שאו את ראש כל עדת בני ישראל. יובן עפמ"ש בפי' הפסוק הבט נא השמימה וספור הכוכבים, כי הכוכבים יש להם שני מהלכים. מהלך אחד לכולם ע"י הגלגל היומי ממזרח למערב. ומהלך השני לכל אחד בפרט כפי מסלולו. ולהשני תכליתיות תכלית אחד לכללות העולם. והם כאברי האדם שישתלם ענינו ע"י רמ"ח אבריו. ואם יחסר לו אבר אחד הוא בעל מום. וכן בענין הכוכבים שאם יחסר אחד מהם יהיה מום בכלל הבריאה כמ"ש שנטל ב' כוכבים מכימה ובא מבול לעולם וז"ש (ישעיה מ' כ"ו) המוציא במספר צבאם לכולם בשם יקרא ר"ל לכולם יחד ענין לתכלית אחד שהשם יורה על ענין הדבר. והב' שיש תכלית לכל כוכב בפרט. וכל אחד הוא עולם מלא כידוע שיש כוכבים גדולים הרבה מכדור הארץ. (וז"ש תהלים קמ"ז) מונה מספר לכוכבים לכולם שמות יקרא שמות הרבה ר"ל לכל אחד שם מיוחד כפי ענינו והוא עולם מלא רק שנעלם מאתנו מה שנמצא בכל כוכב וכוכב. כן האומה הישראלית. א' שכל ישראל ביחד הם ענין אחד. ובכל דור ודור לפי מספר אנשיו ומדרגותיהם יהיה ענין כולו. ואם יחסר אחד מהם ישתנה ענינם בכללו. והב' שכל אחד מישראל הוא ענין בפני עצמו בפרטיותו. וז"ש הבט נא השמימה וספור הכוכבים אם תוכל לספור בכללם ובפרטם כה יהיה זרעך כנ"ל. וז"ש שאו את ראש כל עדת בני ישראל וגו' ר"ל לא כקיבוץ מטבעות שאין להם יחוס זו עם זו. אבל. כקיבוץ אומה בכללה, למשפחותם לבית אבותם ולא כקיבוץ עמי עו"ג שאין קפידא אם יחסר איש אחד או יתוסף אחד. אלא מבן עשרים שנה ומעלה וגו' תפקדו אותם לצבאותם. שפקודת כל אחד מבן עשרים משלים כלל צבאותם. שאם יחסר אחד חסר הכלל כולו. אבל תדע כי כל אחד בפרט ג"כ נחשב כהכלל כולו. וז"ש ואתכם איש איש למטה. כל איש למטה שלם. איש ראש לבית אבותיו הוא:

התאחדות אומה הישראלית בכללה תהיה כגוף שלם. הנה קבוץ הרבה מספרים כמטבעות וכדומה לא יחשבו כולם לדבר אחד שלם. כי כל אחד מיוחד לעצמו. אבל קיבוץ חלקים מהכלל אם יחשבו לשלמות הכלל יחשבו כולם אחד למשל מורה שעות בהחסר אחד מאבריו כאילו חסר כולו. כן ישראל. הם בכלל גוי אחד ע"ד הפסוק (תהלים פ"ז ד') אזכיר רהב ובבל ליודעי. ולציון יאמר איש ואיש יולד בה. ה' יספור בכתוב עמים. זה יולד שם סלה (עיין בפירוש המחבר על ספר תהלים) וז"ש (שמות ט' ו') ואתם תהיו לי ממלכת כהנים (יעוין בהתורה והמצוה שם) וכן התורה יש לה סגולה זאת שאין המצות דברים נפרדים רק כולם בנין אחד וחתיכה אחת ובהחסר אחד יחסרו כולם וז"ש לא תוסיפו ולא תגרעו. ובדרך זה יהיה גם כל איש ישראל נחשב לאומה שלמה כמו שכל כוכב יחשב לעולם שלם בפ"ע. ע"ד המוציא במספר צבאם לכולם בשם יקרא. וגם איש לא נעדר שהפרט נצרך להשלים הכלל ואעפי"כ בשם הכלל נקרא כל פרט בפ"ע כי כל פרט עושה כל מה שהכלל עושה. ובדרך זה הכוכבי' במהלכם העצמיי נחשב כ"א בפ"ע כי לאחד אין דבר עם חבירו. ובמהלכו ההכרחיי נחשבו כולם לאיש אחד. וכן ישראל במהלכם הבחיריי נחשבו כל איש לאומה בפ"ע ובמהלכם הכללי להיותם עם אחד נחשבו כולם כאחד:

במדרש צדקתך כהררי אל כשהקב"ה עושה צדקה הוא מפרסמו באיזו שעה ובאיזה אפרכיא כמ"ש כאן במדבר סיני באהל מועד באחד לחודש השני. משפטיך תהום רבה שאינו מגלה זמן הפורעניות ע"כ. נראה הטעם משום דידוע דאותו יום שאירע איזה דבר לא טוב ח"ו איתרע מזליה וכל הימים כשבא יום זה מזלו חלש ותש כחו וכמ"ש במרגלים שגרמו בכיה לדורות. וכן הענין במקום כמ"ש על וירדוף עד דן שתש כחו מפני שעתיד ירבעם להעמיד עגלים בדן. גדולה עבירה שמשברת לפניה ומאחריה ולזה הקב"ה מכסה אוחו יום לבל יתרע מזלם משא"כ בצדקה שמזלם מתרומם באותו יום הוא מגלהו. ובזה יובן מ"ש בהמן כיון שהגיע לירח שמת בו משה רע"ה היה שמח שמחה גדולה ולא היה יודע שבז' באדר מת משה ובז' באדר נולד. הענין כי יום מיתת משה גלה הקב"ה (עי' במס' מגילה י"ג ע"ב) ויום לידתו הוא מכוסה והיה צריך להיות בהיפוך עפמ"ש כאן. אך באמת מיתת הצדיקים לא לרע להם ושם ינוחו יגיעי כח ואדרבה טוב יום המות מיום הולדו כי ביום הלידה יורד הוא ממקום גבוה מעל גבוה למקום שפל ארץ תחתית. וידוע מכתבי האר"י ז"ל דכל היורד ממדרגה למדרגה ולעולם שלמטה ממנו נקרא מיתה אצלו עיי"ש וא"כ ביום הלידה אז הוא יום המיתה שיורד מעולם העליון לעולם השפל חומרי. וזהו יום המות מיום הולדו. ולזה אדרבה יום לידתו הסתיר הקב"ה משום משפטיך תהום רבה. ויום המיתה גלה. וזהו מ"ש שלא ידע שבז' באדר מת משה קודם ואח"כ בז' באדר נולד כי הלידה תתיחס למיתה. מה שיורד לעולם שפל חומרי. ונל"ז ממילא שהמיתה האחרונה לא לרוע המזל תחשב אדרבה מקרי הילולא ושמחת לב להצדיקים. אך המן חשב שזה לרוע וג"כ לא היה סבירא לי' הסברא שהקב"ה מגלה יום הזכות והתרוממות המזל ומכסה ההיפוך וממילא עפ"ז היה ס"ל שגם המנין שהקב"ה מנה את ישראל לא לזכות תחשב. ובזה יובן מ"ש ישנו עם אחד מפוזר ומפורד. דאחר ששמח בהפלת הפור בירח שמת בו משה רע"ה חשבו כמפוזר ומפורד ע"י המנין שהוא לרע. אך באמת הוא להיפוך כי הוא התנשאות. עיי"ש במדרש ודוק: