(בספרי) האזינו השמים ואדברה. משל למלך שמסר את בנו לפדגוג להיות יושב ומשמרו, אמר אותו הבן קסבור אבא שהועיל כלום שמסרני לפדגוג עכשיו הריני משמרו כדי שיאכל וישתה ויישן ואלך אני ואעשה רצוני וצרכי. אמר לו אביו אף אני לא מסרתיך לפדגוג כדי שלא יהיה מזיז ממך, כך אמר להם משה לישראל שמא אתם סבורים לברוח מעל כנפי השכינה או לזוז מעל הארץ ולא עוד אלא שהשמים כותבים שנאמר (איוב כ) יגלו שמים עונו, ומנין שאף הארץ מודעת שנאמר (שם) וארץ מתקוממה לו, ר"ל כי ה' מסר ההנהגה להטבע ומשטרי השמים, אמנם אצל ישראל ערך את הטבע ועניניה שיתקשרו החבלים דקים בלתי משוערים עם מעשי בני ישראל הבחיריים, עד שאם ייטיבו מעשיהם ויתעלו מן הטבע אל עבודת ה' תיטיב הטבע הנהגתה, ואם ימוטו רגליהם מעבודת ה' וידבקו בעבודת צבא השמים ועבודת האדמה, תהפך להם לאכזר, וזה לא יובן בראיה המוחשית שסוברים שעולם כמנהגו כי זה השגחה באמצעות הטבע, כמלך שמסר את בנו לפדגוג שנדמה להבן שנסתלקה השגחת המלך והפדגוג יעשה כפי טבעו המורגל, ואם יתן לו לאכול ולשתות אז ימלא רצונו. ובאמת הפדגוג אינו נמשך אחר טבעו רק אחר רצון המלך, כן ישראל סוברים שה' מסר אותם לפדגוג שהוא הטבע והמערכה המנהיגם הנהגה עורית, ודי בשיתנה לה לאכול ולשתות ורק כשימלאו רצון הטבע ודרכיו עם דרכי המערכה לעפות כוונים למלכת השמים והסך לה, וגם לשמור דרכי הטבע בארץ לחרוש ולזרוע ולהכין הסבות הטבעיות שאז יוכרחו מסובביהן, והודיע ה' כי טעו בזה, כי הפדגוג אינו מזיז ממך יערוך לפי מעשיהם הבחיריים כפי המשכו או מריו בעבודת ה'. וזה שאמר שמא אתם סבורים לברוח מתחת כנפי השכינה, ר"ל אל כנפי המערכות, וז"ש ולא עוד אלא השמים כותבים,ר"ל כי על מספר הכוכבים יגולו כספר השמים לראות בם כתב המעשים הבחיריים. ועפ"ז מונהג המערכת ולא עוד אלא שגם הארץ מתקוממה לו ונדונת כפי מעשיו כמ"ש בדור המבול שזרעו חטים וצמחו זונין. והבן. ונשוב ונבאר, מדוע ייחד מין האדם בהשגחה הפרטית הזאת מכל יתר הברואים, והנה יושקפי בזה כמה חקירות, א) מ"ש (אבות פ"ה) בעשרה מאמרות נברא העולם וכו', והענין כי כאשר נביט בפרטות הבריאה, הנה כולה מורכבת מרבבות חלקים, פעולות, וכחות, וגדרים שונים, וכבר נלאו הפלוסופים בעיונם לאמר מי הכח הקושר כל הנמצאות בכל פרטי הרכבותיו ורכויו ומי החבל והחוט החורז כל המרגליות האלה המפוזרות והמקבץ נדחיהם עד שיעלו בהסכמה אחת ויעמדו כאיש אחד חברים, אנחנו ידענו זה כי הכח המאחד כלמו הוא האל המיוחד והשגחתו המתפשטת בכל עברי הבריאה מקצה, ואם יסתלק החוט ההשגחיי רגע יתפוצצו חלוקי האבנים כאבני גיר מנופצות ותתפוצץ הבריאה. אך מי יוריד החוט הזה משמים ארץ, והלא על השמים כבודו, נשיב הוא האדם אשר הוא החבל האחוז ראשו בשמים מצד נפשו וסופו בארץ ומאחד כלמו ובו יתקשר הקושר כל היקום לפיהו יעלה ולפיהו יחנה כפי אם ייטיב או ירע מעשיו. וא"כ הצדיקים מקיימים העולם שנברא בעשרה מאמרות ופרטיו שונים וממשיכים החבל למטה שעליו יוחרזו המרגליות האלה, והרשעים יסלקו החבל הזה, ובעת ירתק חבל הכסף יפלו המרגליות ותהרס הבריאה, יען שנבראת בעשרה מאמרות, ותתפוצץ לחלקיו ונתחיו. וע"כ הודיעה התורה איכות פרטי ומאמרות החלוקות והימים החולקים שכל נברא כל פרט ופרט למען נדע שכל הבריאה מחולקת לכחות ולראשים שונים ולימים שונים ונצרך חוט המאחד והחוט הזה לא יחרוז רק ע"י החוט הנמצא בסוף הבריאה שהוא האדם, ובעת חטא האדם בדור המבול ונסתלק חוט המאחד נפזרה הבריאה בכללה ונתפוצצו חלקיה.

הענין השני, יען ששני קצות הבריאה שהם השמים והארץ מפורדים בענינם זה רוחני וקיים עליוני, וזה גשמי אובד ושפל. ומי לא יטעה כי שני יוצרים בראו אלה, וע"כ ה' הרכיב בריאה משניהם שהוא האדם המורכב משניהם והניח בו חותמו לאמר כל אשר תראו בשמים ובארץ מעשי ידי יוצר אחד הנמו, וכמ"ש (ישעיה מב ה) כה אמר האל ה' בורא השמים ונוטיהם, רקע הארץ וצאצאיה, ואם תשאל מי הגיד לך שאל אחד בוראם, משיב והראיה כי הוא נותן נשמה לעם עליה, הרי כי יזדווגו שני הקצוות האלה יחד. וע"פ זה יתבאר מה שהשיב ה' למשה ששאל בשעה שכתב נעשה אדם מה אתה נותן פתחון פה למינים, והשיבו כתוב וכל הרוצה לטעות יבוא ויטעה ר"ל כי מה שנאמר נעשה הוא משום דבבריאתו שתף שני קצות הבריאה וע"כ השיב למשה הלא כל עיקר בריאת האדם בזה האופן מפני טעות המינים, א"כ כל הרוצה לשעות בל"ז יבוא ויטעה. ועיין באורי לס' בחינת עולם בפרט זה. בארתי שם, כי חכמת הבורא בבריאת האדם יוכר בפני אופנים, מצד הנפש תגדל מעלת הפעולה ומצד הגוף ירבה מעלת הפועל, ובזה בארתי בסליחות הנשמה לך והגוף פעלך, ובזה נצטרף באדם שמים וארץ שבשמים מעלת הפעולה ובארץ חכמת הפועל. כל מעשה בראשית נטבעו בהרכבת האדם, העליונים בנפשו והתחתונים בגופו וע"כ נקרא עולם קטן לעומת העולם הגדול ודומה כאומן שרוצה לבנות ארמון גדול וציירו תחלה על הנייר וספר, כן בנשמת האדם וגופו צייר כל הבריאה וז"ש (תהלים קלט) אודך על כי נוראות נפליתי על הגוף אמר נפלאים מעשיך כי בו יוכר חכמת הפועל, ועל הנפש אמר ונפלאת נפשי היודעת מאד שבה תגדל מעלת הפעולה בעצמה:

והנה מה שנעשה מיום ראשון ואילך נוכל לברר קשר סיבותיו ומסובביו כי נעשו בזמן ובמקום ובדברים הנמשכים בדרך הסיבות הנמצאים אצלנו, אמנם מה שנעשה ביום א' שהיה יש מאין כמו שהאין הקודם נעלם מהשגתנו כן קשר היש עם האין, כי בריאת העצם מהמקום הפנוי הוא ענין נעלה משכל האדם ובכ"ז לפי האמת הוא יש מיש או אין מיש (עיין בבאורו על התורה בסדר בראשית ותבין ותר) וכן הוצאת האור, הנה האור המוחש נשתלש מאור השכלי ואצל הא"ס יהיה האור השכלי סבה לראות האור המוחש, שהוא ישיג המוחשים ע"י שישכילם, כמ"ש בישעיה (כט טו) מי רואנו ומי יודענו הפככם אם כחמר היוצר יחשב, אבל אחר שיצר האור המוחש יש אצל בני אדם בהפך שעל ידי שיראו המוחשים על ידי האור המוחש ישכילו אותם באור השכלי, ובכ"ז נשאר קשר בין שני האורות האלה שמיד שיתעורר האור המוחש יעורר האור הנעלם בנפש להשכיל את אשר ראה במוחשו וזה אות כי נשתלשלו זה מזה, ובעבור זה נשאר היחוס והקשר ביניהם רק שאצל השכלים שוכני בתי חומר נתהפך הענין כחומר חותם, והנה האור הראשון השכלי שבו יראו הנפשות המופשטות מן החומר אין בו חשך ולא שינוי ואינו תלוי בזמן ובמקום, כי ישיגו השגה פשוטה מפולשת ודולגת על כל הזמנים ועל כל המקומות וע"ז אמרו אור שברא הקב"ה ביום הראשון היה צופה ומביט בו מסוף העולם ועד סופו, לא כן האור המוחש שיעדר ויבוא החושך תחתיו, כי כמו שלא תהיה הויה מהויה אלא על ידי העדר כן לא נשתלשל אור המוחש מאור השכלי רק על ידי העדר והוא סילוק האור לגמרי, ובחזרתו בא בצמצום והתלבשות עד שנעשה אור עב ועכור נגד הראשון וטבע העדר נשאר בו, כמו שהאור הזה מן מקורו הנעלם עד שנתהוה אור מוחש כמו שהוא עבר שלש מסכים ומחיצות שהוא, אור האצילות, והבריאה, והיצירה, שבכל אלה עדיין הוא אור שכלי רחוק מן האור שלנו עד מן אור השכלים הנבדלים נשתלשל אור שלנו המוחש, כן היה האור שלשה ימים בלא נרתק עד שנעשה נו נרתק ביום הרביעי במה שנתלבש במאורות. ובזה נסדרו בו המדרגות ונראו בג' ימים בפועל להיות אור א', ג' מדרגות שעבר תיכף בעת שנתהוה: