(במדבר כב יב) ויאמר אלהים אל בלעם לא תלך עמהם לא תאר את העם. יל"פ עפמ"ש דכל אותן הימים לא כעס הקב"ה ולא היה בלעם יכול לקללם כלל ועז"א לא תאור את העם לא תוכל לאור כי לית ריתחא בעלמא:

ובזה יל"פ מ"ש אח"כ ויחר אף אלהים כי הולך הוא. וכבר עמדו המפרשים הלא כן צוה לו לילך. אך שבאמת מה שהוגבל רגע לאף בכל יום כמ"ש כי רגע באפו כן הוא צורך הבריאה, שהקב"ה שתף בבריאת העולם דין ורחמים ובבוקר שהחסד גובר צריך לתת גם למדת אף חלקו ולהיות רגע באפו. והנה בלעם ע"י שהלך מנע ממדת האף מנת חלקו שכל אותן הימים לא זעם לזה ויחר אף אלהים שחרה להאף על שהלך שעל ידי כן לא יתנו לו מנתו הרגע כאשר הוגבל בחכמחו ית' הבלתי בעל תכלית: