(מדרש בראשית פ"א) ד"א אמון אומן בנוהג שבעולם מלך בשר ודם בונה פלטין אינו בונה אותו בדעת עצמו אלא מדעת אומן והאומן אינו בונה אותו מדעת עצמו אלא דיפתראות ופנקסאות יש לו לדעת היאך הוא עושה חדרים האיך הוא עושה פשפשים. כך היה הקב"ה מביט בתורה ובורא את העולם וכו'. ושם (פרשה ט) את הכל עשה יפה בעתו א"ר תנחומא בעונתו נברא העולם לא היה העולם ראוי לבראות קודם לכן, א"ר אבהו מכאן שהקב"ה היה בורא עולמות ומחריבן בורא עולמות ומחריבן עד שברא את אלו. אמר דין הניין לי יתהון לא הניין לי. הנה הפלוסופים בחרו שיטת ההשלמה [פי' שכל חלקי המציאות אחד משלים לחבירו ובכללו הוא דבר אחד] והוא שבהכרח שהעולם הנמצא הוא היותר טוב שאפשר להמצא מצד החכמה, והיכולת, והרצון שלפי חכמתו הוא יודע ולפי רצונו הוא רוצה ולפי יכלתו הוא יכול, ולכן בודאי המציאו על אופן היותר שלם:

אמנם אם נשקיף על הפרטים. הלא נמצאים אישיים או גם מינים שידענו שהיה אפשר להמציא אותם ביותר טוב כמו הבהמה היתה יכולה להיות אדם, ובהכרח צריך לומר שכל המציאות מסודר באופן שכל אחד משלים את הכלל כולו, ואחר שמציאות החי לצורך האדם, היה בהכרח שימצא על אופן שהוא [לא כן אם נאמר שמציאות החי הוא לתכלית בפ"ע]. וכן אם נאמר חומר הארץ היה יכול להיות זך החומר הגלגלים נשיב אז לא היה חומר ארצי, אשר זה מוכרח לצורך שלמות הכלל, אבל הכלל כולו בקישור חלקיו קצתם בקצתם הוא היותר שלם וטוב שאפשר, ועז"א וירא אלהים את כל אשר עשה היינו כל המציאות בכלל, והנה טוב מאד, ותכלית העולם התחתון שישלים את עצמו ממדרגה למדרגה. ולכן הלכו המדרגות בהשלמה עד האדם, והאדם ניתן בו הכח לעלות בסולם עד תכלית ההשלמה האפשרית, ובהכרח הוצרך לחסר השלמתו מתחלת בריאתו כדי שיפעלנו אחר כך מעצמו, וע"ז אמר ותחסרהו מעט מאלהים כי ע"י זה כבוד והדר תעטרהו במה שישלים את עצמו:

והנה כמו שבהוצאת האדם דבר מכח אל הפועל צריךהשכלה, וחפץ**, השכלה, איך להוציא החפץ לפעולתו, והנה כח ההשכלה והעיוני הוא בלתי מוגבל, כי יחשוב כל צדדי האפשר והוא משיג בשכלו יותר ממה שיכול להוציא מכח אל הפועל, והחפץ הוא מוגבל רק על מה שביכלתו, כן אצל ה', ההשכלה וחכמתו שהוא עצמותו אשר בו היה העולם גנוז והעולם הוא דפוס אליו בו נכללו כל צדדי האפשר, אבל החפץ להוציא בעת הבריאה הגביל רק על העולם הנמצא עד שהעולם הנמצא ע"י רצונו, הוא כאין נגד חכמתו הבלתי מוגבלת [והם שני הענינים שאומר במדרש הנ"ל אינו בונה מדעת עצמו אלא מדעת אומן הוא הרצון ושכל המעשי, והאומן דפתראות ופנקסאות יש לו הוא השכל העיוני, רק אצל ה' החכמה והרצון מתאחדים בו באחדות מיוחד שהוא עצמותו הוא היודע והוא הרוצה, ועז"א כך היה הקב"ה מביט בתורה הוא החכמה וברא את העולם ע"י רצונו] ואחר שהשכלתו נבדלת מבני אדם במה שזה עצמו הפועל. לכן העולמות האחרים האפשריים אשר בחכמתו יחשבו נמצאים בערכו רק שלא רצה להוציאם. עז"אהיה בונה עולמותמצד החכמה*ומחריבן מצד הרצון כי אמר יתהון לא הניין לי:

והנה נמצא במעשה בראשית שבכל פרט ופרט אמר וירא אלהים כי טוב, ואחרי בריאת האדם נאמר וירא אלהים את כל אשר עשה והנה טוב מאד, כי כל אחד מחלקי הנמצאים אשר מציאותם היא רק בעבור השלמת הגוף הבא אחרון לא היה עדיין טוב מאד רק טוב כי היה יכול להיות טוב יותר, למשל הצומח היה יכול להיות חי והחי היה יכול להיות מדבר, רק היה טוב מצד עצמו, שלפי מה שהוא צומח נברא על צד היותר שלם שאפשר במה שהוא צומח. אבל אחרי שברא תכלית המציאות שהוא האדם אזי שב כל המציאות בכל חלקיו להיות טוב מאד, כי גם הצומח והחי הם טוב מאד עתה בערך מה שהם אמצעים אל האדם שהוא התכלית שזה שלמותם היותר טוב שאפשר:

אמנם בהתכלית עצמו שהוא האדם צריך לבקש עתה שיהיה היותר שלם במציאותו לא לבד בערך עצמו רק בערך המציאות כולו, כי לא יסתפק לנו אם נברר שהאדם הוא היותר טוב לפי מה שהוא אדם, רק צריך לברר שלא ימצא אופן שיוכל לבראתו בצד היותר טוב. והנה אחרי כי זה הוא לזרה בעיני המתפלספים כי ראינו דברים רבים שהם טובים מהאדם כמו המלאכים שהם נפרדים או גם השמים שחומרם לפי דעת הקדמונים גשם חמישי, ותפול עתה השאלה מדוע לא ברא את האדם שיהיה מלאך, וכן מדוע בראו עם חסרונותיו הטבעיים והמוסריים, במה שהוא עלול לתאות וצרכים וחלאים וההפסד כרוך בעקבו. והנה הפלוסופים ימאנו בזה שהאדם תכלית הבריאה. ולפי דעתם אין קושיא כי נאמר לפי זה שהארץ בכללה הוא ג"כ רק אמצעי אל תכלית האמיתי של הבריאה הנעלם מאתנו, ולפי מה שהוא אמצעית אל התכלית הזה הנעלם, היה בהכרח שתהיה כמו שהיא מורכבת מד' יסודות עולם ההויה וההפסד, ובכל זה לא יקשה על האדם מדוע לא נברא טוב יותר ממה שהוא, כי לפי טבע הארץ א"א שימצא עליה בריאה נכבדת יותר מהאדם הזה, כמו שבאר הרמב"ם בחלק ג'. וכמו שבארתי דעה זו ברחבה בבאורי לס' איוב. אולם לפ"ד התורה אשר סדרה את האדם תכלית אל כלל הבריאה לא יתכן ישוב זה:

והנה אם נתחיל לחקור שהאדם היה יותר שלם אם היה חומר כגשם חמישי לא מורכב מד' יסודות אשר הם סבת פרודם והפרדו, אז נאמר הלא אם היה נברא כך עדן לא היה שלם בתכלית כי טוב יותר אם היה שכל מופשט מחומר כמו המלאך, וכן אם נניח שיהיה מלאך, הלא גם במלאכיו ישים תחלה, וגם הם אינם שלמים בתכלית, ולפי זה אחר שהשלם בתכלית השלימות הוא רק האלהי ית' לא נבוא לתכלית השלימות רק אם נאמר שיברא באופן שיהיה שלם כמו האל ית'. וכבר נתבאר שאי אפשר שיברא האל כמוהו, כי זה מן הנמנעות אשר נוכל לומר שאין יכולת לאל עליהם כמ"ש במו"נ. אמנם נאמר שיברא במדרגה פחותה מן ה', וע"ז נשיב שבאמת נברא האדם במציאות הזה, כי האדם העיקרי אינו זה הגוף האוכל והשותה והנחלה והמת אשר אנו רואים רק האדם הפנימי השוכן בתוכו, המשכיל והיודע והמבין והשלם והמנהיג אותו, והוא האדם האמיתי כמו שאמר אפלטון, לא להמתפעל תקרא אדם אך להפועל, לא להעבד השומע להמצוה רק המושל אשר בתוכו המנהיג ומצוה, והאדם הפנימי הזה כפי קבלתנו, הוא הלק אלוה ממעל, והוא הבריאה היותר שלמה אשר ביכולת האל לבראה, כי השלם בתכלית אחר האלהי ית' הוא נשמת האדם, אבל אחר שיבדלו בהכרח, מצד שזה נברא וזה בורא, מצד שזה כל וזה חלק, היה בחכמת האל שיתן אותה תוך הגויה למען בה תראה כחותיה ופעולותיה מזה הצד שהיא דומה לאלוה ית', כי אחר שכל הנבראים אשר ברא ה' כולם יש להם חק וסדר ונמוס קבוע לעד לעולם, כולם רק מתפעלים לא פועלים כי הפעולה הנראית מהם הוא טבעיית מוכרחת, עד שהם כגרזן ביד החוצב בם, ורק נשמת האדם היא לבדה חפשית בכל מעשיה עד כי יכולת בידה לשנות החק הקבוע הטבעי המוכרח לא הטבע המוטבע בו לבד, רק כי גם תוציא פעולותיה אל כל צאצאי תבל ע"י מעשיה הרעים והטובים אשר לפיהם ישתנו כל סדרי בראשית אם לטוב אם לרע. אם לחסד או לשבט: