החלצו מאתכם. הבדילו והפרישו מאתכם כמו חלץ מהם, וחלצה נעלו מעל רגלו.

וכלי הקדש. לא נוכל לפרש מה הם כלי הקדש רק כפירוש חז"ל שהוא הארון, וא"כ מצינו שמזמן מרע"ה היה הארון הולך עמם במלחמה, וזה מהטעם שאמר הוא ע"ה קומה ה' ויפוצו וגו', ודע, שהגוים עוע"ז היו מוליכים עצביהם עמם למלחמה, וכן בארץ מצרים כאשר אנו רואים עדיין חקוק על אבני משכית, וזה מהמנהגים שנשתוו בהם ישראל והגוים, והמודה בזה אינו מן הטועים, שהרי מרע"ה אמר על בלעם שהיה מחבב מספר השבעה, וגם הוא ע"ה חלק לו כבוד ותפארת בתורתו.

על חלליהם. על החללים שהפילו ישראל כלומר בתוך שאר הרוגים במלחמה ופעמים יאמרו חלל ביחס אל ההרוג, ופעמים ביחס אל ההורג כמו חללי חרב.

את אוי ואת רקם וגו'. כלם שמות עבריים, אוי, לשון אוה למושב לו, רקם, כמו רגם מלך, שרי יהודה רגמתם, וצור וחור ידועים, ורבע, אולי היה הרביעי במשפחה, או במלכים, או מענין רבנות שכן שתי אותיות הראשונות מהשרש הם עקר ברוב השרשים, והאות השלישי להבדיל בין פעולה לפעולה כפי נושאיה, כמו רבץ, רבע, רבד, כלם לשון רבות ומעלה, הרי הוא אומר והאם רובצת על האפרוחים, ורובע בל' חכמים ידוע, ורבד הוא הדבר הנתן למעלה באדם או במטה, כמו מרבדים רבדתי ערשי, וישם רביד הזהב על צוארו.

הרגו בחרב. ממה ששנה וכתב בו הרגו בחרב, נראה שלא מת במלחמה רק קנסו עליו ראשי הצבא מיתה והרגוהו בחרב, כמו פן אמיתך בחרב.

ואת כל בהמתם. מקנה לא יאמר רק על צאן ובקר, ואחר שלא מצינו בבזת מדין רק צאן ובקר וחמורים, מוכרחים אנו לפרש בהמתם על החמורים, ועיין עוד מה שכתבנו מזה למעלה, ועוד מצאנו דוגמתו בדברי רבותינו שפירשו בהמה שזכרה המשנה על מין אחד בלבד והוא הגמל, ואולי נאמר שיתיחס שם הכלל למין פרטי כפי מנהג הלשון והמקום והתשמיש התדירי, עיין בערובין (ד"ך ע"ב) במשנה בהמה שראשה ורובה בפנים, ובגמרא מאי בהמה גמל (ואולי מזה שם בהמות של איוב על מין פרטי) וכן לדעתי רוב אומרם מאי כ"וכ? ר"ל על איזה דבר יפול שם פלוני, ומשיב על זה או זה. ועל ענין התלות ביאור דיני התורה על פי המוסכם במקום זולת מקום, בלשון ובמנהג, עיין מ"ש פ' פינחס פ' מלבד חטאת הכפורים על סדר מנין ההזאות אחת, אחת ואחת, ומ"ש בגמרא מר כי אתריה ומר כי אתריה.

טירותם. אי אפשר לפרש פה טירה פלטרין שכבר אמר ואת כל עריהם במושבותם, רק הנכון כתרגומו בית סגדתהון ונקראו טירות או להיותם מיוסדות על ההר הנק' טור, או להיותם עגולים כמו שנהגו קדמוני הגוים כידוע, שכן טור ודור ענינם אחד (עיין גיזיניוס באוצרו שרש טור) ולכל הפנים הרי מצאנו בתורה זכר ממקדשי הגוים הפך מה שכתב בוצר עוללות, וכבר עמדנו על דבריו ובטלנום.

פקודי החיל. איש חיל ישמש בלשוננו לשני הוראות, יש שפתרונו גבור מלחמה, ויש שפירושו איש שלם בדעותיו ומדותיו, וכבר כתבנו על זה בפרשיות שקדמו, ומכאן תשובה להיין Heine שכתב כי מאהבת הגבורה והנצחון שהיתה ברומיים, קראו לכל מדה טובה מאיזה מין שתהיה וירטוס Virtus על שם גבורת מלחמה. — ואינו כן, כי עינינו רואות העם אשר לא הלך בגדולות ובנפלאות, ולא היה מלומד במלחמה קרא גם הוא הגבורה הגופנית והרוחנית בשם אחד והוא חיל כמו שכתבנו.

הן הנה היו לבני ישראל בדבר בלעם. רמז יש בפסוק זה לקבלת חז"ל על עצת בלעם שיעץ להפקיר את בנות מואב, ולולי זה לא נוכל לפרש מה ענין דבר בלעם לבנות מואב והרי זה בנה בנין אב שהרבה דברים שלא נכתבו נמסרו בעל פה וגם מקורות האומה בכלל. — והנה עצת בלעם כמו שזכרו אותה חכמינו נזכרה גם כן לנוצרים Apocal. XL v. 14. ועדיין לא נכתבה המשנה, והזכירוה השמרונים Cronaca Samar. שאינם מאמינים בקבלה, וכל אלו עדים נאמנים על אמתותה.

וכל אשה יודעת איש. כתב הרב אברבנאל "כפי הפשט הראויה ליבעל, ואין צורך למ"ש רז"ל שהיו מעבירים אותם נגד הציץ" — ואין זה נכון, שכן הוא אומר הנה נא לי שתי בנות אשר לא ידעו איש הוציאה נא, ואם שאינם ראויות ליבעל מה שבח הוא להן? רק האמת כדברי רבותינו שנשכבו, וכמו שיאמר על האיש שידע האשה לומר ששכב עמה כמו וידע אדם עוד את חוה אשתו, כן יאמר על האשה להוראה עצמה שידעה את האיש, ואם תאמר מנין ידעו? אפשר שנבדקו על ידי נשים, ואפשר שיודע תעלומות המציא איזו בחינה לעמוד על הדבר כדברי רבותינו, והיא ההעברה לפני הציץ, והוא נסיון דומה לנסיון הסוטה, אלא שזו שותה המים שנמחק בו השם, וזו עוברת לפני השם שכתוב בציץ.

ויאמר אלעזר הכהן אל אנשי הצבא. מנין לו לאלעזר דין גיעולי גוים אם לא למד אותם ממשה? הא למדת שהיה משה מלמד לתלמידיו כמה דברים, שאלו לא נצרכה להם השעה לא היו נכתבים, הגע בעצמך שלא נלחמו עם המדינים, או שלא בזזו מהם כלי מתכות לא היה אלעזר מזהיר אותם, ולא היתה המצוה נכתבת, רק היתה נשארת בקבלה כשאר תושבע"פ, וכמו שלמדה משה לאלעזר בדרך כלל, ולא לתכלית כלי מדין. והראיה שדרך כלל וקודם לכן למדה משה לאלעזר, שהרי אלעזר הוא המזהיר את העם, ואלו באותה שעה נתחדשה הלכה משה היה אומרה ולא אלעזר, וזוהי ג"כ דעת חז"ל שאמרו שנתעלמה הלכה ממשה, — וכמו שאלעזר היה מקובל ממשה דבר זה, כך היה מקובל דברים אחרים שלא נצרכה להם השעה ולא נכתבו, שהרי אין הדעת נותנת שלא למד ממנו כי אם דבר זה בלבד, וכמו שהיה מקובל אלעזר, כך היו מקובלים אהרן ופינחס ואיתמר ויהושע והנשיאים והזקנים והשופטים וכל העם, ובכללותם הרי אתה מוצא כל התושבע"פ. — וכן הגע בעצמך שלא קרה מעשה בנות צלפחד, לא היתה פרשת נחלות נכתבת. — או ברמזים קצרים, וכן הגע בעצמך שלא היו בני אהרן מקריבים אש זרה לא היה צורך לכתוב ואל יבוא בכל עת וגו', וכן הגע בעצמך שלא היו טמאים לנפש אדם, או לא מצאו איש מקושש עצים ביום השבת, — או לא היה בן האשה הישראלית מקלל את השם, קרוב ונראה שלא היה מקום לכתוב כל הפרשיות הללו והיו נשארים בכלל תושבע"פ, ואף זו מהראיות שהרי השתדלה התורה להודיענו הענין והמעשה שעל ידו נתפרסמה המצוה ההיא לגלות אזנינו כי אין התורה שבכתב שלמה מצד עצמה אלא משתלמת בהתחברה לתורה שבע"פ כפי המקרים ההווים יום יום.

כל דבר אשר יבא באש וגו'. מכאן ראיה שכשאסרה התורה איסור מאכלות, לא גוף המאכל לבדו אסרה, אבל גם הטעם שאם לא כן מה טעם תעבירו באש ותעבירו במים, ואם להצילם מידי טומאה לא מצינו תקון זה לטהר, ועוד שאין העברה טבילה רק שטיפה והדחה. — ואם כן אין טעם איסורי המאכלות להברות את הגוף, שאם כן לא היתה התורה חוששת לטעם כל שהוא. — ואם נקבל דברי רבותינו שיש טבילה במשמע נקבל גם כן דבריהם שבהלכות גיעולי גוים הכתוב מדבר והנה לא מצינו שיזהיר משה אזהרות הללו אחר כבוש ארץ סיחון ועוג, וכתב בזה האברבנאל שתי תשובות, הא' שלהיותה בכלל א"י הותר להם כל שללם אפי' דברים האסורים, והב' שלהיות כל ישראל שם, טומאה הותרה להם, ואיזו שנקבל מאלה התשובות נצטרך לקבלת אבותינו, שאם לא כן מנין לנו שהותר בא"י אפי' דברים אסורים, או שטומאה דחויה אצל צבור ?

השבי. שבי באדם, מלקוח בבהמה, שלל מלבוש ותכשיטין, כן פירש"י, וכן נראה מהוראת השמות עצמן שבי, כלומר מה שאינו שב מהמלחמה אבל נשאר אצל האויב, וכן שובב הפך שב, כי השובב תועה בדרך, או אולי נקרא שבי כי כל חשקו ותכליתו לשוב אל מקומו ואל משפחתו. מלקוח משרש לקח, ויפה כתב רש"י אדם ובהמה, ובמקום שכתוב שם אצל מלקוח שבי באדם ומלקוח בבהמה, כי לקח ומלקוח יאמר על כל דבר הנתפס בידים, שלל הוא כמו שולל ערום כלומר דבר שנעשה האדם ערום כשלוקחים ממנו ואיזה? זה מלבוש ותכשיט.

תופשי המלחמה. כמו תופשי כלי המלחמה על דרך אחוזי חרב מלומדי מלחמה, תופשי משוט.

אצעדה. כן נקרא צמיד של רגל לשון צעד ופסיעה, כמו ויהי כי צעדו נושאי הארון וגו'. צמיד כן נקרא צמיד של יד, או להיותם מזווגים כמו צמד בקר רוכבים צמדים, או להיותם קשורים ומהודקים על היד. טבעת, כי שם היה החותם והאותיות שבו שוקעים במקום החתימה, על כן נקרא טבעת לשון טביעה.

לכפר על נפשותינו. מכאן ראיה כי הנפש, לדעת קדמונינו, עצם נבדל מהגוף, ובה תלויים הזכות והחובה, ועליה הכפרה שאל"כ לא מצאנו טעם למה יאמר פה לכפר על נפשותינו, ולא אמר לכפר עלינו כמו יכפר עליכם לטהר אתכם. — ואם מצאנו פעמים רבות נפש במקום אדם אין אנו יכולים לפרשו כן בשלפנינו, ואם מצאנו המלט על נפשך אל תביט אחריך פירושו שם אל תשגיח כי אם אל עצמך, כי עצם האדם נפשו, ולא תבקש לראות מה תהיה אחריתם של יושבי סדום.

זכרון לבני ישראל. לא נתבאר מהו הדבר שיזכיר הקרבן הזה, והנכון שזכרון כשיאמר בעבודת ה', ענינו הרחמים והסליחות, ואם כן בא פ' זה מקביל למה שאמרו המקריבים לכפר על נפשותינו לפני ה', וכלומר לכפרה על נפשותם ובזה נדע מהו הנרצה ביום הזכרון שהוא ר"ה, ועיין מה שכתבנו שם.