זכרנו את הדגה. פסוק זה הביא רבים לחשוב שהיו אבותינו בוני תרבות מצרים (פיראמידי) שהרי כתבו אירודוטו ופליניו שההוצאות שהוציאו מלכי מצרים בשומים ובצלים וצנונות להאכיל לפעלים שבנו חרבות קיאופס Cheops גבה למעלה עד שש מאות אלף ככרי כסף — Egypte par Champollion 195. וזוהי דעת יוסף הכהן בקדמוניות.

מזקני ושראל אשר ידעת כי הם זקני העם ושוטריו. באומרו מזקני ישראל, גם אשר ידעת כי הם וגו' ידענו כי כבר היו נודעים ורשומים לזקני וראשי העם מלפנים, והאמת כדברי רבותינו שלא פסקה ישיבה מאבותינו, ולא היה זמן שלא היו בינינו זקנים וסנהדרין, ושוא עמלו האומרים כי סנהדרין החלה מימי בית שני וסמכו על שם זה שהוא לשון יוני, כי השם לחוד והענין לחוד, וקריאת שם סנהדרין בלבד היא מחודשת, רק הסנהדרין עצמה קדומה היא באומתינו ואם נקראת בשמות אחרים-ואם תאמר אם כן מה זה שיעץ יתרו לבחור אנשי חיל וגו', גם מה זו צוואה אספה לי וגו' אם כבר היו הזקנים ראשים על העם. התשובה כי עצת יתרו ומצותו יתברך לא היו רק לתת על שכם הזקנים שתי פקידות שעד אותה שעה לא נסו בהן, כי הנה עד יתרו משה הוא היה השופט ואפשר היו הזקנים שופטים עמו, בא יתרו ותקן שיהיו הזקנים שופטים את ישראל לבדם בכל דבר הקטון — עד אספה לי לא היתה נבואה בישראל כ"א על משה והיא ההנהגה האלהית, באה מצותו ית' ונאצל הרוח על שבעים איש הזקנים להיותם מתנבאים גם הם להוכיח ולדבר אל ישראל וזה שאמר ויהי כנח עליהם הרוח ויתנבאו ולא יספו אבל למוד הדת — וההנהגה המדינית Politique מעולם לא פסקה מהזקנים.

וירדתי ודברתי וגו' ואצלתי וגו'. נראה שהירידה והדבור לצורך האצילה, כי שם היו עומדים ורואים או שומעים אע"פי שאינו מדבר עמם, ועל ידי זה מתחנכים לנבואה ונאצל עליהם הרוח, וכן מצינו באליהו כששאל ממנו אלישע ויהי נא פי שנים ברוחך אלי, מה השיבו אליהו, אם תראה אותי לוקח מאתך יהי לך כן ואם אין לא יהיה (מלכים ב' ב') הרי שהראיה הוא כמו חנוך להדבק במדרגה עליונה הא למה זה דומה למי שלא נסה באיזה שירות ומתחיל לראות כיצד אחרים עושים לעשות גם הוא כמוהם.

ואצלתי מן הרוח וגו'. לכל חכם לב גם זו מהראיות שמרע"ה האמין ברוחניות והשארות הנפש כי שמענו ממליצה זו שהשגות השכליות והנבואיות תבאנה על ידי הרוח אשר בקרבנו ואין מבוא לגשם בענין השכלי, ומהיותן רוחניות תאצלנה מזה לזה מה שלא יתכן אם נניח היותם מושגים ע"י כלים גופניים — ובטעם מלת ואצלתי ראיתי לאנקלוס שתרגם וארבי, הבין בואצלתי ענין כבוד ומעלה או ענין משיחה לגדולה כמו ואל אצילי בני ישראל — והאמת והנכון כדעת רבי אברהם שפירש ואצלתי טעם אקח מאשר אצלך, והיא הוראת אצילות שבפי חכמי הקבלה, ובזה מצינו דוגמתה בכתבי הקדש לענין קרוב ודומה למה שהם רוצים בשם זה, רוצה לומר העתקת רוחניות ממדרגה למדרגה, ואולי גם דעת אנקלוס כן, והעד שחכמי האמת יאמרו גם כן על האצילות משח רבות קדשא — ואחר שכן לא ידעתי מה להם לאיזה חכמי הקבלה להסתפק באוראת שם אצילות אחר שמצינו לה דוגמא בתורה ולתכלית עצמו שהם רוצים בו.

שש מאות אלף רגלי. הקרוב דברים כפשוטן כדברי רבי עקיבא, ולטוען איך היה משה רבינו מסתפק ביכולתו יתברך הבלתי בעלת תכלית, אף אתה אמור לו כי משה גם הוא היה יציר חומר, ומטבע השכל האנושי להסתפק או להכחיש כל דבר היוצא חוץ מהמרוץ הטבעי, והספק הוא קודם לאמונה בכל אדם בדברים הללו, ומשה ע"ה עם כל מעלתו וקדושתו לא נמלט מזה הספק, וזה אות כי תורתינו אמת אם מפני שלא חיסך הכתוב על משה והגיד לנו מה שחטא בהסתפקו ביכולתו יתברך, ואם מפני כי בזה נודע כי תורתינו נשגבה למעלה ממקבליה ואפילו ממשה שלא יכול להשמר כפעם בפעם מאיזה ספק אנושי ביכולתו יתברך הבב"ת — ואם תורתינו למעלה ממשה אם כן היא אלהית.

וידבר אליו. לא ידענו מה היה הדבור הזה, והנכון שהיה לצורך שעה להאציל מרוח משה על הזקנים.

וישארו וגו'. הוצרכנו לדברי רבותינו שע"י פתקין ובגורל נבחרו, שאם לא כן לא ידענו כיצד נשארו ולמה נשארו — ובאומרו ותנח עליהם הרוח נראה כי היו נביאים באמת, ואיך זה אחר שלא היו פתח האהל ולא נאצל עליהם מן הרוח- אומר אני לפי שהיו באסיפה ראשונה עם השבעים על כן בנוח הרוח על הע', נאצל גם עליהם ונתנבאו — ומה היתה נבואתם? אפשר שהיו דברי תוכחות לעם, או אולי כדברי רבותינו נבואה ממש — ואם כן הטעם שאמר יהושע כלאם יהיה מפני שלא קבלו הרוח בכלל הע' ממשה בפתח האהל.

הבשר עודנו בין שניהם. ולהלן הוא אומר עד חדש ימים כיצד יתקיימו שני כתובים הללו, אפשר שכן היתה גזרה ראשונה שיאכלוהו חדש ימים, רק כשלא האמינו בדבורו יתברך ומהרו לאסוף ממנו יותר מן הצריך להם והממעיט אסף עשרה חמרים, ועוד שטחו שטוח סביבות המחנה מיראתם שמא יפסק, על כן לא הספיקו לאכלו גם יום אחד — ובזה מדוקדק הכתוב אף ה' חרה בעם, כי למה יחרה אפו והוא היה המבטיחם, רק האמת כמו שכתבנו כי חרון האף היה למיעוט אמונתם — וכיוצא בזה מצינו במן שנצטוו לקטו ממנו איש לפי אכלו, וזה לחזק אמונתם בו ית' שיתן די ספוקם דבר יום ביומו — וגם פה כן היה ראוי להם לעשות-ואולי המוכים היו האספסוף כי הם היו הראשונים להתאוות כמ"ש והאספסוף וגו' התאוו תאוה, וכאן הוא אומר כי שם קברו את העם המתאוים, והם היו מקטני אמנה והרבו לאסוף יותר מן הצריך — ואולי על שם האסיפה הזאת נקראו האספסוף לגנאי שכן הוא אומר ויאספו את השלו הממעיט אסף עשרה חמרים, ולעוצם האסיפה נתכנו בשם אספסוף לזכר עולם — ויתכן גם כן שהאוספים ממנו כל כך ביום ראשון מתו, ועוד הוסיף השלו לירד עד חדש ימים כמאמרו ית'.