ויבכו אותו מצרים ע' יום. מצאנו כאן קצת הפרש בין דברי תורתינו לדברי אירודוטוס ואחרים שהרי כפי דברי התורה ע' יום הם ימי הבכיה והאבלות כפי מנהג מצרים, ולדעת אירודוטוס ימי החניטה ע', וימי האבלות מ', ולדברי תורתינו שומעים, שמלבד היותה אלהית, קדמה כמה דורות ליונים, ובעיניהם ראו אבותינו מנהגי המצריים וישבו ביניהם, לא כן אירודוטוס, ואחרים שלא עשו ישיבתם קבע בארץ מצרים, ונתחלפו להם ימי הבכיה בימי החניטה, עיין Creuzer. ed. Paris. 1. 458. — ועוד שעדות אירודוטוס מזוייף מתוכו, שהרי הדעת נותן שימי הבכיה ימשכו כל ימי החניטה וגם יותר, ולעולם לא פחות מהם, ולדעת אירודוטוס נהפוך הוא שכבר יהיו ימי החניטה ע', וימי האבלות מ' — ועוד שלכל הקדמונים השביעיות חביבים, ושבעים יום של אבלות לגדולים הוא שבעת ימי אבלות עשרה פעמים, להגדיל המספד, ועוד רואה אני שאולי אין מדברי אירודוטוס סתירה לדברי התורה, שהרי אירודוטוס מוסיף בזה דברים, וכותב "כי יותר מזה אינם רשאים להחניטו" הרי שגלה דעתו שהשבעים יום היו הקצה האחרון שיותר מזה לא יוכלו להחניטו, ויתכן שהימים הנהוגים, למרבה היו מ' — וראיתי לשאמפולליון — Champollion Egpte 51. שכתב שימי הבכיה כשימות המלך היו במצרים שנים ושבעים יום, ואפשר שבכו את יעקב כימי בכי המלך. והתורה רמזה למספר שלם, כנהוג.

ויעש לאביו אבל ז' ימים. בירושלמי למדו מנהג האבלות מפסוק זה — ובשאול מצינו כשמת, ויצומו שבעת ימים, וזה לא היה רק אבלות — וזו מהראיות שהקבלה קדמה למשה ונמשכה אחריו — הרי מצינו קודם משה, ויעש לאביו אבל שבעת ימים — ולא מצינו שיעשה ממנו משה מצוה כתובה, ואחריו מצינו עוד מנהג האבלות ז' ימים נהוג. באומה, הא למדת שהקבלה קודמת ומאוחרת לתורה שבכתב — ומנהג זה מצינו ביוצא בו אצל הרומיים, ואובידיוס המשורר הרומיי, יספר על אורפיאו שנתאבל על אשתו שבעת ימים. «.... septem tamen ille diebus «qualidas in ripa Cereris sine munem sedet «Cura dolorque animi lachrimaeque alimenta.

ולא בלבד ז' ימי אבלות מצינו אצל הגוים הקדמונים, אבל גם מנהגים אחרים ידועים וקדמונים אצלינו מצאנום בגוי אשר לא ידע מישראל מאומה, וזו ראיה שמאבות ראשונים למדו שניהם, שמצינו במלכות שינה, שכל מי שמת לו מת אינו ישן על מטתו ועושה סעודת הבראה (גם רבותי' הודו במציאות מנהג זה אצל הגוים בזמן משה, ובזה פתחו לנו פתח והרשונו לחקרו ולדורשו גם אצל אחרים. שאמרו על המרגלים דחזו דהוו קא מברי תותי אלגי ר"ל שהיו אוכלים סעודת אבלים תחת האלנות) וכן בימי אבלם אינם אוכלים בשר ואינם שותים יין — אינם מסבים בסעודה של שמחה ואינם עומדים בתוך הקהל-אינם מספרים זקנם ושערם, אינם רוחצים ואינם מנגנים בשום כלי זמרה — וכל אלה מנהגים קרובים מאד למנהגינו שהיו מכלל מנהגי אומתינו גם בזמן התורה והנביאים ולא נכתבו, להיות כלם בכלל תורה שב"פ כי גם התורה שבע"פ אינה רק מנהג האומה מימי עולם, וזה טעם שייחסו רבותינו לתושבע"פ האזהרה ואל תטוש תורת אמך, תורת אומתך — ראה ספר הקדש לשינים.King-Chou ועיין מה שכתבתי ע"פ עשר אעשרנו לך.

[השמטה: ויעש לאביו אבל שבעת ימים. ע"ש על קדימת תושבע"פ לתו' שבכתב — ושמע דברים יקרים מפי איאוסיביו שכתב בהכנהו vol. 2. p. 364 וז"ל. Ce n' est done pas Moise quoique doue d' une profonde sagesse, et bien plus ancien qu' aucun des Grecs mais le dernier venu de tous les Hehreux de cette epoque, qui aurait concu l' idee de remuer et de refaire cette tradition delivree par les Patriarches en ee qui concerne la theologie dogmatique. ll a pu seulement jeter les bases d' une legislation et d' une constitution politique en rapport avee le genre de vie des hommes aux milieux des quels il se trouvait. ורואה אני שענין האבלות הוא דוגמא נפלאה ממה שהערנו במקומות לא מזער היות תושבע"פ קודמת גם מאוחרת לתו' שבכתב ומצד מה מקורה ותחלתה, כי הנה נקבצו באו בענין האבלות הג' התנאים ההכרחיים להוציא דין זה לאמתו, הא' שהוא קודם לתורת משה — ב' שלא נזכר בתורה כדרך שלא נזכרו שאר מצות המקובלות — ג' שחזר ליגלות וליראות אחריה ע"י החכמים — האין זה הג' מצבים או עדנין (Momens) החולפים על כל תושבע"פ כללותיה ופרטותיה? נמצא כי לדעתינו אין תורה שבכתב רק החלק הכתוב מתו' שבע"פ, וראה כיצד האמת שם בפי אשר לא דמה ולא עלה על לבו, הודאה יקרה הוא אהובינו החכם הגדול שלמה מונק שכתב בכתב מפורש (Palestine p. 106. 1. 2.) כל התורה איננה רק קבלה כתובה, ובשנוי מועט נחנו נאמר, יפה דנת יפה זכית יפה טיהרת ובלבד שתאמר כל התורה איננה רק חלק כתוב מהקבלה, ועיין האמור בחומש הפקודים פ' פינחס על נסוך המים ובהערות אלה הערה על פ' הנה אנכי יצאתי לשטן ומה שנזכר שם הצום ונסוך המים שבמצפה, ושליפת המנעל לקיים כל דבר, כעדות ספר רות שהיה נוהג לפנים בישראל ונקרא בשם תעודה. ]

ויחנטו אותו וגו'. עיין מ"ש ע"פ נשיא אלהים, ומנהג הקדמונים לעשות האבות אלוהות — ועיין פ' ויגש ע"פ כל אשר יאמר לכם תעשו, ודברי רז"ל במס' ע"ז שיוסף הוא סראפיס Serapis אליל המצריים וראיתי בדברי ר"ס ע"ת דברים מסכימים מאד לדעת זה שהיו אלילי הגוים האבות הנעבדים בעבור הטובות שגמלו להם וההמצאות שהמציאו (כדעת קצת מחכמי יון) ואלה דבריו "ועל דרך פשט המקראות, אומר אני שלא היה להם אלוה לא מצד גלגל המזלות וכו' ולא וכו' אלא מצד הטובה, שכל מי שמטיב להם, היה אצלם ראוי לעבדו.... וזה הטעם הצאן.... ומזה הטעם המלכים עצמם עושים אלוהות — ומענינים אלה מוכיח הנביא את ישראל, כי אמרה אלכה אחרי מאהבי נותני לחמי וגו' כלומר הכחות העליונים, או בני אדם, וזה היה מנהג מצרים ואמונתם.... על כן אשר הוצאתיך, (ארזי לבנון ד' כ"ג ע"ב) — ועל דברת יוסף וסראפיס, זאת הוסיף, כי הלשון השגור בפי כל המחברים הוא Serapis סֵראפיס בצרי, ובכן היה מקום להתפלא כיצד חז"ל ישנו שמו, וזה אולי יביא לחשוד בהם שאמרו כך לקיים דרשתם שסר והפיס וכו', ועתה בוא וראה כי אמת דבריהם, כי פורפיריו הקדמון הבקי בעניני מצרים לעילא מן כלהון, כותב תמיד Sarapis סַראַפיס, עיין — Eus. prep. Evan. Vol. l. 182. גם חכמים גדולים כשחתרו למצוא מקור השם הניחו שתהיה קריאתו סַר-אפיס ויתחלק לב' אלה החלקים הכל כדברי רבותינו, שהרי Jablonski כתב שיתחלק סַר-אַפִיס -Sar (מדת נילוס) ויש שפירשוהו מוציא לאור משפט, כי הוא שופט הנשמות, ראה Guignaut. Relig. de l' antiq. I. 818.- וגם על היות יוסף ע"ה הוא בעצמו סראפיס כדברי רבותינו, לא חסר מי שיסכים לדבריהם, הגם שלא ידע מדברי רבותינו, והוא Julius Firmicus maternus שכתב שיוסף הוא סראפיס, אלא שפירש סראפיס, בנה של שרה — עיין D. Argonna lst. della teol. ll. 29. — וכן Spondanus תרגם סראפיס מושיע הארץ והוא תרגום צפנת פענח לדעת קצת, וכוונתם לקבוץ המאכל שצוה יוסף באוצרות מצרים, וזהו טעם שאמרו רבותינו שסראפיס הוא יוסף ובלבד שנמצא אותו מצוייר באיפה על ראשו כמ"ש במסכת ע"ז והוא דשקל גריווא וקא כייל — ויש מי שכתב נגד המונח הזה Lochmann. Dissertatio adversus eos qui credunt Serapidem esse Josephum. — ומהראיות שהביא כי אלו עשו אותו אלוה לא היו מניחים אותו במקום שנקבר רק היו טומנים אותו בקברי המלכים הנודעים בשם פיראמידי, עיין Basnage Hist. des Juif. Vl. p. 491. — והפלא שרבותינו הקדימו התשובה וספרו מפי קבלתם שהיה יוסף קבור בקברי המלכים, והיא דעת רבי נתן בסוטה שאמר בקברנית של מלכים היה קבור, הלך משה ועמד וכו' (סוטה די"ג) — ואצלי גם מאמרם שהטילו אותו בנילוס, גם הוא מקביל לדעתם היות הוא האלוה סראפיס, ועיין פ' ויישם בארון במצרים, כי לשון מצרים מסכים עם תרגום יונתן שתרגם נילוס, אלא שחוץ מההסכמה בחומריות הענין ר"ל בהתאחדות מצרים ונילוס, הנה יש בקבורתו במצרים או נילוס רמז גדול להיותו סראפיס, כי היום נתבאר כמעט באופן בלתי ספק, כי סראפיס ואוזיריס שניהם אחד, ומאוזיריס ידענו כי כנגדו בעולם החומרי נהר נילוס, והוא בעצמו נקרא נילוס העליון הרוחני (כמו שהיסוד שהוא יוסף העליון נקרא נהר היוצא מעדן להשקות את הגן, וזה מהדמיונות הנפלאים) וגם זה השיגו רבותינו ע"ה כשאמרו אחרי הכות ה' את היאור, לפיכך היאור תחלה, לפי שהמצרים היו עובדים ליאור.... אמר הקב"ה אכה אלהיו לפניו ואחר עמו וכו' — והוא היה נודע אצל היונים ורומיים בשם יוניס המצרי, וכן שרר Tibullus « Te propter nullos tellus tua postulati ombres « Arida nec fluvio supplicat herla JOVI.

וראש המדברים בהתאחדות אוזירי ונילוס הוא. Plutarco ואחר שידענו זה, נבין כיצד אמרו שיוסף הושלך בנילוס, כי שניהם ראוים זה לזה, ושניהם רומזים לדבר אחד — ולא בלבד השיגו רבותינו באלהות נילוס החומרי, אבל גם בנילוס העליון הרוחני אף ע"פ שאין דבריהם מבוארים כל כך, אלא שעל ידי תרגום יונתן שזכרנו יתחוורו הדברים, והוא מה שפירשו על ומצרים נוסע אחריהם, שהכוונה לשרו של מצרים — ואם כנים הדברים שכתב פלוטארקו שנילוס היו קוראים אותו איגיפתוס Egyptus או איזה שיהיה משמות מצרים בל' מצרים. ואחר שידענו שאוזיריס Osiris הוא נילוס העליון, נכנסנו בהבנת אומרם כי מצרים כנוי לשרו של מצרים, כי הוא נילוס למטה, והוא אוזירי למעלה כמו שהנהר היוצא מעדן הוא למטה נהר, ולמעלה הוא יוסף — וכמו שנילוס ואוזירי נקראו על שם המדינה, מצרים או איגיפטוס כן היסוד או הנהר המקביל לשניהם, נקרא ציון והכל אחד, באחדות נורא ונשגב, כאשר ירגיש כל קורא אפילו בהשקפה כל דהו — ולא זו בלבד, אלא שלדעת קצת, סראפיס הוא -Osiris וצורתו השור או העגל (ואחריו טעו ישראל במדבר, ועשו להם עגל מסכה) ומי לא ידע כי השור סימן ליוסף, על שם בכור שורו — ושור היה מצוייר על דגלו — גם שור כנוי ליסוד עולם בחכמה הפנימית, והוא יוסף.

ויישם בארון במצרים. בתרגום המיוחס ליונתן, תרגם במצרים, בנילוס ע"פי קבלתם ז"ל ששמו ארונו של יוסף בנהר נילוס, ועתה בא ואראך איך צדקו יחדיו קבלת חז"ל ותרגום יונתן, כי ידענו מפי עד נאמן בלשון וקורות מצרים הוא פלוטארקו שהיה כותב ספריו בזמן התנאים, שמימי קדם היה נהר נילוס נקרא בשם איגיפטוס, ר"ל בשם מצרים — ומצאתי אחרון חביב, ויקר, הוא שאמפולליון הצרפתי (שהחכים עד להפליא בחכמת מצרים, ופתר הכתב והלשון החקוק על המצבות שלא ידענו שחרו) שכתב כדברים האלה, המורים באצבע איך לא לחנם קורא לנהר בשם המדינה — "לפי המורגל, העמקים והנחלים שבו מתהלכים מימי הנהר, הם עשוים כדמות עריסה, ובעמק ירוצו מימי הנהר — לא כאלה נהר מצרים ונהפוך הוא, כי קו ינטה באלכסון מצרים כלו, הלוך וגבוה בצורה שקערורית, ועל גבה סדק ארוך ועמוק, והוא משכב ומושב נהר נילוס כשהמים שפלים, ובהנשאם מדי שנה בשנה יעלו וישטחו סביב סביב, באופן כי מצרים איננו רק משכב ומושב נהר נילוס, ראה (מצרים לשאמפולליון פיג'אך.5)