מדבר אליו מעל הכפורת. תרגם אנקלוס ושמע ית קלא מתמליל עמיה, וכן דעת רבותינו הזכירה רש"י מדבר כמו מתדבר כבודו של מעלה לומר כן מדבר בינו לבין עצמו ומשה שומע מאליו — ואין ספק שבמעט העיון וההשקפה נוכל להוציא מהרעיון הנפלא והנשגב הזה תולדות שישאו על מצחם חותם הקבלה אך לא נאריך בזה, רק אבוא להעיר על מרגלית טובה, מצאתיה בס' המורה ולא ידעתי מחבר שיעמוד עליה ויתן לה מדור לפי כבודה, וגם אנכי כמעט אמרתי לא אזכרנה ואניחנה כמוסה עמדי עד עת בוא דברו יתברך, להוציא לאור בסדר הנכון והראוי כל מה שאספתי מספרי רבותינו הראשונים, גם חכמינו, אשר בו רושם הנכר מחכמת האלהות, כי כמו שאינו דומה מרובים העושים את המצוה למעטים העושים את המצות, כן אינו דומה ראיה א' בודדת לראיות רבות באות בסדר הגון ועוברות לפני הקורא כבני מרון — רק אחת היא לא אכחידנה תחת לשוני, והוא שבס' דברים כתוב כי מי כל בשר אשר שמע קול אלהים חיים מדבר מתוך האש וגו', ובתרגום אשר לפנינו קל מימרא דה' קיימא די ימלל מגו אשתא, ואין כוונתי פה לתקוע יתד על שם מימרא גם כי רב הוא ויש כיוצא בו באנקלוס עצמו לאלפי רבבה, אבל לגדולה מזו אתה מוכן, והוא שהרמב"ם במורה ח"ג זכר תרגום אנקלוס על פסוק זה וכנראה ברור שהיתה לו נוסחא אחרת בת"א, והיה גורס בו קל וכו' די מתמלל, וכבר השגנו חדוש לא מצער נגד הגירסא שלפנינו, ובדקתי באוהב גר של החכם שד"ל ולא העיר על זה כלום, וראוי היה להכריז על מציאה זו, גם הרב ישעיה ברלין בס' מיני תרגימא עשה עין של מעלה כאלו אינה רואה, וביותר נתפלא הפלא ופלא כשנשמע דברי הרמב"ם הבאים אחר סמוך, והוא אומרו שם שאנקלוס רמז בתרגומו זה "לסור מקובל באימתינו" ולולי ראיתי לא האמנתי שהרמב"ם דבר ידבר הוא בזה הלשון, ועד שיבוא אליהו לא תשורנו עין רואי, ובאמת דבר גדול דבר הרמב"ם בזה כי חוץ מהמליצה המפארה הזאת המעוררת ישנים ומקיצה נרדמים, הנה הענין עצמו כל דובר צדק מגיד מישרים, יודה ויאמר כי ממעיני הקבלה נשאב, וחזותו מוכיח עליו כי כוונת אנקלוס כפי גרסת הרמב"ם בתרגמו מתמלל הוא לרמוז על איזה חלוק במדותיו ית' כב יכול כאדם המדבר עם אחרים וכאלו הוכפלה חלילה מציאותו על דרך ואל משה אמר עלה אל ה', וקראתי בשם ה' לפניך כמו שפירשו בו המקובלים, והרי זה חותם בתוך חותם שנושא המאמר, ומה נענה אם נמצא הרעיון הלז, והביאור הזה עצמו על המקרא (לא על ת"א) בראשני המקובלים? ובאמת כאשר שמענו כן ראינו בס' הזהר במליצות יקרות המאירות אל עבר פנינו ככל אשר שמענו אנקלוס והרמב"ם רומזים במלת מתמלל, וז"ל הזהר ח"ג רס"א ע"א קרב אתה ושמע וגו' (ומשך הויכוח יורה כי על סוף הדבור תטוף מלתו, ר"ל ואת תדבר אלינו וגו' כי מי כל בשר אשר שמע קול אלהים חיים מדבר מתוך האש), ת"ח בשעתא דאתיהיבת אורייתא לישראל כולהון קולות אשתבחו וקב"הו יתיב על כרסייא (פירוש, הת"ת יושב על הכסא והוא המלכות והוא האש, וזה אומרו מדבר מתוך האש עיין מק"מ והרמ"ז) ודא מגו דדא אתחזי ומלולא דדא נפיק מגו עלאה דעליה ודא הוא רזא דכתיב פנים בפנים דבר ה' עמכם בהר מתוך האש, דמלולא נפקא ומליל מגו אשא, ועיין הרמ"ז שפירש ודא מגו דדא וכו' כי' שהפנימי היה נראה מתוך החיצון — על פנים בפנים כתב וז"ל פירוש פנים של מעלה דהיינו תרין תפוחין בפנים דעת זעיר וכו' ור"ל שהפנים העליונים נתלבשו בפנים דזעיר לדבר עם ישראל אבל במשה כתיב פנים אל פנים וגו', ולזה ארז"ל שהקול היה מתדבר בינו לבין עצמו ומשה מבין ע"כ, וכיונתו לפ' שלפנינו שעל משה ידבר, והגם שיש קצת חלוק בין דברי הזהר כפי פי' הרמז, לדעת אנקלוס כפי נסחת הרמב"ם ופירושו שאנקלוס ייחס לישראל בכלל מה שהזהר לא ייחס כי אם למשה לבדו, בכל זאת עקר הפירוש אחד הוא, ועיין ס' הציוני פ' יתרו ד"ה וירד ה' על הר סיני, ועיין פי' קדמון על סודות התורה להרמב"ן נדפס בליוורנו בס' מאור ושמש למורי כמהררי"ק ז"ל פ' יתרו על פ' פנים בפנים ז"ל, ה' אלהינו הוא השם הגדול תאר לקול כבר ידעת סוד ה' הנקרא קול, ובכאן היה הקול מדבר הכח המכריע כקול המדבר מבין שני הכרובים בפרשת תרומה.... וה' הגדול מדבר מתוך האש רחמים כלולים בדין וכו' והרמב"ן עצמו דבר נכבדות בזה הענין בפ' יתרו וז"ל ואל יקשה עליך (ר"ל על מה שאמר סמוך לו מלפניו שיש' שמעו מתוך האש היא העטרת) מה שאמרו הם למשה כי מי כל בשר אשר שמע קול אלהים חיים מדבר מתוך האש, כי לא אמרו אשר שמע אלהים מדבר וגו' אמר קול אלהים אמרו מה שהשיגו, ולכך אמרי קרב אתה ושמע וגו', ופן אמר להם משה השמע עם קול אלהים מדבר מתוך האש, כי מדבר תאר לקול כענין שנאמר וישמע את הקול מדבר אליו וכו' וכו' — ודברי הרמב"ן אלה יקרים בעיני ותולדות נשגבות נמשכות מהן, אעיר עליהן אך בקצרה — א', הנה הרמב"ן תוקע עצמו בפ' עצמו אשר אליו רמז הרמב"ם על תרגום אנקלוס קול אלהים חיים מדבר מתוך האש — ב', השוה הנרצה בו, וביארו על ידי הכתוב האחר המבואר הימנו הן במקרא הן בתרגום, והוא וישמע את הקול מִדַּבֵּר אליו שענינו מתדבר בינו לבין עצמו, וכתרגומו מתמלל — ג' בדבריו אלה עמד רמב"ן ז"ל בתווך בין הנסחא שייחס הרמב"ם לאנקלוס מתמליל ובין הנסחא שלפנינו, והוא כי הרמב"ן הגם שלא רמז לתרגום אנקלוס מתמליל בכל זאת שמר הענין והכוונה הנרצית בו, והוא כי מדבר תואר לקול כמו וישמע את הקול מִדַּבֵּר אליו, כלומר בינו לבין עצמו, ואין הפרש בינו לבין נסחת אנקלוס ורמזי רמב"ם, רק שרמב"ן תמך יסודותיו על קשר המלות, ורמב"ם על פעל דבור המוגבל בכוונתו כפי תרגום אנקלוס לדבור בינו לבין עצמו — ועיין עוד בהערותי על הכוזרי בס' טעם לשד הערה ב' ואין פה מקום להאריך עוד.