(בראשית ב יז) כי ביום אכלך וגו'. יבואר עד"ש שלא נאסר לו רק ליומו. ולערב היה מותר לאכול מעץ הדעת. כענין שני ערלה. ונ"ל שהיה כשני רבעי. כי האילנות נבראו ביום ג' והיה ע"ש יום ד' לבריאתם. ואם היה נחשב היום לשנה והיה נוהג בו דין רבעי כל פרי קודש הלולים למ"ד גפן היה. או למ"ד תאנה היה למ"ד נטע רבעי ועל זה אמר רק ביום אכלך ממנו. כשתאכל היום מות תמות. עוד יבואר כי מקצת הקדמונים אמרו שעץ הדעת היה ממית בטבעו כסם המות. ומקצת אמרו שרק ממצות ה' שאמר שימותו. ונ"מ כי הציוי הוא רק לאדם כמ"ש לא תאכל בלשון יחיד ואם הוא רק משום מצוה מותר לה לאכול שלא נצטוית. ואם הוא מצד שממית בטבע אסור גם לחוה. ועל זה אמר הקב"ה ביום אכלך ממנו מות תמות ר"ל ממנו מצד טבע האילן בעצמו תמית כי הוא ממית בטבעו. והנחש בא להוציא מלבה שאינו ממית בטבעו. רק שאסור לאכול מצד מצות הקב"ה ולא נצטוה רק לאדם. ועל זה אמר אף כי אמר אלהים לא תאכלו. שאין בו חשש רק מצד שאמר אלהים לא סכנת נפש. והראיה מצוה מכל עץ הגן. וכי תעלה על דעתך שהגן כולו הוא סם המות והשיבה האשה שלא כן הוא כי מפרי הגן נאכל רק מעץ הדעת אמר אלהים לא תאכלו ממנו. ממנו בעצמו שממית. ועל זה אמרה ולא תגעו בו כדרך סם המות שממית בנגיעה גם כן. פן תמותון מיתה טבעית. ואמרה פן על הנגיעה שבזה יש ספק אם ממית בנגיעה או רק יזיק. ויאמר הנחש לא מות תמותון מיתה טבעית. ועל זה כפל מות ר"ל מיתה טבעית לא תמותון שאדרבה העץ טוב בטבע. ותרא האשה כי טוב העץ בטבעו. למאכל ופי' רבותינו שדחפה עד שנגעה וראתה שאין מזיק ותקח מפריו ותאכל: