[השמטה: ונאספת אל עמיך. אסיפה אל העמים, עיין דברי בארוכה פ' וישלח ובסוף חלק בראשית הערה י"ד — ועדות יקרה לכל האמור בארוכה בספרי זה, מצאתי בדברי הרב הירץ וויזל מאמר חקור דין דכ"ו וז"ל וכן תשתעשע (הנפש הזוכה) עם הנפשות הטובות הרואות אור שהיו אבותיה וקרוביה ורעיה מלפנים וכיוצא, שלדעתי על זה אמר ה' לאברהם ואתה תבוא אל אבותיך בשלום כי שם הוא השלום הגמור שהנשמה מתענגת על רוב שלום, שמחה עם רעותיה הטובות.... ולכן נזכר קודם תקבר בשיבה טובה, וכן הבטיח ליאשיה המלך ע"ה ואם הנפשות היקרות מתחברות לצורות יקרות כמותן, הדעת נותנת כי הנפשות החוטאות יתחברו גם הן לחטאות כמותן ועם צורות קשות אחרות... ואתה רואה כי סאקראטוס המופלא שבחכמי יון האמין כן כי כאשר תמהו רעיו על היותו עלז ושלו ביום מותו אמר להם לולי האמנתי כי גם אחרי מותי אהיה תחת יד האדון החנון והמטיב, ובצלו אתחבר עם נפשות יקרות אשר נועם חברתם נעלה מכל ידידות העו"הז, אז הסכלתי עשה לרוץ לקראת חצי מות אך תוחלתי רבה מאד.... ואמר עוד על הנפש החכמה כמותה שכבוד ה' עליה יזרח ואולי סביב לה תראה גם אושר רעותיה ותתעלס עמהן. (שם ח"י ע"ב) — ועדות הרב הנאמנה עם כל יקרתה כאין וכאפס נגד המליצה הנוראה אשר אמונת ישראל שמה בפי אביגיל באומרה והיתה נפש אדוני צרורה בצרור החיים את ה' אלהיך ואת נפש אויביך יקלענה בתוך כף דקלע. החלק הראשון מקביל לאסיפה אל ה' ואל העמים בכל הכתובים אשר זכרנו והיא הנקראת בפי משה דביקה כמ"ש לדבקה בו, וכתב ראב"ע בסוף, והוא סוד גדול ע"כ, והחלק הב' רומז לכל ישר שופט לאמונת הגלגול המלובשת במליצה שריית צחה ובהירה ונכונה מאד לצייר אל עין השכל ההעתקה מבלי מנוח כאדם שקולע את האבן בתוך כף הקלע, ויורה אותה למרחוק נגד טבעה הנכסף לשוב אל מקורה כמשפט הכבדים כלם השואפים למנוחה בנקודת המרכז, וכמבארים הכתובים הללו אמרו רבותינו תניא רבי אליעזר אומר נשמתם של צדיקים גנוזות תחת כסא הכבוד שנאמר והיתה נפש אדוני צרורה וגו' ושל רשעים זוממות והולכות שנאמר ואת נפש אויביך יקלענה ושני פירושים ראיתי במלת זוממות ואין אחד מהם מחוור אצלי, הא' הוא פירוש רש"י שפי' כמו בזממא דפרזלא חבושות בבית הסהר, וקשה לי פירוש זה משני טעמים הא' כי זוממות לשון פועל שזוממים אחרים, וכיצד יפורש הבושות וגו', ב' כי בצדו הוסיף והולכות וזה הפך החבישה בבית אסורים. וגם לזמם כפי אשר הבין רש"י ז"ל, והפי' השני ראיתיו בס' תורה אור להרב יוסף אבן יחייא פ' מ פי' לשון מחשבה שתמיד חושבות לידבק וכו' והוא פי' עמוק ומחקריי רחוק מדרכי רבותינו בעלי התלמוד, ולא יאות אלא למתפלסף שכמותו, והנראה לי נכון הוא לפרש כדברי רש"י מל' זמם, ואולי היה צריך לגרוס זמומות או בא הפועל תחת הפעול כמשפט הרבה מליצות בתורה ובדחז"ל שהפעול משמש במקום פועל, ואולי גם להפך רק בזאת לא אודה לרש"י ז"ל שכתב חבושות בבית הסהר רק הולכות כמשמעו נעתקים ממקום למקום, וזה ע"י זמם, כמי שנותן זמם בתוך פי הבהמה למשוך אותה אל כל אשר יחפוץ גם נגד רצונה, כן הנשמה עם היותה כוספת לחיי נצח עוד תשוב תלבש עור וגידים לבצע מעשיה ולעבוד עבודתה. ושבח אני את החכם שד"ל שהודה במקצת על פירוש האסיפה אל העמים שבתורה, עיין עליו Lez. di Teolog. Corr. lsraelit. N.° 2. An. 1863]

אשר יצא לפניהם. אומרו אח"כ ואשר יוציאם ואשר יביאם אינו כפל הענין, רק הכוונה באשר יצא לפניהם היציאה בפעל שילך למלחמה בראש העם, ואשר יוציאם וגו' שיצווה להם זמן ואופן יציאתם או ביאתם, ובזה נרמזו שני טכסיסי המלכות החכמה, ואומץ הלב.

וצויתה אתו לעיניהם. החכם שד"ל ריחק שיהיה צווי כמשמעו ואמר שלא צווה שום דבר רק פירושו מנוי כמו ויצוהו ה' לנגיד ואחרים והראיות כלם שהביא יעידו נגדו שבכלם בצד פעל צוה מצינו שם השררה או המנוי שאליה נצטוו כמו ויצוהו ה' לנגיד — צויתי שופטים על עמי — ולדעתי שתיהן אמת ויש במשמעותו המנוי והצווי ועל כן נקרא המנוי צווי שכן דרך הממנה למסור סדרי השררה או המנוי אל המתמנה.