נח. מכלל הזכרונות שנשארו אצל הגוים ממעשה המבול הגדול והנורא יש מחכמי האחרונים שמצאו שדיאוקאליון אשר בזמנו נשטפה הארץ ממימי המבול כפי דעת היונים, ענינו בלשון יון כמו נח בלשון עברי (דוקלוט נקמת התורה.75.2)

את שם את חם ואת יפת. מצרים נקראת בס' תהלים ארץ חם — ואמת הוא כי אביו של מצרים היה חם, רק שתקרא ארץ מצרים על שם אביו לא יתכן מבלי שיהיה בזה טעם פרטי, וזה הטעם הפרטי מצאנוהו אצל פלוטארכוס הכותב שארץ מצרים היתה נקראת בלשון הכהנים חַמִיהַ או חַמְיַה — ומזה נקרא חכמת התחלקות הגופים, אְל-חַמְיַה בלשון ישמעאל, והיא הידועה אצלנו בשנוי קצת בשם קימיקא להיות שחשבו מוצאותיה מקדם מימי עולם מארץ מצרים, ועיין בס' שמות שהוכחנו שמשה רבינו ע"ה היה שלם בכל חכמת מצרים וק"ו משלמה, ובכן נדע כיצד השיג להתיך הזהב ולערבו במים כמ"ש וישרוף באש ויטחן עד אשר דק ויזר על פני המים וישק את בני ישראל, מה שנעלם מעיני אנשי הדור ההוא, ורק על פי חקי הקימיקא, השיגוהו בדורותינו אלה האחרונים, ולעולם אל יתי מאמר הזה זז מפיך אין השכינה שורה אלא על חכם וגבור ועשיר וכלם ממשה.

חם. מאלילי יון היה קרונו ומה שסופר עליו יורה כי אפשר קרוב שהיה חם בן נחש עשאוהו אלוה, כמנהגם לעבוד הנבראים, והגדולים והקדמונים שבבני אדם Duclot. l. 53. עיין בארוכה.

יפת. שם יפת נשאר לזכר עולם, אצל שתי אומות גדולות ונכבדות היוצאות ממנו, והם היונים והרומיים, היונים מפי משוררם הראשון איזיודו Esiodo שקורא לראש היחס שלהם הבן הטוב ליפת — ולרומיים אוראציוס (Orazio) שקרא לזרעו, זרע אדיר ליפת — ומהראוי לדעת שאין שם יפת נגזר משום אחת משתי הלשונות, ואין לו טעם כ"א בלשון עברי, והעד יפת אלהים ליפת, וזו מהראיות לאמתת ספור תורתינו.

ותשחת הארץ. כמו יושבי הארץ, והתימה שנעלם דבר פשוט כזה מהח' יש"ר (אגרות) והזיד להגיה בכתבי הקדש גלות הארון תחת גלות הארץ ולא זכר מקרא מלא עד גלות ירושלם בחדש החמישי.

ואני הנני מביא את המבול. התורה לא זכרה רק מבול אחד והחכמה האחרונית העירונית זכרה מבול יותר מאחד, וראה אמתת קבלתינו שמה שחסר בתורה שבכתב, באה תושבע"פ ומשלימתו, והוא שבזמן שעדיין לא השמיעה החכמה הטבעית החדוש הזה, כבר קדמו חכמינו ולמדונו בסנהדרין פ' י"א דרש ר' אבהו אוקינוס גבוה מכל העולם, ב' פעמים כתיב הקורא למי הים וגו' כנגד ב' פעמים שעלה הים והציף את העולם, ועד היכן עלה.... רבי יודן וכו' בראשונה עלה עד עכו ועד יפו ובשניה עד כיפי ברבריא ר' חנניה וכו' בראשונה עלה עד כיפי ברבריא ובב' עד עכו ועד יפו — ר' אלעזר וכו' בראשונה עד קלבריאה ובב' עד כיפי ברבריא ע"כ. ועל חוקרי הזמן לחפש ולבאר על מה סמכו בסברותם למחלקותם, ומה הן הסימנים המעידים על הדבר — כי הרי זה לדעתי, מאמר נכבד לפני החכמה הטבעית שבזמנינו — וראיתי בב"ר ל"ח ובמד' שהש' ט' שזכרו ג' מבולים אחד בדור אנוש, ואחד בדור המבול, ואחד בדור הפלגה.

רוח חיים. נשמה ורוח יאותו לרוח גשמי ולרוחני שבבעלי חיים, ויש דוגמאות לרוב לשניהם בכתבי הקדש — והסגולה הזאת להשתמש להורות על הנשמה הרוחנית בשם שהוראתו ג"כ הרוח הגשמי איננה סגולה פרטית ללשוננו, ולפי דעתי כל הלשונות ילחצם ההכרח הלז, רק לדעת איזו הוראה קדמה לחבירתה, והטעם למה נתיחדו שני הדברים בשמותם אין כאן מקום להשתדל בו — והעד בלשון יון שיאמרו פניאומא בין לרוח החיוני והשכלי בין על הגשמי, וכן בלשון לאטין ספירינטוס, וכן בלשון הודו אַטְמַא — ושם נפש מצינו אותו ג"כ על ההבל היוצא מהפה לדעת ראב"ע איוב מ"א נפשו גחלים תלהט — אלא שמצאנו לנפש הוראה אחרת שלא מצינו לא לרוח ולא לנשמה והוא הוראת הגוף (עיין רד"ק ש' נפש) וזו ראיה שצדקו אזל ובפרט המקובלים באומרם שהנפש היא המדרגה הפחותה שבשלש והיא הכח הגופני.