(דברים ח יד) ורם לבבך ושכחת את ה' אלהיך. אמרתי לפרש עפ"י מה דאיתא בב"ר ביום עשות ה' אלהים. למלך שהיו לו כוסות ריקים אמר המלך אם אני נותן לתוכם חמין הם מתבקעין צונן הם מקריסין. מה עשה המלך ערב חמים בצונן ונתן בהם ועמדו. כך הקב"ה אמר אם אני בורא את העולם במה"ר היו חטאין סגיאין. במה"ד האיך העולם מתקיים. אלא אני בורא במה"ר והדין ולואי יעמוד וכו' ע"ש. והקשה ביפ"ת דא"כ בתחלת הבריאה היה ראוי לכתוב מיד בראשית ברא ה' אלהים את השמים ואת הארץ ותי' דאיתא במדרש אבכיר דתחלת הפרשה הוא אלה תולדות השמים אלא שלא כתב בתחלה כדי שלא יתגאה כהן הקורא ראשון בתורה לאמר אני קראתי ראשון ע"ש. והאריך שם בזה דאיכא פלוגתא אי נברא העולם בתחלה במה"ד לבד ושפיר לא פתח באלה תולדות השמים אבל המדרש הזה שזכרנו ס"ל דנברא מיד בדין ורחמים יחד ומש"ה היה ראוי להתחיל אלה תולדות, ביום עשות ה' אלהים ע"ש. והביאו בספר פרשת דרכים סוף דרוש י"ד יעו"ש. וז"ש ורם לבבך והסבה ושכחת את ה' אלהיך שצירף הקב"ה מדה"ר עם מדה"ד וברא את העולם וא"כ היה מן הראוי שיתחיל התורה מאלה תולדות שמים וארץ. וצ"ל שלא יתגאה כהן הקורא ראשון ואסור להתגאות רק אתה תשכח דבר זה לכך ורם לבבך. והנה אמרתי לפרש דברי המשורר (ע"ח) וקבצנו מן הגוים להודות לשם קדשך להשתבח בתהלתך. עפ"י מה דאיתא במס' יומא (דף ס"ט) אתא ירמיהו ואמר עו"ג מרקדים בהיכלו איה נוראותיו לא אמר נורא אתא דניאל וכו' עד שבאו אנשי כנה"ג והחזירוהו ואמרו הן הן גבורותיו הן הן נפלאותיו שיושב ודומם ע"ש. וז"פ הפסוק ברוב עוזך יכחשו לך אויביך. כלומר ברוב עוזך שאתה מראה גודל תוקף עוזך במה שאתה כובש כעסך בזה גופא יכחשו לך אויביך ויאמרו איה נוראותיו. וז"ש הושיענו ה' אלהינו וקבצנו מן הגוים להודות לשם קדשך. וכ"ת הא גם עתה שמו מורה על כבישת כעסו. לכן סיים להשתבח בתהלתך שיהיה לנו ג"כ לשבח באותה תהלה כי יהללוך. ובזה יש כדי נתינת טעם בהכבדת לב פרעה שעמדו בו הראשונים אמאי הכביד ה' לבב פרעה שלא יתן מקום לכל המכות עד שהרבה ה' עליו. אבל עם האמור אפשר כי רצה הקב"ה להראות שלא יבהל האדם להנקם מחברו כאשר בעוה"ר שכיח טובא מיד כשאחד עושה איזה רעה לחבירו או פוגע בכבודו מיד לבו בוער כאש להנקם מחברו ולפעמים עוד ע"י רכילות שקר לא יתן אל לבו לדרוש ולחקור אם אמת הדבר לרוב כעסו להתנקם נפשו מיד לכן כדי ללמוד לכבוש כעס הראה הקב"ה כחו ועוצם ידו שפרעה הכביד לבו ועוד דובר סרה עליו ית' ואפ"ה לא במהרה נקם ינקם הקב"ה ממנו. וז"ש הפסוק (פרשת בא). כי אני הכבדתי את לבו ואת לב עבדיו למען שתי אותותי אלה בקרבו וסיים וידעתם כי אני ה' ובכל מיני ק"ו תלמדו ממני כי אני ה' וסיפק בידי לעשות ואפ"ה כבשתי כעסי. ככה יקרה וראוי לכל משכיל וירא ה' להיות מעביר על מדותיו, אף שמטיחים דברים נגדו, ישים אל לבו די לעבד שיהיה כרבו. כמה הקב"ה כובש כעסו וסובל עלבונו ובסבת חטאנו. וכמה הקב"ה סובל מכל אדם שחוטא בפניו ומאריך אף. ומי זוטר מה שאמרו כל המעביר על מדותיו מעבירין לו על כל פשעיו. וזה ג"כ בכלל ורם לבבך ושכחת את ה' אלהיך המוציאך מארץ מצרים מבית עבדים וכבש כעסו כ"כ כדאמרן. ואמרו במס' סוטה ה' כל המתגאה אמר הקב"ה אין אני והוא יכולין לדור במדור אחד שנאמר גבה עינים ורחב לבב אותו לא אוכל יע"ש, ובילדותי שמעתי פירושא דהאי קרא על שני מדות רעות הללו גאוה וקנאה דהרי התרופה לגאוה הוא שיאמרו לו למה אתה תתגאה הבט למעלה ממך כמה חכמים וכמה עשירים יש שהם למעלה ממך. אולם התרופה למדת הקנאה להיפוך שאומרים לו הבט למטה ממך למה תקנא בעושר הלא יש כמה אנשים פחות מערכך. ועתה מי שיש בידו שתי מדות המתנגדות הללו שהוא בעל גאוה וקנאה לא אוכל לתקנתו כי בהביטו למעלה ממנו הוא מקנא ואם למטה ממנו יביט יתגאה ואין לו תקנה כלל. ואמרו שם כמה גדולה ענוה שהיא יותר מכל הקרבנות שנאמר זבחי אלהים רוח נשברה. ונאמר בתורה זאת תורת העולה היא העולה על מוקדה כל הלילה הפי' פשוט דבזמן הגלות שאין לנו קרבן בודאי ראוי לאחוז במדת ענוה. וז"ש זאת תורת העולה לאחוז במדת ענוה והיינו היא רוח העולה בגאוה על מוקדה יעשה עצמו עפר ואפר שזה קיום כל הלילה גם בגלות הדומה ללילה. ואמרו בזבחים כל העוסק בתורת חטאת כאלו הקריב חטאת וכל העוסק בתורת עולה כאלו הקריב עולה. ויש לפרש כי בשעת הקרבת הקרבן היה צריך להתודות ולאמר שהיה ראוי לאותו עונש של הבהמה כו'. גם בזמן הזה שאנו אין לנו קרבן רק האמירה לבד ראוי לומר בלב נשבר ולחשוב שמקבל עליו כל העונשים. וז"ש כל העוסק בתורת עולה הוא עוסק בנמיכת רוח וחרטת העברה כאלו הקריב עולה ממש יעו"ש. וז"ש ונשלמה פרים שפתינו עם ארשת שפתינו נשנים ממש חמור הקרבן כתבניתו. בזה אמרו ושובו אל ה' בוידוי חברים ג"כ ואמרו אליו כל תשא עון וקח טוב. ולדברי היפ"ת שזכרנו דאם נברא העולם במה"ד ומה"ר יחד צ"ל כדברי המדרש אבכיר דבשביל כך לא פתח התורה באלה תולדות השמים, ביום עשות ה' אלהים ארץ ושמים. בכדי שלא יתגאה כהן הקורא ראשון. יש לכוון בזה דברי הפסוק (ירמיה ח) כה אמר ה' אל יתהלל חכם בחכמתו ואל יתהלל הגבור בגבורתו אל יתהלל עשיר בעשרו. כי אם בזאת יתהלל המתהלל השכל וידוע אותי כי אני ה' עושה חסד משפט וצדקה בארץ דקשה מה נתינת טעם בהא דאמר כי אני ה' עושה חסד משפט וצדקה בארץ אבל עם האמור ניחא. דה"ק הא לך ראיה כי בתחלת התורה הורית לך כי לא תתגאה ותתהלל במעלותיך כי אני ה' עושה במשפט וצדקה יחד את הארץ בשביל קיום הארץ שלא תוכל לעמוד במדת הדין לבד. מה שאין כן צבא השמים ודאי שיכולת היה לעמוד אף במדת הדין לבד אחר שאין אתם יצר הרע. ומאחר דאנכי עשיתי בשיתוף משפט וצדקה והיינו מדת הדין עם מדה"ר היה ראוי להתחיל התורה מיד באלה תולדות אע"כ כדי שלא יתגאה כהן הקורא ראשון בתורה כדברי המדרש אבכיר הנ"ל ע"כ. אל יתהלל המתהלל רק ביראת ה' ועם האמור למעלה דבשביל הכי הקב"ה בעצמו מחיה מתים הואיל ואנחנו נקראים בנים. ותשובת ר"ע לטורנוסרופוס דמש"ה מותר לפרנס עניים דה"ל בדמיון מלך שכעס על בנו וכו' כדאיתא במס' ב"ב ופירשתי קרא דפ' שופטים צדק צדק הרדוף למען תחיה דה"ק אם תהיה רודף צדקה אז תהיה בתואר בן למען תחיה בתה"מ. משא"כ אם אתה קופץ ידך מלתן צדקה באמרך מפני מה הקב"ה אינו מפרנס העניים הרי החזקת עצמך בתואר עבד ואז לא יהיה הקב"ה אותך כי איך יטמא לעבד ובדרוש הארכתי בזה. וביותר י"ל דברי הפסוק וכסף וזהב ירבה לך ורם לבבך ושכחת את ה' אלהיך. ע"ד מה שראיתי בס' בינה לעתים דרוש כ"ט וז"ל והיותר מתישב אצלי הוא כי אם היות כ"א מהמדות המגונות כפי עצמה היא רעה מאד מ"מ בטוב התבוננות יש רעה חולה מדה אחת מיוחדת מבין כל השאר אשר באמת תוכל להקרא אם האחרת היולדת אותן להיותה סבה ועילה לכל יתר הפחיתות והיא מדת הגאוה וגובה לב כי ממנה תוצאות כל נגע וכל מחלה בנזקי הנפש שמחמת רצותו להשתרר ולהתמיד בזדונו בגאון חמדו יצטרך על כל פנים לשקר ולכזב וליחס לעצמו דברים אשר לא כן ולהתכבד בקלון זולתו ולהשפיל חבירו בעיניו ולחרחר ריב ומדון וכאלה רעות רבות וצרות וכו' ומגדולי המדות המגונות הנמשכות מהגאוה היא הכילות וחמדת הממון כי מפורסם שבעונותינו היות הכבוד וההתנשאות תלוי בעושר עד שאמרו כי לכך נצמדו העושר והכבוד והגאוה ומדאגתו פן יחסר לו הונו ויתמעט תפארת גדולתו יעשה משמרת למשמרתו וקופץ ידו וכבר הורה הכתוב בנבל הכרמלי נאמר והאיש במעון ומעשהו בכרמל והאיש גדול מאד ולי צאן שלשת אלפים ואלף עזים ויהי בגזוז את צאנו כו' ותורף דבריו בפי' הפסוק שדרך העולם היה בעת גיזה היו מפזרים פיזור כסף גם לעניים. לא כן נבל מחמת היותו איש גדול מאד בדעתו וגאותו, לכן לו צאן לו לבד ולא נתן מהונו לאחרים. ובא ע"י זה לאבדון ע"ש והיינו כדאמרינן במס' סוטה כ"ד. ואעתיק לקמן בסמוך שהולך מן העולם מחמת גאוה. וז"כ הפסוק וכסף וזהב ירבה לך לעצמו הוא צריך ולא לאחרים והיינו דרם לבבך ושכחת את ה' אלהיך כי הוא הנותן לך חיל בזה. הרי מכל זה אמור דבעל הגאוה גם עינו צרה בצדקה. וז"ש המשורר (קי"ט) דבקה לעפר נפשי חייני כדברך דע"י ענוה אני נותן צדקה ובזה אזכה לתה"מ כאמור בסימן הקודם. לכן שאל חייני כדברך לתחה"מ. או יאמר לפמש"ל משם מחי' הגאון ח"ץ ז"ל דיש אריכות ימים ע"י התורה וע"י העברת מדותיו. ונ"מ דע"י התורה יהיו שנות חיים וטובים וז"ש דבקה לעפר נפשי ומגיע לי שכר שתחייני בשביל שאני מעביר על מדותי, רק שתאמר לתן לי הוספת שנים של צער. לזה אמר חייני כדבריך כאותן חיים שאתה נותן עבור התורה שהיא דבריך כענין שנאמר ודברי אשר שמתי בפיך לא ימושו וגו'. או יאמר ע"ד שכתבתי בדרוש אור חיים דע"י מניעת התוכחה הקב"ה חוזר מדבורו לטובה והוא גמ' במסכ' שבת ע"ש ויעוין במס' ערכין (דט"ז ע"ב) דענוה לשמה לכ"ע עדיפא מתוכחה וע"ש בפרש"י. הרי בשביל ענוה יכול לכבוש התוכחה רק שתהיה ענוה לשמה. וז"ש דבקה לעפר נפשי שכ"כ היה קטן בעיניו והוה לשמה לכן חייני כדבריך ולא תחזור בו אף שיש בו מניעת התוכחה כנ"ל. והנה לנתינת הצדקה העיקר להיות בוטח בה' שימלא חסרונו וז"ש המשורר (ל"ז) בטח בה' כי ימלא לך ועשה טוב זו צדקה והיינו שכן ארץ כשתהיה שכן לארץ לבשר ענוים כמדרשם מס' סוטה (דף ד') יעו"ש. ובזה יש ליתן טעם בהא דאמרינן שם דכל המתגאה אין עפרו ננערת ואינו עומד בתחית המתים וה"ט מאחר שמונע הצדקה ומשוי כעבד לפני המקום וכמבואר בסימן הקדום:

