(במדרש בראשית פ' י"א) רבי פנחס בשם רבי הושעיא אמר אף על גב דאת אמר כי בו שבת מכל מלאכתו ממלאכת עולמו שבת ולא שבת לא ממלאכת הרשעים ולא ממלאכת הצדיקים אלא פועל עם אלו ועם אלו מראה לאלו מעין דוגמא גטורין שלהן ולאלו מעין דוגמא גטורין שלהן. מנין שפורענותם של רשעים קרויה מלאכה שנאמר (ירמיה כ) פתח ה' את אוצרו ויוציא כלי זעמו כי מלאכה היא. ומנין ששכרן של צדיקים קרויה מלאכה שנאמר. (תהלים לא) מה רב טובך אשר צפנת ליראיך פעלת לחוסים בך נגד בני אדם. הפליסופים ישאלו בענין הנס. הלא הוא מורה חסרון ביכולת וחכמת הבורא הבלתי בעל תכלית בענין הבריאה כי למשל, הפושה מראה שעות כן יגדל חכמת הפועל כל עוד שלא יצטרך תיקון ותוקף ויתקיים ימים רבים כמו שהוא. ואם נאמר שהנהגה הקבועה אינה מספקת לקיום העולם שעל כן צריך לתקנו בכל עת על ידי נסים שמשדד הטבע. והלא יגדל כחו וחכמתו במה שנאמר שראה והשקיף על כל האפשריים אשר יעמדו בעתיד והכין חוקות הטבע באופן שיתקיים מבלי שיצטרך לתקנם. אמנם התשובה על זה מבואר כי זה מעיד על האדם שהוא חפשי בבחירתו. ואחר שברא בריה אחת אשר נתן לה החפשיות שתעשה כרצונה ובלתי נתלית בחוקות הטבע. והאדם החפשי הזה הוא פועל על כלל הבריאה לתיקון או להפסד. לרע או לטוב, עד שמצדו אין החוקים הקבועים מספיקים תמיד וצריך הבורא לתקן או להרוס לפי מעשה האדם. וזה ביאור המדרש כי בו שבת מכל מלאכתו ממלאכת עולמו שבת וכו'. כי ממלאכת עולמו שבת באמת כי חוקי הטבע מספיקים בהכרח ואין צריך שהבורא ישלימם ולא שבת לא ממלאכת הרשעים ולא ממלאכת הצדיקים. אבל על ידי מלאכת הרשעים והצדיקים שבחירתם בידם לא שבת אחר שצריך להראות לכל אחד דוגמת מעשיו. ומעשיו המה בחיריים ואין הטבע מספקת בחוק יה. כי מעשי האדם אינם נמשכים אחר חוקי הטבע. רק אחר האפשריות והבחירה ולכן קרוי מלאכה. והבן:

והנה כפי שבארנו שאלת הפלסופים על הנס שלכאורה הוא חסרון נגד החכמה העליונה ובאה התשובה שמפני האדם שהוא בעל בחירה וחוקיו אין הולכים לפי חוקי הטבע המוגדלים כנ"ל לפי זה מוכרח שהאדם הוא התכלית של העולם ולפיהו ישדד הטבע לפעמים ותכלית האדם שיכיר כבוד ה' הלא בהכרח שה' ערך וסדר את עולמו על אופן אשר יכירו וידעו מן הטבע בעצמו. סדרה, ומערכתה. כי הוא הבורא והמחדש ברצון מוחלט. כי אחר שתכלית הבריאה הוא האדם ותכלית האדם שיכיר את ה' בודאי ערכה באופן זה. ולפי זה סדר מעשה בראשית לפי התכלית האחרון שהוא הכרת ה' ויראתו, והוכן באופן שיושג התכלית הזה מתוך סדר הבריאה עצמה ומערכתה. והנה הפלסופים כולם בררו במופת שהעולם לא נפל במקרה מצד הרבוי. החכמה. והתכלית כמו שהאריך במורה נבוכים ובעקידת יצחק שער א'. אבל לא הספיקו להם ראיות אלו לברר גם כן שהחומר נברא מאתו ושהעולם מחודש כמ"ש הפלסופים במדרש (פ"א) פליסופוס אחד שאל את רבן גמליאל אמר ליה צייר גדול הוא אלהיכם אלא שמצא סממנים טובים שסייע אותו תהו ובהו. וחושך, ורוח, ומים, ותהומות, ר"ל החומר אינו מאתו. אבל המופת על זה הוא ממעשה יום א' וב', כי הבריאה מחולקת בין בעלי גוף ובלתי בעלי גופים [אונארגאניזירטען קערפער] ונבדלים במלאכתם כי בלתי בעלי גופים חק אחד טבעי יוצא לתכליות רבות ותועליות מתחלפות. כמו כח ההתפשטות אשר להאייר. לו חק אחד ומה רבו תועליותיו. לנשימת בעלי חיים. לעליית האדים, לרוח, לגדול הצמחים יניקת הבעלי חיים. הוצאת המעינות על ידי חכמת האידראלאסטיק וכדומה. וכן הכובד המשותף לכל הגשמים בו בררו כל תהלוכת הכדורים הגדולי' השמשיות הרבות וכוכביהם כמו שבררו החכמים (נעפטאן קעמפלער). אבל בבעלי הגופים היה בהיפך כי להצאות גוף אחד השתתפו חוקים רבים מיוחדים. למשל לגוף הבע"ח. כח הראות בנוי על חוקים רבים נבדלים שבירת האור התלכדו וכדומה. כחהשמע על חוקים אחרים וכן כל הכחות. והנה אם ממעשה יום ג' עד יזם ו' מבואר במופת כי לא נתהוו הדברים האלה במקרה וכי מיחוש קטן אחד יתבאר להמעיין בחכמת הטבע כמה חוקים מושכלים מופלאים צרורים בו התאחדו לתכלית אחד כולל העמדת הגוף ההוא הקטן על שלימותו. ידענו כי לא התהוה במקרה. אבל בזה יטעון עוד הכופר כי זה אין מעיד רק שיש מסדר בינה מעריך החומרים. לא על שיש בורא יש מאין את החומר בעצמו, אבל ממעשה יום א' וב' בו ברא הבלתי בעלי גופים שבהם היה בהיפך שהחק האחד אשר הושם בטבע החומר הפשוט יועיל לתכליות רבות. מתחלפות ותועליות עצומות אין חקר עד שאנו רואים כי גם החומר וחוקיו וגבוליו וסדריו ומכונותיו יש בו חכמה עצומה ותכליות רבות. אם כן זה מופת בעצמו שה' ברא גם החומר יש מאין, והבן. וז"ש במדרש לה' הארץ ומלואה, יש שהספינה שלו ואין הפרקמטיא שלו וכו'. אבל הקב"ה הספינה. שלו ופרקמטיא שלו ר"להחומרים והפעולות הכל ברא יש מאין. והנה כבר בארתי המדרש משל לפועלים. שהיו שואלים זה לזה מה שכרם וכו', כי יום האחרון שנברא האדם בו התקבצו כל הכחות והחוקים והסדרים בין הרצוף בטבע החומר בעצמו. כי הגוף המורכב מורכב מן ההתפשטות וכח הכבד. למשל איר האלאציטעט של האויר הוא נמצא גם כן בקרבו וחוץ מזה התקבצו בו כמו שיתקבצו כל הניצוצות: בנקודת השריפה כל כחות המורכבים השמורים, לתכלית אחד כולל שהוא העמדת גוף האדם על שלמותו. ומצד זה האדם הוא דמות החכמה העליונה. כי בו מתראה כל בנין העולם וכל מכונותיו. אולם זה מצד גופו לבדו שמצד זה הוא עדיין מוגבל טבעי לא ישנה את תפקידו וטבעו. וזה הוא הבורלין (פי' קורה) המושלכת שראה המלך בצאתו מפתח פלטרין שלו (הנזכר במדרש פ"ח) הוא הגולם כמ"ש (שם) אדם הראשון גולם בראו והיה מוטל מסוף העולם ועד סופו. כי התקבצו בו כל כחות העולם מראש ועד סוף וזה המשל שיש שאמרו לעשות ממנו דימסות ויש שאמרו לעשות פרובוטאות שיהיה מלאך או גלגל. וה' אמר שיעשה ממנו אנדרטא על ידי הנפש החפשיית שלא נמצא דוגמתה בהעולם רק מה' יצאה. ועליו אמר מי מעכב שהנפש אשר באדם היא תמשול ותנהיג את כל הבריאה בחפשיותה. לפי זה האדם הוא דמות הכבוד העליון. מצד גופו כולל כל העולמות בכלל. ומצד נפשו הוא חפשי ובחיריי כמו שה' ברא הכל בחפשיותו מבלי הכרח ולא יפעל. חוק מכריחו לזה. עד שהאדם התיצב והתהפך כחומר חותם כי ה' בלתי ב"ת מצד עצמו ובעל תכלית מצד העולם כנ"ל והאדם בעל תכלית מצד גופו ובלתי בעל תכלית עת יפנה למעלה אל שרשו. [וזה דרוש בפני עצמו איך ישכיל האדם את עצמו בב"ת בהכרח] באופן כי השאלה אשר שאלו בשטח ההשלטה אחרי שהבריאה אשר ברא ה' הוא בהכרח הבריאה היותר שלימה. ובהכרח האדם הוא היותר שלם אחרי בוראו כנ"ל מיושבת כי מצד נפשו הוא דומה לבוראו חפשי בב"ת כמוהו כי הוא חלק אלוה ממעל. אבל כמו שה' ברא המרכבה הגדולה שהוא העולם בכללו אשר ינהיגה ויסדרה כמ"ש במדרש משל לרוכב על סוס, הסוס טפל לרוכב ואין הרוכב טפל להסוס ר"ל שהמלך היושב בעגלה הגם כי נדמה שהעגלה מנהגת אותו. אבל באמת הוא בהיפוך כי הוא המנהיג. על פי צוויו ופקידתו והוא המרכבה הגדולה שהרוכב מנהיג את המרכבה וקושרה ומסדרה ומושכה. כן נתן אל האדם המרכבה הקטנה. הוא גופו הכולל גם כן כל המרכבה וכל בנין העולם בכללו. וכמו כן הגם שנדמה שהגוף מנהיג את הנפש מצד היקום שהוא מתקומם אליו. באמת הוא בהיפך כי אין הנפש ביקום רק היא מנהגת אותו על פי חפשיותה שעל פי זה מושלת עליו ורוכבת ומנהגת אותו. כדוגמת שה' רוכב ומנהיג את העולם ואינו מתקומם במקום וז"ש במדרש (פ"ח) בשעה שברא הקב"ה את אדם הראשון טעו מלאכי השרת ובקשו לומר לפניו קדוש. משל למלך ואפרכוס שהיו יושבין בקרונין והיו בני המדינה מבקשים לאמר למלך היימן ולא ידעו איזה הוא. מה עשה המלך דחפו והוציא אותו חוץן לקרונין וידעו הכל שהוא אפרכוס. כך בשעה שברא הקב"ה את אדם הראשון טעו מלאכי השרת ובקשו לומר לפניו קדוש מה עשה הקב"ה הפיל עליו תרדמה וידעו הכל שהוא אדם. המלך והאדם יושבים בקרונין. ר"ל מנהיג המרכבה הגדולה שהוא העולם בכללו בכח בלתי בעל תכלית על פי חוקיו הבחיריים. והאדם כנגדו מנהיג המרכבה הקטנה שהוא גופו הכולל כל בנין העולם וכל הטבעיים הנמצאים בפשוטים ובמורכבים כי הכל כלול בו. והוא מנהיג אותו נגד טבעו נגד החוקים המוגבלים על פי חק אחר תבוניי שהוא החק של התבונה המעשית אשר הטבע כולו נמשך אחריה. ובתוך כך נדמה שהוא עומד לעצמו בלתי נתון תחת שום חק טבעי. רק על ידי שהטיל עליו תרדמה שעל ידו יתראה כי בדברים המוכרחים לפי הטבע אי אפשר לו לדחות אותם מעליו על ידי האפשריות שלו. ראו כי אינו קדוש בהחלט. כי הקדושה בהחלט הוא אם אין דבר טבעי עומד לנגדו כמ"ש במק"א. והנה ה' יסד במרכבה שלו חוקים מוגבלים שהם חוקי הטבע היוצאים מאת רצונו. הבלתי ב"ת וגוף האדם ניתן גם כן תחת חוקים האלה באופן שלפי הטבע תמשוך המרכבה הקטנה אחרי הגדולה וחוקותיה. אבל נשמת האדם י"ל חוקים אחרים תבוניים אשר תמשוך את מרכבתה על פיהם נגד המרכבה הגדולה וסוסיה הולכים לרוח אחר מתנגד אל סוסי הגדולה. ובכל זאת אחרי כי החוקים התבוניים של הנפש שרשם במקור התבונה. הם נמשכים אחר רצון ה' כי כן רצה שהעגלה הקטנה תסוב פניה נגד הגדולה אחר. אל אשר יהיה רוח התבונה אשר נתן לה למנהיג מאת ה' ללכת. ואז היא תשגיב בכח להמשיך גם המרכבה הגדולה אשר היא קשורה בה לרגלה. ותעשה נפלאות כנגד הטבע. והנה כל אפרו של אדם צבר הקב"ה מכל האדמה. ר"ל מכל כחות מעשה בראשית שקדמו אליו שלא הוסיף בו דבר רק קיבוץ הפרטים המפוזרים שכל הניצוצות התקבצו במרכזו. אמנם מאין לקח כח החפשיות לפעול על פי החק התבוני אשר תיסד הבחירה לעצמו להיות חק כולל כידוע בחכמת המדות. דוגמתו לא נמצא בכל ששת ימי בראשית רק בהתחלה שלהם אשר באה מאת הבורא. שברא הכל ברצון פשוט וחוקי הטבע אשר יסד. יצאו ממקור תבונתו ורצונו החפשית. באופן שנתן חוקים לעצמו שיהי' חק כולל לכל הבריאה. ומזה האציל כח זה אל האדם שתתן הנפש חק כולל לעצמו נבדל מן הטבע ותרצה שיהי' חק כולל אל הטבע בכללה בלתי נתלה מן הטבע כלל באופן שניכר בכח זה החפשי שהאדם מעולם העליון ואצילות גבוה מכל הבריאה אשר נברא בששת ימי המעשה ועל זה אמר במדרש שנשמותיהן של צדיקים קדמו לכל מעשה בראשית. אולם יש בזה חלוקה. שמצד שהאצילו ה' בצלמו. נתן בו כח האפשריות והתשוקה לזה שהתבונה תגביל חק הכולל לעצמה שהוא יסוד לכל פעולות בלתי נתלה מן הטבע כלל וכלל וכאילו הוא לא לבד עולם בפני עצמו בלתי נתלה משום דבר טבעי. אבל כי הוא המחוקק חוקי הטבע בכללה שפעולתו תתהוה חק כולל לכל הטבע. אונס מצד שבאמת הוא נברא ניתן לו כח מתנגד אל התשוקה הזאת הוא הטבע החיצונית והפנימית אשר תמשיכהו אל חוקים תנאים לא מוחלטים. חוקים בלתי מיוסדים בו בעצמו רק חוצה לו ככל נמצאי מ"ב שאינם תכליות לעצמם רק לדבר אחר. ומצד זה באה התורה הקדושה אשר הסבה כל המצות שיעשם לשם ה' באופן שהחוקים שיתן לעצמו יהיו חוקי ה' ומצותיו. והוא מצד אחד בלתי חפשי כי פעולותיו מוגבלי' מפני דבר ה' וחוקיו עד שהצווי הוא תנאית. אבל מצד אחר הצווים הם החלטים כי אחר שבאים ממקור החיים אשר הוא הכולל הכל ונפשו היא קשורה בו. הוא נמשך אחר חוקי נפשו שהיא חלק אלוה ממעל. והבן:

(עיין בפי' הגאון על התורה בראשית פסוק א' בתורה אור שביאר שם ענין הצמצום בארוכה והדברים הנאמרים בזה המה נוספים על הנאמר שם).

איך ענין הצמצום שבצורך הבריאה בהכרח השכיל את עצמו בדרך מוגבל והוא ענין הלבוש שהמתלבש מצד עצמו א"א שיושג כי הוא בלתי ב"ח, אבל על ידי שהשכיל בחכמתו ענין מוגבל והוציאו לפועל שהוא הצמצום אשר הוציא מעצמותו לחוץ ע"י כן נוכל להשיגו מזה הצד המוגבל ע"ד וראית את אחורי, ואמר שם הנה מקום אתי, אחורי הוא הצד שבו פונה אל המציאות, שמזה הצד צמצם את עצמו והוא אפשרי ההשגה, ופניו הוא הצד שבו פונה אל עצמו הבלתי בעל תכלית אי אפשר שיושג לשום נברא ונאצל כי כולם בעלי תכלית בהכרח מצד שהוא נברא לא בורא. אולם אחרי שהשלים כל המציאות שכולם הם דמות לבושו לא דמות עצמו, רציני שבכולם ובכלל המציאות מצויר דמותו מזה הצד שצמצם את עצמו בדרך מוגבל והוא דמות הלבוש לא דמות עצמו מצד שהוא בלתי בעל תכלית הנה רצה בחכמתו שימצא המציאות ג"כ דמות עצמו מזה הצד שהוא בלתי ב"ת לכן ברא את האדם אשר בכח נפשו לצייר את עצמו בדרך מופשט עד שיצייר א"ע עת יפשיט את עצמו מכל המציאות אשר חוצה, כעצם הבלתי ב"ת אשר שכלו מתפשט לבלתי גבול וכן כל כחותיו כי גם שכלו המעשי אין לו גבול מצד תשוקתו להתפשט לבלתי גבול. אמנם ימצא בעצמו ג"כ מחיצה המגבלת אותו, אם מצד גופו ואם מצד המוחשים שחוצה לו אשר ימצא בזה הגבלה כמבואר בפלסופיא, ומצד זה נמצא בו דמות הבורא שמצד עצמו הוא בלתי בעל תכלית במחשבה לבד, ומצד הפעולה הוא בעל תכלית לבד שקשרו באופן שלא יוכל להתפרד מן הצמצום ונפשו קשורה בגופו קשר חזק עד עת המות ששב אל הנצחית ומקורו העליון לדבק החלק אל הכל, וכן יושכל זאת מצד הבחירה והאפשריות אשר שם אל האדם, כי כל הדברים מוגבלים על ידי חוקים טבעים והם בעלי גבול והאדם מצד בחירתו הוא בלתי בעל גבול כי אין מעצור בעדו והוא דומה מצד זה לבוראו. אמנם גופו ותאותיו ישימו בעדו גבול שאם ימשך אחריהם הוא נמשך אחר כחות טבעים מוגבלים אבל אם נמשך אחר שכלו אין לו גבול כי הוא חפשי, ואז הוא דומה לבוראו. וזה שאמר (תהלים פב) אני אמרתי אלהים אתם וגו' ובגמרא (ע"ז) אכן חבלתם מעשיכם כאדם תמותון. ובזה יובן מ"ש (במדרש פ"ה) נעשה אדם, ר' לוי אמר משל למלך שהיה מטייל בפתח פלטין שלו וראה בלוריון אחת מושלכת אמר מה נעשה בה, מהן אמרו דומיסאות ומהן אמרו פרובוטאות, אמר המלך אנדרטין אני עושה מי מעכב, הוא ציור נפלא שהמלך העליון הוא מטייל בפתח פלטין שלו, הפלטין הוא המציאות בכללו שבו נסתר המלך הכבוד ובריאת האדם היה בעת שטייל בפתח הפלטין שהוא אחרית שדרך הפתח הזאת רצה לצאת מן הפלטין לגמר הבריאה וכן דרך שם נכנס אליו כי סוף המעשה קדם במחשבה, והאדם הוא הוא הבורלין, הגולם אשר בחכמתו נעשה ממנו האדם שיהיה אפשריות המעשה, והשאלה אל מלאכי השרת הם כחות הטבע הקבועים אשר כבר נבראו או הכחות המוגבלים האפשרים אשר בחכמתו, כאלו חקר אם יבראנו שיהיה מוטבע ג"כ ע"פ חוקים קבועים ככל בני המציאות ותולדותיהם. אמנם גמר בחכמתו לעשות ממנו אנדרטין דמות כבודו הנעלם מזה הצד שהוא בלתי בעל תכלית וחפץ במעשהו שעז"א נעשה אדם בצלמנו, ומצד העצה הזאת מבואר שלא עשאו ע"פ עצת מלאכי השרת שהוא ע""פ חוקים קבועים כי האדם חפשי ובלתי מוגבל הן בשכלו מצד עצמו הן במעשיו כנ"ל, ועל זה אמר מי מעכב כי בזה אין לו עיכוב ומונע כי עצמות האדם הוא החפשיות: