(דברים ז טז) ואכלת את כל העמים וגו'. לא תעבוד את אלהיהם וגו'. יל"פ עפמ"ש שראה שאין מקיימים ז' מצות עמד והתיר להם ממונם. וז"ש ואכלת את כל העמים כי ה' אלהיך נותן לך רק בשביל שהם לא קיימו ז' מצות לכן לא תעבוד את אלהיהם כי מוקש הוא לך ופשוט:

עוד יבואר מ"ש לא תחוס עינך כי שלש מדות בישראל ביישנים רחמנים גומלי חסדים אומר עם ז' אומות תתנהג בשלשתן להיפוך לעומת ג"ח שהוא להאכיל הרעבים ולהשקות צמאים וכן כיוצא בו אומר אדרבה ואכלת את כל העמים ולעומת רחמנים אומר לא תחוס עיניך עליהם ולעומת ביישנים דילפי רבותינו מפסוק למען תהיה יראתו על פניכם זו הבושה כי הבושה היא היראה שמתירא לעבור עבירה מפני שהקב"ה רואה במעשיו בל תירא יראה זו מפני אלהיהם לעבדם:

עוד יבואר עפמ"ש בחידושי פ' בלק בפסוק כלחוך השור את ירק השדה כי כמו שמזון הצומח הוא לחלוחית הדומם ומזון הבע"ח הוא הצומח ועי"כ הדומם מתעלה למדרגת מדבר כן ישראל בערכם לעומת הכנענים כערך המדבר לעומת בע"ח כמו שבאר החבר למלך אלכוזר בראיות עצומות ולכן מאכלם הוא הכנענים והוא לטובה להם שמתבררים למדרגת הישראלי והענין ארוך וז"ש ואכלת את כל העמים אשר ה' אלהיך נותן לך ר"ל שע"י שתאכל אותם ה' יתן אותם שיברר הרע שבהם ויגיעו לחלקך ולגורל המין הישראלי ויהיה לך ראיה ע"ז שהוא לטובתם כי הלא מגדר ישראל הם רחמנים ומהראוי כי יחם ויתחמץ לבבם באכלם את העמים לרחם עליהם כטבע נשמת הישראלי אבל עתה תראה שלא תחוס עינך עליהם כלל ולא יהיה לך ממילא שום רחמנות וזה ראיה כי מזלייהו חזי שאין זה השחתה רק תיקון אך לא תעבוד את אלהיהם כי אז אדרבה תקלקל אותך ואותם לא תתקן:

מספר חות יאיר (ברכות דף כ ע"ב) דרש רב עוירא זמנין א"ל משמיה דר' אמי וזמנין א"ל משמיה דר' אסי, אמרו מלאכי השרת לפני הקב"ה רבש"ע כתוב בתורתך אשר לא ישא פנים ולא יקח שחד והלא אתה נושא פנים לישראל שנאמר ישא ה' פניו אליך, אמר להם וכי לא אשא פנים לישראל שכתבתי בתורתי ואכלת ושבעת וברכת את ה' אלהיך והם מדקדקים על עצמם עד כזית ועד כביצה ע"ש. ויל"ד איך מגיע תמורת דקדוק זה שמברכים על כזית וכביצה שישנה ה' מדבריו וישא להם פנים. ומקודם נבוא לתרץ דברי בה"ג אשר תפסו עלייהו רש"י ותוס' והוא (שם מח ע"א) ינאי מלכא ומלכתא הוו כריכי ריפתא בהדדי ומדקטיל לרבנן לא הוי אינש לברוכי להון, א"ל לדביתהו הב לן גברא דמברך לן, אמרה ליה אישתבע לי דאי אייתי לך גברא דלא מצערית ליה, אישתבע לה. אייתיתיה לשמעון בן שטח אחוה אותביה בין דידיה לדידה. א"ל חזית כמה יקרא עבידנא לך. א"ל לאו את קא מוקרית אורייתא הוא דמוקרית לי דכתיב סלסלה ותרוממך, א"ל חזית דלא מקבל מרות, יהבו ליה כסא לברוכי, אמר היכי אברך ברוך שאכל ינאי וחבריו משלו, שתיא להאי כסא, יהבו ליה כסא אחרינא ובריך אמר ר' יוחנן שמעון בן שטח דעביד לגרמיה הוא דעביד דהכי אר"ח ב"א אר"י לעולם אינו מוציא את הרבים ידי חובתן עד שיאכל כזית דגן ופרש"י ואע"ג דכזית דרבנן וכו' מיהו כיון דמחויב מדרבנן מחויב בדבר קרינן ביה וכו'. ובה"ג כתב דאע"פ שאכל כזית אינו מוציא רק לחבירו שאכל ג"כ רק כזית וליתא שהרי אכלו ינאי וחבריו כדי שביעה. ואפ"ה משמע דאי אכל כזית היה מוציא ע"ש. והנה זה לי כשלש שנים אשר שדר לי חורפי הגאון מוהר"ם ז"ל אב"ד ד"ק פ"ב למנחה ספרו הנחמד בח"ה. ומצאתי זו ראיתי שעמד על מדוכה זו בחידושי לפ' ע"פ. ומיישב נמי לשון הירושלמי דאיתא שם אר"י חלוקין עליו חבריא עפ"י דברי התוספות שם (דף כ) מה שהקשו על פירש"י. ונשאתי ונתתי בדבריו במצות טעינה ופריקה ומחמת שכבר נדפס דבר זה בחידושיו אין מן הצורך לכפול הדבר וזיל קרי ביה בחבורו. והנה מה שנראה לי בסוגיא זו לישב דברי בה"ג הנ"ל אכתוב מקודם מה שתרצתי דברי רבינו יונה שכתב להדיא דנשים חייבות בביהמ"ז דרבנן, ובאמת הוא בעיא דלא איפשטא בגמרא שם (דף כא) ולא הל"ל רק ספק הוא וכמ"ש הרי"ף והרמב"ם. ונראה דהנה כתבו התוספות (דף מט ע"ב) ד"ה ר' מאיר סבר ואכלת זו אכילה ואכילה בכזית ואומר ר"י דהני קראי אסמכתא בעלמא נינהו. דמדאורייתא בעינן שביעה גמורה כדאמרינן בפ' מי שמתו. ואני לא אשא פנים לישראל. וכן אמרינן התם בן מברך לאביו ומוקי לה במאן דאכיל שיעורא דרבנן ופירש"י היינו כזית או כביצה. ועוד אי כזית וכביצה הוי דאורייתא איזה שיעור דרבנן וקיי"ל בכזית דלפי מה שמחליף ר' יוחנן קאמר ר' יהודה בכזית ור"מ ור"י הלכה כר"י, וגם לאביי דלא מחליף וכו', בהא הלכה כר"מ דהא קם ליה ר' יוחנן בשיטתיה לעיל דאינו מוציא הרבים עד שיאכל כזית. ומלבד שדבריהם מאד תמוהים. דמאי ראיה אייתו ממימרא דר' יוחנן דס"ל בכזית לאביי, ודלמא ר"י קם בשיטתיה דמהפך המשנה, ור"י סבר בכזית, ומש"ה פסק הלכה כר"י, משא"כ לאביי דאינו מהפך ודאי דהלכה כר"י בכביצה. אלא דקשה לי עוד שדבריהם סותרים למ"ש בדף מ"ח ד"ה עד שיאכל כזית וכו'. מחויב בדבר קרינן ביה אעפ"י שלא אכל כלל. וכזית דגן א"צ אלא שיוכל לומר שיאכלנו משלו ע"ש. א"כ אין כאן ראיה מדברי רבי יוחנן ג"כ דבכזית, דלעולם אימא לך רבי יוחנן נמי ס"ל בכביצה ומ"מ קאמר שפיר אינו מוציא את הרבים עד שיאכל כזית בכדי שיוכל לאמר שאכלנו משלו ומ"מ שפיר מוציא רבים אע"פ שלא אכל כלל מטעם דכ"י ערבים כמש"ל כמ"ש התוספות. ושמעתי מתלמידי שהרגיש הגאון בעפ"י בקושיא זו, ונראה דהמהרש"א הקשה שם בתוספות שכתבו דבעי כזית שיהיה יכול לומר שאכלנו משלו אכתי למה קאמר עד שיאכל כזית דגן הרי סגי בשתיה דשתיה בכלל אכילה ומצי למימר שפיר שאכלנו משלו ע"ש. ואמרתי לישב קושית מהרש"א עפ"י מה שראיתי בס' אמרי צרופה דבמצות דרבנן לא שייך ערבות כלל, וכן משמע במס' סוטה. א"כ י"ל דר' יוחנן מלתא דפסיקא נקיט אינו מוציא את הרבים בין שאכלו כדי שביעה בין שאכלו כזית או כביצה עד שיאכל כזית דגן, דממ"נ מוציא, למי שאכל כדי שביעה מוציא מצד ערבות ושאכלנו משלו מצי אמר דהרי אכיל כזית ולמי שאכל כזית או כביצה מוציא שהרי גם הוא אינו מחויב אלא מדרבנן ואתי דרבנן ומפיק דרבנן, אבל בשתיה לא מצי מפיק למי שאכל כזית, כיון דלא שייך ערבות בדרבנן הרי הוא אינו חייב כלל בבהמ"ז וחברו חייב מדרבנן, מ"ש פסק ר"י עד שיאכל כזית דגן, מעתה צדקו דברי התוס', דע"כ מוכח דר"י סבר בכזית, דאי ס"ל בכביצה, הדרא קושיא לדוכתה, אמאי קאמר עד שיאכל כזית הל"ל עד שישתה, וא"ל דר"י קמ"ל דמוציא חברו בכל ענין בין שאכל שיעור דאורייתא בין שאכל שיעור דרבנן. ז"א דאי אכיל חברו כביצה אינו יכול להוציאו בכזית שאכל הוא, שהרי חבירו חייב לברך מדרבנן והוא אינו חייב אפי' מדרבנן לברך על כזית. וכל זה ניחא אם פליגי ר"מ ור"י בשיעור כזית וכביצה מדרבנן, משא"כ אם נימא דבשיעור דאורייתא פליגי הוה הדרא קושיא לדוכתה, דהרי שפיר מוציא למי שאכל כביצה מצד ערבות דביצה דאורייתא. ומה מאד ניחא בזה המשך לשון התוספות דמקודם הציעו דבריהם דכזית וביצה דרבנן והני קראי אסמכתא בעלמא הם, ושוב אח"כ הוכיחו שפיר מדר"י דס"ל הלכה בכזית כדאמרן. רק לפ"ז קשה איך קאמר ר"י שמעון בן שטח לגרמיה הוא דעביד, והרי ינאי וחבריו אכלו כדי שביעה, א"כ שפיר הוציאו מצד ערבות, וגם היה יכול לומר שאכלנו משלו כיון דשתי ושתיה בכלל אכילה, אע"כ צ"ל דמ"מ לגרמיה עביד כיון שהוציא מלכא ומלכתא והיא אינה בכלל ערבות דנשים ליתנהו בכלל ערבות. אמנם לפ"ז קשה איך קאמר לגרמיה הוא דעבד דהכי אמר רחב"א אר"י לעולם אינו מוציא את הרבים ידי חובתן עד שיאכל כזית דגן משמע אלו היה שמעון בן שטח אכל כזית שפיר הוה מוציא. אכתי איך הוה מפיק מלכתא. אע"כ דפשיטא ליה להגמרא במסקנא דנשים בבהמ"ז דרבנן. ולעיל (כ' ע"ב) כשמדחה לתירוץ לגמרי אדחי. ומסיק דנשים אינן חייבות בבהמ"ז אלא דרבנן ושפיר אי הוה אכיל כזית הוה מוציא לינאי מצד ערבות ולמלכתא מצד אתי דרבנן ומפיק דרבנן, אבל אי ספק הוא בנשים לא מצי מפיק אותה אף אי הוה אכיל כזית דהרי דלמא איהי חייבת מדאורייתא. ומיושב היטב דברי רבינו יונה הנ"ל ועיין בזה וגם מצאתי טעם על הא דאמרינן כל ישראל ערבים זה לזה, והרי אין ערבות נקנה כ"א בקנין או בשעת מתן מעות. ותירץ הואיל וכ"א ערב גם עבור חבירו בהאי הנאה שגם חבירו ערב בעדו גמר ומקנה נפשו (כוונת המחבר בזה להוכיח דכמו שהנשים אינם בערבות על האנשים כן גם האנשים אינם ערבים על הנשים). והנה אחרי כתבי כל זאת שנים רבות נשלח לי מנחה מפראג חי' ברכות מרבאב"ד דשם אשר שלח לי בנו המדפיסו. וראיתי שהעלה בפשיטות כי היכא דנשים הם אינם בערבות עבור אנשים הכי נמי דאין אנשים בערבות עבור נשים ושמחתי. וכן נמי ראיתי שכ' דבמצות דרבנן לא שייך ערבות יעו"ש. מעתה נבוא לישב דברי בה"ג הנ"ל דהנה כתב המרדכי דמן התורה צריך לאכול ולשתות דשבעת זו שתיה, ואין האוכל לחוד מוציא למי שאכל ושתה. והבית יוסף השיג דדלמא אעפ"י דדרשינן ושבעת זו שתיה ודלמא או אכילה או שתיה אמר קרא. ונ"ל לסייע לדברי הב"י. דהנה מקשה המהרש"א על התוספות שכתבו לפי מאי דמהפך ר' יוחנן ור' מאיר סבר בכביצה ור' יהודה סבר בכזית והלכה כר"י נגד ר"מ. מאי פסקיה דאיפוך מתני' דברכות ודלמא איפוך מתני' דבשר קודש יע"ש. ובחבורי על מס' פסחים כתבתי ישוב נחמד ברי' מס' בדבור השני וגם במקומו יעו"ש. ומה שי"ל עוד בישוב קושיא זו דהנה הקשה הגאון בעפ"י איך דייקי התוס' דכזית וביצה שיעורא דרבנן הם וקראי אסמכתא הוי מדמוקי לעיל מתני' דבן מברך לאביו בשיעורא דרבנן וא"א כזית וביצה דאורייתא, איך משכחת לה שיעור דרבנן, אכתי למ"ד בכביצה י"ל דכביצה ה"ל מדאורייתא וכזית ה"ל שיעורא דרבנן. וי"ל דהברייתא בן מברך לאביו אתיא כמ"ד בכביצה והוי ליה שיעורא דרבנן כזית. ונ"ל דהנה התוס' על פירש"י דהאיבעיא אם נשים חייבות בבהמ"ז דאורייתא או דרבנן מצד דלא מצי אמרו על ארץ חמדה שנתת לנו מאחר שנשים לא נטלו חלק בארץ א"כ כהנים ולוים נמי תבעי. וכתב מ"ז הגאון אמתי מוהר"מ א"ש ז"ל בשו"ת פנים מאירות ח"א, דהרי משנה שלמה סוף מס' מעשר שני דכהנים ולוים אינם מתודים ר' יוסי אומר יש להם ערי מגרש. ושפיר מצי לומר על האדמה אשר נתת לנו וכו', א"כ איך תבעי כהנים ולוים שהרי יש להם ערי מגרש ע"ש. וקושית התוס' צ"ל דמבעי אליבא דת"ק דר"י כך צ"ל בכוונתם. אולם י"ל דהר"ן והרא"ש הקשו לפי מה דאמרינן דבכזית מוציא אחרים מצד ערבות, אע"ג שאינו חייב רק מדרבנן וחבירו אכל כדי שביעה כמ"ש התוס' (דף מ"ח) א"כ מאי קמבע"ל נשים בבהמ"ז דאורייתא או דרבנן. למאי נ"מ למיפק אחרינא יד"ח, והרי אע"ג שנשים אינם חייבות בבהמ"ז כ"א מדרבנן מ"מ הרי יוכלו להוציא אחרים שמחויבים מדאורייתא מצד ערבות. ותרצו דנשים אינם בכלל ערבות ומש"ה אינם יכולים להוציא אחרים ע"ש. ומקשים העולם א"כ מאי הקשו, התוספות תבעי כהנים ולוים והרי בכהנים ולוים אין נ"מ בבעיא זו שאע"ג שאינם מחויבים מה"ת מוציאין אחרים י"ח מצד ערבות. ואמרתי ע"פ משנה דמגילה (דף י"ב) הכל כשרים לקרות אח המגילה חוץ מחרש שוטה וקטן ור' יהודה מכשיר בקטן. וכתבו שם בתוס' דת"ק מיירי אפי' בקטן שהגיע לחינוך הוא וקריאת מגלה דרבנן והוי קטן זה תרי דרבנן ולא אתי תרי דרבנן ומפיק חד דרבנן. וכבר הבאתי לעיל דברי אמרי צרופה הנ"ל דבמצות דרבנן ליכא ערבות. א"כ מקשים התוספות שפיר תבעי כהנים ולוים ונ"מ אי אכלו אינהו שיעורא דרבנן וגם הגדול ישראל אכל שיעורא דרבנן דאי אמרת כהנים ולוים פטורים מן התורה מבהמ"ז ה"ל תרי דרבנן ולא יוכלו להוציא גדול שאכל שיעורא דרבנן דלא אתי תרי דרבנן ומפיק חד דרבנן, ומשום ערבות ליכא כיון דבמצות דרבנן ל"ש ערבות. הרי עיקר קושית התוס' אזדא אליבא דת"ק דר"י דס"ל לא אתי תרי דרבנן ומפיק חד דרבנן דלר"י שפיר מוציא תרי דרבנן חד דרבנן דר"י מכשיר בקטן במגילה ות"ק דר' יהודא שם הוא ר' יוסי כמבואר שם. א"צ צדקו דברי מ"ז הגאון ז"ל כיון דקושיח התוספות הוא רק אליבא דר' יוסי ושמעינן ליה לר' יוסי דכהנים ולוים איתנהו בחלוקת הארץ הואיל ויש להם ערי מגרש. וממ"נ מיושב קושית התוס' דבין לר"י ובין לר' יוסי לא שייך למבעי בכהנים ולוים. ובזה מתורץ קושית הפ"י דלכאורה יל"ד למה להש"ס לדחוקי דמיירי שאכל כשיעורא דרבנן, דאתי דרבנן ומפיק לדרבנן ואמאי לא משני מסברא דהשתא דנשים לאו דאורייתא א"כ גם כהנים ולוים דרבנן. וי"ל דמיירי שמוציאה אביו ובעלה כהן ולוי שהם דרבנן. אך ז"א דאיך יתכן בן מוציא אביו דאם אביו כהן גם הבן כהן והוי תרי דרבנן ואיך מוציא אביו שהוא חד דרבנן. אך קשה למה לא משני דמיירי בכהן. ואתיא מתני' כר' יהודה דמכשיר בקטן. וצ"ל דאינו רוצה למוקי הברייתא כר' יהודה לחוד. ובהיות כן שפיר היה לרש"י הוכחה דכזית וכביצה דרבנן. דא"א דאורייתא קשה שיעורא דרבנן היכי משכחת לה וא"ל דאתיא כמ"ד כביצה וכזית הוה מדרבנן ז"א דזה סובר ר' יהודא דבהמ"ז בכביצה ואי מוקי כר' יהודה ה"ל למוקי בכהן וכר"י. דתרי דרבנן מפיק חד דרבנן. ובזה מתורן הבה"ג די"ל דסובר כשיטת התוס' דבעיא דנשים חייבות בבהמ"ז לא מטעם חלוקת ארץ אלא משום בני ברית כשיטת התוספות, ור' יוחנן דאמר אינו מוציא עד שיאכל כזית היינו דס"ל לר' יוחנן דכזית דאורייתא הוה. וא"ל א"כ שיעורא דרבנן המ"ל לעיל בברייתא דבן מוציא, י"ל דאתיא כמ"ד בכביצה והוה כזית דרבנן. אך קשה הא הך ברייתא באמת אמרו בן מוציא הן דברי תוספתא. ועיין שו"ת שער אפרים סי' י"א. וסתם תוספתא הוא ר' נחמיה ואמרינן בעירובין (י"ג) לא ר' נחמיה שמו אלא ר' מאיר שמו ור"מ סובר בכזית, ואיך משכחת שיעורא דרבנן, רק ר"י לשיטתו דאמר איפוך. ור"מ סובר בכביצה וא"ש התוספתא וזה אי הכא בזימון איפוך אבל אי בבשר קודש איפוך הדק"ל על ר"י גופיה. ומיושב היטב דברי בה"ג דאיהו פוסק כאביי דאמר לא תיפוך. וממילא ר"מ סובר כזית. וקשה התוספתא הנ"ל. וצ"ל דשיעור כזית דרבנן מש"ה פסיק שפיר דבאכיל כזית אינו מוציא דאורייתא. ור' יוחנן לשיטתו דאמר איפוך. ור"מ ס"ל כביצה שפיר סובר דכזית דאורייתא ואם הוה אכיל שמעון ב"ש כזית היה עליו חיוב דאורייתא והיה מוציא לינאי שפיר. אבל במסקנא דידן דלא תיפוך הוה כזית וביצה דרבנן:

אך עדיין תקשה ע"ז דאף לאביי יש לומר שיעורא דרבנן אף אי כזית דאורייתא כיון דאביי מפרש דר"מ ור"י פליג בקראי דמ"ס ואכלת זו אכילה ושבעת זו שתיה א"כ יש לומר שיעורא דרבנן שאכל ולא שתה ומוכח מזה כשיטת הב"י שחולק על המרדכי שפ' דצריך לאכל ולשתות מה"ת אליבא דר"מ ואין האוכל לחוד מוציא מי שאכל ושתה. והשיג הב"י וכ' דדלמא או אכל או שתה קאמר קרא. ולדרכנו מוכרח שהרי ר"ז דדריש לקרא דישא פנים על שמדקדקים עד כזית מכלל דס"ל דשיעור זה דרבנן וס"ל כאביי. וקשה הא גם לאביי יש לומר שיעורא דרבנן בלי שהיה אע"כ כשיטת הב"י. והנה הגאון מוהר"ן בחידושיו כתב במסכתא זו דהך נשיאות פנים קאי על תשובה דבזה נושא פנים לישראל שמקבל תשובתם. ואי' ביומא (דף פ"ו ע"ב) אמר מר זוטרא בר טוביה אמר רב גדולה תשובה שאפי' יחיד שעשה תשובה מוחלין לו ולכל העולם שנאמר וכו' עכ"ל. ולכאורה תמוה הוא דאיך שייך דבשביל תשובת היחיד ימחול לכל העולם. ודרך פשוט י"ל עפ"י מה דאמרינן ספ"ק דקדושין לעולם יראה אדם א"ע כאלו הוא וכל העולם מחצה על מחצה עשה מצוה אחת אשריו שהכריע אותו ואת כל העולם כולו לכף זכות כו'. א"כ משכחת לה אם היה כל העולם מחצה ע"מ והלך היחיד הזה ושב בתשובה וסר עונו ותכופר ובזה מכריע כל העולם לכף זכות. הרי שפיר בשביל תשובת היחיד נמחל לכל העולם. רק שדבר זה דחוק דלא מיירי אלא בכי האי גונא. אבל לדרכנו יאמר לתרץ כך שהרי כל ישראל ערבים זה לזה א"כ כשאחד עושה עבירה אחת יש לכל העולם חלק בו. ועתה כשעושה תשובה האיש הזה אזי אותו עון לא די שנמחל לו אלא אף לכל העולם כלו, שהיו נכשלים בעונו כדכתיב וכשלו איש באחיו בעון אחיו: ובזה ניחא לתרץ מה שמקשין על הא דאיתא בגמ' דיומא שם גדולה תשובה שדוחה ל"ת שבתורה. וקשה דהא קיי"ל דאין עשה דוחה ל"ת. אלא כשהוא בעידנא דמעקר לאו מקיים לעשה אשר ליתא גבי תשובה. וי"ל מאחר דתשובה זו מועלת לרבים ה"ל מצוה דרבים ויפה כחה שדוחה ל"ת אע"פ שלא הוה בעידנא דקא מעקר לאו קא מיקם לעשה. והארכתי בזה בדרוש לר"ה ע"ש, ועיין בזבחים (דף ל"ג) בתוס'. וכבר מבואר לעיל ראית התוס' דכזית וביצה הוה שיעורא דרבנן מדקאמר הם מדקדקים על עצמם עד כזית ועד כביצה. והשתא א"ש מאמר שהתחלנו. וכך שאלו מה"ש כתבת בתורתך אשר לא ישא פנים ולא יקח שחד. מפני מה אתה נושא פנים לישראל ואתה מקבל תשובתם. ואי משום דגדולה תשובה דדוחה ל"ת שבתורה. קשה הא לא הוו בעידנא דקא מעקר לאו קא מיקם לעשה. והשיב להם הקב"ה שהם מדקדקים עד כזית ועד כביצה. שהן שיעורא דרבנן. דבתורתי כתבתי ואכלת ושבעת עד שיאכלו כדי שביעה. אך הא זה הוה חומרא דאתי לידי קולא דלפעמים יברך איש שאכל רק כזית או כביצה ויוציאו את חבירו שאכל כדי שביעה. וזה אינו נכון דאיך אתי דרבנן ומפיק דאורייתא. וצ"ל דבל"ז יכול להוציאו משום דכל ישראל ערבים זה לזה. ובהיות כן יחיד העושה תשובה מועלת ג"כ לכל ישראל שלא יכשלו בעונו מצד ערבות. א"כ הו"ל תשובה זו מצוה דרבים כי יקרה היא דלא בעיא בעידנא דמעקר לאו קא מיקם לעשה ושפיר אני מקבל תשובתם. אמנם לא המדרש הוא העיקר אלא המעשה אשר יעשה האדם והחי יתן אל לבו. וכל אחד יאמר לחברו לכו ונשובה. כי בעו"ה זה כארבעה חדשים הותרה האגודה (שהוא שלשה דאיקרי אגודה) אגוד בידי שמים נתכסה בעבים ולקו המאורות אשר האירו להדור דרכו ונתיבו. הראשון אשר היה רוח ה' בקרבו והוא ש"ב הרב הגאון הגדול מו"ה גרשון שהיה אב"ד ד"ק נ"ש והמדינה. עליו אמר הקורא הי חסיד הי עניו מתלמידיו של הלל כנודע מגודל ענותנותו אשר אם דא ביה כולא ביה. והשני לו. מארץ מרחק שמועה לא טובה שמענו. ארי סליק לעילא. הרב הגאון הגדול מו"ה אריה ליב ז"ל שהיה אב"ד ד"ק הנובר והמדינה צדיק בן צדיק בן הגאון הגדול שבדורו בעל פני יהושע. והוא היה בן הממלא מקום אביו. שם שם לו בפני יהושע חלק ד' חבורו פני אריה פני פני גמר ספרי וספרא וכולא תלמודא. חשכו הפנים ולא אץ השמש לבוא. והאחרון הכביד הכי נכבד השלישי יצא ללמד דעת ותבונה אותו סובבו כל השומע תצילנה שתי אזניו ולא קם רוחו בקרבו מאי"ר שכיב תורה מה ההא עליה. עלה למרום נפשו בשיבה. הוא הגאון הגדול חריף ועמקן כמו"ה מאיר ברבי שהיה אב"ד ד"ק פ"ב. אשר לא פסקה ישיבה מעל שלחנו אשר שתו בצמא את דבריו וחיבבו. וגם אשתקד נטל ממנו איש קדוש ונורא. החסיד המקובל הגדול חריף ובקי בכל ש"ס ופוסקים תורת אלהיו בקרבו. כמו"ה זלמן מק"ק ווילנא. אשר היה קדוש מרחם אשר בודאי הוא היה מנשערה מאד סביבו. כל זאת באתנו בחובו של הדור. אשר בעונותינו הרבים יום יום הטומאה הולכת ומתגברת כי יתערבו. אוי לדור שאבדו קברניטי הספינה ההולכת בלב ים בלי משוט ברוח סערה והאניה חשבה להשבר. ועם כל זאת צרות גדולות הללו וצדיקי יסודי עולם הללו אבדו.עם כל זה אין איש שם על לבו כי עונותינו גרמו כל זאת. ויראה כ"א לתקן תקוני הנפש נגעו ומכאובו. וישועת ה' קרובה לבא. ונבוא לבאר עוד הפעם הפ' שהתחלנו מ"ש האספו ונבח אל ערי המבצר אסיפה זו למה. ונבאר ג"כ דברי הירושלמי שהובא בדברינו לעיל כד דמיך ר' סימון פתח האי ספדנא ואמר אבותינו שמצאו מציאה מאי כתיב בהו ויחרדו לבם אנו שאבדנו ר' סימון על אחת כמה וכמה. והחכמה מאין תמצא ואי זה מקום בינה. ומאד משולל הבנה מאי דסיים הירושלמי בפסוק זה והחכמה וכו': ומקודם נבאר מאמר א' (בבא בתרא ע"ג) אמר רבה בב"ח אשתעו לי נחותי ימא האי גלא דמטבע לספינתא מתחזי כי צוציתא דנורא ברישא ומחינן לה באלותא דחקיק עלה אהיה אשר אהיה יה יה ה' צבאות אמן אמן סלה ונייח. דהנה כבר פרשנו קרא דפ' נצבים והיה כשמעו את דברי האלה הזאת והתברך בלבבו לאמר שלום יהיה לי כי בשרירות לבי אלך. לא יאבה ה' סלוח לו ורבצה בו כל האלה הכתובה בספר הזה. והדקדוקים מבוארים דאיך ס"ד בשמעו האלות יוסיף חטא על פשע. ותו למה אמר לשון יחיד האלה הזאת ולא קאמר האלות האלה. ותו לשון שמיעה אינו מובן. וי"ל עפ"י דאיתא במדרש מכה אשר לא כתובה זו מיתת הצדיקים. והנה כבר נתבאר דברי מהרמ"א מה שפי' בקרא דישעי' נ"ו הצדיק אבד וגו' באין מבין כי מפני הרעה נאסף הצדיק. והיכן דבריו דיש פירושים על מפני הרעה נאסף הצדיק או דמיתת הצדיק מכפרת וה"ק מפני הרעה תמורתה נאסף הצדיק וינחם ה' על הרעה ולא תבוא עוד. או שהפי' דבאמת תבוא הרעה רק מקודם מסלק את הצדיק מן העולם בכדי שלא יגן עליהם או שלא יצטער בראותו אבדן הדור יע"ש. וז"א והיה בשמעו את דברי האלה הזאת. היינו אותה אלה מכה אשר לא כתובה דהיינו מיתת הצדיקים ומכה זו נעדרה ולא נכתבה, ומש"ה ראה לא יראנה כ"א שמוע ישמע בע"פ את הדרש והתברך בלבבו עם הצדיק שהוא לב הדור לאמר שלום יהיה לי כי הצדיק מכפר עבורי. לזה יאמר לא יאבה ה' סלוח לו עם מיתת הצדיק ורק רבצה בו כל האלות הכתובות בפירוש: ובזה בארתי מקראי קדש דרך מוסר ויצא יעקב מבאר שבע וילך חרנה. עפ"י הא דאמרינן (נדה ל' ע"ב). דטרם נולד האדם ויוצא לאויר העולה משביעים אותו שיהיה צדיק ולא רשע וכו'. וז"א וילך יעקב הנשמה המקוה לתכלית השלמות בעקבו שהוא בסופו לכן קראוהו יעקב ויצא מבאר שבע ממקום אשר השביעוהו להיות צדיק, וילך חרנה לעוה"ז שהוא מלא אף וחרון, ויפגע במקום וילן שם. והאדם הולך דרך הסתת יצה"ר ופוגע במקום ב"ה. וחמור שהיה לו לעשות מעוה"ז דירת עראי עשהו קבע. וילן שם לינות הרבה ונדמה לישן דיושב בטל כישן דמי. וכי יבא לו אזהרת יצה"ט הלא שמעת וראית דברי האלוה אשר כרת ה' עמנו הוא משיב כי בא השמש הוא מיתת הצדיק וכדאמרינן (קדושין דף ע"ב) עד שלא שקעה שמשו של עלי זרחה שמשו של שמואל הרמתי שנאמר וזרח השמש ובא השמש יע"ש וז"א כי לבו בטוח על ביאת השמש ששקעה שלא בזמנו בעו"ה הצדיק אבד קודם זמנו. ועיין במס' ב"ק ד"ס אר"י אין פורעניות בא לעולם אלא בשביל רשעים ואינה מתחלת אלא מן הצדיקים שנאמר כי תצא אש ומצאה קוצים אימתי יוצאת אש בזמן שמצאה קוצים. וז"ש אשתעו לי נחותי ימא הן ת"ח היורדים לים התלמוד האי גלא דמטבע לספינתא המשיל כנסת ישראל לאניה ההולכת בים וכמו שפרשתי בהספד ב' ואמר המשורר כל משבריו וגליך עלי עברו, אשר בעוה"ר האניה חשבה להשבר. מתחזי כי צוציתא דנורא שבעו"ה יוצא אש שהוא מדה"ד ומתחלת מן הטובים שהם צדיקי עולם וזה דייק דחוורתא אותם שהם הטובים שבדור שהוא הפי' של חוורתא (וכדאמרינן חוורתא כדמעיקרא) וכן שייך בצדיקים לקרותם מחוורי דמחוורי מעשיהם כענין שאמור בכל עת יהיו בגדיך לבנים ברישא הן הן נלקחים מן העולם. אמנם כן בזה יתפאר הרשע לומר שלום יהיה לי כי כבר כפר עלי מיתת הצדיק. אומר לא כי. כי מחינן ליה להרשע באלותא דחקוק במכה הכתובה בתורה כי רשע זה לא די שגרם רעה לעצמו אלא לכל העולם. ולא עוד שגורם גלות וכל דור שלא נבנה בהמ"ק בימיו כאלו נחרב בימיו וזהו אהי"ה אשר אהי"ה שהשכינה עמנו בגלות ולית מאן דאתער בתיובתא יה יה גורם שאין השם שלם וכו'. או יאמר לפמ"ש בדרוש הקדום לבאר גמ' דסוכה (דף נב) אם פגע בך מנוול זה משכהו לבה"מ. היינו אם היצה"ר בא אליך ללמדך מצות ותורת ה' ולהסביר פנים לדבר עבירה שהיא מצוה ומתהפך בגווניו אז תשכיל ותלך לבה"מ ולעשות שאלה בבעלים בעלי תריסין. הן הן יורוך עפ"י התורה המראה אותך מה שהוא מצוה ומה שהוא עבירה. ע"ש. וז"ש האי גלא היצה"ר דמטבע לספינתא העומד על האדם החי לטובעו. וכמאמר המשורר הושיעה ה' כי באו מים עד נפש ומתחזי לאדם כי צוציתא דנורא כמלאך קדוש ברישא כשבא לאדם לראשונה כי כן דרכו לבוא לאט לאט להאדם. מקודם בא לאדם להסית למצוה ואח"כ מעט מעט יתיצב לעבור עבירה קטנה עד בא יבא אח"כ לאמר לך עבוד וכו'. לזאת מראה ומסביר