במסכת סוטה איתא א"ר אמי כל שיש בו גסות הרוח לבסוף נתמעט שנאמר רומו מעט ושמא תאמר ישנו בעולם ת"ל ואיננו. ויל"ד אמאי לא קאמר סתם שנתמעט והלשון לבסוף נתמעט איננו מדוקדק. ונ"ל דהנה מהרמ"א פירש דהאי קרא הנאמר בתוכחה הגר אשר בקרבך יעלה עליך מעלה מעלה ואתה תרד מטה מטה דיל"ד תרתי מעלה ותרתי מטה למה לי הלא די באחת מהנה. ונראה דהנה בין בעליתו של אדם בין בירידתו ישנו על שני פנים. הא' מי שנתעלה ועולה לגדולה בפעם אחת שהרויח הון רב בפעם אחת ועליתו בשעה אחת לשמי רום המעלה. והב' מי שעולה מעט מעט כל שנה הוא מוסיף והולך. וכן לגבי הקלקלה ישנו ב' חלקים. מי שיורד בפתע פתאום מכל נכסיו ונשאר ערום ועריה כי הבערה יצאה בארמונו וחנותו וכיוצא בו. או מי שנתרושש מעט מעט. כל שנה יורד מנכסיו מעט עד שנעשה עני גמור. ולכ"א יש מעלה וחסרון דמעלה לזה קשה לזה. והוא אם שפל א' עולה בבת אחת זוכרים תמיד שפל מצבו כי תיכף יאמרו שפל זה נתעשר. ואתמול היה בתכלית השפלות והיום נתעשר. והן הן הדברים אינם נשכחים. משא"כ אם עולה בדרך הטבע אחת אחת. הרי בזמן מעט נשכח שפל מצבו. וכן להפוך בקללה. עשיר גדול נתדלדל בשעה אחת כ"ע מרחמים עליו כי זוכרים אחמול היה ברום המעלות משא"כ אם חסר ואתאי חסר ואתאי מעט מעט נשכח גדולתו מעט מעט ג"כ. וזהו דבר הנראה לעינים. וז"ש בקללה תרתי דעבדית לך. הגר יעלה מעלה מעלה אחת לאחת עד שיהיה נשכח שהיה גר ותהי עליתו חשובה מאד. ואתה תרד מטה מטה ולא יזכר לך כי היית ברום המעלות ואין מי יחמול עליך ע"ש ודפח"ח. וז"ש כל המתגאה לא יתמעט בפעם אחת רק לבסוף כי ירד מטה מטה אז יתמעט למען לא יזכר גדולתו כלל. וסיים וש"ת ישנו בעולם ת"ל ואיננו. דאמרינן במס' חגיגה (דף ד) איזהו שוטה המאבד מה שנותנים לו והמקרע כסותו ולן יחידי בבה"ק. י"ל דה"פ איזהו שוטה המתגאה כנאמר כל גאה שוטה. המאבד מה שנותנים לו מקודם נתמעט ואח"כ אינו בעולם ומת קודם זמנו וזהו שלן יחידי בבה"ק. מעתה הבט וראה עד כמה מגיע פחיתות מדה זו אם חכם הוא חכמתו מסתלקת. אם עשיר הוא יורד מנכסיו. ואינו זוכה לעולם התחיה. ולא עוד אלא שהולך מן העולם קודם זמנו. והיותר על כולם כי אדם אין צדיק בארץ. ומחמלת ה' נתן להשבון בתשובה. ועיקר התשובה הוא נמיכת רוח כענין שנאמר זבחי אלהים רוח נשברה והמגיס דעתו אינו יכול לשוב ופשיטא שאינו שומע לקול הוריו ומוריו ומוכיחיו, ע"כ יתן החי אל לבו מאמר התנא דע מאין באת ולאן אתה הולך כל עת ורגע אתה הולך קרוב קרוב יותר לעת צאתך מהעולם. והעלה על לבך שמכף רגל ועד ראש אין בך מתום מלוכלך בחטא ועון ופשע ולפי מעשי אינני כדאי לדבר עם קטן שבאנשים ואדם אפר דם מרה ואחריתו כיום מר כלענה בדירה סרוחה עפר מלמטה ועפר מלמעלה וכולה יומא זמנא, על כן דיו אשר הוא חי לתן בעפר פיהו ולזכור יום המיתה כי יבוא בעפר אולי יש תקוה. ואחוז בכל עניניך בגדר ענוה. והיית כגן רוה: עד כאן מספר חות יאיר