(במדבר כד ב) וירא את ישראל שוכן לשבטיו. בב"ב (דף ס') לא יפתח אדם לחצר השותפים פתח כנגד פתח אבל פותח לר"ה פתח נגד פתח מאי קראה אר"י וישא בלעם את עיניו וירא את ישראל שוכן לשבטיו אמר ראוים הם שתשרה עליהם שכינה שנאמר ותהי עליו רוח אלהים. וזה תימה דעליו על בלעם קאי. ונראה דרש"י פי' הא דשרתה עליו עתה שכינה ולא קודם דרצה לברכם וק' דהא קודם לכן ברכם כמ"ש גם ברך לא תברכנו. ונראה עפ"י גמ' חולין (דף מ"ט ע"ב) ואברכה מברכיך אפי' נכרי המברך לישראל מתברך כדאיתא בירושלמי וא"כ הכא כתיב מה טובו אהליך ואמר בגמרא בקש שלא תשרה שכינה וכו'. וכיון שעתה ברכם בהשראת שכינה שרתה גם עליו שכינה ושפיר דריש מן. ותהי עליו ע"כ דברכם בהשראת השכינה:

ועפ"ז יסולק קושית מהרש'א בסנהדרין א"ר אבא בר כהנא כולן חזרו לקללה חוץ מבתי כנסיות דכתיב ויהפוך הקללה ולא קללות. ותמוה הלא כמה ברכות היה ומנ"ל דוקא על בתי כנסיות. ונראה דשאר ברכות חזרו דלא ברך רק בפיו ולא בלבו אבל זו הברכה ברך בלבו כיון דע"כ רצה בלבו שיהיה עליהם שכינה בכדי שתהיה גם עליו. וזה נודע מהירושלמי ריש ברכות דאין שכינה שורה רק בבתי כנסיות ובתי מדרשות דכתיב דרשו ה' בהמצאו ודוק. וז"ש דכתיב ויהפוך וכו' ודוק. ונבאר בגמ' הנ"ל למה סיים הגמרא שאמר שראוים שתשרה עליהם שכינה. ונראה דהנה יש לתת על דין זה שני טעמים האחד משום היזק ראיה והב' משום צניעות ונ"מ בין שני הטעמים ברשות הרבים דשם אין משום היזק ראיה דהלא בלא הפתח שכנגדו צריך לשמור א"ע משום היזק ראית בני ר"ה אבל אי משום צניעות צריך גם בר"ה להזהר כי בני ר"ה רק הולכים דרכיהם דרך שמה וליכא חשש קלקול אבל בפתח כנגד פתח שהם בקביעות אחד כנגד השני יבוא לידי קלקול זנות. והנה הרשב"ם פי' במשנה שם דגם בר"ה צריך להתרחק זה מכנגד זה משהו אלמא דסבר דטעם משום צניעות. וזה נרמז בדברי הגמרא שראה שישראל שוכן לשבטיו גם שבט לוי ושם היה רה"ר כמבואר בגמרא ופרשב"ם אבל קשה דלמא רק ישראל, אך דאיתא במדרש אולי אוכל נכה כהא דמנכה בית סאה היינו אחד מכ"ד רובע לסאה ובאמת נפלו כ"ד אלף חלק כ"ד משש מאות אלף מלבר. עיין מתנות כהונה דבלעם היה סבור שאין בהם רק ששים רבוא וזה נודע דאין השכינה שורה על פחות מס' רבוא ואיך אמר ראוים שתשרה שכינה ע"כ עם שבט לוי והיה גם כן שוכן לשבטיו ודוק:

בפרק חלק בלעם בר כמה הוה א"ל האי מינאה לר' חנינא מי שמיע לך בלעם בר כמה הוה א"ל מכתב לא כתיבא. אלא מדכתיב אנשי דמים ומרמה לא יחצו ימיהם בר תלתן ותלת או בר תלתין וארבע הוה, א"ל שפיר קאמרת וכו' לדידי חזי לי פנקסא דבלעם וכו'. ומקשה בס' ת"ח מדוע מסתפק דוקא בזה המספר. ונראה דהפסוק הזה קאי על דואג ואחיתופל א"ר יוחנן דואג ואחיתופל לא חצו ימיהם, תנ"ה כל שנותיו של דואג לא היה אלא ל"ד ושל אחיתופל ל"ג ובזה נסתפק:

ויל"ע דשנות החמה יתירה על שנות הלבנה י"א צא וחשוב על שלשים שנה הוה ש"ל יום ועוד מן שלשה ס"ה שס"ג ימים חוץ מן השעות כנודע וא"כ י"ל שהיו שנותיו ל"ג של ימות החמה שהם ל"ד של שנות הלבנה ובזה נסתפק או של חמה או של לבנה:

בחלק ובנדרים דרש רבא מ"ד שמש ירח עמד זבולה מלמד שעלו שמש וירח לזבול ואמר רבש"ע אם אתה עושה דין לבן עמרם נצא ואם לאו לא נצא אמר הקב"ה בכבודי לא מחיתם וכו'. יל"פ דקשה למה רצה משה דוקא אם בריאה יברא ה' ולא די לו במ"ש הקב"ה ואכלה אותם כרגע. וי"ל ע"פ האמור בברכות גבי בלעם ויודע דעת עליון שהיה יודע לכוון אותה שעה שהקב"ה כועס בה וכמה זעמו רגע ותוספות הקשו מה יכול לומר ברגע ותירצו דיכול לומר כלם ושם אר"מ בשעה שהחמה זורחת וכל מלכי מזרח ומערב מניחין את כתריהן ומשתחוים לחמה מיד כועס. לזה לא רצה משה שיכלו כרגע פן יאמרו לא ה' שלחו, רק יודע לכוון הרגע. משא"כ אם בריאה יברא אינו יכול לומר בשעת רגע רק כלם לתי' א' של תוספות. ולזה אמרה החמה שאם לא יעשה הקב"ה כן הדין רק יכלם כרגע אז לא נצא וממילא לא יאמרו שכוון שעת הכעס דאין כעס רק ביציאת החמה ועז"א הקב"ה כיון שידעתם שאז אני כועס בשעת יציאתכם למה בכבודי לא מחיתם:

ובזה יבואר לשון רש"י ואגרשנו מן הארץ בלעם היה שונא יותר מבלק. ולפום ריהטא יל"ד כיון דקבה גדול יותר מארה גם מקבה מוכח דשונא יותר ולהנ"ל יתיישב למ"ש רש"י ז"ל דבלעם סבר דאין הקב"ה יודע מחשבות. וחשש לומר ארה פן לא יניחנו אך קבה פרש"י נוקב ומפרש בודאי יניחנו כי מה יוכל לפרש בשעת רגע א' לומר רק כלם. וזה אין קללה מפורשת ולא מוכח מזה דשונא יותר: