(במדבר כה ג) קח את כל ראשי העם והוקע אותם לה' נגד השמש. בסנהדרין (דף ל"ד ע"ב) אמר רב חסדא מניין להוקעה שהיא תליה דכתיב והוקענום לה' בגבעת שאול וגו' וכו'. כתיב ויאמר ה' אל משה קח את כל ראשי העם. אם העם חטאו ראשי העם מה חטאו אמר רב יהודה אמר רב אמר הקב"ה למשה חלק להם בתי דינים. מ"ט אילימא משום דאין דנים שנים ביום אחד והאמר רב חסדא לא שנו אלא בשתי מיתות, אבל במיתה אחת דנים. אלא כדי שישוב חרון אף מישראל עכ"ל הגמרא. ונ"ל לתת המשך בדברי הגמרא הנ"ל משום דאיתא בריש סנהדרין אין דנים השבט אלא בב"ד של ע"א ופרש"י רובו של שבט שעבדו ע"ז ור"ל שאם רובו של שבט עובד ע"ז מיתתם בסייף ולא בסקילה. ואיתא בסנהדרין (דף קי"ב ע"א) בד"ה עד שיודח רובא. היכי עבדינן. אר"י דנין וחובשין דנין וחובשין, א"ל עולא נמצא אתה מענה את דינן של אלו. אלא אמר עולא דנין וסוקלין דנין וסוקלין, ופרש"י בד"ה דנין וסוקלין עד חציין דמחזקינן ליחידים ודנין וסוקלין. ומחציין ואילך נתברר הדבר למפרע שהודחו רובא והוו בסייף. וע"פ הדברים האלה יבואר כי בלא מימרא דרב חסדא לא היה מקום להגמרא להקשות למה חלק לבתי דינים שהיה אפשר לומר שרובא של שבט שמעון נדונו בב"ד. דמצינו ששבט שמעון במספר ראשון היה נ"ט אלף ובמספר שני אחר מעשה דפעור היו רק כ"ב אלף נמצא שנחסרו ל"ז אלף שמתו מחטא דבעל פעור (ועיין רש"י בחומש) ושהיו עובדים ע"ז בלא עדים והתראה מתו במגפה ושעבדו בעדים והתראה הומתו בב"ד. והיינו יכולים לומר שרוב שבט שמעון שהוא יותר מכ"ב אלף נענשו בב"ד והיתר מתו במגפה קודם, וכיון שרוב השבט הומתו בב"ד לפי הנ"ל עד מחצה נדונו בסקילה כיחידים והיתר על מחצה דהוברר הדבר למפרע דרובא חטאו נדונו בסייף. א"כ הוו שתי מיתות וצריך שני בתי דינים. אבל כיון שרב חסדא אמר שוהוקע היא תליה אי אפשר לומר כן דרוב השבט חטאו דא"כ לא היה השי"ת מצוה לדונן בתליה שרק היחיד שעובד ע"ז שנדון בסקילה נתלה ולא הנידון בסייף דבשלמא מה שנדונו בסקילה אף שבאמת היה לדונם בסייף ניחא משום דלא אפשר היה לדונם רק אחד אחד ובסקילה. ולהשהות את מיתתן עד שיוגמר הדין לכולם אי אפשר מפני עינוי הדין כקושית הגמרא ולפיכך נדונו בסקילה. אבל לא היה לדונם בתליה כי בזה אין שייך טעם עינוי הדין והבן. ומוכרח שלא נדונו בב"ד רק מיעוט שבט שמעון והמיעוט נדונו בסקילה כיחידים לכן מקשה שפיר למה לחלק לבתי דינים ודוק היטב: