקוק עליה — ואין ספק שבשנים קדמוניות לא בלבד שהיתה החרב כלי קדוש אצלם, אבל גם אליל נעבד, שמע נא דברי חכם בקי בקדמונות הגוים Cartari lmmagini degli Dei p. 36. בשנים קדמוניות לא היו לבני אדם מצבות לזכר אלהיהם, זולת החנית Haste ע"כ היו משתחוים להם ועובדים להם תכלית העבודה — וראה מה מתקו דברי הזהר אחר כל מה שכתננו ששם בח"ב דקי"ז כתוב לאמר ואשבע לו בה' לאמר אם אמיתך בחרב, בחרב דתמן הוה חקיק שמא גליפא, והפירוש, שדוד נשבע לשמעי על החרב שהיה חקוק בו שם הויה, שלא ימיתהו — וראה שדברי הזהר תאר להם כדברי הקדמונים, ועל מנהג קדום ובלתי מפורסם תטוף מלתו — (וזו גם כן מהראיות כי הוא מיוחס וקדמון) וקצת מהאחרונים Regbellini Le Mosaisme et le Christianisme כתבו כי צורת החרב בשתי וערב אצל הנוצרים, באה להם מהעץ שעליו נתלה נביאם, ואולי בכל זאת נוכל להבין מ"ש ביחזקאל, עמדתם על חרבכם עשיתם תועבה, וירצה לרמוז לעבודת החרב אצל הקדמונים — סוף דבר, שהשמות והכנוים המיוחסים למלחמה הגשמית הוסדו מתחילת תשמישן למלחמה הרוחנית, כי שני הדברים גם יחד היו מכוונים לתכלית אחד בימים ראשונים ומופקדים ביד אנשים אחדים — רק בדבר התפלה נראה לי שיש טעם פרטי לייחס אליה שמות ופעלים גזורים מהמלחמה והנצחון הארציי, כי התפלה דומה למלחמה שאדם נלחם עם הגזרה והכחות הטבעיות והאלהיות המצרות לי, סוף דבר מה שנקרא בפי המקובלים מדת הדין ובטול המעיקים ההם יקרא נצחון (עיין מה שכתבתי על פסוק כי שרית עם אלהים, ושקוד עליו) ובא מזה גלוי יקר בלשון עברי, כי אחד מהשמות התפלה הוא פגיעה ויש במשמעו ג"כ המלחמה (כי הנלחמים מתקרבים זה לזה, ומזה נקראת ג"כ המלחמה קְרַב גם נֶשֶק ובלשונותינו (Rencontre. Scontro. Mischia. וזאת היתה סיבה לשאול הנוצרי (Ep. ad Rom. XV. v. 30.) שכתב לרומיים, ועוד אני מפיל תחנתי לפניכם אחי.... שתלחמו עבורי לפני האלהים בתפלותיכם, ועוד אגרת לקולוסים (lV. v. 12.) איפאפרס משלכם, עבד המשיח דורש שלומכם, ותמיד נלחם לכם בתפלותיו.