(במדבר יט יא) הנוגע במת וכו'. במסכת נדה פרק התינוקות (דף ע' ע"ב) אשתו של לוט מהו שתטמא. אמר להם מת מטמא ואין נציב מלח מטמא כו'. מתים דלעתיד לבוא צריכין הזאה ג' וז' כו' איכא דאמרי לכשיבוא משה עמהם עכ"ל הגמ' והוא תמוה. ונראה משום דאיתא בילקוט הנוגע במת טמא ואין מת עצמו טמא. ונראה להביא ראיה מזה. דאי' בפסחים פרק א"ד וישלחו מן המחנה כל צרוע וכל זב וכל טמא לנפש יאמרו מצורעים כו' ואיצטריך טמא מת דמותר במחנה לויה, דעל מחנה שכינה לא צריך דכתיב מזכר עד נקבה תשלחו אלא על היתר מחנה לויה, וק' ל"ל קרא ע"ז תיפוק ליה דכתיב ויקח משה את עצמות יוסף עמו, ומשה במחנה לויה היה, וש"מ דמת גופי' קיל מטמא מת דמת גופי' אינו טמא (ועיין בתוס' דסוטה מה דקאמר גמרא לא טמאי מת אלא אף מת) וק"ל. אבל י"ל דמכאן אין שום הוכחה משום דמת קודם מ"ת אינו מטמא כלל משא"כ אחר מ"ת, אבל ז"א דהא התוס' כתבו דבמגע ובמשא אף קודם מ"ת מטמא רק באהל אינו מטמא והדרא קושיא לדוכתה ל"ל קרא וכל טמא לנפש דמוכח מיוסף וש"מ דמת גופא טהור, והשתא מבואר הגמ' משום דהתם פי' דעיקר האיבעי' קאי דמצינו בקרא דכתיב וזרקתי עליכם מים טהורים, ולא ידענא אי מי חטאת או מים בעלמא, ולולא דאמר מת מטמא ואין נציב מלח מטמא לא היה שום ספק וה"א דודאי לא היה מקום למבעי מתים לע"ל אי בעי הזאה ג' וז' דע"כ וזרקתי עליכם מים פי' מי חטאת דמה"ת לומר דנוגע יהיה חמור ממת גופי', וא"ל א"כ לשתוק קרא מכל טמא לנפש ולילף מיוסף כנ"ל ז"א דהא קודם מתן תורה הוה ולכך אינו מטמא אף במגע ומשא אבל עתה דקאמר מת מטמא ואין נציב מלח מטמא, וק' תיפוק בלא נציב מלח משום דקודם מ"ת הוי וש"מ כסברת תוספות דבמגע ומשא מטמא א"כ ל"ל קרא דמותר במחנה לויה כנ"ל וש"מ דמת קיל מטמא מת ולזה לא ידענא במה יהיה ההזאה לעתיד אי במי חטאת אם במים טהורים. וא"ל פשיטא כיון דהם טהורים א"א להיות ההזאה במי חטאת דהא טהור שנפל עליו מי חטאת טמאוהו, ז"א דהא דטהור שנפלו עליו מי חטאת טומאתו יליף לה ר"ע ביומא מאמרתי אחכמה והיא רחוקה. וי"ל דקאי ע"מ שביקש קהלת לידע טעם של פרה ולא על טהור שנפלו עליו מי חטאת, ואין להקשות הא חוקה כתיב ואין בה שום טעם ז"א דהא משה רבינו ידע הטעם כמ"ש לך אני מגלה טעם פרה אך אם נאמר דמשה ג"כ לא ידע הטעם מוכרח דמה שאמר שלמה אחכמה והיא רחוקה כר"ע על טהור שנפל עליו מי חטאת טמאתו וע"ז אמר לכשיבוא משה עמהם שהוא ידע הטעם של פרה א"כ אמרתי אחכמה קאי על פרה וטהור שנפל עליו מי חטאת באמת טהור הוא ופי' וזרקתי מי חטאת ואי לא ידע הטעם דפרה וע"כ דאחכמה קאי על טהור שנפל עליו מי חטאת טמאתו ע"כ וזרקתי מים הם מים בעלמא ולא מי חטאת:

במדרש וידבר שלמה על הבהמה ועל החיה מ"ט בהמה צריכה שני סימנים ועוף ניתר בסימן אחד מפני שנבראו מן הרקק ועל הרמש מפני מה שמונה שרצים החובל בהם חייב וכו'. ונבאר דיש להוכיח דעוף בסימן א' משום דאי' בזבחים והובא ברש"י חולין כ"א ע"ב למה כתיב ומלק והקטיר הא כבר כתיב ומלק, אלא איצטריך שהראש יהיה בהקטרה בפני עצמו וגוף בפ"ע וממילא מזה מוכח דעוף די בסימן א' דאל"כ דצריך ב' סמנים ל"ל ומלק דהא בלאו קרא יהיה הראש בפ"ע והגוף בפ"ע דלעיל בסוגיא אמרו בני ר' חייא מוכח דמצות מליקה בתחלת השדרה ומפרקת ואח"כ סימנים. וזה נודע מסוגיא דשם כל המעכב בשחיטה מעכב במליקה א"כ אם בשחיטה צריך ב' סימנים גם במליקה צריך ב' סימנים וממילא כבר מובדל הראש והגוף כ"א בפ"ע אחר שנחתך המפרקת ושני הסימנים. ול"ל ומלק. אך י"ל לעולם שצריך פני סימנים ואיצטריך ומלק שלא יהיה מחובר גם בעור. ואי' בשבת (דף ק"ז) שמונה שרצים החובל בהם חייב בשבת דיש להם עור, מיתבי' בכנפיו בעולת העוף משתעי קרא להכשיר את העור, ואי ס"ד עור הוא היכא מרבי לי' קרא פרש"י להכשיר את העור שאינה טעונה הפשט כעולת בהמה, ומשני דאף שהוא עור רבי' קרא דא"צ הפשט א"כ מוכח דסגי בסימן א' דאל"כ ל"ל בכנפיו להכשיר העור דאי צריך להפשיט העור וגם בעי שחיטת ב' סימנים ומפרקת הוא מובדל בכולו. והשתא מובן דמרמש דרש שלמה ההכרח דלעוף די בסימן אחד משמונה שרצים והפוך בה ודוק היטב: