ויתהלך חנוך את האלהים ואיננו. הדעת המושל באחרונה באומתינו על חנוך שלא מת כאחד האדם, לא נתפרסם מקדם קדמתה, ונהפוך הוא שנכתבו עליו דברים שיורו להפך והנגלה בהם שחנוך היה שלא כאשר האמינו עליו, שהרי בבראשית רבה פרשת כ"ח ויתהלך חנוך א"ר חמא בר הושעיא אינו נכתב בתוך טימוסן של צדיקים אלא בתוך טימוסן של רשעים — ועוד, א"ר איבו חנוך חנף היה פעמים צדיק ופעמים רשע אמר הקב"ה עד שהוא בצדקו אסלקנו — א"ר איבו בראש השנה דנו בשעה שהוא דן כל באי עולם ע"כ. ומאז, מזמן שמנו חנוך בטימוסן של רשעים, החל בארץ הדעת ההופכי, אך באופן שיתמה עליו החוקר, היינו מפיהם של הנקראים מינים או אפיקורוסים ואתם היו מתווכחים חז"ל כנראה מפשטות דבריהם להרוס פירושם ולקעקע בנין צדקותו והשארותו של חנוך, ובב"ר שם עצמו סופר בז"הל שאלו המינים את ר' אבהו אין אנו מוצאים מיתה לחנוך א"ל למה א"ל נאמר כאן לקיחה ויאמר להלן כי לוקח ה' את אדונך מעל ראשך א"ל אם ללקיחה אתם דנים נאמר כאן לקיחה ונאמר להלן הנני לוקח את מחמד עיניך במגפה, א"ר תנחום יפה השיב ר' אבהו — ולא בלבד המינים רק גם הנשים החכמות שאף בענינים אחרים מצינו אתהן מתוכחות עם חז"ל, שכתוב שם, מטרונא שאלה את רבי יוסי אין אדם מוצא מיתה בחנוך א"ל אלו נאמר ויתהלך חנוך ושתק הייתי אומר כדבריך וכשהוא אומר ואיננו כי לקח איננו בעולם וגו' וב' דברים ראיתי להעיר מבלי להאריך על אלה המאמרים, הראשון, שלדעתי אין ללמוד מויכוח המינים עם חז"ל שתמיד דעת חז"ל היא היא בעצמה אותה שהראו לה פנים מסבירות לסתור את שכנגדה שעליה סמכו המינים, ולפעמים התנהגו בויכוחם על פי הוראת שעה וכפי מה שהוא אדם ובזה סרו מהר הרבה טענות שהמציאו נגדנו מדברי חז"ל כמו ויכוחו של ריב"ז עם המינים על אפר פרה אם מטהר מצד עצמו אם לאו והשני שבמאמרים אלה בפרט הרואה יראה שלא נשתדלו כ"כ לבטל הדעת והאמונה בעצמה, כמו שהשתדלו להוכיח חולשת הראיות שעליה נסמכו, והעד אומרו אם ללקיחה אתם דנים והביא לו ראיה מיחזקאל שמצינו לקיחה לענין מיתה וכלומר שאין מזה הכרח, ולבי אומר לי שתכלית רבי אבהו להוכיח בפני המינים הללו (שלדעתי הם ראשוני הנוצרים שידענו אותם מאמינים בהשארות חנוך והכנסו לג"ע מיום הולדתם) שלולי הקבלה המלמדת לא יכולנו לברר ע"פי הכתוב כלום, ואין זה דבר חדש אצל חז"ל כי כיוצא בו מצינו בסוטה פ' אלו נאמרים בויכוח ר"א בר"י עם הכותים בדבר זה זייפתי סיפר כותים אמרתי להם אתם אומרים אלוני מורה זה שכם אף אנו אומרים כן אנו למדנוה מג"ש אתם מניין לכם? וכו'.

וממדרשי חז"ל המדברים על קדושת חנוך והכנסו לג"ע היא הפסיקתא ומשה עלה אל האלהים כל השביעיים חביבים וכו' וכו' בדורות השביעי חביב אדם שת אנוש קינן מהללאל ירד חנוך ויתהלך חנוך את האלהים — ובמס' דרך ארץ תשעה נכנסו בחייהם בג"ע והראשון חנוך (וכותב אחד מהכורמים (כרם חמד.51.3) דבר שטנה על מס' דרך ארץ ונסתייע מהתוס' (בברכות י"ח א') שמונים אותו בכלל ספרים החיצונים, ובשתים שגה, א' אין מכנוי ספרים חיצונים שום טעם להוריד מעלת הספר כמו שאין הברייתות והתוספתות פחותות מהמשנה במעלה ואמתות רק שממקור אחר יצאו, ועוד שהתוס' עצמם בפ"א דיבמות כתבו על חנוך דאגדות חלוקות הם, ושמו זה כנגד זה, הבראשית רבא שאומר שמת חנוך ומס' ד"א שסובר שנכנס לג"ע, ולא נתנו לאחת מהן יתרון על חברתה כאלו ממקור אחד הם יוצאים: וכתב עוד משם התוס' דבפסיקתא איתא, חנוך זה מטט' ולא ראיתי כהנה בדברי התוס' לא בפ"א דיבמות ולא בפ"ג דחולין אלא שכתבו דבפסיקתא (ובחולין איתא בס' יוחסין) בכלל שמות מ"ט איתא נמי נער, והתרגום ירושלמי, וספר הישר, שניהם ג"כ מסכימים למס' ד"א — והכותב הנז' (כרם חמד, שם) הביא משם העתקת השבעים שתרגמו לקח אותו מיטיטירוקין שענינו בל' יוני ההשתנות וכן הביא משם בן סירא שקוראו כבר בל' יולי מיטיטידין — ומזה בא לשער הכותב הנז' ששם מט"ט מכאן יצא — ולא אמר בלבו שאם כן הוא, שאמונה קדומה היא כ"כ באומתינו עד שהשבעים ובן סירא לא יכלו לכחש קדושת חנוך והשארותו, לא יבצר שגם קודם כתיבת ספרים אלו, היה לחנוך הנהפך למלאך ושרף שם חדש — ואיך יומר בשם אחר? ואם לא היה, כיצד יוולד אח"ך על ידי סבה קלה בהעתקת השבעים? וביותר אצל חז"ל בעלי התלמוד לא יאומן שיקחו שם משחת ששרשו מלשון יוני וישימוהו על נס להראות ענין קדוש ומקודש — ועל תרגום אנקלוס עיין אוהב גר לחכם לוצאטו, על שנוי הנסחא דבקצת ספרים כתוב ואיתוהי ארי לא אמית יתיה ה', ובס"א וליתוהי ארי אמית יתיה ה' -. ושבח אני את החוקר הנז' שקיים בפתיחתו נסחת ואיתוהי ארי לא אמית יתיה ה' המסכמת לדעת חז"ל חוץ מב"ר ודחה את שכנגדה וליתוהי ארי אמית יתיה ה' אלא שאינני רואה טעם כל כך לדחות הנסחה השלישית וליתוהי ארי לא אמית יתיה ה' — ובאמת שכפי הנראה הוא מאמר הסותר את עצמו שאם ליתוהי — איך יצדק ארי לא אמית? רק אחרי העיון יתבאר כי אין ראוי לדחות נסחא זו בשתי ידים — אם מפני הסתירה הנראית, אני אומר שנוכל לסלק הסתירה רק אם נשנה בטעם וכוונת התרגום וליתוהי וכן ארי לא אמית וכו' ולא נבין בליתוהי ענין הסתלקות של מיתה, רק נבין וליתוהי שנסתלק ואיננו עוד בין החיים כשאר האדם, ובא בנותן טעם, למה אנו אומרים עליו שנסתלק ואין אנו אומרים מת- ארי לא אמית יתיה ה' — ועוד רואה אני מטעם אחר שנסחא זו היא מתישבת על הלב שאם כפי הנסחא ואיתוהי צריך לומר שאנקלוס לא בלבד שרצה לבאר תוכן כוונת התורה ולומר שחנוך לא מת — אלא שנשתדל ג"כ להפוך מן הקצה אל הקצה הפירוש השטחיי של ואיננו, ותחת שיתרגם ליתוהי תרגם איתוהי שהוא ממש הפך פשט המלה, ואין זה מדרך אנקלוס לעקם הכתוב אף במקום שרוצה להתרחק מפשוטו — אלא להטות הפירוש אל אשר ירצה מבלי להשחית הפירוש השטחיי — מלבד שאין הגלוי על השארות חנוך במלת ואיננו עד שיתקע עצמו בה אנקלוס רק ממליצת כי לקח אותו אלהים, כמו שראינו מב"ר ואף אם נאמר שהגלוי בה ולא בזולתה וכוונתה לומר שלא נראה עוד בין החיים יכול היה אנקלוס לפרש ולא לסתור ולבאר כוונת ואיננו שהוא ענין הסתלקות גרידא — ולא מציאות כמו שפירש בואיתוהי לדעת החכם שד"ל, וכפי נסחא זו שקיים נמצא זה מקרא מסורס וחסר העקר דהיינו ההסתלקות שלא יוכחש היותו נרמז בפסוק הן הסתלקות של מיתה — הן זולתו — ואיה איפה מקום כבודו בתרגום אנקלוס?

אשובה נא לראות מה ידבר מדרש קטן וקדמון באומתינו הוא פרקי ר' אליעזר- ואשר אנכי אחזה על דברת חנוך בן ירד הוא מה שהובא שם בפ' ח' וראוי לעמוד עליו כי יקר הוא וז"ל שעות וקצים ותקופות ומחזורות ועבורין היו לפני הקב"ה והיה מעבר את השנה ואח"כ מסרן לאדם הראשון בג"ע שנאמר זה ספר תולדות אדם מנין עולם לכל תולדות ב"א אדם מסר לחנוך ונכנס בסוד העבור ועבר את השנה שנאמר ויתהלך חנוך את האלהים וגו' וחנוך מסר לנח ע"כ — ולומדים אנו מדבריו. א', שבעל המדרש נמנה בסוד משבחי ומקדשי חנוך, ולא מהמגנים אותו ובזה יעלו בקדושתו גם דבריו המובאים בס' הזהר ועשו הזהר ופרקי ר"א, שלום במרומם — והב', הוא סוד עבור שמכל אשר אכתוב בע"ה בספר שמות החכמה וספריה אצל חז"ל יראה בעליל כי סוד העבור וסתרי תורה היו לאחדים ביד חז"ל ונמסרים ונלמדים אחים שלא יתפרדו, והשלישית הוא שהזהר ופרקי ר"א הושוו בשיעוריהן גם בפרט אחר והוא התיחס ספרו של חנוך לספרו של אדם והראיה מהפסוק עצמו והוא בזהר ח"א דל"ו ע"ב וכן תנינן ספר הוה ליה לחנוך ודא ספר מאתר דספרא דתולדות אדם חוה ודא הוא רזא דחכמתא וכו' ראה עתה כי הדברים אחדים עם מה ששמעת מפ' ר"א — ואיככה אוכל לשתוק מיקר סהדותא של יוסף הכהן לרומיים, שכתב בקדמוניות ספר ט' פ"א וז"ל "אנחנו רואים בכתבי הקדש שאליהו וחנוך שחי קודם המבול נסתלקו מתוך בני אדם ולא ידענו מעולם ממיתתם — ואם תצרף עדותו של יוסף עם העתקת השבעים וספר Ecclesiastico שזכרנו, אתה תחזה כי אמונה זו מהכנס חנוך בחיים לג"ע היא עולה עד למעלה ראש כמה מאות שנה קודם חרבן הבית — ואם ראינו קצת מחז"ל בועטים בה בהתוכחם עם המינים, הלא מאז השמעתיך כי לא כל הנכחש מהם עם המינים הוא האמת לפי דעתם, רק יטילו בו ספק לאיזה תכלית אם להוכיח צורך הקבלה כמו ששמעת, ואם, מה שנראה לי יותר לנדון שלפנינו, להרים מכשול ההתנצרות באומתינו כי אולי ענין חנוך יביא ב"א לטעות ולחשוב כי אין הבשר חוצץ בין חיי עו"הז לחיי העו"הב ומזה להתגשמות כפשע דוקא, וביותר אם יקובל דעת התוספות שכתבו שלדעת האומר חנוך זה מ"ט, כבר היה מלאך קודם שיבוא לעו"הז ודי למבינים.

הבה נא נבא למארי קבלה ובראשם ס' הזו"הק והנה בדנ"ו ע"ב רבי יוסי אחר שהקדים שהקב"ה פעמים שמסלק את הצדיק כשיודע שיחטא הוסיף בז"הל תא חזי חנוך זכאה הוה וקב"ה חמא דיסרח לבתר ולקיט ליה עד לא יסרח הה"ד וללקוט בשושונים.... ואיננו לארכא יומין בשאר ב"נ דהוו אורכי יומין מט' בגין דלקח ליה קב"ה עד לא מטא זמניה ע"כ, שים כה נגד עיניך הדברים הנתנים למעלה משם ר' איבו בב"ר ותראה כי שניהם עולים בהסכמה אחת ובפרט אומרו אמר הקב"ה עד שהוא בצדקו אסלקנו, ודברי הב"ר מתבארים מדברי הזהר, כי הגם ששם בב"ר הובא הדעת הזאת על הפסוק לא מצינו שנתבארו שם מליצות הכתוב על פי הדעת ההיא — רק בזהר מצאנוהו, והוא ששנה בחנוך לומר ואיננו לרמוז שלא האריך ימים וכו' כמ"ש לעיל — ואמר לשון לקיחה בגין דלקח ליה קב"ה עד לא מטא זמניה, וכל זה ממה שיוכיח שדברי שניהם נובעים ממקור אחד ומאירים ומתמימים דבריהם וקרא זה אל זה ואמר — ובענין הלקיטה שנזכרה בס' הזהר לא חסר דבר ממשל זה בתלמוד ירושלמי במעשה החכמים שהיו יושבים ושונים תחת התאנה ובא בעל התאנה ולקט את התאנים והרכיבו על המעשה ההוא המשל להקב"ה שהוא יודע אימתי ראוי ללקט בריותיו כדי שלא יסרחו — ונמשך משל זה גם אצל אחרוני המפרשים עיין לראב"ע ומה שפירש על אשר פריו יתן בעתו שדבריו מקבילים לתכלית זה ועל הכל מה שאין ראוי לשתוק על מאמר הזהר שזכרנו הוא שגם הוא יתן עדיו שס' הזהר קדום הוא באומתינו והכותב בו בתום לבבו ובנקיון כפיו עשה זאת, שהרי עם היות שכל הזהר נמעט מלא על כל גדותיו מסתרי תורה הנלמדים מספרא דחנוך ולא גמרו עליו את ההלל, בכל זאת לא נמנע השלם רבי יוסי מלחוות דעתו על חנוך ולהקטין לא מעט מדת גדולתו וקדושתו הרמה לעיני אחרים — ובזה השווה מדותיו עם הב"ר הקדום לכ"ע, והראה ששניהם ילידי זמן אחד וממקור אחד חוצבו, רק רבי אלעזר סמוך לו (שם) אמר חנוך נטיל ליה מארעא ואסקיה לשמי מרומים ואמסר בידיה כל גנזין עלאין ובזה השווה מדותיו עם שארית ספרי חז"ל שנתנו לחנוך מעלה זו וכן בדף ל"ו ע"ב דהא מארעא אתנטיל וכו' — ולא אשלחך עד אשר אודיע אותך את כל הנעשה על ספרא דחנוך בימינו אלה, והוא שחכם אחד מאנגלאטירא שמו Bruce כתת רגליו בארצות כוש ואביסיניא, ולהיות סמוך לבו, מכח מה שלמד מפי סופרים ומפי ספרים, שלא יבצר העתקה כושיית מספרא דחנוך, בדק וחקר בעשר דרישות בכל בתי ספר אשר בארץ כוש אצל כהני הנוצרים בבית המסגרות ולא שקט עד אשר מצא כתב יד בלשון כוש, ואחרי החוקר הנז' מצאו מקום להתגדר בו אחרים ג"כ עד שהוציאו לאור משפט הספר ההוא ונעתק ונדפס בלשון אנגלי בעיר אוקספורד קרית ספר לאנגלאטירא בשנת 1838 לחשבונם, ואין די באר תולדות יקרות היוצאות מגוף הספר ההוא וביחוד המפיצות אור גדול על הזהר ועל הנדבר בו מספרא דחנוך, ואין כאן מקום להאריך.

[השמטה: ויתהלך חנוך. עיין מ"ש במקומו. ויכול הייתי להרחיב הדבור יותר מזה וביחוד על ספרו, רק אחת היא, ע"כ אמרתי לא אמנענה ממך הקורא, וטובה היא בעיני, והוא כי אם לא שגיתי, אין בכל ספרי רבותינו התלמודיים שם ושארית מספרא דחנוך, ולעולם לא זכרוהו על שפתיהם, רק הורו לנו ברמיזה, (בפרקי ר"א) שהיה נמצא בימים קדמונים, לא כן בספר הזהר, כי הוא מלא על כל גדותיו מזכרונותיו, ודבריו נזכרים ונפקדים לכבוד ולתפארת, ושמא יבוא הקורא לחשוב כי בא האות והמופת, כי ספר הזהר מאוחר הוא, כי לא מצאנו בזמן התלמודיים זכר מספרא דחנוך, אלא שבאמת אמרו רבותינו ברוך שמסר עולמו לשומרים, הרי אחד ממיסדי הנצרות מזרע ישראל בזמן ישוע (דהיינו בזמן ראשוני התנאים בלי ספק) שלא בלבד זכר את חנוך ואת ספרו, אבל גם הביא דבריו בארוכה, כמו שהביא גם כן קצת אגדות שלא הועלו על ספר כ"א בזמן ר' חייא ור' הושעיא רבא מסדרי הרבות, עיין S. Jude Ep. Cath. v. 14. e 15. אתה למד מזה, כי אין מכאן ראיה להטיל ספק בס' הזהר, ולא זו בלבד, אבל אדברה ולא אבוש כי תתהפך הקללה לברכה, ונוכל להוציא מזה ראיה תמה וברה בכלל כמה אלפי ראיות הכמוסות עמדי, כי ספר הזהר הורתו לידתו הראשונה בקדושת רבותינו התלמודיים, והוא שכל חוקר דלא חכים ודלא טפש. נפשו יודעת כי אחר הנוצרי הלז, לא עמד איש במשך ט"ו או י"ו דורות שיאמר כי הוא זה ס' חנוך, ולא נזכר ולא נפקד על לב לעולם כי אבד זכרו ובטל סכוייו רק במאה הי"ו לחשבונם (אם לא טעיתי) החלו גדולי הקריתיקים, ומהם סקאליג'ירו להחזירו לקדמותו ולהודיעו על שער בת רבים, ואם כן האמת ילחצנו גדר מזה וגדר מזה להודות כי ספר הזהר שבו נזכר ספרא דחנוך, לרבותינו התלמודיים הראשונים יהיה הזרע, כי לא נשאר מקום, וזמן פנוי לומר כי בו נולד, אם לא באחד משני זמנים הללו ר"ל או קודם שנאבד ספרא דחנוך או לאחר שנמצא (כי בזמן שלא היה ידוע ונשכח כמת מלב לא יתכן שיזכרנו ס' הזהר אם לא ברו"הק) ואם תאמר לאחר שנמצא דהיינו אחר דור י"ו לחשבונם, שקר אתה דובר, כי באותו פרק וזמן כבר היה ס' הזהר לראש פנת יקרת לכל בית ישראל, גלוי ומפורסם על גפי מרומי קרת, הא אין לך לומר רק קודם שנאבד, וא"כ פיך ענה בך, כי קודם שנאבד, הוא זמן חכמי ישראל הראשונים למעלה מרבי שמעון בן יוחאי וחביריו — וכל זה חוץ מהזרות הגדול, והטעות הנגלה שנפול בו באין מנוס, אם נאמר כי מחבר ס' הזהר למד ספרא דחנוך בספרי הנוצרים (כי בספרי העברים לא מצאנוהו) והיה בקי כל כך בחדרי משכיותם עד להוציא יקר מזולל בשיעור זה, ולא נרתע לאחוריו מהמורא הגדול שמא תגלה חרפתו בקהל ישראל ולא נגעה יראת אלהים בלבו לשום על ראש מהלליו ספר יוצא ממקור משחת ולומר לפניו קדוש, ולקדש שמו ברבים כאשר עשה, — וכל זה, במה שנוגע לקדמות ס' הזהר., רק גם מבחינה אחרת יכולים היינו להאריך הויכוח, והוא כי מכאן נתבאר עוד הפעם, כי אין הנצרות בתחילת הוויתו רק קבלה משובשת (וגם מכאן ראיה לקדמותה) שהרי ספרי הקבלה שלא נזכרו בספרי התלמודיים (כי גנוזים ונסתרים היו אצלם) שמענו את קולם מתהלך בתוך ספרי הנוצרים הראשונים, כי הם היו הולכי רכיל מגלי סוד.]

ויהיו כל ימי מתושלח וגו'. אם תחבר שנות מתושלח כשהוליד למך ושנות למך כשהוליד נח ושש מאות שנה של נח כשירד המבול תמצא ששנות מתושלח כלים עם ביאת המבול וזה לעד כי האמת עם נוסח תורתינו נגד נוסח העתקת השבעים, שכפי מנין השבעים יהיו חיי מתושלח כלים ש"ז שנה אחר המבול, וזה לא יתכן, שא"כ היה הכתוב מזכירו ומאת ה' היתה זאת לבעבור נלמוד מזה לכל שאר הבדלות במספר השנים שביננו ובין השבעים.

נח. מנָחַם עיין מה שציינתי בפ' נח ע"ש בכל, וראיתי להחוקר הצרפתי Renan Hist. des lang. Semitiques I. 124. שממוצא נח מנחם, וקין מקניתי למד שכפי דעת כותב התורה היו השרשים האלה מתחלתן בעלי שתי אותיות בלבד — ובזה נוכל לישב כיצד נח יהיה מקורו נחם ומהראוי לקרותו נחמן כמ"ש במדרש (עיין פ' נח ע"ש בבל) והוא שבתחלת תשמיש הלשון היו מרגישים עדיין שהשרשים בעלי ג' אותיות היו מקדם וראשונה בעלי שתים ונספחה אליהם אות ג' לפרט ולהגביל ההוראה ביתר שאת.