פנים כי צוציתא דנורא חוורתא כאלו מחוור דבר זה כדבר שבקדושה וכדברי תורה הנקראים אש שנאמר הלא כה דברי כאש. ואומר ומחינן ליה ובמה תנצחו באלותא דחקוק ביה בתורתנו הקדושה. ומראין לו מה שהחטא גורם הגלות המר ולסבתו גם השכינה בגלות כדכתיב אהיה אשר אהיה וכפירושם מסכת ברכות (כ"ט ב') אהיה עמכם בגלות זה אהיה עמכם בגלות אחר יה יה שאין השם שלם. וצא וחשוב מה העון גורם עד שאתה פוגם בשמו הגדול והקדוש ב"ה. וז"ש הנביא הושע שובה ישראל עד ה' אלהיך כי כשלת בעוניך בשמו הגדול ב"ה. ואיך לא נבוש ולא נכלם שטיפה סרוחה יהיה עושה פגמא בשמו הגדול ב"ה. ופן ישיאך היצה"ר לומר כבר אבדה תקותנו ומה יתן ומה יוסיף בעשותך אחת ממצות ה'. או תעשה עבירה. אחר כי כבר גלינו מארצנו ולא נשוב עוד. וע"ז אמר דליתא שהרי ה' צבאות שמו. ואמרינן (ברכות לב ע"ב) ותאמר ציון עזבני ה' וה' שכחני היינו עזובה והיינו שכוחה. אמר ר"ל אמרה כנ"י לפני הקב"ה רבש"ע אדם נושא אשה על אשתו הראשונה וזוכר מעשה הראשונה אתה עזבתני ושכחתני התשכח אשה עולה. א"ל הקב"ה בתי י"ב מזלות בראתי ברקיע ועל כל מזל בראתי לו שלשים חיל ועל כל חיל שלשים לגיון ועל כל לגיון שלשים רהטין ועל כל רהטין שלשים קרטין ועל כל קרטין שלשים גיסטרא ועל כל גיסטרא תליתי בו שלש מאות וששים וחמשה אלפי רבוא כוכבים כנגד ימות החמה וכולם לא בראתי אלא בשבילך ואת אמרת עזבתני ושכחתני וכו' יע"ש. וז"ש ה' צבאות שמו, בא וראה כל צבאות השמים מה שבראתי בשבילך ובודאי לא אשכחך ורחם עוד ארחמך. בעונותיך אתה מעכב וכלו כל הקיצין ותלה בתשובה אבל עיקר ויסוד מוסד אשר מהרס אה האדם החי להטותו מדרך החיים לשאול הוא מחמת חסרון אמונה: ואמרתי לישב גמ' דנדרים (דף נא) דבר זה נשאל לחכמים ולנביאים ולא פרשוה עד שבא הקב"ה ופי' על מה אבדה הארץ על עזבם את תורתי אשר נתתי לפניהם. ויל"ד על הלשון אשר נתתי לפניהם. וכבר ישבתי לעיל בדרך נכון. ותו אמרינן מ"ש שבת דל"ב תחלת דינו ש"א בדברי תורה שנאמר פוטר מים ראשית מדון והקשו בתוס' הא אמרינן דמקודם שואלים אותו נשאת ונתת באמונה. ונראה דהנה אי' במס' ע"ג (ב' ע"ב) דבשעת מתן תורה החזיר הקב"ה על כל אומה ולשון ובא אצל ישמעאל א"ל מה כתיב בה. א"ל לא תנאף ולא רצה. אצל עשו א"ל מה כתיב בה לא תרצח כו'. וקשה הא אין הקב"ה בא בטרוניא עם בריותיו. ומדוע הזכיר לכל אומה דבר שהוא קשה אצלה, הלא יש כמה מאות מצות אחרות. וראיתי בהקדמה לס' ת"י דבר נחמד דודאי זה כלל גדול בתורה שאין דברי תורה מתקיימין אלא במי שמאמין בהקב"ה אבל מי שאינו מאמין הוא אומר איך אלמוד תורה מאין יבא עזרי לפרנס אותי ואנשי ביתי. וכן בקיום מצות איך אתן צדקה ויחסר לחמו. רק העיקר להאמין בה'. מעתה כשבא הקב"ה ליתן התורה. היה מנסה מי שיש אמונה בו יתברך. והנה אומה הישראלית תפסו אמונת אבותם ונאמר באברהם והאמין בה' ויחשבה לו צדקה. מיד כשבא מרע"ה בשליחות של הקב"ה שיקבלו התורה. אף שלא ידעו מה יהיה אזהרתו פן יאמר עלה על גג והפל אותך על הארץ או לא תאכל לא תשתה לא תישן וכדומה לצער נפשו אשר א"א לעמוד בו. לא סלקא על דעתם להרהר אמר מדותיו ית'. רק ההוא אמר ותהי ודאי לטובתנו. ומסתמא חלילה שדבר שאינו מתוקן תצא ומפי עליון לא תצא הרעות ומיד השיבו נעשה טרם נשמע. אמנם בבואו אל אומות אחרות שאלוהו מה כתיב בה. מיד גלו דעתם שמחוסרי אמנה הם כי לא האמינו בה' וחפצו מקודם לדעת מה כתיב בה. אז תיכף לא היו ראוים לקבל התורה שאינה באה למחוסרי אמנה. מש"ה השיאם הקב"ה לדבר אחר וגלה להם מצוה הקשה להם יע"ש. ובזה מיושב קושית התוס' דבאמת מקודם שואלים על דברי תורה, רק פן יאמר לא היה לי פרנסה לכן שואלים אותו מקודם נשאת ונתת באמונה להאמין בה' ולעשות תורתך קבע ומלאכתך עראי כמו שעשו הראשונים וזה וזה נתקיים בידם וז"ש על עזבם את תורתי וכ"ת שלא היה להם פרנסה אמאי לא בטחו והאמינו בו וראיה אשר נתתי התורה לפניהם ולא לפני א"ה מה"ט אחר שראיתי סימן רע שלא היה להם אמונה. רק לפניהם שראיתי בני ישראל מאמינים בני מאמינים. ואיה אפוא חזרו ממדותם והשליכו התורה אחרי גום. לכן העיקר הוא להאמין בה' ואל תדאג דאגת מחר והאריך החובת הלבבות בזה וזה שאמר במאמר רבה בר בר חנא הנ"ל אמן אמן שאם אתה מאמין בה' ואף אם אין לך שום פרנסה או יסורים באים עליך האמין בה' שכולו חסד ואם הקב"ה שולה לאדם יסורים או עניות בעוה"ז למען תהיה לך כפרת עונותיך ולא תקבל עונש החמור לעוה"ב. או שהקב"ה שולח יסורים של אהבה למען הרבות שכרך לעוה"ב. וז"ש אמן בעוה"ז שגם אם בעוה"ז יש לך טובה היא באמת לרעה וכן להיפוך אמן בעוה"ב וכן תאמין שרעה זו עתידה לטוב לך בעה"ב ואז מיד נייח:

וז"ש המשורר (י"ב) הושיעה ה' כי גמר חסיד כי פסו אמונים מבני אדם. הרצון דבשביל זה שפסו אמונים מבני אדם אין איש שם בטחונו במקום. בשביל זה פסקה התורה בעו"ה. שכל איש הולך אחר בצעו והתורה מונחת בקרן זוית. וכ"כ עבודה זו תפלה נדחית התפלה שהיא במקום עבודה בבית אלהינו בשביל עבודה שבשדה ואין חוששים לשמוע קדושה וברכו איש"ר בשביל ספק מו"מ אחד. אשר ישנו כמה ספיקות אם יעשה המו"מ. אם יהיה לטובה ואם לרעה וכן חדלו פרזון צדקה פרזונות בישראל שאומרים עושה צדקה בכל עת המפרנס אשתו ובניו. ואם לאחרים אתן חילי אני גוזל אותי ואת אשתי ובני. וכל זה כי לא האמין בה' כי קרובה ישועתו לבוא. ונאמר עשר תעשר עשר בשביל שתתעשר ובשביל זה אנו גורמים מיתת הצדיקים וגמר חסיד. והנה בדרוש הספד הקדום הבאתי פי' על הפסוקים (עמום ג') הישאג אריה ביער וטרף אין לו היתן כפיר קולו בלתי אם לכד. ודרך פשוט יאמר עפ"י האמור (ברכות ג' ע"א) שלשה משמרות הוי הלילה ובכל משמר הקב"ה שואג כארי אוי לי שהחרבתי את ביתי וכו'. ולכאורה קשה מה איכפת ליה בחורבן בהמ"ק. רק יאמר עפ"י דאיתא במד' תרומה ונתת קרשים למשכן למשכן על עונותיהם של ישראל. א"ל מרע"ה להקב"ה תינח בזמן שבהמ"ק קיים בזמן שאין בהמ"ק קיים מה תהא עליהם. א"ל הקב"ה אני נוטל צדיק מביניהם. וזה שמקונן הקב"ה על חורבן הבית. שעכשיו יהיה מוכרח לטול ממנו צדיקי הדור. וכ"ת מה בכך. ז"א דא"כ מי יעמוד בפרץ ויתפלל על הדור כי יצא הקצף ח"ו כמרע"ה שאמר ועתה אעלה אל ה' אולי אכפרה בעד חטאתכם. אלה דברי רועה הנאמן מרע"ה שדאג עבור הדור. עכשיו שאין לנו מרע"ה מי יפלל ומי יעמוד בפרץ ומי יגן עלינו. ובפרט שאנחנו צריכים לרחמים בעת הזאת. וגם אלה גדולי ישראל צדיקי עולם אבדנו בזמן קצר כזה אשר שקולה מיתתם יותר מחורבן בהמ"ק. וז"ש הישאג אריה. הקב"ה השואג כאריה אם שאוג ישאג ביער עבור בהמ"ק הנקרא יער הלבנון. רק עיקר שאגתו וטרף אין לו שלא יהיה לו מקום לטרוף אם יגבר מה"ד וצריך למיתת הצדיקים ואז היתן כפיר קונו מי יעמוד ויתפלל עבורנו ויאמר אכפרה בעד חטאתכם. והנה זה היום שבוע העבר ישבנו על הארץ וישבנו גם בכינו על חורבן בית המקדש. גם עתה בואו ונשב על הארץ על מיתת הצדיקים הללו. נפלה עטרת ראשנו שהיו מתפללים עבורנו וכמה גזירות קשות אשר בטלו. משא"כ עתה אוי נא לנו כי חטאנו אם באנו לידי חטא ולא נקח מוסר ממיתת הצדיקים הללו לעבוד עבודת הבורא יתברך אשר בודאי סיבת עונותינו גרמה ואבל אשמים אנחנו. ואטה למשל אזני וכו'. והארכתי במוסר זה. ובכדי לסיים בדברי תנחומים נבוא לבאר מאמר א' שכבר עמדנו בו פעמים ושלש אשר יאמר כי הוא זה במס' סנהדרין (ד"צ ע"ב) שאלו רומיים את ר"י בן חנניה מנין שהקב"ה מחיה מתים ויודע מה שעתיד להיות. א"ל תרווייהו ממקרא זה שנאמר הנך שוכב עם אבותיך וקם העם הזה וזנה. ודלמא וקם העם הזה וזנה. א"ל נקוט מיהא פלגא בידך דיודע עתידות. ויל"ד דהם שאלוהו ב' וריב"ח לא השיב להם אלא על אחת מהנה ואידך מה תהא עליה וכי לא ידע ריב"ח להשיב על שתיהן. ותו יל"ד למה באמת שאלו שתים כאחת הוי להו לשאול חדא חדא. ונ"ל דהנה איתא במס' עירובין (יג ע"ב) ת"ר שתי שנים ומחצה נחלקו ב"ש וב"ה הללו אומרים נוח לאדם שלא נברא יותר משנברא והללו אומרים נוח לאדם יותר שנברא. נמנו ורבו נוח לאדם שלא נברא יותר משנברא ע"כ. ופי' מהרש"א בחד"א למס' מכות דהלשון נמנו לכאורה לא שייך הכא מידי. רק הענין הוא דתרי"ג מצות הן בתורתנו הקדושה רמ"ח מ"ע ושס"ה מצות לא תעשה ובעשותו אחת מהן ממצות עשה עתיד לקבל שכר ובעברו על אחת ממצות ל"ת עתיד ליתן את הדין ולקבל עונשו הרי מרובה מדת העונש שהן שס"ה ממתן שכר על מ"ע שהם רק רמ"ח. א"כ בריאת האדם נוח להפסד יותר משכר מש"ה נוח שלא נברא. וז"א נמנו שעמדו על מנין המצות ורבו הלאוין על העשין מש"ה גמרו שלא נברא ודפח"ח. ואני אמרתי בזה לישב פסוק (ישעיה נ"ד) רני עקרה לא ילדה וכו' כי רבים בני שוממה מבני בעולה אמר ה'. דהנה יש לפרש עוד הך נמנו ורבו דכבר כתבתי בספרי למס' פסחים לדקדק איך נחלקו אבות העולם אם נוח שלא נברא או שנברא הא מקרא מלא אמר שהע"ה בקהלת ושבח אני את המתים וגו' מן החיים אשר המה חיים עדנה וטוב משניהם את אשר עדן לא היה הרי שבח שלמה אותן שלא נולדו מאותן שנולדו וחיים או מתו הרי לך בפירוש דנוח שלא נברא. אך י"ל דאמרינן (מגילה כ"ז) תניא ר"ש בן מנסיא אומר קהלת אינה מטמאה את הידים מפני שחכמתו של שלמה היא, א"ל וכי זו בלבד אמר והלא כבר נאמר וידבר שלשת אלפים משל ואומר אל תוסף על דבריו וכו' ע"ש. א"כ אי קהלת לאו ברוח הקדש נאמר אין ללמוד הימנו, וז"א נמנו חכמות שלמה ורבו מאד לשלשת אלפים. וקשה למה לא נכתבו. וצ"ל דלא איכתבו רק הנאמר ברוח הקדש. א"כ גמרו נוח שלא נברא כדכתיב בקהלת וטוב משניהם את אשר עדן לא היה. וז"א רני עקרה לא ילדה אחר דנוח שלא נברא, וה"ט דרבים בני שוממה מבני בעולה ע"ד מ"ש רש"י אלה תולדות נח דתולדותיהן של צדיקים המה מעשיהם הטובים דע"י עשית מצות בורא מלאך קדוש וכן בעשותו עבירה בורא משחית לחבל והן נגעי בני אדם הנפרעים מן האדם בעצמם וכיון דמ"ע פחותים מל"ת הרי רבו בני שוממה תולדות רעים מה שעושה בעקירת ל"ת מבני בעולה הן תולדות הכשרים הנבראים ע"י עשיה מש"ה טוב שלא נברא ורני עקרה. ותו קהלת אמר בחכמתו וטוב משניהם את אשר עדן לא היה. וכ"ת שהוא רק מחכמתו של שלמה ולא ברוח הקדש לז"א אמר ה' ברוח הקדש אמרה ולמדין ממנו. אולם כן לפירושו של מהרש"א שבריאת האדם הוא להפסד האדם שנוח להפסד יותר מן השכר הואיל ונפישי לאוין מן העשין קשה איך חלילה יהיה מונח קיים בחיקו של הקב"ה דבר עול כזה והלא עולם חסד יבנה. חלילה לצדיקו של עולם כי בריאה יברא להרע. ואמרתי אני עם לבי שח"ו אע"פ שלפי הנראה הוה כמו רעה לפי האמת טובה היא. ויתבאר בזה דברי המשורר (ס"ד) ולך ה' החסד כי אתה תשלם לאיש כמעשהו. דהנה עמד בחקירה בס' העקרים מדוע השכר מה שנותן הקב"ה אל האדם עבור עשית המצוה הוא עוה"ב שהוא שכר נצחי. והעונש הוא בגיהנם יב"ח ה"ל עונש זמני. וממ"נ אי אזלינן בתר הנעבד מאחר שאנחנו עובדים את שאינו בעל תכלית מש"ה שכרו ג"כ עד בלי תכלית יהיה ראוי כן ליתן העונש. ואי אזלינן בתר העובד שהוא האדם הבעל תכלית. מש"ה נותנים לו עונש תכליתי. ככה הוא לו לשלם גם על קיום השכר. ועינינו הרואות גבי מלך בו"ד ההיפוך המורד במלך חייב מיתה והוא עונש נצחי. ומי שעושה איזה פעולה טובה למלך בו"ד ישולם לו באיזה סך ממון או כבוד וה"ל שכר זמני. וסוף דבריו שבאמת זה ממדותיו הרחמים של הקב"ה וחפץ חסד הוא. מש"ה העונש ניתן זמני והשכר נצחי ההיפוך ממלך בו"ד. ובזה פי' בפסוק פ' לך לך ויאמר ה' אל אברם. אל תירא אברם אנכי מגן לך שכרך הרבה מאד וגו' והאמין בה' ויחשבה לו צדקה. הרצון שהקב"ה הבטיח לאברהם שכרך הרבה מאד שכר נצחי וע"ז תמה אברהם שיהיה עונש זמני ושכר נצחי ויחשבה אברהם חשב לו להקב"ה לצדקה באמת אלה תוכן דברי העקרים. וז"פ דברי המשורר ולך ה' שאתה חושב לשלם כפי הנעבד שהוא שייך לך ה' החסד אם אתה משלם חסד על מע"ט אז אזיל בתר הנעבד שהוא בלתי בעל תכלית כ"א נצחי רך אתה נותן שכרו. אבל כי אתה תשלם לאיש עבור עבירות כמעשהו של האיש שהוא בעל תכלית כך עונשו זמני. וזה פי' גומל לאיש חסד כמפעלו. דהיינו שכר לפי המפעל שפעל להקב"ה יתן לרשע רע כרשעתו שהוא זמני כך עונשו זמני, מעתה אחר הודיענו ה' את כל אלה שהאדם נידון ע"צ חסד הגדול עונש זמני ושכר נצחי לא ינוח שום עול בבריאת העולם כי אעפ"י שהלאוין יתרים על העשין מ"מ הרי השכר מרובה מקיום העשה נגד העונש עד אין שיעור למעלה דהשכר נצחי והעונש רק זמני. ודומה לבני אדם המניחים מעות בגורל שקורין (לאטערייע) אע"פ שרבו מאד המאבדים ממונם מאותן המרויחים. מ"מ כיון שההפסד סך קטן והמרויח מרויח הרבה אעפ"י שהוא חלק קטן מאד נגד המפסידים. מ"מ ערכו וסך שלו גדול מאד מש"ה מרויח כל אהד. על אחת כמה וכמה בבריאת האדם אעפ"י שמרובים המפסידים מ"מ המרויחים ירויחו שבח נצחי וודאי טוב שנברא. וזה טעם הגון מאד בס"ד. ועיין קדושין (דף לט ע"ב) ר' יעקב אומר אין לך כל מצוה ומצוה שמתן שכרה בצדה שאין תחית המתים תלויה בה. נראה להדיא דעיקר מתן שכרה לתה"מ. ובהיות כן י"ל כך דבפשטות אם שאלו מנין שהקב"ה מחיה מתים היה מקום להוכיח מבריאת העולם חסד יבנה למען יבא על שכרו הנצחי כאשר דברנו הרי מוכח תה"מ. דאל"כ הבריאה היא הפסד לאדם ונוח שלא נברא מאחר דהלאוין מרובים מעשין כאמור למעלה. לכן התחכמו ושאלו ומנין שהקב"ה יודע עתידות ודלמא ח"ו וכו' ובהיות כן גם תה"מ לא מוכח שהרי אם לא חטא אדה"ר היה די לו במצוה ראשונה לבד וכן כתבו כל מפרשי התורה דאם לא היה חוטא אדה"ר היה לו רק מצוה זו דעצה"ד לבד. ומש"ה בשעת בריאה היה נוח שנברא דאחר שהיה שומר אותה מצוה סגי בכך וכיון שאינו יודע עתידות לא ירד לסוף שהאדם יחטא ויהיו צריכים לתרי"ג מצות. והשיב להם נקוטו מיהא פלגא בידכם. דהקב"ה יודע עתידות א"כ ממילא מוכח דמחיה מתים והבריאה לטובה לקבל שכרו הנצחי וא"ש. ובלע המות לנצח ומחה ה' דמעה מעל כל פנים. וראיתי פירוש דאיתא בסוכה (דף נ"ב) לעתיד לבא מביא הקב"ה את היצה"ר ושוחטו לפני הצדיקים ולפני הרשעים הללו בוכים מי יכול לכבוש ההר הגדול. והללו בוכים האיך לא יכולנו לכבוש חוט השערה וכו'. ולע"ל בלע המות ולא יהיה יצה"ר ומחה דמעה מפני הכתות מצדיקי' ומרשעים וזה מעל כל פנים: