הספד א' דרוש הספד שדרשתי על פטירת הרב הגאון הגדול המפורסם בדורו החריף מו"ה טעביל שייאר שהיה אב"ד דק"ק מעגענצא והמדינה ביום ה' א"ך טבת ראשון לשובבים תקמ"ג לפ"ק בהקהל רב בבהכ"נ דק"ק קעלין יצ"ו סמוך לתפלת מנחה. בשמואל (ב' ג') כתיב ויאמר המלך הלא תדעו כי שר וגדול נפל היום בישראל, יל"ד מה זה השבח שהיה שר הלא אין שלטון ביום המות, ותו יל"ד במאי דמסיים היום הזה תיבת היום הזה הוא למותר, ותו בישעיה (כט) איתא יען כי נגש העם הזה בפיו ובשפתיו כבדוני ולבו רחק ממני ותהי יראתם אותי מצות אנשים מלומדה, לכן הנני יוסיף להפליא העם הזה הפלא ופלא ואבדה חכמת חכמיו ובינת נבוניו תסתתר, ויל"ד למה דוקא בשביל עון זה ימותו הצדיקים כמו שדרשו מהאי קרא במדרש שקשה מיתת הצדיקים יותר מצ"ח קללות וחורבן בהמ"ק מדכתיב בהאי קרא הפלא ופלא כפל ואלו בחורבן בהמ"ק כתיב ותרד פלאים פ"א, וכן בקללות כתיב והפלא ה' את מכותך ג"כ פ"א, ותו יל"ד על הלשון ואבדה חכמת חכמיו ובינת נבוניו הסתתר, דמשמע דחכמה תאבד לגמרי, והבינה תהיה רק במסתרים, וצריך לתת לב ע"ז בטעמא דמלתא, ותו (שם נז) הצדיק אבד ואין איש שם על לב ואנשי חסד נאספים באין מבין כי מפני הרעה נאסף הצדיק יבא שלום ינוחו על משכבותם, ויל"ד א' שהתחיל ואמר הצדיק אבד לשון תמיה, ודרך פשוט י"ל על דרך שאמרו צדיק אבד לדורו אבד, משל למרגלית שנאבדה בכ"מ שהיא מרגלית שמה ולא נאבדה אלא לבעליה, וא"ש הצדיק אבד, ואל תדמו כי הצדיק אבד, הלא טוב לו עתה יותר מהימים אשר היה חי על פני האדמה כי עתה נשמתו עלתה למעלה ליהנות מזיו השכינה, ולא שייך האבדה אלא לנו שנאבד מן הדור המגין שלהם, א"כ מדוע אין איש שם על לב ואין בעל האבדה מכיר באבדתו, ותו יל"ד במה דמסיים ינוחו על משכבותם גם זה הוא משולל הבנה, ותו יל"ד שהתחיל בלשון יחיד הצדיק אבד ואח"כ אמר בלשון רבים ואנשי חסד נאספים, ותו יל"ד מה שמסיים מפני הרעה נאסף הצדיק ולא פירש רעה זו מה היא, ותו איתא בתהלים (יב), הושיעה ה' כי גמר חסיד כו', ויל"ד על הלשון גמר הל"ל שנלקח או שמת חסיד ואבד מן הארץ כמאמר אבד חסיד מן הארץ, ותו איתא באיוב (לד) אף לזאת יחרד לבי ויתר ממקומו פי' רש"י ויתר ויקפוץ, וחז"ל דרשו בזה דקאי על מיתת בני אהרן שנכנסו חיים ויצאו שרופים וטיטוס נכנס חי ויצא חי ואף אנו ניקום ונדרוש מקרא זה על מיתת הצדיקים, ותו איתא בירושלמי כד דמך ר' סימון פתח האי ספדנא ואמר אבותינו שמצאו אסימון שראו הכסף בפי אמתחותיהם מאי כתיב ויצא לבם ויחרדו אנו שאבדנו אסימון עאכ"ו, והחכמה מאין תמצא ואי זה מקום בינה, גם בזה קשה במה שסיים במקרא זה, גם יל"ד למה שנה הלשון ואמר ואי זה מקום בינה ועל החכמה הוא אומר בלשון אחר מאין תמצא דמשמע דהחכמה לא תמצא כלל והבינה רק מקומה נסתרה, ותו איתא במס' שבת (דף קכג) אמר ר"י בריה דר"ש בר שילת משמיה דרב בהספדו של אדם ניכר אם בן עוה"ב הוא אם לאו, איני והא"ל רב לר"ש בר שילת אחים הספדאי דהתם קאימנא, לא קשיא הא דמחמו ליה ואחים הא דמחמו ליה ולא אחים כו', ויל"ד על הלשון שאמר דהתם קאימנא ועיין פרש"י שם וכבר פרשתי דבר זה בכמה אופנים נאים, ובדרך קצרה י"ל כך עפ"י גמ' ספ"ק דב"ק וכבוד עשו לו במותו זה חזקיה מלך יהודה, מלמד שהושיבו ישיבה על קברו, ויש לדקדק מאי בעי הש"ס בזה שפירש זה חזקיהו מלך יהודה, ורש"י נדחק בזה, ונ"ל משום דבמס' סנהדרין (דמ"ו ע"ב) בעי גמרא אי הספדא יקרא דחיי או יקרא דשכבי, והקשה בתוס' משאול דכתיב ויאמר ה' אל שאול כו', שלא נספד כהלכה וא"א יקרא דחיי הרי מחלו ישראל על כבודם, ותירץ דבמלך שאני שהרי בודאי יקרא דשכבא, ומהרש"א בחד"א הקשה איך העמידו ישיבה על קברו של חזקיהו מלך יהודה הלא הוי לועג לרש, ותירץ דכל מה שעושין לכבוד המת בלבד לא שייך משום לועג לרש, וז"ש שכבוד עשו לו במותו שהכבוד עשו לו לבדו משום יקד"ש משום דזה חזקיהו מלך יהודה וגבי מלך לכ"ע הוי יקרא דשכבא, ומש"ה שפיר העמידו ישיבה על קברו דלא הוי לועג לרש כנ"ל, ואולי לזה דייק רב באמרו אחים הספדאי למעני דמהספדו ניכר כו', וליקרא דשכבא משום דהתם קאימנא ואם תגיד ד"ת משום יקרא דחיי הוי לועג לרש, אך כדי לתרץ כל הפסוקים וגם הירושלמי נראה לבאר בענין אחר, הנה איתא במגילה (דף ו ע"א) כי נח נפשיה דר"ז פתח האי ספדנא ארץ שנער הרה וילדה, ארץ צבי גדלה שעשועיה, אוי נא לה אמרה רקת כי אבדה כלי חמדתה, ופי' הגאון בעל תבואות שור עפ"י מה דאיתא במסכת קידושין (דף ע"ב) כשמת ר"ע נולד רבי, כשמת רבי נולד ר"י כו', שאין צדיק נפטר עד שהניח צדיק כמותו דכתיב וזרח השמש ובא השמש כו', א"כ אין ראוי לומר אוי לה כי אבדה כלי חמדתה שהרי באותו היום נולד צדיק אחר, רק אמרינן בכתובות (דף ע"ה) חד מינן כי סליק להתם עדיף כתרי מינייהו, א"כ אי אפשר שיולד בא"י אחד שהוא כר"ז שהרי ר"ז היה בבבל ואזיל לא"י ועדיף כתרי מינייהו, וז"ש ארץ שנער הרה שהוא בבל, ואח"כ ארץ צבי א"י גדלה, מש"ה עדיף כתרי מינייהו, א"כ שפיר אמרה רקת אוי לה שנאבד ממנה אבדה שאינה חוזרת ודפח"ח. אמנם קושית הגאון הנ"ל לק"מ בלאו הכי, שאעפ"י דכתיב וזרח השמש ובא השמש שיולד צדיק אחר, מ"מ לא נודע שיולד הצדיק ההוא במקום הזה, ואפשר שיולד במקום רחוק מכאן, א"כ דייק שפיר אוי נא לה אמרה רקת ולא לכל העולם כולו שהרי יולד צדיק אחר בעולם, משא"כ בעיר שמת הצדיק שפיר שייך לומר אוי לה שהפסידא שלה הוא ודאי שמת הצדיק במקום הזה וכשיולד צדיק אחר אין ידוע לה דדלמא יולד במקום אחר, ותו ראיתי למהרמ"א שפירש בפסוק ואבדה חכמת חכמיו שאעפ"י שנולד צדיק אחר מ"מ יש הפסד להדור במיתת הצדיק, משום דבהר סיני עמדו ס' רבוא נשמות, וכל אחת מהן קבלה חלקה המגיע לה מידיעות והשגות התורה שבע"פ, וכן יש ס' רבות אותיות כנגד ס' רבוא נשמות הנ"ל, וקבל כ"א חלקו, אבל אינו נוגע במה שקבל חבירו, רק באיזה פרקים מצינו בגמ' דאמרינן להאי מילתא בר גיליה הוינא, ותיבת ישרא"ל ר"ח "יש "ששים "רבוא "אותיות "לתורה, גם "יש "ששים "רבוא "אדם "לישראל, א"כ במיתת הצדיק גדול הדור, אותו חלק השגת החכמה מה שהשיגה נשמתו בהר סיני כעת נאבדה לגמרי, ואף אם יולד צדיק אחר תהיה השגתו מה שקבל הוא לבדו בהר סיני, אבל לא יוכל להשיג השגת חבירו שמת ע"ש שהאריך בזה, ומצאנו בצדיקים יש לך צדיק גמור אשר במותו יקח כל שכרו תומ"י ולא יצטרך לבוא עוד בגלגול לעוה"ז, ובמות צדיק זה בודאי נאבד להעולם חלק חכמתו לגמרי כאמור, משא"כ כשמת צדיק שלא השלים עדיין כל חקו, שנשאר לו עוד מה לתקן והוא צריך לבוא שנית בגלגול לעוה"ז, ובצדיק כזה לא נאבד לגמרי חלק חכמתו, שהרי נשמתו תשוב לעוה"ז, וז"ש המשורר הושיעה ה' כי גמר חסיד וגו', כל מה שהיה לו לעשות בעוה"ז חלקי מצותיו שמר כולם וגמרם ולא יצטרך להתגלגל עוד, והוא פסידא דלא הדר לעולם לכך הושיעה ה', וע"ז דייק הנביא (ירמיה כ"ב) באמרו, אל תבכו למת ואל תנודו לו בכו בכו להולך ולא ישוב לארץ מולדתו, וכוונתו אל תבכו למת שאינו צדיק גמור שהרי יולד צדיק אחר במקומו, וגם חלק חכמתו לא נאבדה שגם היא חוזרת, רק בכו לצדיק גמור ההולך ממדרגה למדרגה ולא ישוב עוד בגלגול וחלק חכמתו בודאי נאבד לעולם על דא ודאי קא בכינא, וז"ש רב לרב שילת אחים לי הספדאי שצריך אתה להחם הספדאי ביותר בשביל דהתם קאימנא ולא אצטרך לבוא עוד בגלגול, א"כ חלק חכמתי נאבד לגמרי מהעוה"ז, ועפי"ז יש לבאר דקדוק גדול דאיתא במדרש שקשה סלוקן של צדיקים יותר משרפת בית אלהינו, והוא נגד דברי הגמרא בר"ה (דף י"ח ע"ב) דאמר שם ללמדך ששקולה מיתת הצדיקים כשרפת בית אלהינו, ואיך אמר במדרש שקשה יותר. אבל לדברינו א"ש דבאמת בסבת חורבן הבית נאבדו ממנו כמה מצות התלויות בארץ וסלוק התורה דומה למיתת הצדיקים, רק הבהמ"ק אף אם נחרב כבר הבטיחנו ה' ע"י נביאיו לבנות בית אחר, וכל יומא זמנו הוא, אם בקולו תשמעו, משא"כ צדיק שמת אין לו תמורה, ובגמ' ר"ה מיירי בצדיק שלא השלים כל חקו והמוכרח לשוב לעוה"ז ומיתתו דומה רק לחורבן הבית לפי שעה, אבל המדרש מיירי בצדיק גמור שהשלים כל חקו, ומש"ה דייק קשה סלוקן של צדיקים שנסתלקו לגמרי ואינם חוזרים קשה יותר מחורבן ביהמ"ק כאמור. היוצא מדברינו דמיתת הצדיקים לקתה בכפלים, א' שנאבד ממנו חלק חכמתו כדברי מהרמ"א הנ"ל, ולא מהני לזה מה שנולד צדיק גמור תחתיו, ב' שלא נדע באיזה מקום נולד הצדיק השני, ובזה יתבארו דברי הירושלמי הנ"ל שאמר האי ספדנא אנו שאבדנו את ר' סימון עאכ"ו שיחרד לבבנו, ואם תאמר החרדה הזאת למה, הלא יולד צדיק אחר, לזה אמר והחכמה מאין תמצא עכ"פ נאבד חלק חכמתו לגמרי, והשנית ואי זה מקום בינה, מי יודע באיזה מקום יוגד הצדיק, והן הן הדברים שדבר ישעיה הנביא באמרו, הן אני אוסיף להפליא הפלא ופלא ב' פליאות במיתת הצדיקים, ומפרש מה הן ב' פליאות הללו, ע"ז סיים חדא ואבדה חכמת חכמיו, שחלק חכמתו של צדיק זה נאבד לגמרי, והב' ובינת נבוניו תסתתר, דאף שיולד צדיק אחר יהיה נסתר במקום סתר בלתי ידוע, וז"ש ג"כ הצדיק אבד ואין איש שם על לב שנאבד חלק חכמתו והשגתו התלויה באבנתא דלבא, וכ"ת הרי יבא ויחזור לעוה"ז בגלגול והוא פסידא דהדר ואתיא, לזה סיים ינוחו על משכבותם שמינח נייחי ולא יחזרו לבוא עוד בגלגול, ואי' במדרש אין זאת אלא תורה, וכן בגמ' ע"ג (ד"כ ע"ב) א"כ זה שאמר אליהוא באיוב, אף לזאת יחרד לבי קאי על מיתת הצדיקים חרד לבי דאף שיולד צדיק אחר מ"מ לזאת שהיא התורה הנקראת זאת כאמור יחרד לבי, שעכ"פ חלק חכמתו נאבד מן העולם, ועוד מי יודע באיזה מקום יולד הצדיק אחר ויוכל להיות, ויתר ממקומו, שיקפוץ ממקומו ויולד במקום אחר ואיתא במסכת סנהדרין (דף ק"י ע"ב) עשרת השבטים אינן עתידין לחזור שנאמר וישליכם אל ארץ אחרת כיום הזה מה יום הזה אינו חוזר אף עשרת השבטים אינן עתידין לחזור ע"ש, ובזה יובן הפסוק שהתחלנו שאמר דוד הלא תדעו כי שר וגדול נפל בישראל, שאעפ"י שהיה שר ועשיר לא מנעוהו טרדות הבלי הזמן מתורתו, והיה הולך וגדל להרביץ תורה בישראל הרי חלק חכמתו אבדה מן העולם, וכ"ת שיחזור וישוב לעוה"ז בגלגול, לזה סיים היום הזה מה יום זה אינו חוזר אף הוא לא יחזור לעוה"ז, א"כ בודאי ראוי לקונן עליו באשר עליו יאמר כי זה הוא אבדה שאינה חוזרת. ודרך אחר אמרתי לפרש סיומא דהאי קרא דישעיה דסיים יבוא שלום ינוחו על משכבותם, דקשה דודאי אם היה הנביא מבטיח שינוחו הצדיקים בשלום בעודם בחיים חיותם שכיר הוה הבטחה לצדיקים, ובאמת לא כן כמאמר המשורר למה רשע מכתיר צדיק,,ועינינו רואות בני עליה והמה מעטים שזוכים לישב בשלוה בעוה"ז, ופריצי הדור מתגרים בהם, וא"כ הנביא מאי קא מבשר לצדיקיא שבפטירתם מן העולם ינוחו בשלום, אטו חלילה גם בשובם לעפר לא ישקוט מהם רוח קנאה, הלא כבר אבדה שנאה וקנאה, הן אמת שדבר פשוט יאמר לפי מאמרם לעולם ירגיז אדם יצה"ט על יצה"ר, וא"ר כל מי שגדול מחברו יצרו גדול ממנו א"כ בעוה"ז יש לצדיק מריבה גדולה בתוך ביתו היינו ברוחו, כי משול ימשול בו שיצה"ר מתגבר ומתחדש בכל יום עליו, כמ"ש מהר"ש אלגזי בפי' הפסוק רב לכם סוב את ההר הזה פנו לכם צפונה, שהקב"ה אומר לצדיקים רב לכם לטרוח בעוה"ז לסוב את ההר הגדול הזה יצה"ר הדומה לצדיקים כהר, פנו לכם לעוה"ב לצפונה ליטול רב טוב הצפון לכם ע"ש, א"כ שפיר אמר הנביא ינוחו בשלום על משכבותם, משא"כ בעוה"ז לא היה לו שלום בית שהיה הולך נכוחו נגד היצה"ר לכבשו, וסיים הפסוק שפיר הולך נכחו ע"ש. אמנם נראה לבחר בדרך אחרת, ומקודם נעמוד על שתי מימרות תכופות זו לזו בסוף מסכת עוקצין, אריב"ל עתיד הקב"ה להנחיל לכל צדיק וצדיק ש"י עולמות שנאמר להנחיל אוהבי יש ואוצרותיהם אמלא, אר"ש לא מצא הקב"ה כלי מחזיק ברכה לישראל אלא השלום שנאמר ה' עוז לעמו יתן ה' יברך את עמו בשלום, ויל"ד איך שייך הני תרי מאמרים להדדי, וגם יש לשאול מדוע אמר ריב"ל לכל צדיק וצדיק די באמרו לכל צדיק וחוץ לדרכנו אמרתי בילדותי נבאר דקדוק האחרון בצירוף מה שעמדו ראשונים ואחרונים על מספר ש"י עולמות נגד מי המה, ותו יל"ד באמרו להנחיל אוהבי יש, משמע לאוהבי ה' דוקא העובדים את ה' מאהבה ולא לאותן הצדיקים העובדים מיראת השם ב"ה, וק"ק למה נשתנה דינם במספר הזה, ונראה עפ"י מה דאיתא במשנה ב' דאבות, בן עזאי אומר הוי רץ למצוה קלה, ששכר מצוה מצוה, והנה יש ב' כתות בין עובדי ה', הכת האחת עובדים את ה' מאהבה ולא משום איזה תקות שכר או יראת העונש, והכת השניה עובדים מיראת העונש או מתקות שכר, והנ"מ בין הכתות הללו בזה, כי העובד מאהבה אף שעושה המצוה וגומרה, מ"מ משתוקק מתי תבוא לידו מצוה זו או אחרת כמוה ויוכל לקיים, משא"כ העובד מיראה די לו בעשותו מצוה הבאה לידו, אבל אין לו תשוקה בלב על העתיד כמו עבד שעובד לרבו עושה מה שמוטל עליו מחמת חובת שכרו שהוא מקבל ודי לו בעבודת חובתו, משא"כ בן העובד לאב מאהבתו הוא משתוקק כל ימיו איך ומה לעשות רצון אביו, והנה העובד מאהבת ודאי רץ אל המצוה, משא"כ כשאינו עושה אלא מצד היראה הנה הוא הולך כדרכו, והנה המחשבה הטובה מצטרפת למעשה, וזהו כוונת השלם הזה בן עזאי אומר הוי רץ למצוה ועבדהו מאהבה ואז יהיה לך מיד שכר מצוה עוד מצוה כי בעוד אשר תשלים מצוה זו מיד תשתוקק למצוה אחרת ואעפ"י שעדיין לא באה לידך יש לך שכר מחשבה טובה ומצטרף למעשה הוי שכר מצוה זו מצוה אחרת. והנה השל"ה ז"ל מחלק עשית המצות על ד' חלקים, התעסקות המצוה, המחשבה. הדבור שיאמר קודם עשית שום מצוה הנני עושה לשם הבורא יתברך, והמעשה עצמה ע"ש, א"כ העושה מאהבה יש לו מיד עוד שכר מחשבה אחרת ומחשבה לבד היא חלק רביעי מן מצוה שלמה שנחלקה לד' חלקים, מעתה אמור שראוי להנחיל עולם א' עבור מצוה אחת והיינו רמ"ח עולמות נגד רמ"ח מ"ע ועוד לעומת רמ"ח מחשבות רמ"ח רביעיות השלם שנים וששים שלמים, היינו רמ"ח וס"ב עולה ביחד ש"י והיינו להעובד מאהבה, וז"ש להנחיל אוהבי י"ש, להעובד מאהבה ש"י עולמות, וז"ש לכל צדיק וצדיק שהוא בתוספת הצדק שהוא עושה המצוה וחושק אל מצוה אחרת מתי תבוא לידו כאמור, זהו זוכה לש"י עולמות, אבל לפי ענינו יתבאר כפל לשון צדיק וצדיק בדרך יותר נכון, ויתבאר מקודם עוד איזה מימרות ואיזה דקדוקים במקראי קודש, במסכת שבת (דף ל"א) במעשה הגר שבא לפני שמאי וא"ל למדני כל התורה כולה על רגל אחת ודחפו והלל קרבהו ולמדו מצוה זו דואהבת לרעך כמוך ואידך פירושא זיל גמור ע"ש, ויל"ד על הגר מה ראה על ככה ללמוד על רגל אחת כל התורה ומה היתה כוונתו בזה, ותו יל"ד על הלל למה נקט האי כללא בידו לאהוב את חבירו, ותו איתא גדול השלום שמקרב את הגאולה, גם כאן מצאה הקפידא מקום לנוח, אמאי לא קאמר שמביאה את הגאולה ולמה אמר הלשון שמקרב, ותו איתא בגמרא ברכות (דף י"ז) כד מסיים ר"י ספרא דאיוב אמר הכי סוף אדם למות כו', אשרי מי שנפטר בשם טוב, ויל"ד על הלשון שנפטר, וגם הלשון שם טוב אינו מדוקדק, דעדיין איננו ידוע במה יהיה שמו טוב, אם בתורה, אם במע"ט, אם בצדקה, אם בגבורה ועושר, ותו איתא במ"ר פ' במדבר בשעה שקבלו ישראל את התורה נתקנאו א"ה בהם מה ראו אלו להתקרב יותר מכל האומות, סתם הקב"ה את פיהם. וא"ל הביאו ספר יוחסין שלכם, כדרך שהביאו בני שנאמר ויתילדו על משפחותם כו', ויל"ד חדא אמאי נתקנאו או"ה הא הקב"ה החזיר מקודם את התורה, על כל אומה ולשון ולא רצו לקבל אותו, ותו יל"ד למה אמרו מה ראו אלו להתקרב הנ"ל מה ראו אלו לקבל את התורה שזה היתה עיקר קנאתם, ותו יל"ד איך סתם הקב"ה את פיהם במה שא"ל שישראל מיוחסים הם, ותו במשלי כתוב אליכם אישים אקרא וקולי לבני אדם( ויל"ד למה התחיל בלשון אישים וסיים בלשון בני אדם, ונראה לבאר הכל בדרך קצר, והוא דכתבו המפרשים, איך נתן הקב"ה לעמו ישראל תרי"ג מצות, וכ"א מישראל מוכרח לקיים תרי"ג מצות, והלא אי אפשר לקיים כל חלקי המצות, שהרי יש מצות השייכות לכהנים ולוים בארץ וכדומה, ותירצו דכל ישראל המה גוף אחד ואם מקיימין כל ישראל בכללן כל תרי"ג מצות הוי כאלו כאו"א מהם מקיים כל חלקי המצות, רק זה ניחא אם המה באחדות ובשלום זה עם זה, וז"פ ה' עוז לעמו יתן היא התורה ומשה איך יוכלו כ"א לקיים כל חלקי המצות כאמור לז"א ה' יברך את עמו בשלום, ואם המה בשלום הם כגוף אחד ואם יקיים אחד מה שחברו לא יוכל לקיים יש גם לחברו חלק בזה, וה"ט שהמתין הקב"ה ליתן תורה לישראל עד שהיה שלום ביניהם כמאמרם ע"פ ויחן שם ישראל נגד ההר, ובשארי מקומות נאמר ויחנו דבאותה שעה היה שלום ביניהם לכן כתיב ויחן לשון יחידי שהיו כולם כאיש אחד ע"ש, ויש עוד טעם אחר שמחויב כ"א מישראל לקיים תרי"ג מצות ואם יחסר אחת מהנה יתחייב שיתגלגל עוד לעוה"ז להשלים חוקו, מעתה ב' דרכים לפני האדם לקיים התורה בכללה בתרי"ג מצותיה, או ע"י גלגול, או ע"י שלום ואחדות, ואמרינן בפ' חלק אין בן דוד בא עד שיכלו נשמות שבגוף, ופירש"י שיש מקום ששמו גוף ושם מונחים כל הנשמות ע"ש, וז"כ גדול השלום שע"י השלום מקיים כ"א מישראל תרי"ג מצות בכלל דכל ישראל כגוף אחד ולא יצטרכו נשמות הישנות לבוא עוד בגלגול ורק נשמות חדשות יבואו לעוה"ז, והנשמות שבגוף מהר יצאו ממקומם ועי"ז תתקרב הגאולה, משא"כ אי ליכא שלום בעולם יתחייב גלגול ובאים נשמות ישנות להעולם בגלגול ונעצרו נשמות חדשות בגוף וזה גורם עיכוב הגאולה, וז"פ הב' מימרות דסוף עוקצין שזכרנו, דריב"ל אמר עתיד הקב"ה להנחיל לכל צדיק ש"י עולמות, היינו לפי החשבון שהזכרנו עבור קיום רמ"ח מ"ע בעבודת אהבה, וקשה איך יוכל כל איש ישראלי לקיים כל רמ"ח מ"ע, הלא יש שאינן נוהגין אלא בכהנים וכדומה, לז"א ר"ש לא מצא הקב"ה כלי מחזיק ברכה לישראל אלא השלום, דע"י השלום כולם מקיימין חלקי המצות כאמור, וזה היתה כוונת הגר בשאלתו מהלל שילמדו כל התורה על רגל אחת, שלא יצטרך לבוא בפעם ב' בגלגול לעוה"ז, ולמד אותו הלל מצוה ואהבת לרעך כמוך, דע"י השלום ישיג כל התרי"ג מצות ולא יצטרך לבוא עוד בגלגול, ואי' בגמ' יבמות אתם קרוים אדם, ואין עו"ג קרוים אדם ופי' הע"א בזה דהרבה שמות יש לחי המדבר, אדם, איש, גבר, אנוש, והנה ג' שמות האחרונים נאמרו דרך רבים אישים, גברים, אנשים, אבל שם אדם לא יתואר בלשון רבים, וה"ט דמורה על אחדות, וכל ישראל חברים כאיש אחד, וז"ש אתם ישראל שיש לכם אחדות וכל ישראל חברים כאיש אחד קרואים בשם אדם משא"כ עו"ג ע"ש, וז"ש אשרי מי שנפטר מהעוה"ז ויש לו שטר פטורים שלא יצטרך עוד להתגלגל ולבוא לזה העולם, היינו אם הוא בשם טוב באותו שם העולה על כולם, היינו שם אדם שמורה על אחדות, דעי"ז לא יצטרך להתגלגל עוד, ועיקר חזוק השלום בין איש לרעהו הוא מניעת הגאוה כשאין איש משתרר על חברו ומעביר על מדותיו כמדת הלל שלמד את הגר, ואמרינן במס' קדושין פ' בתרא דע"א יחוסא דבבל שתיקותא ע"ש, כיון דמצד יחוסא שותק ומעביר על מדותיו ודאי יהיה בשלום עם כ"א, וזהו כוונת המדרש ששאלו הא"ה מה ראו אלו להתקרב שיהיה להם קורבה ושלום אשר מזה זכו לקבל את התורה, והשיב הקב"ה שהוא מצד יחוסם שהם מתיחסים ואינם מריבים רק שותקים כטבע המיוחסים, וזה גורם שיש ביניהם אחדות ושלום ובשביל כך זכו לקבל את התורה שיכולים לקיים כל התרי"ג מצות ע"י השלום, וז"כ הפסוק במשלי אליכם אישים אקרא וקולי לב"א, ע"ד שפי' הבינה לעתים כי דרך המזמין אנשים לסעודה אותן שאינו חפץ בהם כ"כ קוראן פעם א' ודיו, ואת אשר חפץ נפשו בהם קוראם כמה פעמים, וז"א אליכם אישים אקרא, לעו"ג אקרא שיקבלו את התורה, דרך קריאה בעלמא, אבל קולי לבני אדם שהם ישראל, אליהם אבוא בקול עד שיקבלו ע"ש, ולדרכנו יתבאר שנותן טעם, אליכם, בשביל שאתם בגדר אישים שם זה הכולל אנשים רבים, בשביל כך אין אני נותן לכם את התורה, דא"א לקיים כל התרי"ג מצות כל אחד בלי צירוף, אבל קולי לבני אדם לישראל שיש להם אחדות ובשם אדם המורה על אחדות יקראו, (ויתבאר ג"כ עי"ז שאמרו בגמ' חולין מ"ד לא מרובכם מכל העמים כו', כי אתם המעט בשביל שאתם ממעטים עצמכם ע"ש, וז"א שאתם מרבים א"ע בתואר אישים רבים וקולי לבני אדם הממעטים עצמם כאיש אחד גם בזה הארכתי, וז"פ הגמ' בפ' חלק אר"י אם ראית דור שמתמעט והולך חכה לו כו', היינו אם הדור ממעטים בעצמם אז שלום בעולם ותתקרב הגאולה אז חכה לו) ומעתה יתבאר היטב סיומא דקרא בישעיה שאמר ינוחו על משכבותם, שהצדיקים אינם חוזרים לבוא לעוה"ז בגלגול רק שמה ינוחו מינח נייח, וטעמא דמלתא בשלום בסבת שלום שיהיה להם בעודם בחיים והבי"ת משתמש בלשון בעבור כנודע רבות במקרא, ובסבת שלום ינוחו על משכבותם ולא יבואו עוד בגלגול, ואולי ז"פ הפסוק זאת התורה אדם כי ימות באהל, היינו כי ימות האדם הנקרא אדם, המורה על אחדות שישאר באהל ואינו חוזר בגלגול עוד, וזה שסיים הלא תדעו כי שר וגדול נפל היום הזה בישראל, אתם יודעים כי היה שר וגדול, אבל הוא היה נדמה לאין בעיני עצמו שהיה עניו גדול, א"כ א"צ לגלגול עוד, רק היום הזה מה היום הזה אינו חוזר אף צדיק זה אינו חוזר והרי יש באבדתו הפסד גדול להדור, והוא חלק השגת תורתו אשר ידוע בעולם שהרביץ כל ימיו תורה בישראל, הוא מותיב, הוא מפרק הרים הרמים וכל דבר הקשה אליו וישלם, וכל רז ממנו לא נעלם, צדיק יסוד עולם, ועתה בעז"ה חסרנו כל אלה, וטרם נעורר עוד ההספד נעשה לאותו צדיק רעות רוחא לנשמתו, לומר דבר הלכה קצת כמדתו, אשר יאמר כי הוא זה, לבאר מאמר פלאי אחד בדרך מו"מ של הלכה:

איתא בזהר חדש רות והובא ברקאנטי ובילקוט ראובני פ' וישב, ר' יודא קאים קמיה דר' עזריא בר סימאי, א"ל צדיקים דמזדמן להון חובא מאינון כריתות דאורייתא וחיישי תיובתא ומייתי מיתה מכפרת או לא, א"ל אין, ולזמנין דאתענשי בהאי עלמא ואתכפר להו אמא אנפוי ירוקין, א"ל אימא מה דתימא, אורייתא דלא מקבלא טומאה כדכתיב הלא כה דברי כאש נאם ה', כפי הרהורים רטישין דבלבבך אמר סוד ה' ליראיו עשרה סבי קטולי מלכות איתענשי על מכירת יוסף, א"ל פנחס הוא אליהו, א"ל ר"ע לית ליה זכות אבות כו' ע"ש, והגאון מהרמ"י בלבוש עשירי הנקרא אור יקרות פי' על דרך נסתר וכתב דהך חמא אנפוי ירוקין קאי על ר"ע שחמא לר' יהודה שפניו הוריקו, אר"ע לר"י אימא מה דתימא. אמר הנביא סוד ה' ליראיו עשרה סבי כו', הדר אמר ר"י לר"ע פנחס הוא אליהו ע"ש. והנה אנו אין לנו עסק בנסתרות ולואי יהיה הנגלות לנו, ובאתי לפרשו קצת דרך למוד הלכה בסברות ישרות וברורות, והגם שבדרושי באתי בזה הענין בדרך ארוכה, משום טרחא דצבורא אבוא בקצרה:

במס' פסחים (דמ"ח ע"ב) איתא, א"ל ר"א ברד"א לר"א מדרבנן נשמע לר"ע מי לא אמור רבנן משרת לתן טעם כעיקר מכאן אתה דן לכל אסורים שבתורה לר"ע נמי משרת להיתר מצטרף לאיסור מכאן אתה דן לכל התורה ע"ש, והבאתי בספרי מה ששמעתי להקשות בזה, הלא ק"ו זה תחלתו להחמיר הוא וסופו להקל, לפי מה דאיתא במס' כריתות (די"ח ע"ב) דיוה"כ אינו מכפר אלא על שיעור שלם ולא על חצי שיעור, א"כ אי אין היתר מצטרף לאיסור הרי חומרא, דאין יוה"כ מכפר כו' ע"ש. ובהיותי על קברות אבות בק"ק א"ש זה ח' שנים שמעתי שקושיא זו הקשה מחותני הגאון הגדול, מו"ה לעמיל סג"ל אב"ד ור"מ בק' הנ"ל, ונראה לישב קושיא זו, דהבאתי שם בספרי קושית הר"ש מאי פריך על ר"י דתיתי מנזיר לכל התורה כולה דהיתר מצטרף לאיסור ממ"נ לענין מה נילף מינה, אי לענין איסור גרידא הא לר"י בלא"ה חצי שיעור אסור מן התורה, ואי לענין מלקות אין עונשין מה"ד ע"ש, ותירצתי קושיא זו עפ"י מ"ש מהרש"א במס' סנהדרין (דס"ז) ליתן טעם דאין עונשין מה"ד הוא, די"ל כיון שאתה בא ללמוד המלקות מכח החומרא שיש בלמוד יותר מן המלמד, א"כ י"ל אדרבה לקלות המלמד אהניא ליה המלקות להתכפר, משא"כ הלמד שהוא חמר לא מהני המלקות להתכפר ע"ש, א"כ פריך ותיתי לכל התורה שהיתר מצטרף לאיסור לענין מלקות, וכ"ת שאין עונשין מה"ד, ז"א דהא טעמא מאי משום דאמרינן שמא אין מתכפר עם המלקות, וזה לא שייך הכא, שהרי אם אכל זית שלם מן הנבלה מתכפר עם המלקות, ואיך תאמר אם אכל חצי זית מן הנבלה וח"ז מן ההיתר לא לתכפר עם המלקות, אך עדיין יש להקשות בזה לפמ"ש שם בספרי, דהכלל הזה של המהרש"א הנ"ל תלוי בפלוגתא דאביי ורבא במס' תמורה, ומאחר שכעת נתחדשה לי קושיא אחרת בזה, וגדולה היא אלי אבוא לבארה. איתא בתמורה (ד"ט ע"א) רבא אמר תרווייהו טוב יתורא מייתרא, אלא חד טוב אפי' טוב בטוב נמי לקי כו', ואביי אמר ק"ו הוא, מה טוב ברע דעלוי מעלי ליה להקדש ולקי טוב בטוב לכ"ש, ורבא אמר אין עונשין מה"ד, ואביי א"ל הא לאו דינא הוא מי גרע טוב מרע ע"ש, וקשה לי טובא לאביי דלא מצריך קרא על טוב בטוב משום דק"ו הוא מטוב ברע, קשה בפשיטות רע בטוב דכתב רחמנא ל"ל, דהלא זה ק"ו ב"ב של ק"ו דגרע מגרע להקדש פשיטא דלקי וכשם דלא כ"ר על טוב בטוב, וסמך על הק"ו פשיטא שלא צריך לכתוב רע בטוב, ולענ"ד הוא קושיא גדולה, לכן נ"ל דהרי יל"ד על הלשון דאמר אביי הא לאו דינא הוא מי גרע טוב מרע, הלשון מי גרע אינו מדוקדק דהל"ל מי עדיף טוב מרע שלא ללקות עליו וגם יל"ד במאי פליגי אביי ורבא, ע"כ נ"ל דכוונת אביי הוא כך, דכאן לא שייך למימר גבי טוב בטוב אין עמה"ד דטעמא מאי אין עמה"ד דלמא לא מתכפר במלקות כטעם מהרש"א הנ"ל וזה לא שייך הכא דחזינן אם החליף טוב ברע מתכפר במלקות דגרע מגרע להקדש, פשיטא דטוב בטוב דאינו מגרע להקדש דמתכפר במלקות, וזה דדייק מי גרע טוב אם נותן טוב מן החולין להקדש, מרע אם נותן רע מחולין להקדש, לומר דגבי טוב לא נתכפר במלקות, ולפ"ז קושיא הנ"ל מתרצתא דאלו לא נאמר בתורה רע בטוב לא הייתי יכול ללמוד כלל, לא רע בטוב ולא טוב בטוב מן טוב ברע, דה"א דבשניהם לא נתכפר במלקות, לכן כ"ר רע בטוב והשתא נלמוד טוב בטוב מתרווייהו כאמור, אבל רבא ל"ל הך כלל של מהרש"א הנ"ל, וקאמר שפיר אעמה"ד מטעם אחר כמו שיתבאר לקמן בעז"ה, רק היא גופא בעי טעמא אמאי לא ס"ל לרבא הך כללא, ונ"ל דרבא אזיל לשיטתו דעיין במס' מכות (די"ג ע"א) בגמ' חייבי כריתות קתני ע"ש כל הסוגיא עד רבא אמר אתרי ביה לקטלא כ"ע לא פליגי כו', והקשה מהרש"א לשינויא דרבא תקשי לכ"ע א"ה א"כ נמי שהרי אין עונשין ב' רשעות דכרת לא צריך התראה ותו קשה לשנויא דרבא ורבינא אין הלשון מתבאר, שאם עשה תשובה ב"ד של מעלה מוחלין לו, אמנם מצאתי מה שהקשה בעל המאור בסוף מס' מכות, אר"י חלוקין עליו על ר"ח כו', והקשה בעל המאור אמאי לא פשיט ליה מדר"ע דאמר ח"כ ישנו בכלל מלקות, שאם עשה תשובה בש"מ מוחלין לו, טעמא דעשה תשובה הא לא עשה תשובה לא נפטר מידי כרת, אלמא דר"ע חולק על ר"ח, ותירץ הרמב"ן במלחמות ה' דשפיר י"ל דר"ע ס"ל כר"ח, והכי קשיא ליה א"כ אמאי ישנו בכלל מלקות ארבעים ואין אומרים שלא ילקה ויעמוד בחיוב כרת שבו כמו שעושין בח"מ, שכל מי שנתחייב ב' מיתות נדון בחמורה והכא הרי כרת חמור, הדר אמר לפיכך דנין אותו במלקות, שאם עשה תשובה ב"ד ש"מ מוחלין לו הכרת וכיון שכן עונש מלקות עיקר שהכרת אין עונשו עונש גמור ומלקות חמור ממנו ונדון בחמור שהכרת קל הוא שהרי אפשר שלא יתקיים בו כלל שב"ד ש"מ ימחלו לו, ולהנך לישני דמפרשים ליה דר"ע גמר עינו מעינו ואתרי ביה ה"נ צריך לאפרושי כו' ע"ש, הרי קושית מהרש"א ממילא מתורצת, דלשנויא דרבא י"ל דלר"ע לא הוי ב' רשעות דאי מלקי נפטר מכרת כר"ח, ופי' אם עושה תשובה כמו שפי' הרמב"ן הנ"ל, ובהיות כן הרי יש לרבא הוכחה רבה דמלקות חמור מכרת, משום דעל עונש בידי שמים מהני תשובה, משא"כ בעונש בידי אדם, ולפ"ז נסתר כללו של המהרש"א הנ"ל דהיינו טעמא דאין עמה"ד משום דלמא לא נפטר ממלקות ויש לו עונש בידי שמים, ז"א דנגד עונש בידי שמים תמיד מלקות חמור ממנו דלא מהניא לגבי' תשובה, כמו עונש מן השמים כסברת הרמב"ן הנ"ל, ואזיל רבא לשיטתו דליכא לפרושי כפי הכלל של מהרש"א, וצ"ל טעם אחר דאין עמה"ד כמו שיתבאר בסמוך, וקאמר שפיר שם בתמורה דאעמה"ד ובהיות כן הדרא קושית הר"ש לדוכתא, מאי פריך בש"ס על ר"י אליבא דר"ע נילף ממשרת לכל התורה כולה הא אעהמ"ד וא"ל כמ"ש לעיל עפ"י טעם המהרש"א, ז"א דהרי ר"ע גופיה ל"ל האי כללא דקאמר אם עושה תשובה ב"ד מוחלין לו וכסברת הרמב"ן הנ"ל:

אולם עיין בדברי הרא"ם פ' שמיני שהאריך מאד בדברי ר' ישעיהו ראשון ז"ל בטעם, על הא דקיי"ל אין עמה"ד הטעם דאין כח ביד ק"ו להעלות ב' מדרגות, היינו איסור וגם מלקות, ודיינו להעלות אל מדרגה אתת דהיינו איסור לחוד, משא"כ אם האיסור כבר מפורש בתורה שפיר אהני ליה ק"ו להעלות לו מדרגה אחת היינו מלקות, וזה הוא הטעם דגבי ממון עמה"ד דאם לא ישלם הממון, הק"ו לא אהני ליה מידי ע"ש, ובהיות כן גם בטעם זה יש בו בכדי נתינת טעם לישב קושית הר"ש הנ"ל דפריך שפיר נילף בכ"ה דהיתר מצטרף לאיסור לענין מלקות דאין לו דא"ע מה"ד, ז"א כיון דהאיסור כבר מפורש לר"י דסובר ח"ש אסור מה"ת שפיר אהני ליה ק"ו להעלות מדרגה א' שיהא לוקין עליו, מאחר דאיסור כבר שמענו ומועיל הק"ו רק מדרגה א' להעלותו למלקות: וראיתי בס' תא"י שמדקדק על הלשון של ר"ע שאמר חייבי כריתות ישנו בכלל מלקות ארבעים ולא פסק ואמר לוקין על חייבי כריתות, ואולי י"ל עפ"מ שראיתי לגיסי הרב הגאב"ד דק"ק קלעציק שכתב דלשיטת הרמב"ם שכתב בפ"ז מהל' תשובה פי' אהא דקאמרינן, האומר אחטא ואשוב אחטא ואשוב אין מספיקין בידו לעשות תשובה, שהקב"ה מונע אותו מן התשובה שלא ישוב, ע"ד וחזקתי את לב פרעה, ומונע אותו מלשוב בכדי שיקבל עונשו ע"ש. א"כ בכה"ג האומר אחטא ואשוב ועבר על חייבי כריתות ב' פעמים גם לר"ע אין מלקין אותו שהרי כרת חמור ממלקות וראוי לדון אותו בעונש חמור, מאי אמרת שמלקות חמור, דעל כרת מהני ליה תשובה, ז"א דהא בכה"ג לא מהני ליה תשובה, ע"ש בפתיחת ספרי ח"ב הבאתי דבריו ודפח"ח. א"כ י"ל דזה כוונת ר"ע דל"ק כל ח"כ משום דלא פסיקא ליה מלתא דבאומר אחטא ואשוב אין מלקין אותו, לכך קאמר סתם ט"כ ישנו בכלל מלקות ארבעים, דהיינו אם לא אמר אחטא ואשוב, ובזה י"ל קושית הרל"מ מה שהקשה על הרמב"ם (פי"ח מהלכות סנהדרין הלדו"ה) דאם נתחייב מלקות או כרת בפעם ג' מכניסין אותו לכיפה, והרי הרמב"ם פסק בכ"מ כרבי דסובר תרי זימני הוי חזקה ע"ש, אבל לדברינו א"ש שהרי ר"ע דייק א"כ ישנו להוציא מי שאמר אחטא ואשוב או"א דבפעם ב' מכניסין אותו לכיפה, ולא משכחת לה אחטא ואשוב בכה"ג, שהרי תיכף בפעם ב' אין מלקין אותו רק מכניסין אותו לכיפה, אע"ג דר"ע סובר בג' זימני הוי חזקה, ושפיר פוסק הרמב"ם כר"ע, אמנם לפ"ז י"ל דאיצטריך הני ב' טעמים הנ"ל על זה דא"ע מה"ד, היינו טעמא של מהרש"א וטעמא של מהרא"ם הנ"ל, דעל טעמא של מהרא"ם הנ"ל אפשר ג"כ לדקדק לפ"מ דקיי"ל עבר עשה ועשה תשובה אינו זז משם עד שמוחלין לו משא"כ בל"ת ועיין ביומא (דפ"ו) א"כ אכתי יאמר אף אם יש איסור בלא הק"ו מ"מ אינו לוקה, וא"ל א"כ הק"ו מאי מהני, שיש לומר דהק"ו אהני ליה שלא אהני תשובה לחוד כמו על עשה גרידא, והשתא יאמר כך במקום דמועיל תשובה, כגון אם לא אמר אחטא ואשוב דאזדא לה טעמא של מהרש"א דבאמת מלקות חמור מן עונש דבידי שמים דמהני ליה תשובה א"כ נשאר טעמו של רא"ם אף אם יש גם איסור בלא הק"ו, די"ל דהק"ו אהני לענין שלא יועיל תשובה ונשאר הטעם דאין עונשין מן הדין דדי לק"ו להעלות מדרגה אחת ולא יותר, אבל בכה"ג דאינו מועיל התשובה כגון אם אמר אחטא ואשוב וחטא פעם ב' שפיר עמה"ד בכה"ג אם יש בו איסור מפורש, דאל"כ הק"ו לא מהני מידי, דא"ל דאהני הק"ו דלא יהא תשובה מהני כנ"ל, ז"א דהרי בלא"ה לא ישוב כלל דכבר אמר אחטא ואשוב דאין מספיקין כאמור, רק בכה"ג בלא"ה אין לוקין משום טעמא של מהרש"א דדלמא לא מהני ליה מלקות משום דחמור לכן לא נתכפר בו, מאי אמרת דמלקות חמור מעונש בידי שמים, דעל עונש ב"ש יכול לעשות תשובה משא"כ לענין מלקות, ז"א שהרי אנן ק"ל בכה"ג דאין מספיקין בידו לעשות תשובה ואין מניחין אותו מן השמים לשוב, א"כ ממ"נ אין עמה"ד אף דאיכא איסור מפורש במקום דיכול לשוב די"ל דאין הק"ו מהני להעלות ב' מדרגות ודי לו להעלות שהתשובה גרידא לא מהני כמו על עשה, ובמקום דאין יכול לשוב כמו באחטא ואשוב אין עמה"ד, מצד דלמא לא נתכפר במלקות כאמור, ועתה המקשן דפריך נילף לכהת"כ דהיתר מצטרף לאיסור מנזיר, ודאי דאין כוונתו בכה"ג דיכול לשוב דהרי אעמה"ד ואע"ג דאיכא איסור מפורש, שהרי די להק"ו המעלה שתשובה גרידא לא מהני, וא"כ כוונתו להיכא דלא מצי למעבד תשובה, כמו באחטא ואשוב, דאז בודאי עונשין מן הדין בהיתר מ"ל, דמאי אמרת די לק"ו להעלות מעלה אחת של איסור, הרי כבר איסורו מפורש דחצי שעור אסור מה"ת, ואם להעלות המדרגה שלא ליתהני תשובה לחוד, הא מיירי באחטא ואשוב, ואי דא"ע מ"ה משום דדלמא לא נתכפר במלקות זה לא שייך גבי היתר מצטרף לאיסור דלא יהיה חמור הצירוף מאיסור בעין כנ"ל, וכיון דעיקר קושית המקשן ע"כ בכה"ג דאין יכול לשוב, ומיושב קושית מחותני הגאון הנ"ל דאין כאן סופו להקל דיכפר יוה"כ, דז"א כיון דמיירי באין יכול לשוב, ויוה"כ אינו מכפר אלא לשבים, ועדיין צ"ע בזה, ועיין היטב כי עמוק הוא ובדרושי בארתי כמה חלקי סותר ובונה בהני כללא דכיילי ואין כאן מקומו להאריך. ועתה אבוא ליישב התחלת המאמר הנ"ל דר"י שאל אם מהני תשובה לחייבי כריתות, והשיב לו ר' עזריה אין דמהני תשובה, וראיה גדולה לדברינו שהרי חזינן זמנין דאיענש ליה בהאי עלמא היינו דלוקין למי שעבר על ח"כ, וקשה איך לוקין הא מי שנתחייב ב' מיתות נדון בחמורה כקושית בעל המאור, וצ"ל כתי' הרמב"ן דמלקות חמירא, דעל כרת אם עשה תשובה ב"ד ש"מ מוחלין לו, הרי מוכח בהחלט דתשובה מהני לח"כ, ודייק זימנין דאיענשו עלייהו, דהיינו רק באופן אם לא אמר אחטא ואשוב, משא"כ אם אמר אחטא ואשוב כמו שכתבתי לעיל לדקדק בדר"ע מדלא אמר כל ח"כ, רק לפ"ז קשה מ"ט דאין עונשין מן הדין דכיון דנסתר טענא של מהרש"א. דדלמא לא נתכפר במלקות וחייב עונש בידי שמים, שהרי מוכח דמלקות חמור מעונש בית דין של מעלה, ע"כ צ"ל כטעמו של רא"ם, דטעמא דא"ע מה"ד, משום דדי לק"ו להעלות מדרגה א' ולא ב', ובהיות כן מלתא נפל ברברבי הא דכתב בס' שיורי כנה"ג לא"ח בשם תוספות הרא"ש ז"ל, דגבי ב"נ עמה"ד, א"כ יאמר לדקדק מי איכא מידי דישראל אעמה"ד ולב"נ עמה"ד, בשלמא אי טעמא דמלתא דאעמה"ד כמו שפי' מהרש"א דלמא לא נתכפר במלקות, א"ש שזה חומרא לגבי ישראל הא דא"ע עה"ד דיש לו עונש חמור, משא"כ אחר שהוכחנו טעמא של רא"ם דדי לק"ו להעלות מדרגה א', קשה שפיר מי איכא מידי, אולם בסברא זו מי איכא מידי הוא פלוגתא דאמוראי במסכת חולין (דף ל"ג) דקאמר ראב"י מזמנין ישראל על בני מעים ואין מזמנין כותים על בני מעים, מ"ט משום דבישראל בשחיטה תליא מילתא, כיון דאיכא שחיטה מעליתא אשתרי להו עו"ג דבנחירה סגי ובמיתה תליא מלתא הני כאבר מן החי דמו, ופריך ליה ר"פ ומי איכא מידי דלישראל שרי ולעו"ג אסור ע"ש בתוספות, וידוע מה שדרשו רז"ל ע"פ ויבא יוסף את דבתם רעה אל אביהם, שאמר שראה אותם אוכלים אבר מן החי, והקשה היפ"ת ובפ"ד האיך אפשר לומר ח"ו על אבות העולם שיהו חשודים ע"ז, ותי' דהיו אוכלים ממפרכסת דסברי דמותר דלישראל בשחיטה תליא מלתא כנ"ל, ויוסף סבר דאסור מכח מי איכא מידי כנ"ל, א"כ זה ששאל ר"י עשרה סבי קטילייא נגד מכירת יוסף, א"כ כיון שנענשו ודאי דיוסף שפיר עבד והדין היה עמו במה שהביא דבתם ואיסורא דקאכלי, וע"כ צ"ל דמפרכסת אסור לישראל משום מי איכא מידי, א"כ קשה מ"ט גבי ב"נ עונשין מה"ד מי איכא מידי כנ"ל כיון דאת אמרת דמהני תשובה לח"כ כדברי הרמב"ן כנ"ל וליתא לטעמא של מהרש"א הנ"ל רק לטעמא של מהרא"ם, וקשה מא"מ, אמנם י"ל טעם אחר דיצדקו דברי יוסף במה שראה אוכלים ממפרכסת, אע"ג דמתר לישראל דלא אמרי' מא"מ מ"מ י"ל כמ"ש בעל פרשת דרכים, דאעפ"י דאבות העולם החזיקו א"ע כישראלים, מ"מ לא היה כח בידם רק כדי לאחוז החומרא כישראל ולא להקל, וא"כ לא היו השבטים יכולים לאכול מפרכסת, כיון שהוא אסור לב"נ, א"כ עדיין י"ל אף לפי טעם מהרא"ם דגבי ב"נ עמה"ד ולא אמרינן מי איכא מידי ומפרכסת מותרת לישראל מ"מ נענשו שפיר השבטים משום שהיה הדין עם יוסף משום שלא היה רשות בידם להקל כב"נ, ובהיות כן י"ל דר"י שאל בדרך שאלה, סוד ה' ליראיו להודיע טעמו של דבר של עשרה דקטלי' על מכירת יוסף טעמא מאי, אי הטעם משום שהקילו בקולת ישראל קודם מ"ת וי"ל דבב"נ עונשין מה"ד, או שהטעם הוא משום דמפרכסת אסורה גם לישראל משום מא"מ א"כ בב"נ אין עונשין מה"ד היינו לפי טעם שלך שאתה מוכרח לומר טעמא של מהרא"ם. משא"כ אי הוי אמרינן טעמא של מהרש"א דהטעם דא"ע מה"ד משום דדלמא לא נתכפר במלקות בודאי גם ב"נ היה עמה"ד משא"כ לטעם שלך, והשיב לו באמת עיקר הטעם מה שצדקו דברי יוסף לאו הוא משום שלא היה בידם להקל, דהקשה מהרא"ם בפ' שמות בהא דנתרשל משה רבינו על מילה של בנו, שאמר אצא ואמול סכנה הוא קשה מה בכך שהוא סכנה הא האי קרא אשר יעשה האדם וחי בהם בישראל הוא דכתיב, ולא גבי ב"נ, א"כ ב"נ מחויב למסור עצמו על כל מצוה ומצוה ולמה נמנע משה רבינו למול מפני סכנה, ותי' ב' דרכים, כיון דמרע"ה קיים כל התורה כולה היה לו דין ישראל בין לקולא בין לחומרא, וזה שהשיב לו ר' עזריה פנחס זה אליהו, א"כ קשה מה ששאל רבה לאליהו במסכת ב"מ (דף קי"ד) דקאי אליהו בבה"ק של עו"ג ושאל לו רבה מ"ט קאי מר בבה"ק, והלא כהן הוא מר מאחר דהוא פנחס, וצ"ל כתירוצו של אליהו שם, דקברי עו"ג אינו מטמא, שנאמר ואתן צאני צאן מרעיתי אדם אתם, אתם קרוים אדם ואין עו"ג קרוים אדם, וכיון דמוכח דאין עו"ג קרוים אדם קשה קושית מהרא"ם איך מנע משה למול מפני הסכנה, הלא קרא דאשר יעשה אותם האדם וחי בהם לא קאי על ב"נ דהרי הוכחנו דאין עו"ג קרוים אדם, וצ"ל כתירוץ הפ"ד כיון דמשה קיים כל התורה הוי ליה דין ישראל בין לקולא ובין לחומרא א"כ שפיר עשו אחי יוסף במה שהקילו לאכול מפרכסת ולהקל כישראל, שהרי הם ג"כ קיימו כל התורה, וצ"ל דגם לישראל אסור מפרכסת משום מא"מ, א"כ מוכח דבב"נ א"ע מה"ד, והשיב לו ר"י שע"כ פנחס לאו אליהו דאל"כ איך היה קובר את ר"ע כמו שהקשו בתוס' שם, וע"ז קאמר דר"ע לא היה לו זכות אבות, דהיה לו נשמת גרים ואם היה כהן לא היה מטמא לו, ואין להאריך עוד בזה כי היום קצר והמלאכה מרובה, ובפרט כי לא לדרשא קאתינא, על האי שופרא דבלי בעפרא ודאי קא בכינא, ווי ווי דחסרא ארעא צנא מלא ספרי וספרא, גדול כרב באיסורי, וכשמואל בדיני, הוא הרב הגאון החריף נחית לעומקה של הלכה, והעלה מרגניתא, המפורסם לשבח בכל עבר ופנה מוהר"ר טעבל שייאר ז"ל, אשר היה בק"ק האמבורג והמדינה, ובק"ק מאגענצא והמדינה, והרביץ תורה בישראל יותר משלשים שנה, והעמיד תלמידים הרבה, ועתה בעונותינו כי שב החריף לנדנה, מאי שייר דהאי שייר לא הניח אחריו כמוהו, ועליו נאמר ואבדה חכמת חכמיו שנאבד חלק גדול בחכמתו, וראוי ונכון הוא מיד ביום השמועה לעשות לו מספד מר כלענה, רק הוא הדבר שדברתי שעיקר ההספד ראוי להיות לכבוד הצדיק אשר דרכו היה כל ימיו לזכות את הרבים ולהרביץ תורה בישראל כמו כן במיתתו נקרא חי רב פעלים, והחי יתן אל לבו ויאמר אם בארזים נפלה שלהבת, ארז הלבנון אדיר התורה, מה יעשו אזובי הקיר, ויתנו אל לבם לשוב אל ה' בכל לבבם, הרי גם במיתתו יזכה את הרבים אם יתעוררו בתשובה, משא"כ ח"ו אם לא עכשיו אימתי, וז"ש הנביא הצדיק אבד אימתי בזמן שאין איש שם על לב, שהרי אין שום מעלה מגיע לצדיק ע"י מיתתו, והרי ממש כאבדה, מה שא"כ אם רבים יחכמו, לכן הייתי מתון על הימים האלה הנזכרים והנעשים לתיקון הנפש (המחבר כתב פה דרוש לשובבים ת"ת וכבר הדפסנוהו בהפטרת מטות):

הספד ב' מספר חות יאיר דרוש הספד אשר דרשתי ביום א' או"י מנחם שנח תקמ"ה לפ"ק לעת ערב, כמו ד' שעות בקרוב, בקבוץ עם רב, על פטירת הרב הגאון הגדול רבן של כל בני הגולה אב"ד ור"מ דק' מיץ יע"א, כבוד מו"ה אריה דבי עילאי בעל שאגת אריה וטורי אבן, ושארי הגאונים, כאשר יבוא בתוך הדרוש: בעמוס ג' הישאג אריה ביער (היש שאגת אריה ביער) וטרף אין לו, היתן כפיר קולו ממעונתו בלתי אם לכד, התפול צפור על פח הארץ ומוקש אין לה, היעלה פח מן האדמה ולכוד לא ילכוד, אם יתקע שופר בעיר ועם לא יחרדו. הדקדוקים מבוארים ממילא, ואין דרכי להאריך בדקדוקים, ומקודם אפרש בפשטות ב' פסוקים הראשונים בצירוף מ"ש מקודם, הילכו שנים יחדו בלתי אם נועדו, ויתבאר ד"פ, ואח"כ אשוב לבארם בצירוף הפסוקים שלאחריהם בס"ד. הקושיא מפורסמת, על מה עשה ה' ככה רעה את עמו אם הדור מקולקל בעבירות, נוטל הקב"ה את הצדיק ומגין עליהם והצדיק מה פעל רע כי יענש עליהם, ותי' לפי דקיי"ל הנזקין שמין להם בעדית, וכשהאדם חוטא ועובר עברה נקרא מזיק ופוגם בספירות העליונות, כמאמר עזרא אם חבול חבלנו בה' אלהינו, וכל ישראל ערבים זה בזה, לכן הוא יתברך גובה את חובותינו מאתנו כנזקין מעדית, ונוטל מאתנו העדית כאשר טורף הניזק מן המזיק וסלוקו של הצדיק הוא בחובותינו, ואולי מש"ה הוא אומר סלוקן של צדיקים שבהם מסלקין החובות של הרשעים, ובפ' העבר סיים אשר אנכי מצוך היום לעשותם, ופירש"י היום לעשותם ומחר לקבל שכרם, וכ"ה בגמרא ע"ג (דף ג') וראיתי מדקדקים הא דרשינן מיניה היום לעשותם ולא למחר לעשותם במס' עירובין (דכ"ב ע"ב) ונראה דהני תרתי כולה חדא היא, ותלה חדא בחברתה,,דהמפרשים הקשו אמאי שכר מצוה בהאי עלמא ליכא, ותי' דהאדם העובד את ה' נקרא פועל ואין שכירות משתלמת אלא לבסוף, מש"ה מאחר לשלמו עד אחר העבודה שהוא אחר מיתת האדם, דכ"ז שהוא קיים הוא משועבד לעבודתו ית', ובהיות כן אם קרא נדרש היום לעשותם ולמחר לקבל שכרם ממילא נשמע דלאו למחר לעשותם, דאי גם למחר לעשותם הדק"ל אמאי ליכא שכר מצוה בהאי עלמא ולמה למחר לקבל שכרו ולא היום, וא"ל דאין שכירות משתלמת אלא לבסוף, קשה הא אין לדבר סוף דגם למחר זמן עשיה, אע"כ דלאו למחר לעשותם והוא פשוט. נחזור לעניננו, דהיום לעשותם ומחר לקבל שכר, ואמרו במסכת ע"ג (דכ"ב) לעתיד לבוא יכריז כל מי שטרח בע"ש יבוא ויאכל בשבת, והמשילו עוה"ז לישוב ועוה"ב למדבר, מי שמכין בישוב יש לו מת לאכול במדבר, ומצינו בגמרא שת"ח נקרא אריה כמאמרם ארי סליק מבבל, אריה יישר כחך, וז"א הישאג אריה, הת"ח בקול תורה ביער בעוה"ב, הלא יש יותר צורך בו בעוה"ז, אנו צריכין לשאגת אריה שהיה רבן של כל ישראל, כמאמרם בכתובות (דף ק"ד) ברבינו הקדוש שאמרה אמהתי' עליונים מבקשים את רבי ותחתונים מבקשים את רבי, וטרף אין לו, אם אין להקב"ה לטרוף ממנו חובו הן הן עונותינו לכן הוא טורף מעדית כאמור אבל זולת זאת לא היה ניטל שאגת אריה ליער, רק בעוה"ז כי היה צורך גדול לעולם להרביץ תורה בחבוריו היקרים, ואמרינן במסכת מ"ק (דכ"ה ע"ב) א"ל ר"א לבר קיפוק האי יומא מאי אמרה אם בארזים נפלה שלהבת מה יעשו אזובי קיר, לויתן בחכה העלה מה יעשו דגי רקק, א"ל ח"ו דחכה ושלהבת בצדיקי, אלא מאי אמרת בכו לאבלים ולא לאבדה שהמה למנוחה ואותנו לאנחה, כבר הארכתי בביאור גמרא זו, ובדרך קצרה יאמר לבאר סיפא דמימרא בב' דרבים, הדרך הא' הוא עפ"י מ"ש הנביא (ישעיה נ"ז) הצדיק אבד ואין איש שם על לב ואנשי חסד נאספים באין מבין כי מפני הרעה נאסף הצדיק יבוא שלום ינוחו על משכבותם הולך נכוחו. מקרא זה דרשתי באריכות, רק לבאר סיומא דקרא הוא דלכאורה אין אנו צריכין להתאבל על העדר הצדיק, כיון שהלך למקום מנוחתו ותכליתו לחיי עד, אשר יפה שמה שעה א' מכל חיי העולם הזה, רק מ"מ יש חסרון גם להצדיק והוא עפ"י מ"ש (זכריה ג), שאמר הקב"ה ליהושע כה"ג ונתתי לך מהלכים בין העומדים האלה, ופי' שהמלאכים נקראים עומדים שמזמן בריאתם הם תמיד במדרגה אחת, ואינם יכולים לקנות לעצמם מעלה יתירה, כיון שאין להם יצה"ר, משא"כ הצדיקים נקראים מהלכים שמדי יום יום הולכים ממדרגה למדרגה שלמעלה ממנה ע"י עסקם בתורה, וז"א ונתתי לך מהלכים בין העומדים האלה הן הן המלאכים, א"כ היינו פסידא דצדיק, דכ"ז שהיה חי ע"פ האדמה היה מוסיף והולך יום יום, ועכשיו שמת נעשה עומד, שאינו יכול עוד לעלות מעלה מעלה יום יום, וז"ש בסיומא דהאי קרא הצדיק אבד ואין איש שם על לב, וכי תקשה מה בכך הא ליכא פסידא לצדיק אדרבא למקום יפה ברח דודי, לז"א ינוחו בשלום שאחר פטירתם של צדיקים מינח נייחי אותם שהיו בחייהם הולך נכוחו, יום יום היה מוסיף והולך נגד היצה"ר, וז"פ הקרא (ירמיה כ"ד) שאמר אל תבכו למת כו', בכו בכו להולך ולא ישוב, היינו דאמרו אין לנו לבכות על העדר הצדיק, כ"א ממה שהיה הולך בעוה"ז ממדרגה למדרגה, ולא ישוב עוד שמה להיותו כ"א עומד וכ"א מינח נייח. והנה הפסד זה יש ג"כ לדור, שכ"ז שצדיקים הם בחייהם ועוסקים בכל יום בתורה ובמצות הם מגינים עלינו משא"כ אחר מיתתם שאין עושים עוד מצות ומע"ט, וז"א בשביל שהמה למנוחה מינח נייחי ואינם הולכים עוד, ע"ז אנו לאנחה באין לנו עוד מגין להמציא רוחה. ובדרך פשוט יאמר כך עפ"י משל ונזכר בזה בזוהר פ' ויחי מפרש קרא דפ' ראה בנים אתם לה' אלהיכם כו', והענין יבואר במשל למלך גדול ואדיר אשר היה לו בן יחיד משכיל בכל דרכיו ובעל מדות שלמות, וכל ישעו וחפצו של המלך היה שהבן יקנה לו שלימות המדות וידיעת החכמות, רק הטרידוהו חמודות הזמן ורוב שעשועי קרובי המלך, לדבר עמהם ולטייל אתם בכל יום והם עצרוהו מלעסוק בלמודים, מה עשה המלך קרא לבנו ואמר לו הלא ידעתי בני שאיש משכיל אתה וחפצך לקנות חכמות ושלמות, רק בעיר המלוכה שלי הטרדות מונעים אותך, ע"כ לך נא אל אחד הכפרים שבמדינתי ושם אבנה לך פלטרין של מלך וכל צרכיך ינתנו לך כיד המלך, ושם תתבודד עם מלמדיך איזה שנים, ואח"כ אבוא אליך בעצמי להשיבך אל מקומך בכבוד גדול, כי יצא סמך הטוב בכל העולם, ואז אתן כתר מלכות בראשך, הבן הלך לדרכו עם כמה שרים, וישב במקום ההוא והתמיד בלמודו יום ולילה ולאנשי הכפר היה שמחה וששון בעת ההיא, כי מעולם לא זכו לראות דבר גדול כזה, שיתיישב בתוכם בן יחידו של המלך ומפאת פרנסה שהיה להם מחצר בן המלך, ומפאת הרופאים הגדולים אשר שלח המלך לבנו עם כל צרכי רפואה, ויותר מזה כי חכמי ומורי בן המלך אצלו איזה שעות ללמד לאנשים אחרים כל חכמה, ע"כ חשו גם אנשי הכפר ללמוד מהם ונעשו משכילים מזה, לתקופות הימים כאשר כלה בן המלך את כל תלמודו, בא המלך עם כל שרי המלוכה לכפר ההוא בכלי שיר ותופים ולקרוא את בן המלך לביתו ולעשות לו יקר וגדולה, ולתן כתר מלכות בראשו, וכל הרואים את בן המלך שמחו מאוד, כי ראו שהוא הולך לתכליתו האמתי, כי אין זה דרכו שישב כל ימי חייו בכפר, רק בני הכפר אשר נטל מהם עטרת ראשם ותפארתם, כי עתה בנסוע בן המלך מאתם אין כבוד, שפע וחכמה ופרנסה להם. מובן מאליו כי הלכו ללוות את בן המלך בבכיה רבה בעוד המלך וכל שריו שמחו מאד על ביאה בן המלך להשתלמותו כראוי, וז"פ הכתוב בנים אתם לה' אלהיכם, והצדיק שב אל אביו, ע"כ לא תתגודדו ועיין שם בזוהר, וז"א בכו לאבלים, כי לנו בושת הפנים שנותרנו ערומים, ולא לאבדה, כי אדרבא הוא הלך למקום קדוש ויפה לו, וז"א ישעיהו בלשון תמיה, הצדיק אבד בפתח תחת הה"א, וכי הצדיק אבד, והלא אנחנו הם בעלי אבדה, א"כ מדוע אין איש שם על לב:

והנה בנחמיה (ח) כתיב וישלח סנבלט החורי לכו ונועדה בכפירים, ופי' רד"ק היינו בכפר אחד, וז"ש עמוס היתן כפיר קולו וכי צועק הכפיר בחנם, דהיינו בני הכפר כדברי משל הזהר האמור, בלתי אם לכד ממנו ראש תפארתו, וז"ד ממעונתו, הרצון שחוזר השוכן בתוכם מדורתו ומעונתו לביתו ונוטל מהם את המגין שלהם, הוא הצדיק, ופנה הודו זיוו והדרו, ולבאר הפסוק הילכו שנים יחדו בלתי אם נועדו, נבאר מקודם פסוק (ביחזקאל כא) ואתה בן אדם האנח בשברון מתנים, ובמרירות תאנח לעיניהם, והיה כי יאמרו אליך על מה אתה נאנח, ואמרת על השמועה כי באה ונמס כל לב ורפו כל ידים כו', הנה באה ונהיתה נאם ה', ובכתובות (דס"ב) רמי רישא דקרא דמשמע דאנחה שוברת חצי גופו של אדם, אסיפא דקרא דמשמע כל גופו, ופליגי אמוראי שם, ותו איתא במ"ר נצבים כיון ששמעו ישראל ק' קללות חסר ב', הוריקו פניהם ואמרו מי יוכל לעמוד באלו התחיל משה לפייסן ואמר אדרבא היסורין הללו מקיימין אתכם ע"ש, ויש לדקדק חדא אמאי קאמר ק' חסר ב' ואמאי לא קאמר צ"ח קללות, ותו יל"ד אמאי לא הוריקו פניהם בשמעם מ"ט קללות שבת"כ, ותו יל"ד מאי פיוס הוא זה דאמר מרע"ה, אדרבא היסורים מקיימים אתכם, איך ובמה תתהפך המכה עצמה לרפואה, ויתבאר עוד מקודם ע"ד מדרש שדרשו מכה אשר לא כתובה זו מיתת צדיקים וגם בזה יש ב' תמיהות, חדא מאן לימא לן שמכה זו היא מיתת הצדיקים מנ"ל זאת, וביותר קשה באמת אמאי מכה זו אינה כתובה, ובעל ע"א פי' דמש"ה נאמר מ"ט קללות בת"כ ובמשנה תורה צ"ח שהוא ב' פעמים מ"ט, להורות דמ"ט קללות יבואו על מי שעובר על התורה, ועוד מ"ט בעבור חברו, שלא הוכיחו, ע"כ צריך כל אדם לדאוג שלא יבואו עליו צ"ח קללות מ"ט מצדו ומ"ט מצד חברו, וז"ש כיון ששמעו ישראל מאה חסר שתים, קשה למה מכוון לגרוע שתים ממאה, וצ"ל דמספר זה בא במכוון כפל מ"ט שמחויב גם עבור חברו לקבל עונש, מש"ה הוריקו פניהם ואמרו מי יוכל לעמוד באלו ודי לאדם להפקיע את עצמו, ומשום הכי הפיסן דאדרבא יסורין הללו מקיימין אתכם כאשר מתוך כך יוכיח וייסר את חברו, ויסורים הללו שייסר איש את חברו תקיים אתכם כי תשובו מדרכיכם, מה שא"כ אלו לא היה לאיש ענש חברו לא היה משגיח שום איש בזולתו ואין מוחה ואיש הישר בעיניו יעשה, הרי דמצוה רבה זו דתוכחה יסוד ועקר הוא בכל תורתנו הקדושה ומש"ה נאמר בקללות דמ"ת והפלא ה' את מטתך דבתוכחה זו יש כאן פליאה למה יענש איש עבור חברו, אחר דהוא לא חטא, ומש"ה נסמכו שמה שני פסוקים לפסוק זה אם לא תשמור לעשות את כל דברי התורה הזאת והפלא ה' וגו', ויל"ד אמאי פתח בלשון נוכח אם לא תשמור ושוב אמר לשון נסתר לעשות, אע"כ דפירושא דקרא אם לא תשמור אתה שגם אחרים יקיימו התורה כולה לעשות לאחרים, ולזה סמך דאל"כ והפלא ה' את מכותך שתהיה לוקה בכפלים, ומצינו גם כעין פליאה זו אצל חורבן בהמ"ק כעין מ"ש מהרמ"א פירוש בפסוק (ישעיה א) ציון במשפט תפדה ושביה בצדקה, דהר ציון לא חטאה כלל, א"כ עיר ציון ממש אם תבוא לדין במשפט תפדה, כ"א ישראל חטאו ציון מה חטאה, אבל ושביה אנחנו ישראל בצדקה נגאל כי אמנם חטאנו ובדין גלינו מארצנו ע"ש, והיינו דמדמה במדרש דסלוקן של צדיקים קשה מחורבן בהמ"ק ומצ"ח קללות דאותן הפלאות שישנן גבי חורבן בהמ"ק דבהמ"ק מה חטא, ואותה פליאה שבצ"ח קללות למה יבואו קללות חברו, שהיא לכאורה קללת חנם עליו, וכעין אותן פליאות ממש ישנן גם גבי סלוקן של צדיקים דצדיקים מה חטאו, וראיתי מפרשים בזה מסורה ג"פ נחנו, נחנו נעבור חלוצים, נחנו מה, נחנו פשענו ומרינו, דצדיקי הדור אומרים נחנו נעבור חלוצים לפני העם לכפר על הדור, וקשה נחנו מה חטאנו, וע"ז משיב הדור, נחנו פשענו ומרינו ובשבילנו מתים הצדיקים, ואולי יש זה בכח המאמר הפסוק והיה בשמעו את דברי האלה הזאת והתברך בלבבו לאמר שלום יהיה לו, היינו בשמעו את דברי האלה הזאת של מ"ת דייק שהוכפל פ"ב מ"ט, וה"ט משום שנכנס כ"א בערבות חברו יאמר הוא ששלום יהיה לו וחברו שלא הוכיחו יטול עונשו ובאמת לא יאבה ה' סלוח לו, ובמקום אחר הארכתי בזה, ולעניננו יאמר כך, ונבוא מקודם לבאר דברי המקונן זכור ה' מה היה לנו הביטה וראה את חרפתנו, והלשון זכור אינו מובן, וכי יש שכחה ח"ו לפניו ית' ובס' קול בוכים לגלאנטי הביא משם האר"י ז"ל דידוע מ"ש צדיקים מהפכים מדה"ד לרחמים, לא כן הרשעים אלא שמהפכים מדה"ר לדין, וז"ש זכור ה' שמהשם הוי"ה ב"ה במלוי אלפי"ן שהוא בגי' מה שהוא שם הרחמים נעשה לנו שהוא בגימטריא פ"ו כמנין אלהים וזה שנעשה ממ"ה שהוא מה"ר לנ"ו שהוא מה"ד ע"ש:

והנה ידוע מה שדרשתי כבר בדרוש מוסר שלי בבהכ"נ מייזלש בק"ק פראג בקרא דישעיה (מ) נחמו נחמו עמי יאמר אלהיכם, ואיתא במד' לקתה בכפלים, נחמו בכפלים, נראה דאם מגיע לאדם רעה משונאהו אינו תמוה שכן דרך כל שונא לעשות רעות להשנוא, אבל אם יגיע לאדם רעה מאוהבו נאמנו, אז הוא נבהל וחרד ומצער עצמו מאד, וגם יש לו בושה גדולה כי מה יאמרו הבריות מפני מה גמל האוהב לאוהבו רעה בודאי על רוע מעשיו, משא"כ אם הרעה מגעת לו משונאו אין הבושה גדולה, כי הבריות יאמרו כן דרכו של שונא להרע להשנוא, וז"ש ישעיה (א) שמעו שמים והאזיני ארץ, על דבר גדול כזה שנעשה מהיפוך להיפוך, דרש"י פי' בקרא כה תאמר לבני ישראל בלשון רכה, דלשון אמירה הוא רכות ולשון דבור הוא קשות כנאמר בפ' מקץ דבר האיש אדוני הארץ אתנו קשות, וזה כוונת הפסוק שמעו שמים וארץ על זה כי פי ה' (שם הוי"ה ב"ה דמורה על רחמים) דבר קשות על ישראל, וע"ז באה התימה כי נהפך האוהב לאויב, וע"ז באה הנחמה ג"כ בכפלים ואמר נחמו נחמו ב' נחמות כמו שלקיתם בכפלים דנהפך הרחמים לדין, כך תנוחמו ויתהפך הדין לרחמים, שיאמר הוא אמירה רכה ונחמה, אלהיכם שמורה על מדה"ד בלשון רכה יאמר לנו, וא"ש דלקו בכפלים ונחמו בכפלים, ואיתא במס' חולין (דע"ח) דבן פקועה אינו טעון שחיטה וניתר בשחיטת אמו כדכתיב כל בבהמה תאכלו וחכמים הצריכו שחיטה דלא ליתי לאחלופי בבהמה מעליא, אמר אביי הכל מודים בקלוט בן קלוטה שאין טעון שחיטה דתרי תמיהות מדכר דכירי אינשי ולא אתי לאחלופי בשאר בהמה ע"ש, ובטיו"ד וש"ע (סי"ג), וכבר דברנו דגבי חורבן בהמ"ק לקו בכפלים מדה"ר למה"ד והוי ב' תמיהות ומדכר דכירי, וזה בא המקונן לשבר הלב והתחיל לקונן זכור ה', זכור ואל תשכח כי יש בזה תרי תמיהות ומה הוא כי מ"ה היה לנ"ו שנתהפך מה"ר למה"ד כמ"ש האר"י, ואף דלא שייך שכחה לפניו ית' ח"ו, מ"מ הוא נזכר לנו ולא נוכל לשכוח דבר קשה כזה:

ובזה מתבאר מדרש הנ"ל דאי' במדרש קשה סלוקן של צדיקים יותר מחורבן בהמ"ק ומצ"ח קללות דאלו בקללות מה הוא אומר והפלא ה' את מכותך, ובחורבן בהמ"ק כתיב ותרד פלאים, ואלו גבי מיתת הצדיקים כתיב ישעיה (כט) יען כי נגש העם הזה בפיו ובשפתיו כבדוני ולבו רחק ממני ותהי יראתם אותי מצות אנשים מלמדה, לכן הנני יוסיף להפליא את העם הזה הפלא ופלא, ואבדה חכמת חכמיו ובינת נבוניו תסתתר, הרי נאמרו ב' פליאות במיתת צדיקים וגבי קללות וחורבן בהמ"ק לא נאמר כ"א פליאה אחת, (ובזה מיושב דברי הגאון מוהרמ"ש בחידושיו, חבל על דאבדין ולא משתכחין, משום ב' תמיהות ע"ש), ואי' במס' גיטין (דנ"א) תורה שבכתב אי אתה רשאי לאומרה בע"פ, ופרשו מש"ה נאמרת בכתב משום שכחה ע"ש, ולפ"ז עולה יפה דברי המדרש הנ"ל מכה אשר לא כתובה מה היא, דקשה למה באמת נשמטה מכה זו ולא נאמרה בפירוש, וע"כ מכה זו מהלכת על מיתת הצדיקים דאיתא גבייהו ב' פליאות ותמיהות כנזכר, וב' תמיהות מדכר דכירי אינשי ולא משכחי, בגלל זה לא הוצרכו למכתב בהדיא משום שכחה, ורשאי לאומרה בע"פ, וז"ש קרא בפ' נצבים והיה כשמעו את דברי האלה הזאת והתברך בלבבו לאמר שלום יהיה לי גו' לא יאבה ה' סלוח לו, היינו שישמע הרשע קול אלה אשר לא נכתבה בפירוש רק נאמרה בע"פ וזו היא מיתת הצדיקים, ויאמר שמיתת הצדיק מכפרת, וא"כ שלום יהיה לי, לא יאבה ה' סלוח לו, למי שאומר כן לא תכפר מיתת הצדיק, דמיתת הצדיק מכפרת כמו קרבן וגבי קרבן היה צריך תשובה, אבל זולת תשובה אין מיתת הצדיק מכפרת כלל:

והנה לדעת למה באמת מיתת צדיקים חמורה מחורבן בהמ"ק ומצ"ח קללות שיש בהן שתי פליאות, ראיתי כי הגאון ע"א מפרש דבהעדר המקדש בטלו כמה וכמה מצות רבות והקללות בטלו התורה ע"ש, ואני ראיתי למהראנ"ך בדרושו פי' נחמד בפסוק ואם לא תשמעו לי, אף אני אעשה זאת לכם דלשון אף ולשון זאת אין להם מובן, וכ' הוא ז"ל דהעונש הוא כאמור דשכר מצוה מצוה ושכר עבירה עבירה (ובאמת יש לי להמתיק כפי מ"ש הרמב"ן בשער הגמול, דכל יעודי ברכות שיהיה לנו גשם בעתו וארץ טובה וכדומה הוא עיקר הכוונה שיהיה לנו הרוחה לתורת ה' ללמוד מתוך הרחבה, וז"ד את הברכה העקר שעל ידיה תשמעו אל מצות ה', והארכתי בזה במק"א) וז"א אם לא תשמעו ולא תרצו לשמוע דברי התורה והמצות, אף אני אסכים על ידכם ואעשה רצונכם, להעמיד לכם הרבה מניעות, כמאמר אם בטלת מן התורה יש לך הרבה מניעות כנגדך, ובהעדר הצדיק נטלו תרווייהו תורה ומצות, התורה אשר למד והרביץ תורה בישראל והאיר עיני הגולה בחבוריו, והמצות אשר עמד והזהיר לדור ומש"ה הוכפלה הפליאה, ועיין בזהר בקרא ואם נעלם מעיני העדה הם סנהדרין שנקראים עיני ישראל שמאירים להם ומורים להם הדרך, וז"ש ואתה ב"א האנח בשברון מתנים על חורבן בהמ"ק, כי אנחה שוברת רק חצי גופו של אדם, אבל במרורות יותר תאנח לעיניהם, על עיני העדה הם הצדיקים שנלקחו מהם דיש בזה חסרון כפול כאמור, וסיים כי יאמרו לך מה אתה נאנח יותר, וענית ואמרת על השמועה, מיתת הצדיקים שלא נאמרה בקרא כתובה, רק קול שמועה הוא בע"פ, דלא משתכחיה דאית בה ב' תמיהות על זה אני נאנח ביותר היינו כי נמס כל לב מלהבין סודות התורה אשר נתגלו ע"י הצדיקים, ורפו כל ידים העוסקים במצות ונעדרו שניהם תורה ומצות, ומש"ה נאמרה קללה זו רק בדבור ולא באה בכתב בתורה, משום דהויין ב' תמיהות דדכירי ולא משתכחין:

ובזה אמרתי לישב מה שמדקדקים העולם על הא דאי' במד' איכה קשה סלוקן של צדיקים לפני הקב"ה יותר מחורבן בהמ"ק ומצ"ח קללות ע"ש, והרי בגמ' ר"ה (דכ"ג) אמרינן גבי הריגת גדליהו בן אחיקם ללמדך שקשה מיתתן של צדיקים כשרעת בית אלהינו, משמע בש"ס דילן דאינו קשה יותר מחורבן בהמ"ק וסותר דברי המדרש הנ"ל, אבל עם מאמרינו א"ש, אחר שנתן לב לדקדק בלשון המדרש דאמר קשה סלוקן של צדיקים אמאי לא קאמר קשה מיתתן של צדיקים כמו האמור באמת בגמ' דר"ה הנ"ל, ותו יל"ד למה קאמר במדרש לפני הקב"ה משמע דלפניו ית' לבד הדבר קשה, ובאמת זו קשה לכל הדור, לכן נ"ל עפ"י דברי הע"א שזכרנו כי במיתת הצדיקים יש ב' פסידות, האחד שחלק חכמתו מה שקבל הוא לבד מהר סיני נאבד לגמרי מן העולם, שהרי אותה השגה נעדרה מכל איש, וזולת ללמוד מחכם זה דוקא מה שנחלק לו בכח השגתו, והפסד התורה מצינו ג"כ ע"י הקללות כמדובר, והשני שנאבד חלק המצות ומע"ט, וזה תלוי ג"כ בחורבן בהמ"ק, ויש שתי כתות, כת אחת אשר השלימו כל חקם בעולם ולא יצטרכו לבוא בגלגול, ובצדיקים הללו איכא שתי פסידות שהזכרנו, אבל הצדיקים שחסרו עוד לתקן איזה מצוה מהמצות, א"כ אלא הפסד אחד בלבד, היינו הפסד חלק מצות ומע"ט שלו, אבל הפסד השגת חכמה ליתא שהרי אחר שהנשמה שלו תבוא עוד הפעם בגלגול לעוה"ז ותבוא עם חלק ההשגה שלה, ובזה מדוקדקים היטב דברי ירמיהו בכו בכו להולך ולא ישוב, רצונו לאותו צדיק ההולך מעוה"ז ולא ישוב עוד לארץ מולדתו, שלא יולד עוד בגלגול, לצדיק הזה בכו בכו שתי בכיות מצד שתי הפסידות הנ"ל, משא"כ צדיק החוזר לבוא בגלגול אין כאן אלא בכיה אחת על איבוד חלק המצות, ומעתה מדרש הנ"ל עם גמ' דר"ה אינם סותרים זא"ז כלל, דגמ' דר"ה איירי באותו צדיק שחוזר לבוא בגלגול, א"כ ליכא לגביה הפסד חלק התורה, כ"א הפסד חלק המצות, וזה דומה ממש לחורבן בהמ"ק שהוא ג"כ העדר מצות לבד, וקאמר שפיר שהיא שקולה כשרפת בית אלהינו, ממש שוה בשוה, משא"כ המדרש מיירי באותן הצדיקים שאינם חוזרים לעוה"ז, וע"ז מדייק קשה סלוקן של צדיקים שהוא מסולק לגמרי מהעוה"ז שלא יבאו עוד בגלגול, שישנו לגביה שתי פסידות והוא קשה יותר מחורבן בהמ"ק, דאלו בחורבן בהמ"ק ליכא אלא פסידא אחת דמצות, וכן בקללות פסידא דתורה, ואלו בסלוקן של צדיקים איכא ב' פסידות כאמור, ואולי לשון סלוקן הפי' כדאמרינן בגמ' בכמה מקומות כי סליק כו', שעלה לא"י. כמו כן הכא, הפירוש סלוקן של צדיקים, אם הצדיקים עולים למעלה תיכף לקבל שכרן ולא לירד למטה בצער הגלגול, רק הוא עולה למעלה לקבל חלקו, וחלק, הצדיקים הוא שיושבין ונהנין לפני השכינה, וז"ש סילוקן של צדיקים לפני הקב"ה, רצונו אותן הצדיקים שסלקו לעילא לפני הקב"ה לקבל שכרם ולא ירדו עוד למטה בגלגול, באותן צדיקים מיתתן קשה יותר מחורבן בהמ"ק מאחר דאיכא ב' פסידות דלא הדר ואתי לעוה"ז:

ובזה יובן המדרש הנ"ל כיון ששמעו ישראל ק' קללות חסר ב', וקשה למה בא במספר זה דוקא וצ"ל דב' קללות הללו הנחסרים למספר מאה, מכה אשר לא כתובה היא, משלימים, דקאי על מיתת הצדיקים דאית בה מכה כפולה, היינו תרי תמיהות דדכירי, הוריקו פניהם ואמרו מי יוכל לעמוד באלו שיסור צלם מעליהם, היינו מגיני הדור ומורי הדרך אשר ביציאתם עושים רושם בהעדר חלק התורה וחלק המצות כנזכר, התחיל משה לפייסן ואמר אדרבא יסורין הללו מקיימין דעי"ז שיראה העולם שמתו הצדיקים יתן החי אל לבו לאמר אם בארזים נפלה שלהבת מה יעשו אזובי קיר ויחזרו בתשובה ללכת בדרכי ה', ויאמר נא ישראל כדרך שאמרתי פי' בהא דאנשי אמנה אבדו באים בכח מעשיהם, משל לסוחר גדול שהיה רגיל במו"מ לקח סחורה בהקפה, ופרע תמיד בזמנו, ומעולם לא שנה את דברו, ובשביל זה האמינו לו ב"א הרבה אלפים בהקפה, ואחר כי הגדילו בניו לקח אותם ג"כ לשותפות מו"מ שלו, לימים מועטים מת אביהם, ויתאוננו הבנים ואמרו מאין נביא עתה פרנסתנו, כיון שמת אבינו אשר היה לו נאמנות הרבה, ועתה מי יאמין לנו, וכמעט אבדה תקותנו. והיה שם פקח אחד, ואמר להם על מה אתם נאנחים, הלא אביכם היה נאמן בשביל הנהגה ישרה שלו ואמונתו, לכו ואחזו מעשי אביכם בידכם, ללכת בדרך הישר ומוצא שפתותיכם אל תשנו, וכל הסוחרים יאמינו לכם, כמקרה הזה. יקרה ג"כ לב"י, כי נלקח מהם הצדיק, שבעודו חי נתן הקב"ה הקפה לכל העולם כולו בשביל צדיק זה, שהוא ערב טוב לב"י, משא"כ בהעדרו, מעתה אין לנו לבוא אלא בכח מעשיהם ללכת בדרכיהם ויהיה לנו ג"כ נאמנות, וז"ש אנשי אמנה הם הצדיקים שהיה להם נאמנות אבדו, ואנו אין לנו אלא לבוא בכח מעשיהם ג"כ, וע"י יסורים הללו שהוא מיתת הצדיקים יהיה לנו קיום שאנחנו נלך בדרכיהם, ובדרך פשוט יש לפרש מדרש הנ"ל כך עפ"י מה שרגילים לפרש פסוק דישעיה הנ"ל, הצדיק אבד וגו' דבכוונת הקרא מפני הרעה נאסף הצדיק יש ב' פרושים, א' מפני הרעה שהיה הקב"ה רוצה להביא על העולם, סלק הקב"ה את מדה"ד במיתת הצדיק ששקול כנגד כל העולם דמיתת הצדיק מכפרת כל הדור וזה מפני הרעה היינו תמורת הרעה שהיה ראוי לבוא על העולם נאסף הצדיק לכפר עליהם, ופי' הב' דבאמת עתיד הקב"ה להביא רעה על העולם, והקב"ה חפץ שלא יראה הצדיק אותה הרעה, לכן מסלקו מן העולם בטרם הגיע הרעה, קודם שתבוא הרעה נאסף הצדיק מן העולם, כדי שלא יראה ברעת עמו:

והנה אנחנו לא נדע איזה פירוש אמת הוא, וזה לך האות אם רואין שמתו הרבה צדיקים ע"כ לא לכפר על הדור מתו, שגם צדיק אחד היה כדאי לכפר על הדור, וע"כ כטעם הב' שהרעה עתידה לבוא ח"ו ומסלק הקב"ה לצדיקים טרם יבואו ימי הרעה, וז"א הצדיק אבד, כשמת צדיק אחד, אין איש שם על לב, דסוברים מיתת הצדיקים מכפרת על עון הדור, ולא תבוא הרעה בשביל זה, ואנשי חסד נאספים, צדיקים הרבה מתו היינו באין מבין, כי מפני הרעה נאסף הצדיק, פירושא דקרא הוא שלא יראה הצדיק הרעה העתידה לבוא, ושמעתי שזה פירוש דברי המשורר, כי יראה חכמים ימותו יחד כסיל ובער יאבדו, היינו דאם לא מת רק חכם אחד י"ל שמיתתו היתה מכפרת ולא תבוא עוד שום רעה, אבל אם יראה חכמים רבים ימותו, ע"כ הטעם הוא שבאמת תבוא הרעה ויחד כסיל ובער יאבדו ח"ו, כי מיתת הצדיקים לא כפרה להם, וז"פ בשעה ששמעו ישראל ק' קללות חסר ב' שיחסרו ב' צדיקים והם משלימים למספר המאה, א"כ לא נתנו לכפרה והרעה עתידה לבוא, מש"ה הוריקו פניהם,ומש"ה פייסן שאדרבא בראותם עם ה' אלה הלכו למנוחתם, ויקחו מוסר ויאמרו אם בארזים נפלה כו', וישובו מדרכם וינחם ה' על הרעה אשר דבר לעשות לעמו, וזה בכח המאמר חבל על דאבדין, אם שני צדיקים נאבדו מן העולם, ודאי לא משתכחין כי צריך לדאג שקרובה הצרה לבוא ח"ו, ואלה הדברים דבר הנביא עמוס, הילכו שנים יחדו, אם הצדיקים הולכים מעוה"ז, ע"כ לאו לכפרה נתנו, שגם צדיק אחד היה כדי לכפר על הדור, וכ"ת שבין מיתת הראשון למיתת השני שוב חטאו הדור וצריכי לכפר עליהם שנית, זה שייך אם יש זמן מה בין מיתת צדיק הראשון למיתת השני, משא"כ אם ילכו שניהם יחדו בזמן קצר בודאי לא שייך טעם זה, אלא הטעם ההוא ששניהם נועדו יחד לילך אל ארץ החיים כדי שלא יראו ברעות הדור, מעתה אם פי' הב' אמת, הרבה יש לנו לדאוג ולחזור בתשובה שלא תבוא הרעה ח"ו, ואף אם פי' הראשון אמת שמיתת הצדיקים הוא משום כפרה, שורת הדין שהוא כעין קרבן שאינו מכפר בלא תשובה כאשר אוכיח עוד בדרושי, ומאחר דאני עוסק היום בחקירה אחת דאין שליח לדבר עבירה המבואר בח"מ (ס"ס שמ"ח), והארכתי בזה בחקירה ועשיתי מזה בהאי שעה מיעוטא כששמעתי השמועה לא טובה הזו, סמוכים לישב איזה דברי אגדה השייך להספד, ולא אכתוב רק גרגיר אחד מן חקירה הנ"ל, ולבאר בזה מד"ר וז"ל:

אמר ר' חייא בר אבא בא' בניסן מתו בניו של אהרן ולמה מזכיר מיתתן ביוה"כ לומר לך כשם שיוה"כ מכפר כך מיתת צדיקים מכפרת, ומנין שיוה"כ מכפר שנאמר כי ביום הזה יכפר עליכם כו', ומדקדק הגאון בשל"ה מאי קאמר, ומנין שיוה"כ מכפר, הלא שמו מורה עליו, מש"ה נקרא יוה"כ משום שהוא מכפר ע"ש שהאריך בזה, ועוד אמרתי לדקדק באמרו בא' בניסן מתו בניו של אהרן, די באמרו בניסן מתו, ועוד קשה מאי שייך הזכרה זו ליוה"כ שיש ששה חדשים מן ניסן, וטרם אבאר מדרש רבה הנ"ל נבוא לבאר דברי אגדה במסכת שבת (דנ"ו ע"א) אמר רב רבי דאתי מדוד מהפך ודריש בזכותיה דדוד שנאמר מדוע בזית דבר ה' לעשות הרע בעיניו, את אוריה הרגת בחרב, ואת אשתו לקחת לך לאשה כו', ויל"ד חדא איך ובמה דרש רבי בזכותיה דדוד, ותו יל"ד דהלשון מהפך ודריש אין לו מובן והיפוך זה אינו ידוע מה הוא, ותו יל"ד בקרא גופיה על הלשון בזית את דבר ה', וגם הלשון מלעשות שדרשו שבקש לעשות ולא עשה ג"כ אינו מובן לכאורה, ותו יש לדקדק למה הרכיב הנביא מעשה דאוריה ודבת שבע ביחד, ותו איתא שם כל האומר דוד חטא אינו אלא טועה, דארשב"נ אר"י כל היוצא למלחמת בית דוד גט כריתות כותב לאשתו, שנאמר ואת עשרת חריצי החלב תקח לשר האלף, ואת ערובתם תקח, מאי ואת ערובתם תקח, דבר הכורת בינו לבינה, ויש לדקדק לאיזה צורך הביא כאן רישא דקרא ואת עשרת חריצי החלב שהוא אך למותר ובפתיחה שלי למס' קדושין הארכתי בזה, ושם בארתי ג"כ הזוהר שהביא הגאון בעל פ"י בפתיחתו, וכאן לא באתי אלא בקצרה בדבר חדש שנתחדש לי בשבוע העבר, שעסקתי בחקירה הנ"ל ובאותו שבוע בא אלי קול התרועה שבעו"ה נטרפה השעה ואיזה גרגיר מחקירה הנ"ל אציעה כאן, אשר יאמר כי זה:

הנה בהא דקיי"ל אין שליח לדבר עבירה, אם השליח הוא שוגג, אם מתחייב המשלח או לאו, בדבר זה נתעורר דודי זקני הגאון הש"ך ז"ל בח"מ (סי' שמ"ח סק"ו) הביא בזה ב' דעות דעת המרדכי פ"ק דמציעא, דאם אמר לפלוני קח לי שוד בבית פלוני שהוא שלו ונמצא אח"כ שלא היה שלו אלא לגונבו נתכוין, נתחייב המשלח באחריות השור במשיכת השליח, דהא השליח לא ידע שהיא גנובה, והנ"י כתב בפ' מרובה דהמשלח פטור דאין שליח לד"ע אפי' במקום שאין השליח יודע שעשה איסור ע"ש, ומהרש"ל ז"ל בים של שלמה פ' מרובה (סל"ג) החזיק דברי המרדכי וסתר שני קושיות הנ"י ע"ש, והרש"ך חkק עליו, והנה גו; דין זה הוציאו בתוס' ממשנה שלמה דב"ק (דע"ט) נתנו לבכורות בנו או לב"ח לש"ח כו' הגביהו או שהוציא מרשות הבעלים ומת חייב ופירש"י בל"א הגנב נתן לבכורות בנו וקאי חייב על הגנב, וכ' התוס' דאע"ג דא"ש לד"ע מאחר דהני לא ידעי דבאיסורא אתיא לידיה, אלא סוברין שהיה שלו, ובין ללישנא קמא דמפרש פ"ק דמציעא דא"ש לד"ע משום דשליח בר חיובא הוא ודברי הרב ודברי התלמיד דברי מי שומעין, ובין לישנא דאי בעי עביד ואי בעי לא עביד לא שייך לכאן, דהתם אינו יודע שהשליח עביד, אבל כאן הוא יודע שיקח מאחר שהוא סבור שהיה שלו ע"ש, וע"ז סמך המרדכי ג"כ לחלק בין שגג השליח להזיד, וראיתי להגאון מאור הגולה שאגת אריה ז"ל בספרו טורי אבן (אשר חלק לי כבוד ושלח לי ספר הנ"ל למנחה על הדואר והגיע לידי בימי חנוכה תקמ"ג לפ"ק) בחידושיו למסכת חגיגה (דף י) הביא הוכחה דלא כדעת המרדכי דאי' בב"ק (דנ"א) אמרי בור של שני שותפים היכא משכחת לה אי דשויה שליח תרוייהו ואמרי ליה זיל וכרה לן ואזיל וכרה להו אשלד"ע כו', אמר ר' יוחנן כגון שעקרו שניהם חוליא בבת אחת והשלימו לעשרה ע"ש, וקשה מאי דוחקיה דר"י למוקי בשנויא דחיקא כ"כ, ה"ל למוקי דמיירי שהיה השליח שוגג דלא ידע אם הוא רה"ר או אם אסור לחפור וכמוהו רבות, אע"כ דאין חילוק בין שוגג למזיד ובכל גוונא אשלד"ע מ"ש, ומה שנראה לע"ד בזה דהך מלתא אם שגג השליח תלוי בפלוגתא דרבינא ורב סמא במציעא שם, דלרבינא דמחלק בין אם השליח בר חיובא הוא אם לא, שפיר יש מקום לומר כיון דשגג השליח, דלאו בר חיובא הוא נתחייב המשלח, וגם דל"ש דברי הרב ודברי התלמיד כו', משא"כ לרב סמא דמחלק בין אי בעי עביד, י"ל דגם אם שגג השליח אסור המשלח, מאחר דמ"מ שייך לומר דאי בעי עביד כו', ואם אמנם דלפי' זה היה מוכרח לומר דרבינא ורב סמא יהיו פליגי בפי' המשנה דב"ק דנתנו לבכורות בנו, דלרבינא שפיר יתפרש דקאי על הגנב דחייב משום דשגג השליח כפי' התוס' אבל לרב סמא יהיה מוכרח לומר כפי' הראשון שברש"י שם, וזה דוחק קצת שיהיה פלוגתא דאמוראי בפי' המשנה מה שלא נמצא בפי' אני אומר דגבי בכור ואינך דקא חשיב במשנה דב"ק שפיר יש לקיים דברי התוס' דגם לרב סמא דתלה באי בעי, התם ודאי עביד הואיל ואין יודע שיש בו עבירה, היינו דהתם נותן לכהן פדיון בנו ודאי דיטלו הכהן דשייך לנפשיה ומדוע לא יקבלו הואיל ואין בו עבירה ג"כ, וכן במסר לשומר דודאי יקבלו אחר דכבר קבל עליו שמירתו בשכר, ואף בחנם הרי מתחייב בשמירה זו ואין יכול לחזור בו בודאי יעשה השליחות זו, משא"כ גבי שאר שליחות דל"ש רק להמשלח, אע"ג דהשליח שוגג, מ"מ י"ל אי בעי עביד אי בעי לא עביד אין שליח לדבר עברה בכה"ג, וכ"כ מהריב"ל בתשובה ומביאו הש"ך דלרב סמא אין לחלק בין שגג שליח להזיד כלל ע"ש, ולפ"ז אזדא לה הוכחת הגאון הנ"ל, דמאי דוחקיה דר' יוחנן לאוקמיה בדוחק כגון שעקרו שניהם חוליא בבת אחת ולא מוקי בשגג השליח, די"ל דר"י סובר כרב סמא ולדידי' אין חלוק בין שגג ללא שגג כמבואר:

ויש בזה לתרץ קושית התוס' שם בב"ק, דהקשה לפי' דבשגג השליח חייב המשלח א"כ מאי פריך לעיל (דע"א) וכי זהו חוטא וזה מתחייב ודלמא מיירי ששגג השליח, ולדברינו ניחא שהרי אמרו שם כולה חברותא משמיה דר' יוחנן בטובח ע"י אחר, וכבר מוכח דר"י גופיה ל"ל לחלק בין שגג השליח להזיד מדדחק לאוקמי שעקרו חוליא בכ"א כן נ"ל, א"כ פריך שפיר על ר"י גופיה לשיטתו וכי זה חוטא וזה מתחייב, ובזה תירצתי גם קושית התוס' אשר הניחו בקושיא גבי טביחה ומכירה, מנ"ל לרצות במזיד דיש שליח לד"ע ודלמא קאי על שוגג דהיקש דטבחו ומכרו אינו מיותר ע"ש, ועל קושיא זו בנה הרש"ך יסודו ג"כ לסתור דעת המרדכי ודברי מהרש"ל שם (ס"ס שמ"ח) אבל לדברינו יתורץ, ונקדים לישב עוד פליאה אחת מה שראיתי להרש"א הנ"ל שם בחגיגה דאמר רבא מאי קושיא הא ילפינן חטא חטא מתרומה ופירש"י גבי תרומה עושה שליח דאמרינן אתם גם אתם לרבות את השליח ע"ש, וקשה הא זהו דלא כמסקנא ריש פ' האיש מקדש, דילפינן שליחות בתרומה מגירושין וקדשים במה הצד וגם אתם איצטריך מה אתם בני ברית כו' ולמה נקט רש"י בלשונו דגם אתם קאי על שליחות ע"ש, ובחדושי למס' קדושין כתבתי ישוב נכון ואמת לקושיא זו ע"ש, ולדרכנו הנ"ל יאמר כך אחר שנדקדק ג"כ למה לא פירש"י זאת במסכת קידושין (דמ"ב ע"ב) דשם עיקר מקומה דמשני במעילה שאני הכא דילפינן חטא חטא מתרומה ולא פירש"י שם דבתרומה יליף מגם אתם, לכן נראה דלכאורה יש עוד ראיה עצומה לדעת המרדכי הנ"ל לחלק בין שגג השליח להזיד, דבר"פ האיש מקדש פריך גם אתם בתרומה ל"ל שליחות תיתי מגרושין וקדשים, ומשני דגם בא להורות מה אתם בני ברית כו', והקשה הגאון מוהר"א ברודא ז"ל, מאי קושיא תיתי תרומה מגרושין וקדשים ודלמא אלו נאמר גם אתם ה"א להיפוך דילפינן תרומה ממעילה בגז"ש דחטא חטא מה מעילה אינו עושה שליח דאין שליח לד"ע כפי סברא החיצונה, ה"ה בתרומה, אמטו להכי כתב רחמנא גם אתם לרבות את השליח, ומעתה שפיר הדר יליף מתרומה בג"ש דחטא חטא דיש שליח לד"ע גם במעילה, ובחדושי בארתי לישב קושיא זו ע"ש, ולדברי המרדכי הנ"ל דמחלק בין שגג השליח אי לא מיושב קושיא זו היטב דפריך שפיר לא לכתוב בתרומה ותיתי מגירושין וקדשים, מאי אמרת דה"א דתיתי ממעילה דשם אשלד"ע, ז"א דהרי מצינו גם במעילה גופה שליחות כגון אם שגג השליח דלא שייך אין שליח לד"ע ועושה שליח דיליף לה מגירושין וקדשים רק בהזיד השליח הוא דאמרינן אין שליח לד"ע, מעתה גבי מעילה היכא דל"ש לומר דברי הרב כו' יש שליחות והיכא דשייך לומר דברי הרב הוא דאמרינן א"ש לדבר עבירה, מעתה גבי תרומה כיון דל"ש בה לומר דברי הרב ממילא מקשינן לה בגז"ש דחטא חטא ממעילה היינו בשגג השליח דהתם יש שליח מטעם דל"ש לומר דברי הרב ה"ה בתרומה תמיד יש שליחות כיון דל"ש לומר דברי הרב כלל, דבשלמא לדברי הנ"י דגם בשגג השליח אין שליח לד"ע, א"כ לא משכחת לה כלל שליחות במעילה שייך שפיר, דה"א דתיתי תרומה ממעילה כמו דגבי מעילה ליכא תמיד שליחות ה"ה בתרומה כמו דמקשינן במסקנא מעילה לתרומה אע"ג דבמעילה שייך לומר אין שליח לד"ע, וזה לא שייך בתרומה, מ"מ מקשינן כמו בתרומה תמיד עושה שליח ה"ה במעילה אף שהמה חלוקים בנושאם, וה"א די"ל מקיש תרומה למעילה כמו התם ליכא שליחות כלל ה"ה בתרומה, משא"כ לדעת המרדכי דגם במעילה אם שגג השליח חייב המשלח מה מקום להקיש תרומה למעילה בהזיד השליח דאינם שוים בטעמם דבמעילה שייך לומר א"ש לדבר עבירה משא"כ בתרומה טפי מקשינן לה למעילה היכא דשגג השליח וזה ברור, ואח"כ נדפס ס' משנת ר"ע וראיתי שגם הוא הרגיש כעין זה והרי דעת המרדכי מוכרחת, ובהיות כן מיושב לשון רש"י בחגיגה דהתם מריה דשמעתתא רבה ושמעינן ליה לרבא גופיה דשני ליה בב"ק (דע"א) להך פירכא וכי זה חוטא וזה מתחייב, אמר רבא א"ק וטבחו ומכרו, וקשה אמאי לא משני דמיירי ששגג השליח (ודוחק לומר דאליבא דר"י הוא דמשני לה וליה לא ס"ל) מכלל דרבא ס"ל כאוקימתא דר"ש דאין חלוק בין שגג השליח או לאו מש"ה כתב רש"י שפיר דשליחות בתרומה נפקא מגם אתם דמגירושין וקדשים ליכא למילף דטפי מסתבר ללמוד בגז"ש ממעילה כמו התם ליכא שליחות כלל דא"ש לד"ע גם בשגג השליח ה"ה בתרומה ואצטריך לרבא גם אתם לגופיה בתרומה על שליחות, (ומה אתם בני ברית ממילא מוכח כמ"ש התוס' בגיטין דכ"ג ע"ב אליבא דר"ש ע"ש) מש"ה פירש"י שפיר דבתרומה שליחות מוכח מגם אתם לרבא, משא"כ בקדושין דאמר להדיא דאין שליח לד"ע כדאמרינן דברי הרב כו', וע"כ קאי בשיטת רבינא דתלה בהשליח אם הוא בר חיובא, ויש חילוק בין שוגג למזיד, מש"ה לא כתב רש"י שם דנפקא שליחות בתרומה מגם אתם דיש ללמוד מגירושין וקדשים, מאי אמרת דיש ללמוד חטא חטא ממעילה, ז"א דגם במעילה מצינו שליחות כששאג כדאמרן, מעתה מתורץ קושית הנ"י מיואב, והיינו מדאמרינן ואב"א טעמא דשמאי הזקן דיש שליח לד"ע, מכלל דאי אין שליח לד"ע פטור דוד כיון דשמאי הזקן יליף לה מדכתיב ואותו הרגת בחרב בני עמון, וקשה הא יואב שוגג הוה, ולדברינו י"ל דהך שינויא קאי אליבא דר"ס דאינו מחלק בין שגג השליח או לאו, ובכל ענין אתי שפיר לד"ע, ושפיר הוכרח לומר דסובר שמאי הזקן יש שליח לד"ע דאל"כ היה פטור גם דוד, ובזה יש לכון מ"ש שם רבא אם תמצי לומר סבר שמאי ב"כ מלמדין כו', דרבא לשיטתו דאינו מחלק בין שגג השליח אם לאו, מש"ה קאמר כשתמצא לפרש טעמא דב"ש ע"כ משום דקסבר ב"כ מלמדין וי"ש לד"ע, ועיין שבת (דף קי"ד), ובזה מיושב קושית תוס' מה דמקשין בב"ק דע"ט, מנ"ל להקיש טביחה למכירה דיש שליח לד"ע, דילמא לא קאי ההיקש אלא היכא דשגג השליח כיון דליכא יתורא ע"ש, ולדרכנו א"ש דהרי רבא הוא דמשני לה הך תירוצא דהיקש טביחה למכירה ולרבא גופיה באמת אין חלוק בין שגג להזיד כאמור, אבל מאחר דחזינן דסתם גמרא דקידושין (דמ"א ע"ב) מסיק דגם אתם אתי להורות מה אתם בני ברית ולא קאמר דאיצטריך גם אתם לשליחות, כי היכי דלא נקיש להיפוך תרומה למעילה מכלל דס"ל דבשוגג יש שליח לד"ע, וכן (בדמ"ב ע"ב) קאמר הגמ' להדיא דאמרינן דברי הרב כו', והיינו כאוקימתא דרבינא דתלה בחיובא דשליח וממילא יש חילוק בין שגג השליח להזיד, מש"ה סמיך המרדכי לפסוק הלכה כרב סמא ומשני סתמא דש"ס שזכרנו מוכח דהלכתא כרבינא כמו שזכרנו:

ועתה הנה באתי לישב המאמר דמס' שבת (דנ"ו) שזכרנו דהגאון בעפ"י בפתיחתו לס' נשים הקשה לשיטת רש"י בגיטין (דס"ד ע"ב) ובקדושין (דמ"ד ע"ב) דקטנה בפחות משתגיע לעונת הפעוטות אינה יכולה להתגרש אפי' ע"י אביה א"כ מה היה מועיל הגט כריתות שהניח אוריה קודם הלוכו למלחמה לבת שבע הא קטנה היתה כדמוכח בסנהדרין ע"ש, ובחידושיו למס' גיטין שם (דס"ד) הוכיח הרפ"י שיטת רש"י דאף ע"י אביה א"י לגרשה שהרי קיי"ל כל דליתא בנפשה ליתא ע"י שליח, וכיון דאין קטנה יכולה לקבל את גיטה בעצמה גם ע"י שליח לא מהני, וע"ש שסתר בזה שיטת התוס' שכתבו דע"י אביה יכולה להתגרש ע"ש. והנה הנ"י הביא ראיה דאין לחלק בין שגג השליח להזיד מהך דאמרינן במסכת קידושין (דמ"ד) טעמא דשמאי הזקן דיליף מאוריה משום דסובר י"ש לד"ע, וקשה הא אע"ג דאין שליח לדבר עבירה הכא כיון דיואב היה שוגג דאיהו סובר דאוריה היה מורד במלכות וחייב מיתה בדין, א"כ בכה"ג ודאי יש שליח לד"ע ע"ש ועיין בים ש"ש להאריך בביאור וסתירת הנ"י הלז אלא שנחלף בדפוס הנ"י בר"נ ע"ש, ולפ"ז הן הן דברי הנביא שאמר לו את אוריה הכית בחרב מה לך לתרץ אלא דאין שליח לד"ע, וקשה הא יואב שוגג הוי וצ"ל דאין לחלק בין שגג השליח להזיד, וקשה מנ"ל דאסור לעשות עו"ג שליח דגם אתם איצטריך לגופיה על שליחות בתרומה דמגרושין וקדשים ליכא למילף דה"א תיתי בגז"ש דחטא חטא ממעילה כקושית הגאון מוהר"א ברודא ז"ל הנזכרה, (וזה דלא כדעת התוס' בגיטין דכ"ג) מאחר דגבי מעילה לא משכחת כלל שליחות בין שגג ובין הזיד, וצ"ל דמהכא נפקא דאין עו"ג נעשה שליח הואיל וליתא בדנפשיה כפירכת הש"ס בקדושין (דמ"א ע"ב), א"כ ע"כ אתה צריך לבוא לסברא זו דכל דליתא בנפשה ליתא ע"י שליח, א"כ מדוע את אשתו לקחת לך לאשה, ואי דסמכת על גט כריתות שהניח אוריה קודם צאתו למלחמה קשה הא קטנה היתה, וכמו דאינה מתגרשת ע"י עצמה כך אינה מתגרשת ע"י אביה כשיטת רש"י דמוכרח הוא הואיל וליתא בדנפשה כמ"ש הרפ"י שזכרנו:

אמנם לפמ"ש בח"ה שלי לישב קושית מהרא"ב באופן אחר נסתלקו מעל דהע"ה הני תרי תמיהות דדכירי ואין בו שום עון, והיינו דכתבתי שם לפמ"ש התוס' במציעא (דף קי"ד) דיש פלוגתא דתנאי ואמוראי אי אתיא ק"ו ובמה הצד לבטל היקש או ג"ש היכא דאצטריך הג"ש או ההיקש לד"א או לאו ע"ש, א"כ יאמר דפריך שפיר גם אתם למה לי למ"ד הק"ו מבטל הגז"ש והכא איכא ק"ו מקדשים שהוא קודש לגבי תרומה ואפ"ה עושה שליח ק"ו לתרומה, ושוב לא שייך לומר דסד"א דתיתי מגז"ש ממעילה, ז"א דהק"ו מבטל להגז"ש כיון דגז"ש דחטא חטא איצטריך לכמה דרשי כדאי' במסכת מעילה (די"א) ע"ש, ובזה שפיר לא קשיא מידי על דוד אם נימא ק"ו מבטל גז"ש ולא אצטריך כלל גם אתם לגופי' אלא להורות מה אתם ב"ב:

ובזה יש לישב הא דמייתי במס' שבת רישא דקרא ואת עשרת חריצי החלב, אחר שבררנו דאם הק"ו מבטל ההיקש סרו מהר כל התלונות מאדונינו דהע"ה, והנה במסכת בכורות (ד"ה ע"ב) פריך חלב מנ"ל דשרי, ומשני מדאסר רחמנא בשר בחלב ש"מ חלב לחודיה שרי, ופריך דלמא חלב לחודיה אסור באכילה ובב"ח אסור בהנאה ובאכילה, אלא מדכתיב ואת עשרת חריצי החלב ע"ש, והקשה בעל צאן קדשים מאי פריך ודלמא חלב לחודיה אסור באכילה רק בב"ח נוסף עליו איסור הנאה ומש"ה כתב רחמנא עכ"פ קשה חד קרא על איסור אכילה דכתיב גבי בב"ח ל"ל ע"ש ומה הכרח לומר דפרכת הש"ס לרב אשי דיליף איסור אכילה ואיסור הנאה בב"ח מחד קרא דלא תאכל כל תועבה, עיין במס' חולין (דקי"ד ע"ב) והשתא יאמר כך דהך מימרא ס"ל כאיסי בן יהודה דיליף שם איסור אכילת בב"ח מגז"ש דקדש קדש ואיסור הנאה יליף לה בק"ו, ומש"ה הביא רישא דקרא דועשרת חריצי החלב, דתקשה איך לקח חלב דלמא הוא אסור מכח אמ"ה וצ"ל דמוכח היתרא דחלב לחודא מדאסר רחמנא בב"ח והיינו דמיותר הג"ש דקדש קדש, אך התוס' הקשו שם, איך יליף בק"ו איסור הנאה גבי בב"ח ואדרבא תיתי בכולא מילתא בהקש מטריפה מה טרפה אסורה באכילה ומותרת בהנאה ה"ה בב"ח, ותירצו ב' תירוצים, א' דק"ו היה גילוי מלתא דלא נלמוד בג"ש דקדש קדש מטרפה רק מבשר קדש שיצא חוץ למחיצתו, (וכ' הרפ"י דלתירוץ זה לוקין על הנאת בב"ח דא"ל אין עונשין מה"ד ז"א כיון דהק"ו אינו אלא גילוי מלתא והעיקר מג"ש איי תית לה ע"ש) ועוד תירצו דהק"ו מערלה לאיסור הנאה סותר ההיקש לטריפה דק"ו אלים טפי ע"ש, וכ"ה במסכת מנחות (דק"א ע"ב שם) בתוס', מעתה לפי תירוץ הראשון שבתוס' אין לנו ראיה דחלב לחוד שריא מכח יתור הג"ש הנ"ל, ז"א דהרי איצטריך הג"ש בשביל הנאה מאחר דעיקר איסור הנאה ילפינן באמת מג"ש ונ"מ למלקות כדאמרן וצ"ל כתירוץ השני דק"ו מבטל ההיקש, א"כ שפיר קטנה יכולה להתגרש ג"כ כו', וא"ש הך דרשא דואת ערובתם תקח דבר הכורת בינו לבינה אף לקטנה דאם נימא דאין קטנה יכולה להתגרש כלל לא היה שייך לומר כל היוצא למלחמת בית דוד שהרי מי שלא הגיעה אשתו לכלל קבלת הגט לא היתה יכולה להתגרש, וגם י"ל דעקר כוונת ר"ש אר"י להשמיענו בזה שאמר כל היוצא, רק בשביל זכותיה דדוד, ויש לנו עוד דברים ארוכים בזה מאד וכאן באתי בתכלית הקיצור להיות לו המדרש פה העיקר:

ועתה נבוא לישב דברי המדרש שזכרנו, ונקדים עוד מדרש פ' תרומה וז"ל, ונתת קרשים למשכן, אלא כך אמר הקב"ה למשה משה קרשים למשכן בשביל עוונותיהם של ישראל, א"ל משה להקב"ה תינח בזמן שביהמ"ק קיים בזמן שאין ביהמ"ק קיים מה תהא להם א"ל הקב"ה אני נוטל צדיק א' מביניהם, ומפרש החכם האלגזי משום דכתיב בסיפא דקרא עצי שטים דאין לו המשך וכך ה"ל לכתוב ונתת קרשים ועצי שטים למשכן אע"כ דהך ועצי שטים עומדים קאי על הצדיקים שהם עומדים למשכן אף לאחר חורבן ביהמ"ק ע"ש, וראיתי להרב המובהק בעל באר יעקב בחדושיו על התורה כתב שהמדרש הזה הוא נגד גמ' דשבת (דכ"ו) דאיתא שם במשנה כל היוצא מן העץ אינו מטמא טומאת אוהלים אלא פשתן, ופריך הגמ' מה"מ, ומשני דיליף בג"ש אוהל אוהל ממשכן, ופריך אי מה להלן שזורין וחוטן כפול ששה אף כאן, ומשני א"ק אהל אהל רבה, ופריך אי מה להלן קרשים אף כאן קרשים (ופי' ר"ת דיהיו גם קרשים בהדיא דוקא ע"ש בתוס' היטב) ומשני א"ק קרשים למשכן משכן קרוי משכן ואין קרשים קרוים משכן ע"ש, א"כ לדברי הגמ' הנ"נ איצטריך קרא למכתב קרשים למשכן דאלו הוה נאמר קרשים משכן, ה"א דגם קרשים קרוים משכן, ומאי מקשי המדרש אצ"ל למשכן הרי צריך וצריך, הוא מותיב לה והוא מפרק לה, משום דשם פריך בגמ' אח"כ אלא מעתה ועשית מכסה לאהל ה"נ אהל קרוי אהל ואין מכסה קרוי אהל, ואלא דבעי רבא עור בהמה טמאה מאי שיטמא באהל, א"ל התם ק"ו מה נוצה של עזים שאינה מטמא בנגעים מטמא באהל כו', והקשו בתו' א"כ מאי פריך לעיל אי מה להלן שזורין וחוטן כפול ששה, וכן אי מה להלן קרשים, הא איכא ק"ו מנוצה של עזים, וצ"ל דהגמ' ס"ל דהיקש וג"ש עדיף מק"ו, א"כ טפי עדיף למילף מג"ש דאהל אהל מדנילף מק"ו דנוצה של עזים, והך מלתא אם ק"ו מבטל הג"ש או להיפוך תלוי בפלוגתא דתנאי ואמוראי כדאי' בתוס' במס' ב"מ (דקי"ד ע"א ע"ש) א"כ פירכת הש"ס אי מה להלן קאי למ"ד ג"ש מבטל ק"ו וקושית המדרש אצ"ל למשכן קאי למ"ד ק"ו מבטל ג"ש א"כ א"צ קרא דלא בעינן קרשים דילפינן בק"ו מנוצה של עזים וע"ש בדברי הרב"י:

והנה איתא במסכת סוכה (דכ"ה ע"ב) ויהי אנשים אשר היו טמאים לנפש אדם, מי היו נושאי ארונו של יוסף היו דר"י, ר"ע אומר כבר היו יכולין לטהר אלא מישאל ואלצפן היו, שנאמר ולא יכלו לעשות הפסח ביום ההוא, ביום ההוא לא יכלו לעשות אבל יכלו ביום שלאחריו, וכ' מהרא"ם דר"ע ס"ל שמיני למלואים היה בשמיני בניסן ובו ביום מתו נדב ואביהוא, וכ' מו"ז הגאון אמתי החסיד מוהר"ם א"ש ז"ל בספרו כתנות אור פ' בהעלותך, דלפ"ז צ"ל דר"ע פליג אהך ברייתא דעשר עטרות נטלו בר"ח ניסן ראשון לכהונה וכ"ז דוחק, והביא שם בשם חכם א' די"ל גם ר"ע ס"ל שמיני למלואים היה בר"ח ניסן ואפ"ה לא היו יכולין לטהר קודם ערב פסח שלא היה להם עדיין אפר פרה דגם בפרישה ראשונה היה צריך הכהן השורפה פרישת שבעה כדאיתא ריש מסכת יומא, ואמרינן שם (ד"ח ע"ב) כהן השורף את הפרה בדידן תליא מלתא מפרישין ליה ברביעי בשבת ור"ח ניסן היה ביום א' והיו מפרישין הכהן ביום ד' שלאחריו ונגמר פרישתו ביום עשירי לניסן, ובו ביום שרף את הפרה והזה על הטמאי מתים הזאת ג' בו ביום, א"כ היה חל הזאת שביעי בע"פ ע"ש שזקני קלם ע"ד החכם וצ"ל דההזאה ההיא היתה בדם כדאיתא במסכת יומא (ד"ד) נכנסו מים תחת דם, וגם זה דוחק בעיני וכיון דלא היתה הזאה באותו פעם לתה הוצרכו להפרישו ביום ד' וע"ש בגמ', (ולדידי לא נראה דא"כ אמאי פליג ר"י אדר"ע) ועיין במסכת שבת (דפ"ו) דפריך מברייתא דויהי בא' לחודש הוקם המשכן ועשר עטרות נטלו בו ביום ראשון למעשה בראשית כו', וקשיא בין לרבנן דאמרי בחד בירחא איקבע סיון ובין לר' יוסי דאמר בתרי בשבת איקבע סיון, ומשני דעבדי ליה ד' חסרים או ה' ופירש"י דלית ליה הך דאחרים דאמרי אין בין עצרת לעצרת אלא ד' ימים וע"ש בסוגיא, ואיתא במסכת שבת (דף קי"ד ע"א) ת"ר עולת שבת בשבתו למד על חלבי שבת שקרבין ביוה"כ, ור"ע אומר למד על חלבי שבת שקרבין ביו"ט ע"ש שהקשו התוס' איך קאמר דחלבי שבת קרבין ביוה"כ והא לא מקלע תרי שבת בהדדי ותרצו דאתיא כאחרים דאמרי אין בין עצרת לעצרת אלא ד' ימים בלבד, וכן תרץ הגמ' בסוכה, ולכאורה יל"ד לי"ש דפליג אדאחרים כמאן ידרוש אי ס"ל כר"י הא לא מקלע תרי שבת בהדדי, ואף אם תאמר דסובר כר"ע, מ"מ גם ר"ע מסיים שם יכול אף ביוה"כ ת"ל בשבתו דוקא ביו"ט ולא ביוה"כ, הרי לר"ע יתחייב שמקלעי תרי שבת בהדדי, דאל"כ ל"ל לקרא למעט דאין חלבי שבת קרבין ביוה"כ הרי לא מקלעו בהדדי, ויהיה ר"ש דלא כמאן דלא כר"י ודלא כר"ע, אך זה טעות די"ל אעפ"י דלא מקלעי תרי שבת בהדדי היינו מתקנת חכמים אבל מ"מ שפיר קאמרה התורה הן להיתר והן לאיסור דלדין תורה מקלעי בהדדי תרי שבת, ועיקר קושית התוס' היה רק על ר"י מאי קמ"ל לדידן אין נ"מ כן צריך לדחוק, אכן מלשון הרמב"ם הל' קה"ח נראה דס"ל דבזמן מרע"ה ג"כ נזהרו שלא יחול שבת ויוה"כ בהדדי, והדרא קושיא לדוכתה וצ"ל דר"ש לא דריש הוי"ו דשבתו ומוקי לה לעיקר קרא כדר"ע דחלבי שבת קרבין ביו"ט, ועיין במסכת פסחים (ד"ה ע"ב) דאמר ש"מ מדר"ע תלת, ש"מ הבערה לחלק יצאת. ופי' ריב"א דא"א ללאו יצאת ביו"ט מותר לגמרי, דדוקא מה שחייב בשבת כרת ומיתה בכלל ל"ת מלאכה האמור ביו"ט משא"כ אי גם בשבת ליכא כרת אינו בכלל מלאכה כלל ע"ש, ובמסכת שבת (ד"ע) יליף שמואל חלוק מלאכות ממחלליה מות יומת, אם אינו ענין למזיד דכבר נאמר לא תעשה מלאכה תנהו ענין לשוגג, והקשו בתוס' אמאי לא יליף בפשטות דאא"ע למזיד דאטו בתרי קטלא קטלינן והתורה אמרה מות יומת תרתי, ותי' די"ל דברה תורה כלשון ב"א ע"ש, ועיין בזבחים (דק"ח ע"ב) ת"ר שנים שהעלו ר"ש מחייב דכתיב איש איש דיכול והלא דין הוא כו', ור"י אמר פטור דכתיב ההוא ולא שנים, ופריך ור"ש ההוא מע"ל ומשני הוא ההוא לא דריש, ופריך ור"י איש איש מע"ל, ומשני דברה תורה כלשון ב"א, הרי דאם לא דרשינן איש איש רק נאמר דברה תורה כלשון ב"א ממילא דרשינן ההוא ומאן דלא דריש ההוא יליף לה מדכתיב איש איש דלית ליה דברה תורה כלשון ב"א:

ואחר כל ההצעות האלו יתבאר מדרש הנ"ל די"ל דידע לפרש סמיכות מיתת בני אהרן ליוכה"פ, להורות דמיתת צדיקים מכפרת, רק עיקר קושיתם דכבר מוכח דמיתת צדיקים מכפרת מקרא ועשית קרשים למשכן כדדייק המפרש בפ' תרומה כאמור, רק י"ל דאיצטריך לכתוב למשכן להורות דאין קרשים קרוים משכן דה"א דתיתי ג"ש דאהל אהל לכן פתח פיו בחכמה בא' בניסן מתו בניו של אהרן לשלול דעת האומרים בשמיני מתו כמו שהזכרתי לעיל, וכיון שמתו בא' בניסן קשה אמאי לא יכלו לעשות הפסח הא כבר היו יכולים לטהר באותן י"ד ימים, וצ"ל כתירוץ החכם הנ"ל דלא היה להם אפר פרה דבד' עבדו פרישה והיה חל ביו"ד לחודש הזאת שלישי אתה צ"ל בא' לשבת היה חל ר"ח ניסן באותו פעם, דאם היה חל בב' או בג' היו יכולים לטהר א"ע קודם ער"פ וקשה פרכת הש"ס דשבת דבין לרבנן ובין לר' יוסי לא היה חל ר"ח ניסן באחד בשבת וצ"ל כתירוץ הש"ס דעבדי ליה ד' או ה' חסרים וע"כ ליתא לדאחרים דאין בין עצרת לעצרת אלא ד' ימים, כפירש"י שם, אלא כר"ש דאמר דעצרת פעמים ד' פעמים ה' ומאחר דס"ל כר"ש דפליג אדאחרים ע"כ מוקי לה לעולת שבת בשבתו לח"ש דקרבין ביו"ט, וקשה ל"ל אהקטרת חלבי שבת ביו"ט הלא ליכא חיוב כרת ומיתה בהבערה בשבת וא"כ ביו"ט מותר לגמרי, ועיין במס' יבמות (דל"א) דאין בהקטרה שום מלאכה רק איסור הבערה, וצ"ל דבאמת חייב כרת ומיתה בהבערה בשבת, ופליגי ר"נ ור' יוסי דר"נ סבר הבערה לחלק יצאת ור"י סבר ללאו יצאת וכיון דמוכח דחייב מיתה על הבערה בשבת ומש"ה גם ביו"ט אסור דהוה בכלל מלאכה, א"כ קשה למה יצאה הבערה מן הכלל וצ"ל דיצאה לחלק, וקשה הא לחלק נפיק מדשמואל דאף את"ל דדריש לקרא דמחלליה מות יומת אמזיד, כמו שמבואר בחידושינו שם, מ"מ הא תרי קטלא לא קטלינן, וא"א לאוקי קרא אמזיד וצ"ל ד"ת כלשון ב"א, א"כ לא דרשינן איש איש לרבות שנים שהעלו רק שנים שהעלו פטורים מקרא דההוא כדר' יוסי, מעתה אין חילוק בין שוגג למזיד גבי אין שליח לד"ע מאחר דדרשינן הוא ההוא בהעלאה, וגם בשליח דרשינן לה ואתמעט שליח מקרא מההוא ונתמעט אפי' שוגג, וצ"ל דאין חלוק בין שוגג למזיד (והיינו נגד הישוב מאמר דחריצי חלב שזכרנו, רק כפי הפשוט דאי יליף מההוא למעוטי דאין שליח לד"ע אין חילוק בין שוגג למזיד וכמבואר בחי' שלי באריכות) וקשה א"כ מנ"ל למדרש מגם אתם מה אתם ב"ב אף כו', הא צריך לגופיה על שליחות דלא תיתי בג"ש ממעילה, וצ"ל דק"ו מבטל ג"ש א"כ א"צ לכתוב למשכן להורות דקרשים אינם קרוים משכן, שהרי בלא"ה ידעינן מק"ו מנוצה של עזים, כיון דכבר הוכחנו דק"ו מבטל הג"ש ועכ"ל דמש"ה כתב למשכן כדרש המדרש הנ"ל שעשוי למשכן על עונותיהם של ישראל, וקשה קושית האלגזי א"כ מאי עצי שטים עומדים, וצ"ל דקאי על הצדיקים דעומדים לכפר על הדור אף לאחר חורבן בהמ"ק, א"כ מהכא נשמע דמיתת הצדיקים מכפרת, וקשה שפיר א"כ למה הוצרך לסמוך מיתת צדיקים ליו"כ, ומשני דמש"ה נסמך להורות כשם שיו"כ מכפר בתשובה דוקא כך מיתת צדיקים אינה מכפרת כ"א בתשובה דוקא, וע"ז חוזר ושואל ומנין שיו"כ מכפר עם תשובה דוקא וע"ז מייתי קרא כי ביום הזה יכפר עליכם כו', וכמ"ש מו"ז הגאון הנ"ל שם פ' אחרי בדרוש ליוה"כ משם ס' זקן אהרן ויד יוסף דקרא זה מורה דאין יוה"כ מכפר אלא עם תשובה, וה"פ דהאי קרא כי ביום הזה יכפר עליכם, בתנאי שלפני ה' תטהרו ותעשו תשובה ע"ש, ומש"ה מייתי המדרש קרא זה דכי ביום הזה יכפר עליכם להורות דאין יוה"כ מכפר כ"א לשבים, ומש"ה הוקשה מיתת הצדיקים ליוה"כ להורות דגם מיתת צדיקים אינה מכפרת כ"א בהדי תשובה דוקא:

מורי ורבותי לא לדרשא קאתינא, עת צרה היא לישראל, על הני שופראי דבלעי בעפרא, ודאי קא בכינא, ווי דחסרא ארעא כל הני צנא, מלית ספרי וספרא וכולה תלמודא, כמין ימא לטיגנא, וזה חמשה חדשים חסרים חסר ואתאי, חכימי דיהודאי ורבני עמינו ולאומתיה דברניא, בראשון לחדש שבט ר"ה לאילנות, אילן המשיר פירותיו פירות גינוסר, והנה קול השמועה בא כי נח נפשיה דהרב המאה"ג זקן שקנה חכמה ובינה, החריף ובקי בחדרי התורה מו"ה ארי' ליב ראשוויץ שהיה אב"ד בגליל פולזן ואנן לא ידענא, ארי' נעשה שואל אישתקד, שדר לן חורפיה לדינא, לתן עלה עיונא, וראיתי לבו לב אריה, לפרוק ולטעון טענות, תמים בדרכיו היה וצדיק במעשיו אמונה, ונוסף עלי החרדה והתוגה בשמעי, כי יום או יומים לאחר קבורתו נמצא הצדיק רחוק מקברו, ע"י חטוטי שכבי פושטי מעילו, וע"ז חרד כל לב, על מה עשה ה' ככה, ועד שובו לעפרו ועד בכלל חלילה לא ישקוט, ואבאר כי מאת ה' היתה זאת היא נפלאה בעינינו, והכל גרמו עונותינו, ואח"כ בחדש אדר קול שאון שואן ברעש, כי רחק ממנו מנחם הוא הרב המאה"ג המופלג מו"ה מנחם שהיה אב"ד בגליל בעכנויא, ביודעי ומכירי קאמינא, במדינות הגר כד הוינא, שהיה איש תמים פעלו וטרח ויגע יומם ולילה בתורת ה' חפצו, חד חד נחית לעומקא דדינא, ובחדש ניסן השמש יצא על הארץ, הגיע לנו ידיעה מק"ק פ"פ דמיין, מפטירת הגאון החריף ובקי, רישא דדיינא, המפורסם לשבח כאחד מן הגדולים בכל פנה, כמו"ה יעקב שמש, קורא אני חבל על השמש הגדול בתורה וביראה שנאבד מן העולם, ושקעה השמש שלא בזמנה, ואחריו בחדש אייר ותבנית יד אלי שלוחה, ואראה את המראה, והנה חרדה גדולה נפלה עלי, בראותי מפטירת מחותני הרב הגאון הגדול, החסיד והעניו, ראוי היה שתשרה עליו השכינה, כמו"ה שאול בחיר ה' שהיה אב"ד דק"ק האג, נשיא הלוים ועבד הלוי עבודה תמה כל ימיו, אשר ראוי לומר עליו בן שנה ואין חטא בא על ידו שום זמנה, והאחרון הכביד משכחת צרות הראשונות, צרה גדולה האחרונה, ממהרת לבוא בחדש סיון אשר בו התורה נתנה, ונלקח ארון ה' התורה ונרתיקה בחדא זימנא, הוא הגאון הגדול, רבן של כל ישראל, ממנו יתד, ממנו פנה, תל שהכל פנו אליו, החסיד והמקובל כמו"ה אריה דבי עילאי, בעה"מ שאגת אריה וטורי אבן, שהיה אב"ד ור"מ בק"ק מיץ יע"א יצ"ו, אריה בן אריה, בן הגאון מו"ה אשר ז"ל, שהיה אב"ד דק"ק פינסק, אם אמרתי אספרה שבחו מי מנה, עכ"פ כד טליא הוינא, בבית חמי הקצין הנגיד המפורסם זה יותר משלשים ושש שנה, אשר נתאכסן צדיק זה בבית חמי ואני הייתי מאוכלי שלחנו, ובערך ד' ימים אשר נתעכב שמה, חזינא עוצם גודל חריפותו ובקיאותו בכל הש"ס והתוס' וכל הראשונים, וחבב אותי טובא, והייתי לו שעשועי דאורייתא יום יום, ואני ראיתי שבאותו פרק חזר כל מס' ב"ב עם כל התוס' והרא"ש בעמידה ערך ימים שמונה, ואח"ז כעשרים שנה אשר נזדמנתי עמו בפונדק אחד בפ"פ דאדר, ושם ראיתי גודל פרישותו וקדושתו לא אכל שום דבר מן החי כל ימי החול, ולא ישן במטה, וכל היום וכל הלילה ממש לא פסק פומיה מגירסא, גרס ותנא תונא, וכל דבר הקשה בש"ס ופוסקים ושו"ח אליבא דדינא, כל חומרא וחומרא נעשו לו קלות, ובהיותי במדינת ליטא שמעתי שהתמדת למודו היה לו ממש לטבע שני מן ההרגל בקטנותו, אוי לדור שאבד האי מרגניתא, מעתה אף את"ל דמיתת הצדיקים מכפרת כמו קרבן, הנה לכל קרבן היו מביאים נסכים הקצובים בתורה, שלשה עשרונים לפר שני עשרונים לאיל ועשרון לכבש, אנחנו שקרבנו קרבן אריא דבי עילאי, כמה נסכים טעון, ומה הן הנסכים לא נסכי שמן ולא נסכי יין אלא נסכי מים, פלגי מים ירדו עינינו כי אבדו כלי חמדתנו ונפלה עטרת ראשנו, וכ"ז גרמו לנו עונותינו, כאשר נבא לבאר המשך הכתובים בעמוס בענין שהתחלנו, ומקודם נבאר כמה פסוקים אחרים:

המשורר בתהלים אמר הושיעה ה' כי גמר חסיד כי פסו אמונים מבני אדם, ויל"ד אמאי קפיד קרא דוקא על חסיד ולא על צדיק, ותו יל"ד למה עי"ז פסו אמונים מבני אדם, (ובדרך פשוט י"ל דסוחר שיש לו ערב טוב יש לו נאמנות על סמך הערב משא"כ בהעדר הערב פסקה הנאמנות, כך כ"ז שהצדיקים קיימים הם ערבים לכל הדור, כנאמר למעלה במדרש בקרא דעצי שטים עומדים, וקאמר שפיר דעתה כי גמר חסיד פסו האמונים, שפסקה נאמנות), תו אמר המשורר תהלים (עט) מזמור לאסף אלהים באו גוים כו', וסיים שפכו דמם כמים סביבות ירושלים ואין קובר, ובדרך פשוט יאמר עפ"י המד' הנ"ל שהמשכן עומד למשכון, ואח"כ יהיו עצי שטים שהם הצדיקים עומדים לכן תמה המקונן ששתים רעות עשה בבת אחת, שנחרב בהמ"ק, שנית וגם הצדיקים שפכו דמם כמים, א"כ תמה איה אפוא עצי שטים שיעמדו לאחר החורבן, ותו יל"ד במה שסיים ואין קובר, דהא מסקינן בסנהדרין פרק נגמר הדין דקבורה משום כפרה, וצדיקים אינן צריכין כפרה, שוב אמר המשורר בתהלים (קטז) יקר בעיני ה' המותה לחסידיו, גם כאן יל"ד למה אמר דוקא לחסידיו, ועיין בפרש"י חגיגה (די"ד) שקשה מיתתן של צדיקים לפניו, וקשה באמת למה קשה היא לפניו מיתת הצדיק, הלא טובה היא לצדיקים לבוא אל תכליתם המקוה, ותו ישעיה הנביא אמר (מו) הצדיק אבד ואין איש שם על לב, באין מבין כי מפני הרעה נאסף הצדיק, גם פסוק זה הוא משולל הבנה, ואין להאריך בדקדוקיו, מיכה הנביא אמר אבד חסיד מן הארץ וישר באדם אין, גם בזה יל"ד למה אמר חסיד דוקא ולא צדיק, גם הלשון מן הארץ אין לו ביאור, דאדרבא אל הארץ הוא בא, וגם מה שמסיים וישר באדם אין אין לו מובן כלל, ובדרך פשוט י"ל עד"ש בשבת (דקי"ט) לא חרבה ירושלים אלא על שהעמידו דבריהם על דין תורה ע"ש, והנה דרשו חז"ל ע"פ ועשית הטוב והישר זה לפנים משורת הדין, וההפרש בין צדיק לחסיד שהחסיד עושה לפנים משורת הדין, א"כ קאמר שפיר אבד חסיד מן הארץ ואין מי שיעשה לפנים משורת הדין, בגלל זה וישר באדם אין, דאין מי שיעשה הטוב והישר כנ"ל:

אמנם יש לישב כל המקראות הנ"ל בדרך אחר, דשמעתי אומרים בשם הגאון מוהרמ"א ז"ל, כי נח נפשיה של חמיו הגאון אור ישראל מוהר"ש ז"ל פתח להאי פרשתא מהכא, כתיב וכי יהיה באיש חטא משפט מות והומת ותלית אותו על עץ, ופי' הוא הענין כך, דחטא הוא לשון חסרון כמאמר בת שבע לדהע"ה, והיה כשכב אדוני המלך והייתי אני ובני שלמה חטאים, ופרש"י אני ובני שלמה חסרים מן הגדולה (עיין מלכים א' א'), א"כ הפי' וכי יהיה באיש חטא משפט מות שיהיה נחסר מאיש זה משפט מות, שהוא צדיק גמור, ואעפ"כ והומת, ותקשה בעיניך הלא אין מיתה בלא חטא, ומתרץ ותלית אותו על עץ, עץ הדעת שאכלו ממנו אדם וחוה ונגזר על העולם מיתה ע"כ ודפח"ח ועיין בתקונים בזה, ובאמת עמדו הקדמונים על קרא הנאמר בסדר בראשית, ויאמר ה' הן האדם היה כאחד ממנו לדעת טוב ורע, ועתה פן ישלח ידו, ולקח גם מעץ החיים ואכל וחי לעולם, דמה בכך ומה איכפת ליה להקב"ה אם חיה יחיה לעולם, אלא המתיקו הענין כך שמה שנאמר בתורה כי לא יראני האדם וחי קרא זה לא נאמר אלא עד לאחר החטא שחטא אדה"ר, אבל קודם. החטא ששמר אדה"ר מצוה ראשונה אשר צוהו אלהים, היה החומר שלו מזוכך לרוחני, והיה כאחד מצבא מרום, והיה ספוק בידו בחיים חיותו לראות באור פני מלך חיים, רק אחר שחטא ושינה צווי המקום ב"ה, היה השינוי חוזר לבריתו שלוקח מן העפר ונתגשם לחומר והוא מסך מבדיל שלא יוכל לראות פני השכינה בעוד החומר כרוך על עקבו, עד הפרד הנפש מן הגוף, ותכלית בריאת האדם היה על שם סופו שיוכל לחזות בנועם ה' בלי כסופא, וזה אי אפשר להשיג עד אחר מותו, והשתא א"ש דחלילה מפי עליון לא תצא דעה, רק הטוב ההוא אמרו עתה פן ישלח ידו, כלומר עתה אחר החטא שנתגשם ולקח גם מעץ החיים ואכל וחי לעולם, א"כ לא יוכל לקבל שכרו הנצחי לעולם, מאחר שיהיה תמיד החומר כרוך על עקבו, לכן גרשו מן הג"ע וגזר עליו מיתה שהיא לטובתו, למען יוכל לקבל שכרו משלם, וע"ז אמרו במ"ר כי טוב מאד זה המות שהוא באמת טובה גדולה כאמור, ובזה יש להבין המדרש רבה בקרא דעפר אתה ואל עפר תשוב, אמר הקב"ה לאדה"ר קומץ עפר גזול בידך השב לבעליו ע"ש, ולכאורה קשה א"כ קודם החטא נמי צריך להשיב, אבל כאשר אמרנו א"ש דקודם החטא נזדכך החומר לרוחני וגזלה נקנה בשינוי מעשה, רק אחר שחטא וחזר לבריתו, אמר הקב"ה השב לבעליו עפר הגזול שבידך, ובזה נבוא לבאר כל הפסוקים הנ"ל דבמס' ברכות ר"פ כיצד מברכין (דמ"א) ר"ל רמי כתיב לה' הארץ ומלואה וכתיב והארץ נתן לבני אדם, ומשני כאן קודם ברכה כאן אחר ברכה, דלאחר ברכה שייך והארץ נתן לבני אדם, וידוע מ"ש חז"ל בב"ק (ד"ל) האי מאן דבעי למהוי חסידא יקיים מילי דברכות, א"כ זה כוונת המשורר במ"ש יקר בעיני ה' המותה לחסידיו, דבשלמא הצדיק אעפ"י שאין עבירה בידו, מ"מ הוא מוכרח למות מכח גזרת עפר אתה ואל עפר תשוב, להחזיר הגזילה לבעליו כמאמר המדרש הנ"ל, מה שא"כ לחסידיו שבודאי קיים מילי דברכות ולו הארץ אחר הברכות כנ"ל, שוב אין גזילה בידו ולמה ימות החסיד, ובעבור זה קשה בעיני ה' המותה לחסידיו המותה של חסידיו דוקא, וכמדומה לי שזה עשרים שנה ששמעתי הפירוש הזה משם הרב המובהק החסיד מו"ה מיכאל ז"ל הנזכר בהקדמת שו"ת פ"מ ח"ר מזקני הגאון ז"ל:

ועתה הנה יש במיתת הצדיקים שני טעמים או לכפרת הדור או שהגיע זמנם להחזיר קומץ עפר לבעליו, וזה שקונן אסף, אלהים באו גוים בנחלתך, וניטל המקדש שהיה למשכן, וא"כ למה מתו הצדיקים, וכ"ת שמיתת הצדיקים היה שהגיע זמנם להחזיר עפר לבעליו מגזרת עפר אתה ואל עפר חשוב, א"כ תמה למה שפכו דמם כמים סביבות ירושלים ואין קובר, וגם לעפר לא שבו, ותו ואת בשר חסידיך לחיתו ארץ, וגבי חסיד לא שייך גזירה הנ"ל כאמור, ואפ"ה גם במיכה אבד חסיד אם אנו רואים שנאבד חסיד מן העולם, ע"כ הסבה הוא מן הארץ, עבור עונות הדור שהם על הארץ, כי בחטאו ודאי לא מת שהיה חסיד ופרוש כל ימיו וגם משום גזרת עפר אתה ואל עפר תשוב, שלבעבור זה נגזרה מיתה על אדה"ר, ע"ז אמר וישר באדם, אותו יושר שהיה באדה"ר אין, דלא שייך גבי חסיד כאמור, ומצינו במיתת הצדיקים בעון הדור ג"כ ב' טעמים, א' שיכפר על הדור, וז"פ כי מפני הרעה נאסף הצדיק, שרצה הקב"ה להביא רעה על העולם, הוא נוטל את הצדיק לכפר, וינחם ה' על הרעה אשר דבר לעשות לעמו, כדאיתא בזוהר פ' פנחס, וז"ל בשעתא דאתפסין צדיקיא במרעין או במכתשין בגין לכפרא על עלמא, בגין יתכפר כל חובי דרא, מנא לן מכל שייפי גופא, בשעתא דכל שייפן בעתא ומרעי סגי שדיא עלייהו, שייפא חדא איצטריך לאלקאה בגין דיתסין כולהו ומנו דרועא אלקי דלבא ואפיקון מניה דמא כדין הא אסוותא לכל שייפי גופא, אף הכא בני עלמא אינון שייפין דא עם דא בשעתא דבעי קב"ה למיהב אסוותא לעלמא, אלקי לחד צדיקא בינייהו ובגיניה יהיב אסוותא, מנא לן דכתיב והוא מחולל מפשעינו מדוכא מעונותינו ובחבורתו נרפא לנו כו', ואי אתקף ביה מרע על כל שייפין כדין אצטריך לאלקאה כו' ע"ש, ויש עוד טעם אחר על מיתת הצדיקים והוא ג"כ מחמת עונות הדור שבאמת רוצה הקב"ה להביא רעה על העולם, ועבור זה מסלק הצדיקים מן העולם מקודם כדי שלא יראו הרעה אשר ימצא את עמם, ונחזי אנן בדרך הטבע, רופא שבא אל החולה ורואה שגבר עליו יסוד החום ביותר, הוא מצוה להקיז לו דם בזרועו והוציא ממנו דם לפי הראוי באומד הדעת שלו, ואם רואה הרופא אח"כ שלא הוטב בריאותו הוא מצוה להוציא עוד דם ממנו, אבל השכל מחייב שלא יוציא בפעם השני דם יותר מפעם הראשון, דמסתמא הוציא דמו גם בפעם הראשון כפי אומדנא שלו, וכשלא היה די הוציא עוד חלק, ואין החלק שוה עם הכלל ומכ"ש שאיננו גדול ממנו, כך אם אנו רואים שעונות הדור בעו"ה רבו כמו רבו עד שמתו כמה צדיקים בזמן קצר כזה, מסתמא אם הטעם הוא כדי שיתכפר הדור, ודאי ניטל מקודם הגדול שבהם, ואם לא סגי בהכי למדה"ד, משלים אח"כ בצדיק שקטן ממנו, אבל לא להיפוך כפי הצעת דברינו, והוא מן המושכלות הראשונות, והן הן דברי המשורר הושיעה ה' כי גמר חסיד, דא"ל שמת בשביל גזרת עפר אתה ואל עפר תשוב, דזה לא שייך גבי חסיד כאמור, אלא ע"כ היינו טעמא שמת כי פסו אמונים מבני אדם, בשביל עונות הדור, והיינו דפסקו אמונים מב"א שזה עיקר הגרם בעו"ה על ביטול תורה ותפלה וגמ"ח וזה וזה גורם מיתת הצדיקים כאשר יבוא בסמוך בדברינו, וכי תימא אם אבד החסיד בשביל עונות הדור הוא כדי שיתכפר הדור במיתתו גם זה אינו שהרי גמר חסיד שמסים באבדת החסיד, ומקודם מת הצדיק, אם הטעם הוא משום כפרה היה להפך הסדר, ואולי במיתת החסיד לבד היה די וחמת מדה"ד שככה, וזה כוונת הכתוב בישעיה הצדיק אבד מקודם ולא הורנו שבשביל רעת הדור מת אלא בשביל גזרת עפר אתה וכו', (ולבעבור זה הראה לנו אות מן השמים שלא כן הוא והוחזר אחר קבורתו לחוץ שיראו העולם שלא מגזרת ואל עפר תשוב מת הצדיק ההוא רק אין איש שם על לב להתבונן ע"ז שבשביל עונות הדור מת הצדיק, ואין איש שם על לב שהצדיק אבד משום עון הדור והוא שייפא דלבא כמאמר הזהר וזה דדייק על לב, ובשביל זה אח"כ ואנשי חסד נאספים מתו חסידי הדור להודיע ולהודע, שלא בשביל גזירת ואל עפר תשוב מתו כי זה לא שייך בחסיד כאמור, והיינו באין מבין כי מפני הרעה נאסף הצדיק שגם הצדיק דמעיקרא מת בשביל עון הדור:

ועוד אמרתי לפרש פסוק זה בתהלים (יב) הושיעה ה' כי גמר חסיד כי פסו אמונים מבני אדם, דיל"ד למה עבור חטא זה דשפתי חלקות מתו חסידי עולם, ונראה דידוע שסבת מיתת הצדיקים הוא משני טעמים, או שיכפר על הדור, כי ממנו יראו העולם ויאמרו אם בארזים נפלה שלהבת מה יעשו אזובי קיר ויחזרו בתשובה, ובזה סר עונם ויתכפרו, או שהקב"ה חפץ להביא רעה לעמו ומסלק מקודם צדיקי הדור למען לא יראו את הרעה, ונ"מ בין שני הטעמים האלו אם מתו הרבה חסידים נסתר טעם הראשון שהוא כדי לכפר דהיה די באחד מהם, וכמבואר בפי' באין מבין כי מפני הרעה נאסף הצדיק יעוין בדברי הרמ"א, והשל"ה פי' בכתוב (הושע י) חלק לבם עתה יאשמו דקאי על התשובה דאיקרי עתה כדאי' במדרש ועתה מה ה' שואל מעמך, אין עתה אלא תשובה, ובהיות חלק לבם, גם עתה, אם יבואו לשוב יאשמו, משא"כ אם שלום בעולם, כמ"ש בהושע (ד) חבור עצבים אפרים הנח לו, היינו דבשלמא אם יש שלום בין הבריות, מתוך אהבה שביניהם יבואו לשא וליתן בסדר הנהגותיהם, וכאשר ירגיש אף אחד מהם בחסרון רעהו ויבא ויגיד לו חסרונו, בודאי יקבל דבריו מצד אהבה, כי לא יחשוב רמיה בדבר אוהבו, ויכריע בשכלו שרעהו יפה אמר, ואחר שישאו ויתנו כל הרעים בלב אחד ובאחדות בנקל יבואו על דרך האמת, ויבינו כי שוא עבודת אל אחר, מש"ה אף שעצבים לאפרים כשהם בחבורה אחת ובאחדות, הנח להם, כי עד מהרה ישובו לדרכם, משא"כ אם מחלוקת ביניהם אז אין אחד מעורר חברו, ואדרבה אם יבוא אחד ויוכיח לאמר כי לא יפה לנו לעשות ככה, יענה חברו מפני השנאה וקלקול השורה, כי לא דבר נכונה, כמאמר החכם בחכמתו, אל תוכח לץ פן ישנאך וכ"ז שהוא שונאך בודאי לא יקבל תוכחותיך, עכ"פ עינינו הרואות, אשר כי חלק לבם, גם תשובה ליכא, ועתה יאשמו כאמור, ומש"ה גורם שפתי הלקות שימותו צדיקים וחסידים רבים,מאחר שלא היה די באחד מהם שיכפר, מחמת שאין תשובה בבעלי מחלוקת, ואיך יכופרו במיתת הצדיקים, כדי שיתנו אל לבם לשוב, והרי אינם יכולים לשוב, וכ"כ הרמב"ם בה' תשובה כ"ד דברים מעכבים אח התשובה וא' מהם מחלוקת, וטעמא דמלתא כאמור, שאף אם יתחרט האחד יאמר השני להיפוך מחמת השנאה, וכיון דליתנהו בתשובה, צרה קרובה לבוא לעולם, ומתים צדיקים וחסידים רבים שלא יראו ברע, וביותר אם העולם רואים ששפתי חלקות מתגברים והולכים, פשיטא שלא יקבל אחד דברי חבירו בתשובה, באמרו מי יודע אם דבר התוכחה אלי בנפשו הטובה או ברוח רמיה כאשר יודע בנפשו שגם בו יש רוח רמיה:

אלה הדברים שדבר המשורר הושיעה ה', כי צרה קרובה לבוא מאחר שגמר חסיד וכלו חסידי הדור בעו"ה, ואם היה לכפרה היה די באחד מהם, וע"כ שלא יראו ברעת הדור, ומש"ה התפלל הושיעה ה' ופי' טעמא דמילתא שלא נתן להתכפר בצדיק וחסיד אחד, כי פסו אמונים מבני אדם וידברו איש את רעהו שפת חלקות ואם חלק לבם עתה יאשמו ואינו מועיל תשובה, מש"ה מיתת צדיקים אינה מכפרת, שעיקר הכפרה הוא ע"י התעוררות לתשובה במיתתו כאמור, ודרך מליצה אמרתי בפסוק יונה (א) ויאמרו איש אל רעהו לכו ונפילה גורלות ונדעה בשלמי הרעה הזאת לנו ויפילו גורלות ויפול הגורל על יונה, דהנה ראיתי להגאון בעל מ"ל בספרו פרשת דרכים דרך עצב פי' על האי קרא לא אליכם כל עוברי דרך, הביטו וראו אם יש מכאוב כמכאובי אשר עולל לי אשר הוגה ה' ביום חרון אפו, ממרום שלח אש וגו', נשקד עול פשטי בידו, דאיתא במס' תענית (ד"ב) אר"י שלשה מפתחות בידו של הקב"ה שלא נמסרו לשליח ואלו הן של חיה ושל גשמים ושל תחית המתים, והקשה הראב"ד אמאי לא חשיב של פורעניות הרשעים כדכתיב פתח ה' את אוצרו ויוציא כלי זעמו, ותירץ משום דאשכחן נמי פורעניות של רשעים ע"י שליח כדכתיב ויצא מלאך ה' ויך במחנה אשור, והא דכתיב פתח ה' את אוצרו לכלותם קאמר ואפשר שאין כלותם אלא ע"י הקב"ה בעצמו כי אז המשפט חזק ע"ש, והנה מה שאמר דרך אפשר, כי לעתיד הקב"ה ידין האומות בעצמו, הוא מבואר בספרי וז"ל לי נקם ושלם, אמר הקב"ה אל תהיו סבורים שאפרע מכם ע"י שליח כשם שנפרעתי מפרעה ע"י משה ומסנחריב ע"י מלאך, אבל לעתיד אני נפרע מכם שנאמר לי נקם ושלם, גם מבואר בב"ר שחמור אם הקב"ה בעצמו דן אותם, וז"ל ואברכה מברכיך ומקללך אאור, אר"י החמיר הקב"ה בכבודו של צדיק יותר מבכבודו דבכבודו כתיב כי מכבדי אכבד ובוזי יקלו ע"י אחרים ובקללתו של צדיק כתיב ומקללך אאור אנא ע"כ, ןז"פ הכתוב ולא תונו איש את אחיו ויראת מאלהיך כי אני ה' דאי' במס' ב"מ (דנ"ט) אר"א הכל נפרע ע"י שליח חוץ מאונאה דכתיב הנה ה' נצב על חומת אנך ובידו אנך, ופרש"י שכל עברות נפרעין ע"י שליח חוץ מאונאת דברים דכתיב ובידו אנך שלא מסרו לשליח ע"כ, וכבר נאמר שהפרעון מהקב"ה בעצמו חמור יותר מפרעון ע"י שליח, וז"א ולא תונו איש את אחיו (המדבר באונאת דברים שם), ויראת מאלהיך מדה"ד הנפרע ממך, כי אני ה' בעצמי נפרע ממך ועונשך קשה, הרי מכל האמור נראה שחמור יותר אם הקב"ה נפרע בעצמו מע"י שליח, אולם מצינו בזה גם ההיפוך מזה, מהא דאי' פ' חלק (דצ"י) תנא משמיה דריב"ק פרעה שחירף בעצמו נפרע ממנו הקב"ה בעצמו, סנחריב שחירף ע"י שליח נפרע ע"י שליח, ופרש"י פרעה שחירף בעצמו לא היתה הבושה כ"כ לכך נפרע ממנו הקב"ה בעצמו ואינו מתבייש כל כך שאינו דומה מתבייש מן הגדול למתבייש מן הקטן ע"ש, הרי משמע מזה שחמור יותר אם הקב"ה מעניש ע"י השליח, וצריך להשוות הכתובים והמאמרים, שלענין גוף העונש יותר חמור אם הוא בעצמו נפרע אבל הביוש חמור יותר אם נפרע ע"י שליח ואינו דומה מתבייש ע"י הקטן כו', וזה שתמה המקונן ואמר הביטו וראו אם יש מכאוב כמכאובי, שתרתי עביד בי, ממרום שלח אש ע"י שליח, הרי יש לנו יותר בושה, ואפ"ה נשקד עול פשעי בידו כאלו הוא בידו (כמאמר ובידו אנך) והוא בעצמו דן אותי לכך גדול מכאובי ע"ש, ואני נתתי תבלין לדבריו, שכך אמר לא אליכם המשפט על כל עוברי דרך ה' העוברים על התורה דאיקרי דרך, כדכתיב והודעת להם את הדרך, וכ"ה בקדושין (ד"ב ע"ב), כי בכל עברות נפרע ע"י שליח ועונשו קל אף שבושתו כבדה, וגבי אונאת דברים שנפרע בעצמו ועונשו חזק ביושו קל, וכאן תרתי עביד לי, ממרום שלח אש ונפרע ע"י שליח, ואפ"ה נפקד עול פשעי בידו, הוכבד העונש כאלו בעצמו דן ונפרע, וכ"ת דלמא העונש הקשה שנפרע ע"י שליח היה קל מאלו נפרע בעצמו דאז היה העונש יותר גדול, לז"א הביטו וראו אם יש מכאוב כמכאובי, ואיך יצוייר עונש גדול ממה שנעשה לי עתה, ואפי' עונש שוה לו לא מצינו בעולם, ופשיטא דליכא עונש גדול מעונשו, ומש"ה אמר הביטו וראו לשון כפל, דלשון הבטה הוא מלמעלה למטה כפרש"י פ' לך לך גבי אברהם שאמר לו הקב"ה הבט נא השמימה, ופרש"י הוציאו מחללו של עולם והגביהו למעלה מן הכוכבים, וזה לשון הבטה מלמעלה למטה, וז"א הביטו למטה איך הושפלתי מכבודי שנפרע ממני ע"י שליח, וראו למעלה איך הגדיל עונשו למעלה, הרי אמור דחמור מאד עונשו של אונאת דברים הנדברים אחד בפה ואחד בלב, מראה לו כאוהבו ובמסתרים יהרוג נקי בנכלי לבבו, ואין אונאת דברים יותר מזה, ועונשו הרבה, ומש"ה מתו צדיקי וחסידי עולם ע"י השכינה, כמדת הצדיקים לראות במיתתם פני השכינה, ואולי גם זה בכלל שנפרע בעצמו באונאת דברים, וזהו מיתת הצדיקים הבא בעון הזה וממנו בעצמו, וז"ש ויאמרו איש אל רעהו בראותם הצרה הגדולה הזאת, כי רוח גדולה, והאניה חשבה להשבר אשר בית ישראל נדמה כאניה המטורפת בים, וגלי הים הן צרות רבות עומדים עלינו לכלותנו, כמאמר המשורר כל משבריך וגליך עלי עברו, ואין סומך ואין סועד, כי גם הצדיקים והחסידים פונים לדרכם ושר צלם מעלינו אשר הוא למגן בעדנו, לכו, כי אדם השלם נקרא הולך ממדרגה למדרגה יותר ממלאך ומזרז אחד לחברו על מה אנחנו יושבים פה בלי תורה ומע"ט, לכו ונעלה בית ה' בתורה ומצות ונקרא הולכים, ולכו ונשובה, ונפילה גורלות, ונדע בשלמי הרעה הזאת לנו, רעה גדולה הזאת שמתו הרבה חסידים וצדיקים בעונותינו, ויפול הגורל על יונה, שהוא לשון אונאה, שהוא עבור אונאת דברים, שיש בינינו בעו"ה. ודרך צחות אמרתי שהזוכה יותר בגורל הוא מי שיש לו תי"ו וא"צ להטיל מחדש, אשר בעו"ה זה לך האות מן הגורל אשר עלה עליו הגורל, הוא תי"ו הגדולה, "תמים תהיה עם ה' אלהיך, אשר עברנו עליה, והיא הגורמת מיתת הצדיקים, כי המדבר שפתי חלקות איננו תמים, כי נפרדו בו פיו מלבו, וכ"א נשמתו היא חלק אלוה ממעל, וכ' בזהר שצריך להיות בגוונא דאחד, וז"ש תמים תהיה אתה בגופך, ולא להיות נפרד הפה מהלב ובזה תהיה תמים עם ה' אלהיך, והלכת בדרכיו להיותך מתאחד במעשיך, וחותמו של הקב"ה אמת, וככה יקרא לאיש תמים בדרכיו להיות דובר אמת בלבבו בלב שלם, והע"א האריך בענין זה מאד, וזכרנו לעיל מענין זה שבמדרש איתא קשה סילוקן של צדיקים יותר מחורבן בהמ"ק ומצ"ח קללות, ואלו בגמ' דר"ה נאמר ששקולה מיתת צדיקים כשרפת בית אלהינו, אבל לדברינו ניחא דאחר שנדקדק בגמ' נאמר מיתתן ובמדרש נאמר סלוקן, גם בגמרא נאמר כשרפת בית אלהינו ובמדרש נאמר מחורבן בהמ"ק, לכן י"ל דבגמ' מיירי שהצדיק מת, למען יחזרו בתשובה וילמדו ממנו ויהיה מיתת הצדיקים לכפרה עם התשובה, והוא דמיון לשרפת בית אלהינו, אשר שפך חמתו על עצים ואבנים למען יתקיימו ישראל, אבל במדרש נאמר קשה סלוקן, אם ח"ו מסלק הרבה צדיקים, אשר ודאי הוא משום שלא יראו את הרעה, א"כ חמיר יותר מחורבן בהמ"ק, דאלו התם שפך חמתו שיתקיימו ישראל, וכאן הוא תרתי לריעותא שהצדיקים מתו, ואפ"ה תבוא הרעה ח"ו, מש"ה חמירא וקשה יותר מחורבן בהמ"ק:

ועתה נבוא לבאר הפסוקים דעמוס שהתחלנו פתח השער, הישאג אריה ביער, והוא ע"פ מ"ש ראש הדרשנים הגאון בעל עוללות אפרים בסי' תקל"ח מקום ה' לברר דברי המאמר על ד' דברים המאורות לוקין, וז"ל דהנה יש ד' סבות המסבבות מיתת הצדיקים ובכולם אין לצדיק שום חטא ועון, הסבה הראשונה שלפעמים הצדיק שואל את נפשו למות, כאליהו שאמר קח את נפשי כי טוב מותי מחיי, וזה בזמן שהצדיק רואה את הדור שפוחת והולך ומעשיו מקולקלים, ואין לאל ידו למחות בהם, א"כ טוב מותו מחייו, שכן אליהו בחר במיתתו לפי שלא היה לאל ידו למחות בנביאי הבעל, ובפרט בזמן שרואים בכלל העברות חלול השם ית' שרבים פוערים פיהם לדבר סרה על קדושתו ית' בראותם שאין בידם הצלחות הזמניות כפי רצונם, וסוברים שהם עשוקים בדינם, כי חשבו עצמם לצדיקים גמורים ואין שום אחד מהם רואה חובה לעצמו, ותמיד הוא טהור בעיניו כו', הטעם הב', לפי שבזמן שהדור פרוץ וכופרים בהשגחתו ית', בזה הצדיקים ואנשי מעשה שפלים מאד בעיני זולתם, כי יאמר שוא עבוד אלהים חלילה, א"כ בודאי אין חייהם חיים, ולפיכך שואלים את נפשם ע"ש, בכלל זה שמבזין ת"ח ואין משגיחין כלל בת"ח להספיק להם כל צרכיהם כמאמרם, ארור אשר לא יקים את כל דברי התורה הזאת, למד לא אמר, אלא יקים, שאינו מחזיק ת"ח, ויתבאר לקמן עוד מזה, ואיתא במס' מכות (ד"ח) כי יבוא את רעהו ביער, מה ענין יער לכאן, אלא מה יער שהוא הפקר כו', וז"ש הישאג אריה, האם ישאר שאגת אריה שהוא הת"ח כמבואר לעיל דת"ח אקרי אריה, ביער בדור הזה, שכל העולם הוא הפקר כיער הזה, וגם לא נשמע בעו"ה שאגת גדולי הדור ואין בידם למחות בעו"ה, וזה הישאג אריה הכי מועיל שאגת אריה בדברי תוכחה ביער בעולם הפקר כיער, ואמרו במס' שבת לא חרבה ירושלים אלא בשביל שלא הוכיחו זא"ז כו', וטעמא איתא בצדו שם (לח), לא חרבה ירושלים אלא שבזו בה ת"ח, וכל המבזה ת"ח אין תרופה למכתו, היינו דאם היו מכבדים הת"ח היו דבריו נשמעים והיתה מועלת התוכחה שאמר החכם, משא"כ אם בזו הת"ח אז לא היו דבריו נשמעים, ומצינו בעבירות האדם שגם הנפש היא חולה, כמאמר המשורר, רפאה נפשי כי חטאתי לך, א"כ המבזה ת"ח אין תרופה למכתו, שהנשמה אין לה רפואה, שהרי רופא הנפש הוא הת"ח, המורה לעם דרך הישר, ואם אין דבריו נשמעים שמבזים אותו, המכה המהלכת בהנשמה נשארת בקיומה. ואמרתי בדרושי, דז"פ הגמ' דמגילה (ד"ה) ר"י כי מטי להאי קרא בכי הן בקדושיו לא יאמין במאן יאמין, זמנא חדא אזיל באורחא, חזי להאי גברא דמנקט תאנים ושקיל הני דלא מטי ושביק הני דמטי, א"ל מ"ט שבקת דמטי, א"ל הני לאורחא קא בעינא, אר"י ה"ד הן בקדושיו לא יאמין ופריך איני והא ההוא תלמידא דהוה שכיב כי זוטרא אמר אי בעי האי מרבנן הוי חיי, ואם איתא דלמא מקדושיו לא יאמין הוה, ומשני האי מבעט ברבותיו היה כו', ויל"ד חדא מנ"ל דדוקא עון זה דמבעט ברבותיו ודלמא איזה עברה אחרת היתה בו, ותו יל"ד מאי פסקא דקאמר אי בעי הוה חיי, וביותר קשה למה היה לר"י לדבר אחר מיתתו של אותו תלמיד, רק נ"ל דהנה פרשתי דברי המשורר שאמר בשרתי צדק בקהל רב, דפליגי בגמ' אי ענוה יתירה או תוכחה, דמצינו מעלה גדולה גבי תוכחה, דשנינו כל המזכה את הרבים אין חטא בא על ידו, וז"ש בשרתי צדק בקהל, ולא מנעתי מצד ענוה, כי אמרתי בקהל רב אם אני אומר בקהל רב אני מזכה את הרבים ודי לי אם אזכה לזכות את הרבים ולא יבוא חטא ע"י, והארכתי בזה במ"א, והנה זה הוא רק שהמוכיח הוא ת"ח, אשר דבר קל הוא לפניו לזכות את הרבים, ומה יעשו עמא דבר, אשר לא ידעו להעריך מלין ובמה יודע להם קנית המעלה לזכות את הרבים, אך גם במדה זו יכול השומע ג"כ להיות חלקו בין המזכים את הרבים, היינו כשהחכם יושב ודורש ומזהיר את העם ללכת בדרך הישר, ואחר יציאת העדה מבה"כ אם הגדול שבעיר הת"ח או שארי חשובים משבחים ומפארים את דברי המוכיח, אז גם ההמונים יתנו אל לבם לתפוש ולחקור על דבריו, וכן כשרואים ההמונים שת"ח שומעים לדברי המוכיחים נושאים ק"ו בעצמם הקטנים מן הגדולים, לא כן האנשים הרמים ברוחם ואין טבעם משגת לשבח זולתו בשום שבח ' והוא מדחה כלאחר יד דברי הדורש טוב לעמו, או שאינו הולך לשמוע כלל, אז אין דברי הדורש עושים פרי אצל העולם, לקיים דברי חכמים ולעשות פרי, דע"י שאין ת"ח מכבדים זא"ז אין דבריהם נשמעין, משא"כ אם אחד מכבד את חברו אז נשמעין דבריהם ועושין פירות, וזכות הרבים תלוי גם בזה שהביא לידי מדה זו שיהיו הדברים נכנסים בלב שומעיהם, מעתה יאמר דבאמת ר"י שבוחי קא משבח לההוא מרבנן דלא הוה ביה שום עון רק היה מהני דהן בקדושיו לא יאמין, אמנם אי בעי ההוא מרבנן הוה חיי, דטעמא מאי בקדושיו לא יאמין משום שמא יהיה אח"כ חוטא, ואי הוה מכבד רבותיו ודברי רבותיו היו נשמעים לעבודת הבורא ית' היה חלקו מן המזכים את הרבים, וכל המזכה את הרבים אין חטא בא לידו, א"כ לא היה חשש שמא יחטא עוד ולא הוה מיית, משום הן בקדושיו לא יאמין כי בטוח הוא שלא יחטא, רק האי מרבנן מבעט ברבותיו היה ולא היה חלקו מן המזכים את הרבים והיה חשש שמא יבוא עוד לידי חטא, משום הכי מייתי משום הן בקדושיו לא יאמין, וזה פירוש נכון באגדה זו, ועיין סוף דרוש אור החיים, ועפ"ז יש לומר כשרואים תלמידי חכמים זקני הדור מתים ואינם מתעוררים לשוב, ואומר אני אדרבא אם מתו הצדיקים בימי נעוריהם, י"ל דהוי מהני הן בקדושיו, משא"כ אחר שעברו רוב שנותיו בתורה וביראה וכיון שעברו רוב שנותיו ולא חטא שוב אינו חוטא, ואינו מהני דהן בקדושיו לא יאמין, א"כ מתו בודאי מחמת עונות או צרות הדור, ויש להתאונן מאד עליהם, ויש לכוון בזה מאמרם במגילה (דף מ) שאמרו ארץ צבי גדלה שעשועיה, אוי לה אמרה רקת, הרצון כיון שכבר נתגדלו שעשועיה, באופן שבודאי הצדיק לא היה מאותן דבקדושיו לא יאמין, שנתגדל רוב שנותיו ביראה, וא"כ עון הדור גרם, ע"ז אוי לה אמרה רקת כו':

והנה עוד בכלל המאמר דהנביא מעורר על ביטול התורה אשר סבתו הוא שאין להת"ח שום החזקה ופרנסה, וכבר אמרתי בכל דרושי מוסר שלי מכח ביטול תורה ר"ל, והיינו דנתבטל כבוד התורה ואין מתחיל ללמוד שלא לשמה כדי שיבוא אח"כ לשמה, דמה שלא לשמה שבזמן הזה, לא כבוד ולא פרנסה יגיע בשביל התורה ולא לידי שידוך יבוא, אדרבא מרחיקים ממנו, ומקרא מלא יש ולדבקה בו, ועליו דרשו חז"ל לדבק בת"ח, וז"א הישאג אריה לישב וללמוד תורה הנקנית באחת ממדותיה, הוא הקול, שהלומד בקול לא במהרה הוא משכח, וטרף אין לו, שאין לו פרנסה. ודרך הלצי אמרתי בדברי הגמרא דיומא (דף ל"ה) עני ועשיר באים לדין, לעני אומרים למה לא עסקת בתורה כו', ויל"ד על הלשון עני ועשיר באים לדין, וכי יש להם זה עם זה דבר משפט, רק יאמר דשואלין לעני למה לא עסקת בתורה, והוא משיב טרוד בפרנסה הייתי, ושואלים לו, וכי לא נתן לך העשיר להחיות נפשך וללמוד, והוא משיב לא, ואח"כ שואלים להעשיר מפני מה לא עסקת בתורה ומשיב טרוד בנכסי הייתי, שואלים לו החזקת חבר לתורה לפרנס ת"ח, והוא משיב הן, הרי יש משפט לעני עם העשיר, זה אומר לא נתן לי העשיר די ספוקי, והעשיר אומר נתתי, וכבר בארתי דז"פ על עזבם את תורתי אשר נתתי לפניהם, שדחז"ל את ה' אלהיך תירא לרבות ת"ח, וז"א שעזבתם האת שבתורתי לרבות ת"ח, אשר נתתי שילמדו לפניהם תמורתם, וז"פ הפסוק כי לקח טוב נתתי לכם. שיוכל העשיר ליקח התורה במעותיו כשמעון אחי עזריה, ובזה תורתי אל תעזובו, שבזה שאתה מחזיק הת"ח אין התורה נעזבה ומונחת בקרן זוית, רק בתחבולות יעשה היצה"ר מלחמה לבטל מצות החזקת ת"ח, ומסית להאדם, כי לא במותו יקח הכל, ויצוה טרם מותו להניח לקרן קיימת ע"ז, ועינינו הרואות כי כמה עשירים מתו פתאום, ושום דבר טוב לא נעשה מיגיעתם. ובזה בארתי קרא בישעיה (נ"ד) וכל בניך למודי ה' ורב שלום בניך, בצדקה תכונני, רחקי מעושק כי לא תיראי, וממחתה כי לא תקרב אליך. הן גור יגור אפס מאותי כו', הדקדוקים נראים. וי"ל עפמ"ש בסוטה א' (די"ד) אחרי ה' תלכו. וכי אפשר לילך אחרי ה', אלא הלך אחר מדותיו מה הוא רחום כו', ובקרא והיה מעשה הצדקה שלום אמרו דע"י נתינת הצדקה נעשה שלום בין הקב"ה ובין העני הקורא תגר נגדו, וז"א וכל בניך למודי ה', שילמדו ממעשיו הטובים מה הוא רחום, ובזה ורב שלום בניך, כי בצדקה תכונני, רק שתעשה הצדקה מנפשך הטוב, טרם יבואו ימי הרעה עליך כמ"ש בשל"ה, זה"ב, ר"ת "זה "הנותן "בריא, "כסף ר"ת, "כשרואה "סכנה "פזר. וז"א בעוד שאתה רחוק מעושק כי לא תראה בעוד שא"א רואה. וממחתה כי לא תקרב, שעדיין לא קרבה לך איזה מחתה ועושק, בהפסד ממונך או בחלי גופך, כי אם אתה מתון, ע"ז נאמר הן גור יגור. שאתה מתירא מן המקרים העתידים לבוא עליך אפס מאותי, אבל את ה' אין אתה מתירא, כי אם יראת את ה', היה לך להתעורר כל יומא ושעתא שתמיד אתה ברשותו, אולי יאמר עוד ע"ד שאמרו במסכת חולין (דצ"א), ויותר יעקב לבדו, אר"א שנשתייר על פכים קטנים, מכאן לצדיקים שחביב עליהם ממונם יותר מגופם, וכ"כ למה, לפי שאין פושטין ידיהם בגזל ע"ש, והנה דרך היצה"ר להדיח את האדם מדרך צדקה, ולאמר לו חס על ממונך, שהרי גם יעקב אבינו חס על פכים קטנים, אבל גם תשובת הטענה הזאת בצדה, שבצדיקים גמורים הטעם שלא פשטו ידיהם בגזל, כדמסיים שם בגמרא, וכ"כ למה לפי שאין פושטים כו', וי"ל בזה קושית התוס' בשבת נשאת ונתת באמונה, והרי תחלת דינו של אדם על ד"ת, די"ל דודאי תחלת דינו בד"ת, והיינו דשואלים עסקת בתורה, אף אם לא יכולת ללמוד בעצמך, אמאי לא עסקת בשביל תורה שילמוד הת"ח, וכי תאמר דהיה חס על ממונו, דחביב על צדיקיא כאמור, לכן שאלוהו מקודם, נשאת ונתת באמונה, ולא שלחת ידך בגזל, ואם ככה לא עשית, אמאי יהיה ממון חביב עליך, וז"א בצדקה תכונני, וכ"ת ממוני חביב עלי יותר מגופי, לז"א א"כ רחקי מעושק, ותדמה לצדיקים שאין פושטים ידיהם בגזל, ובזה אין היצה"ר מניחך לדמות לצדיקים, רק גבי צדקה, וגם בזה שוא ידברו, שהרי אבות העולם שמרו דרך משפט וצדקה, ונזהרו מאד בהכנס אורחים וחסו על ממונם, רק שלא להוציא אותו בחנם, אבל על קדושת שמו הגדול ית', הרי מקרא מלא יש ביעקב אבינו, וכל אשר תתן לי עשר אעשרנו לך, ואיה איפוא בדור הזה, אנשים הנזהרים בדמי מעשר, ואפי' מנהג הקדמונים לעשר הנדן כבר בטל, וכותבים בתנאים מעושרים, להפקיע כחם של העניים האומללים, וכל טצדקאות למעבד לפטור ממצות צדקה עושין, ויש לדבר הרבה בזה, וממוכיח אחד שמעתי אשר דרש משמי' דר"מ מו"ז הגאון החסיד אמתי מהר"ם א"ש ז"ל, פירוש בפסוק בתהלים (מ"ט) אל תירא כי יעשיר איש, כי ירבה כבוד ביתו כי לא במותו יקח הכל, דהנה דרשו חז"ל עשר בשביל שתתעשר, גם אמרו אוקירו לנשייכו כי היכי דתתעשרו במסכת ב"מ (נ"ט) א"כ יש ב' סגולות להשיג עושר, א' ע"י מעשר, והשניה ע"י הכבוד לאשתו, ומה נ"מ בין ב' טעמים הללו, הוא אחר מותו, אם משיג ע"י מעשר צדק הולך לפניו גם אחר מותו, משא"כ הכבוד שעושה לאשתו אהניא ליה בהאי עלמא, אבל איננו הולך אחר מותו עמו, וז"א אל תירא כי יעשיר, אם העשירות תבוא להאדם ע"י כי ירבה כבוד ביתו זו אשתו כי לא במותו יקח עמו, ויותר טוב אם יעשיר ע"י מעשר וגם במותו יקח עמו, ודפח"ח, והארכתי בזה לבאר גמרא דברכות (ד"ג) שלשה משמרות הוי הלילה, משמר ראשון חמור נוער, משמר ב' כלבים צועקים, משמר ג' אשה מספרת עם בעלה וגו', דקאי על ג' דברים שהעולם עומד עליהם תורה, עבודה, ג"ח, ומ"ז הגאון בס' כתנות אור הביא משם הזוהר עני ורוכב על "חמור, ר"ת "חכם "מופלא "ורב "רבנן, וז"א ג' משמרות הללו גורמים בלילה, בעוד אנחנו בגלות המר הזה הדומה ללילה כאמור, אחר שומר אתא בוקר וגם לילה. וז"א משמר ראשון הוא רגל הראשון שהעולם עומד עליו והוא התורה, החמור נוער, ר"ל הת"ח דמקרי חמור, נוער הוא מנוער מן התורה, כמאמרם אם הראשונים כב"א אנו כחמורים והמעט אשר יגיעתם בתורה אינו לשמה בעו"ה, דעיקר לימוד התורה הוא שיבוא לידי מעשה, וז"פ (וכל בניך למודי ה' ורב שלום בניך, דאם לומדים התורה שלא לש"ש רק להתגאות, ופשיטא לקנתור, מביא מחלוקת רב, משא"כ אם לומדים תורה לשמה ' כ"א מחבב דברי חברו, ואמרו איזהו חכם הלומד מכל אדם, וז"א וכל בניך למודי ה', שיהיו לומדים תורה לשמה ואז יהיה רב שלום ביניכם, וביותר י"ל דקאי על רב וגדול שבעם שיהיה לו שלום בתוכך, אם יהיה העולם לומד תורה לשם הבורא ית', ואולי יאמר עוד דהרי נאמר אורך ימים בימינה ודרשינן למיימינים בה ולומדים לשמה היא מארכת ימים, ובשמאלה שלא לשמה עושר וכבוד, ומצינו נמי בגמרא דחגיגה (ד"ה) דצורבא מרבנן דמעביר במיליה מוסיפין לו, הרי יש להשיג אריכות ימים או ע"י תורה לשמה או ע"י מעביר על מדותיו, והנפקא מינה דבמעביר ע"מ אין לו שלום, דהרי בעל כרחו יש לפעמים מריבים ומתנגדים עליו, והוא יעביר ע"מ משא"כ אריכות ימים הבאה ע"י התורה יוכל להיות בשלום עם כל אדם, וז"א וכל בניך למודי ה', שילמדו תורה לשמה, וישיגו עי"ז אריכות ימים למיימינים, ורב שלום בניך, ויש להם שלום ולא יצטרכו לעבור על מדותיהם, ובמקום אחר הארכתי בזה, ויאמר עוד דרך הלצי על דסמוך בצדקה תכונני, שבנוהג שבעולם, אם יש לאדם בנים העוסקים בתורה, יקפוץ את ידו מצדקה, שיאמר די לי להחזיק בני לת"ת, וז"א וכל בניך למודי ה', ופן תאמר אם כן איני צריך לתן צדקה, ודי לי להפקיע בני, לז"א מ"מ בצדקה תכונני. ומשם הגאון מהר"ל חסיד שמעתי שמוכח דמעשה עיקר, מדמהדר הקב"ה על כל אומה ולשון שיקבלו התורה, והיה סבת המניעה בשביל קיום המצות, כי לא נתנה התורה לתלמוד בלי מעשה, כי עיקר נתינתה היתה שיקיימו ולא שילמדו. וכבר אמרתי דהלשון לשמה מורה על קיום המצוה דאמרינן ריש מסכת מכות תרי"ג מצות נאמרו למשה, דתורה בגי' תרי"ג, וז"א דכל הלומד תורה לשמה המיוחד לה, ושמה מורה על מנין המצות) ובאמת הן מנוערים ממצות בעו"ה וגורם חילול השם, וז"א חמור נוער, משמר ב' הוא עבודה, כי אנו אין לנו בזה"ז רק תפלה, וכ' בתיקונים ויי ליה לב"נ דצועקים בכל יום הב הב, הב ממונא והב חיי, ולית להו בושת אנפין ככלביו, דלית מאן דאהדר לשכינתא מגלותא וכבר דברנו בשער התשובה הרבה מזה, וז"א כלבים צועקים, ונחסר ממנו עיקר התפלה לכבודו ית', משמר ג' ג"ח, ופי' במדרש שמואל במשנה ויהיו בני ביתך, ואל תרבה שיחה עם האשה, וה"ק דתכניס עניים מבלי לשאול את אשתך, כי האשה עיניה צרה באורחים וז"א אשה מספרת עם בעלה, ועיניה צרה להסיתו שיכניס אורחים או בחורים הלומדים, ובגלל זה התורה גם כן מונחת בקרן זוית, ובדרושי הארכתי בזה, ולא די שרבו עוברי עבירה יודעים רבונם ומתכוונים למרוד בו, אלא אף חוצפא ישגי, אשר לפנים בישראל היה בושת בשר ודם, כמאמר ריב"ז הלואי שיהא מורא שמים עליכם כמורא בו"ד, לא כן עתה, ולא עוד אלא שידיהם תקיפא על ת"ח, ומלפנים היה להם תירוץ שלא שמעו את דברי הת"ח, בשביל שפרנסו אותם, כמאמרם במה דומה ת"ח לפני ע"ה כו' נהנה ממנו דומה כקיתון של חרס, לא כן שתים רעות עושין, אינן מפרנסין ת"ח, ואפ"ה היו שומעים לקולו, וז"ש הישאג אריה ביער, וכי מועיל תוכחת ושאגת ת"ח ביער, בדור פרוץ והפקר כיער, וכ"ת בשביל כך אין דבריו נשמעים בשביל שנהנה מהם, לזה מסיים וטרף אין לו שאין לת"ח פרנסה מהם שאין דורש ומבקש לראות אם יש פרנסה לת"ח אם לאו. וראוי להעלות בזה מ"ש על פסוק בתהלים י"א, כי צדיק ה' צדקות אהב ישר יחזו פנימו, מקר זה משולל הבנה, ואין להאריך בדקדוקים, ואבאר מקודם פסוק א' הנאמר במשנה תורה פ' ראה כתיב, כי פתוח תפתח את ידך לו כו', השמר לך פן יהיה דבר עם לבבך בליעל לאמר, קרבה שנת השבע שנת השמטה ורעה עינך באחיך האביון, ולא תתן לו וקרא עליך אל ה' והיה בך חטא, ויל"ד במקראי קודש הללו, א' מ"ש פתוח תפתח לשון כפול, ואף שדרשו חז"ל אפי' כמה פעמים, הרבה פנים לתורה, ותו יל"ד למה הקפיד קרא דוקא על האביון ולא נאמר עני, ותו מדקדק החכם אלגזי במה שסיים והיה בך חטא לשון עבר, ותי' הוא ז"ל עפ"י האמור בספ"ק דב"ק ויהיו מוכשלים לפניך בעת אפך, אפי' בשעה שבאים ליתן צדקה, הכשילם בב"א שאינם מהוגנים ע"ש, א"כ אם האדם חוטא הקב"ה מכשיל אותו בב"א שאינם מהוגנים, אף שבא ליתן צדקה, וז"כ הפסוק ורעה עינך באחיך האביון, שלא תרצה ליתן צדקה, כי תאמר בלבבך שזה עני שאינו הגון וע"ז מסיים והיה בך חטא, א"כ כבר מקודם היה בך חטא, דאל"כ לא היה הקב"ה מכשילך בב"א שאינם מהוגנים ודפח"ח. ולי נראה עפ"י דאיתא גדולה צדקה שמקרבת את הגאולה, דיש להבין הלשון שמקרבת את הגאולה הל"ל שמביא הגאולה, ונראה עפ"י מ"ש השל"ה דע"י נתינת הצדקה נתקרב שם הוי"ה ב"ה, היינו הפרוטה שנוטל הנותן בידו הוא כמו יו"ד וחמש אצבעותיו של הנותן הרי י"ה, ואח"כ כשעני פושט את ידו לקבל הרי כאן וא"ו, ואח"כ נוטל העני לתוך חמש אצבעותיו, הרי שם הוי"ה ב"ה במלואו ע"ש, ועיקר אריכות הקץ הוא, כ"ז שנתרחק שם הוי"ה ב"ה, כמאמרם כי יד על כס יה שכ"ז שאין השם שלם כו', וא"כ א"ש גדולה צדקה, שע"י הצדקה נתקרב שם הוי"ה ב"ה. וא"ש הלשון שמקרבת, ויש חלוק בין עני לאביו, שעני פושט את ידו ומבקש בפה, כמאמרם ר"מ שבת, פשט העני את ידו לפנים, ומזה א"א להעלים את עיניו כ"כ ממנו, כיון שתובע חלקו בפה, אבל אביון אינו תובע חלקו בפה, ואדרבה צריך לימצי נפשי ולהתיעץ באיזה דרך כבוד יתן לו, ובזה מעלימים עיניהם, ויש חילוק בין נתינת הצדקה לעני או לאביון, דאם נותן לאביון, ודאי שהוא אין פושט ידו תחלה, והנותן מקדים נתינת הפרוטה לתוך ידו, ובדוחק גדול גם האביון פותח ידו לקבלה, א"כ בא שם הוי"ה ב"ה על הסדר, מקודם י"ה של הנותן, ואח"כ ו"ה של המקבל, משא"כ אם מעלים עיניו מן הצדקה עד כי יבוא העני ופושט יד תחלה, אף כשנותן לו צדקה, מ"מ אין בא השם הוי"ה ב"ה על הסדר שהרי מקודם בא ו"ה של המקבל, ואח"כ י"ה של הנותן, וז"כ הפסוק ורעה עינך באחיך האביון דלא לימצי נפשיה עד כי יבוא העני ויפשוט יד תחלה, לזה מסיים והי"ה שתעשה מן אותיות הוי"ה ב"ה והי"ה, מקודם ו"ה ואח"כ י"ה כנאמר, וע"ז יהיה בך חטא, רק להיפוך אתה צריך לפשוט ידך תחלה שיבוא שם הוי"ה ב"ה על הסדר וזה שפתח הכתוב, כי פתוח שהפתיחה תהיה ממך, שתפתח את ידך תחלה, ובאמת חובת האדם לפתוח תחלה את ידו בנתינת הצדקה הוא ממ"ש חז"ל ספ"ק דסוטה אמר רבב"ח מאי דכתיב אחרי ה' אלהיכם תלכו, וכי אפשר להלך אחר השכינה, אלא הלך אחר מדותיו, וכן אמרו מה הוא רחום אף אתה רחום, ומצינו שהקב"ה עושה צדקה וחסד עם ב"א אף בטרם שישאלו, והעד ע"ז הלא הקב"ה מזמין מזונות האדם עודנו בבטן אמו כשאין בו עוד דעת לשאול מזונות, א"כ אם ילך האדם אחר מדותיו ית', גם הוא מחויב לתן צדקה טרם שיבקש העני, ופירשו על פסוק ה' באור פניך יהלכון דקאי על שם הוי"ה ב"ה שנקרא פניו, וז"כ המשורר, כי צדיק ה', כמו שהוא צדיק ועושה צדקות בכל עת, עם ב"א, בטרם ישאלו, אותה צדקה אהב גם הוא ית' גבי מצות צדקה, ויפעול בזה בנתינת הצדקה מקודם לבקשת העני, ישר יחזו פנימו, שיראו שם הוי"ה ב"ה ביושר על הסדר, ועיין עוד בדרוש הקודם לזה, מ"ש בענין זה לפרש קרא דתשא ע"ש:

נחזור לענינינו שמיתת הצדיקים באה מפאת העדר ג' דברים תורה, עבודה וג"ח, ויש לכוון המאמר במסכת אבות, על ג' דברים העולם עומד על התורה ועבודה וג"ח והיינו שהרי אמרו חגיגה (די"ב) דעל צדיק א' העולם קיים, ובזמן שאין תורה ועבודה וג"ח, הוא גרם למיתת הצדיקים, תורה וג"ח כמ"ש בעל עוללות אפרים הנ"ל ועבודה אשר זו חפלה בזמנינו, והרי מקרא מלא בישעיה (כ"ט) כי נגש העם הזה בפיו ובשפתיו כבדוני ולבו רחק ממני, ותהי יראתם אותי מצות אנשים מלומדה, לכן הנני יוסיף להפליא את העם הזה הפלא ופלא, ואבדה חכמת חכמיו ובינת נבוניו תסתתר, וזה קאי על ביטול התפלה בכוונה, שבאים לביהכ"נ רק לדבר, והעיקר והשורש הוא הלב דרחמנא ליבא בעי, הרי שתפלה בלי כוונת הלב גורם מיתת הצדיקים ר"ל, וז"ש ישעיה הצדיק אבד בשביל עון זה, וראוי לתקן העון ולהתפלל בכוונה, אפ"ה אין איש שם על לב להתפלל ברעותא דלבא, ואחר שאמר עמוס הישאג אריה ביער, שקאי על ביטול תורה שאחז"ל כך היא דרכה של תורה פת במלח תאכל כו', ואחז"ל אין ד"ת מתקיים אלא במי שמשים עצמו הפקר, ואמרינן בעירובין (דפ"ב) מאי דכתיב שחורות כעורב, רבא אמר במי אתה מוצא התורה, במי שנעשה אכזרי על בניו כעורב, כי הא דר"א ב"מ, כי הוה אזיל לבי רבי, א"ל דביתהו ינוקי מאי אעביד להו, א"ל איכא קורמי באגמא, ופירש"י ירקות ע"ש, וז"ש הישאג אריה ביער, זה ת"ח אם הוא לומד תורה ומשים עצמו הפקר כיער, ואינו חושש בפרנסת אנשי ביתו, אף כי טרף אין לו, (והנה עינינו רואות שהגדול הזה שאגת אריה ז"ל התמיד בתורה יותר מע' שנה ולא חשש בפרנסת אנשי ביתו כלל, ונתקיים בו כל המקיים את התורה מעוני, סופה לקיימה מעושר, וזכה לאריכת ימים ועושר וכבוד), כל זה הוא גורם בעו"ה שבטל כבוד התורה וכבודה לעפר שחה ואפסו מחזיקי לומדי תורה, ואף אם יתן לפעמים צדקה דוקא אם הוא רואה שבאה על איזה סכנה ח"ו או שהוא סמוך לר"ה ויו"כ שירא מיום הדין הגדול והנורא ולא זולת זה וכבר כתב הרמ"א בזה בדברי המשורר אתה סתר לי מצר תצרני רני פלט, שדרך העולם אם רואה האדם שבא עליו איזה סכנה וניצל ממנה כמו חולה שעמד ממטתו, או מי שנגזל רכושו ואת נפשו הציל בחכמה, נותן שבח והודיה להקב"ה ע"ז ונודרים נדרים ונדבות, לא כן האיש הבריא שלא עלה עליו שום חולי או שום סכנה, מעלים עיניו מן הצדקה, האם אין לך שטות גדול מזה, הלא הוא חייב להודות יותר להקב"ה שלא בא לכלל שום סכנה, רק כמה לא חלי ולא מרגיש גברא דמריה סייעיה בהסתר, וז"ש המשורר אתה סתר לי מצד תצרני, כשאתה משמר אותי בסתר, מצרה רני, אני משבח אותך כמו פלט, כאיש שנמלט מצרה, וידוע מ"ש בפסוק בזאת יבוא אהרן אל הקדש, זאת גי' ת"ח שהיא תשובה, שעיקר התשובה הוא צום קול ממון כל אחד גי' קל"ו, ושלשתן יחד ת"ח, אשר בזה נזכה לבוא אל הקודש, כמאמרם גדולה תשובה שמקרבת את הגאולה, וז"ש עמוס, היתן כפיר קולו, זה הממון שגימ' שלו ג"כ קול וקראו קול"ו שהצום והקול נוח לאדם לתן משא"כ הממון מחזיק לעצמו ונקרא קולו, (ואמרתי דרך הלצי הקול קול יעקב ב' קולות, כמו "צום קו"ל הני תרתי עושה מעשה יעקב, אבל קול ג' שהוא ידים ליתן צדקה ידי עשו ואח"כ מצאתיו) לתן כופר לנפשו אינו נותן, בלתי אם לכד, אם יהיה לו הכרח עצום כמו שדברנו, ושלשה אלה תורה עבודה וג"ח שהולך וחסר בעו"ה, הכל בא ממקור משחת אחד, והוא בטול האמונה להאמין בה' ועל זה לא ילמוד, באמרו אם אין קמח אין תורה, ואינו בוטח ומאמין בה שיזמין לו פרנסתו, הלא כלכל אבותינו במדבר בלי שום מו"מ כלל, ואצ"ל שזה גירא של מניעת צדקה וג"ח באמרו שעי"ז יתרושש מנכסיו, ואינו מאמין בתורת ה' עשר בשביל שתתעשר, וכן ביטול תפלה, בעו"ה בשביל ספק ריוח פרוטה מבטלין מלהתפלל במנין עשרה, וכ"ז הוא מחמת חסרון אמונה שאינו מאמין שהקב"ה לא ימנע טוב להולך תמים, וז"ש המשורר הושיעה ה' כי גמר חסיד שמתו החסידים בעון ביטול תורה וג"ח והכל מצד כי פסו אמונים מב"א, שנחסר אמונה מב"א, ומזה ירופפו שלשה עמודים, תורה עבודה וג"ח אשר העולם עומד עליהם, וזה הוא במיתת הצדיק כמ"ש למעלה, ובזה א"ש הא דשואלין ליום הדין נשאת ונתת באמונה והקשו בתוס' פ"ב דשבת, דאמרינן תחלת דינו של אדם בת"ת, ועם האמור א"ש דעיקר השאלה הוא על למוד התורה, רק פן יאמר לא היה לי פרנסה, לזה שואלים אותו נשאת ונתת באמונה, להיות מאמין בה', ובדרוש לבין המצרים אמרתי לפרש קרא דישעיה (א') בנים גדלתי ורוממתי והם פשעו בי דאיתא במסכת ב"ב ד"י שאל טורנוסרופוס אם אלהיכם אוהב עניים למה אינו מפרנסן, משל למלך שכועס על עבדו כו', א"ל משל למלך שכועס על בנו, דניחא ליה מי שמקרב לבנו, וז"ש בנים גדלתי שיהיו בחזקת בנים, דניחא לי' שיתנו לעניים צדקה, והם פשעו בי, תולין הפשיעה בי, למה אין אני מפרנסם, וידוע שדרך הבנים לחיות בשלום ושלוה זע"ז, לא כן דרך עבדים המתפרצים, המריבים זה עם זה תמיד, וז"א והיה מעשה הצדקה שלום, מתוך שתתן צדקה, ע"כ תחשוב שאתם כלכם בנים למקום ובזה תהיו גם אתם בשלום זה עם זה. ובזה יתבארו דברי המשורר, בגאות רשע ידלק עני, דאחר שיש להרשע גאוה אינו מהנהג עם עני כמו עם אחיו ממילא לא סלקי אדעתי' דנקראים בנים למקום וכ"י אחים ומונע מן הצדקה מצד איסור האמור אחר שאין הקב"ה מפרנס משל לעבד, ובזה ידלק העני לבו בוער כאש בקרבו וקורא תגר או יאמר שהרי ילפינן לדבק במדותיו מה הוא רחום והנה רשע מה הוא אומר מי אנכי לדמות למדותיו ית' דבר שא"א הוא. והנה מצינו מדה אחת שאסור לעשות כמדותיו ית' שהיא הגאוה שהוא לבד גאות לבש והמשמש בו כאלו משמש בשרביטו של מלך, והנה הרשע מהפך הסדר, הגאוה אוחז במדותיו והרחמנות דוחה, וזה שאמר כי דור תהפוכות המה, ומש"ה הוא אמר אסתירה פני מהם דכל המתגאה אמר הקב"ה אין אני והוא יכולין לדור במדור אחד, והארכתי בזה במקום אחר וז"ש בגאות רשע ידלק עני דתרתי דסתרי אהדדי קשיא ליה לעני זה כמדקרות חרב פיפיות כיון שנצרך לבריות וכאש לבו בוער בקרבו. והנה כתב מו"ז הגאון בעל כתנות אור פ' ואתחנן פי' על גמרא דברכות (דף ד' ע"ב) אר"י מפני מה לא נאמר נו"ן באשרי מפני שיש בה מפלתן של שונאי ישראל, במערבא מתרצי לה הכי נפלה ולא תוסיף וכר'. ויל"ד מאי קשיא להו למערבא דמתרצי להו הכי ותירץ הוא ז"ש עפמ"ש בס' חסד לאברהם פי' על הפסוק ביום ההוא אקים את סוכת דוד הנופלת למה נאמר הנופלת שהוא לשון עומד והעלה בהא דאמר אין לך יום שאין קללתו מרובה מחבירו וכל זמן שלא באו ישראל עד דיוטא התחתונה אין נגאלים בלי תשובה, וכל יום ויום נפילתו מרובה משל חבירו עד כי שחה לעפר נפשנו אז קומה עזרתה לנו וירחם ה' על שארית ישראל, וז"ש ביום ההוא אקים סוכת דוד הנופלת אשר היא כעת נופלת היא בתוך הנפילה כו' יעו"ש, וזה דקשיא לבני מערבא דהכא כתיב נפלה לשון עבר משמע שכבר נפלה כ"כ עד שאין נפילה אחריה א"כ בודאי שיקימה ה' ואמאי כתיב ולא תוסיף לקום, לכן תירצו בני מערבא דבאמת פי' דקרא הכי הוא נפלה אם כבר נפל כ"כ עד ולא הוסיף שלא תוכל לנפול עוד אז באמת קום בתולת ישראל ע"ש בדפח"ח, וזה פי' ועלה מן הארץ שיהיה לנו עליה בזמן ששחה לעפר נפשנו על הקרן ממש. והנה רש"י זצ"ל פי' בפסוק ואת הצפור לא בתר אלו ישראל שהבטיח הקב"ה לאברהם בברית בין הבתרים שלא יבתר את הצפור לעולם, וזה שתמה עמוס התפול צפור האם יהיה נפילת הצפור שהם ישראל גדלה כ"כ עד שהם על פח הארץ ממש אשר כבר הגיע זמן ששחה לעפר נפשנו ואפ"ה טומנים פחים לרגלינו ועדיין לא קם בתולת ישראל רק מי חשיד קוב"ה למעבד דינא בלא דינא, ומוקש אין לה לכנסת ישראל בתמיה וכי אין לנו מוקש, ומה הוא המוקש ז"ש הושע הנביא, כי כשלת בעינך כי בעונינו גרמנו כל אלה, וכל דור שלא נבנה בהמ"ק בימיו כאלו חרב בימיו, והרי זה ח' ימים שישבנו גם בכינו על ציון ט"ב יום א' העבר, ועכשיו יש לנו לבכות יותר, כמאמרם במדרש קשה סילוקן של צדיקים יותר מחורבן בית אלהינו ואטה למשל אזני וכו' ובואו ונשב על הארץ ונבכה על עונותינו שגרמו מיתת הצדיקים והחסידים הישרים הללו נפלה עטרה ראשנו, אוי נא לנו כי חטאנו, דרש"י ז"ל פי' בפסוק הנה נא ידעתי שהוא לשון עתה והנה כ"ז שהצדיקים קיימים או שהיה לנו בהמ"ק היו הם עומדים עלינו למשכון ולכפר על הדור משא"כ עתה שנפלה עטרת ראשנו, א"כ אוי נא עתה והיה לנו ממש האוי באשר שאין לנו עוד משכון כי חטאנו אם ח"ו נחטא עוד ולא נקיים נחפשה דרכינו ונחקורה ונשובה וגו':

והנה עיקר התשובה הוא קודם כל נמיכת הלב כדכתיב מזבח אבנה בשברון לבי, ועיין ברש"י ס"ס וישלח פי' מגדיאל, והוא בגי' פ"ח וזה שסיים עמוס היעלה פח אם יהיה עליו לפ"ח זה אשר בו תלה ירידתה של ירושלים כדאיתא בפ"ק דמגילה על קרא דאמלאה החרבה ע"ש מן האדמה אם נשים עצמנו כאדמה בנמיכת רוחנו אז תמה הנביא כאילו יאמר לעצמו כשיעלה הפח, אם לכד לא ילכוד, רק יש לישראל אמרתא, שחוש השכחה גבר עליהם ואין מעורר לתשובה לזה תמה אם יתקע שופר בעיר שהרי ימים באים שהשופר יהיה הולך וחזק, וגם שייך קול שופר על המוכיח המכריז ואומר שפרו מעשיכם, א"כ תמה אם העם גם היום לא יחרדו, והעיקר לקבל עלינו לקבוע שיעורין דאורייתא בכל יום שכבר הגיע הזמן האמור בו דלא מוסיף יסיף ולהתפלל בכוונה ערב ובוקר כי הגיע העת ובמלאת הימים האלה לתשלום הארבעים יום שקודם ר"ה ולקיים מ"ש כי תשא את ראש ב"י ונתנו איש כופר נפשו, ויתן כל איש היום הזה ביציאתם מבה"כ לצדקה פדיון נפש והעיקר קודם עשיית הטוב להיות סור מרע ולהרחיק מאיסור רבית בלי היתר כאשר אני מזהיר תמיד בדרושי ולהרחיק מעבירות שאדם דש בעקביו בעו"ה נקימה נטירה חמדה גאוה וכעס ושבועת שוא, ורכילות ולה"ר ששקול כנגד ג' ראשי עבירות, וכאשר כבר הארכתי בדרושים אחרים מזה, ורחמנא לבא בעי כשנקבל עלינו זאת יהיה תועלת לצדיקים הללו אשר בחייהם כל ישעם וכל חפצם היה לזכות הרבים. כן יהיו הצדיקים במיתתם לחיי עוה"ב, וז"א הצדיק אבד בזמן שאין שם ללב, אז לשוא הכה ה' אותנו במיתת הצדיקים, אבל אם ע"י מיתתם נעורר בתשובה בזה נעביד להם רעות רוח וגם במיתתם יקחו הכל הזכות שמזכים את הרבים וזה סיים ינוחו יהיה להם נוח, בשלום שנעשה גם על משכבותם:

ובכדי לסיים בדברי תנחומין, אבאר מדרש אחד, לי גלעד ולי מנשה, אמר הקב"ה אם יבוא אחד ויאמר אין אני מחיה מתים יבוא אליהו מתושבי גלעד ויעיד שאני מחיה מתים. ואם יבוא אחד ויאמר שאני איני מקבל תשובה יבוא מנשה שהעמיד צלם בהיכל ויעיד וכו', ויל"ד האיך שייך ב' דברים הללו זה בזה. ונ"ל דהנה. אי' טעם שלא יועיל תשובה בעו"ג משום דהא דאמרינן סוף מסכת יומא גדולה תשובה שדוחה ל"ת שבתורה משום דמחשבה רעה אין הקב"ה מצטרף למעשה. ומחשבה טובה כו' א"כ עשיית התשובה דוחה המעשה של עבירה דמחשבה טובה של תשובה והמעשה שניהם יחד דוחים את העבירה דלית גבה אלא מעשה לחוד בלי מחשבה, משא"כ בעו"ג דמחשבה שלהם ג"כ מצטרף למעשה אין כח ביד התשובה לדחות וע"ש (ובדרוש לש"ת בארתי טעם נכון במ"ש גדולה תשובה שדוחה ל"ח והרי בכ"מ העשה דוחה הל"ת) והנה באמת דתשובה מועיל אף בכפר בעיקר, וצריך ליתן טעם באמת אמאי מהני תשובה על ע"ג לפי טעם הנ"ל ונראה עפ"י דאיתא במסכת ר"ה (דף י"ז ע"ב) ה' ה' אני ה' קודם שיחטא אני ה' לאחר שיחטא, והקשה הרא"ש קודם שחטא מה צריך למדה"ר, ותי' דקאי על המחשבה, וכ"ת דמחשבה רעה אין הקב"ה מצרף, י"ל דקאי על מחשבת עו"ג, אע"ג דמחשבת ע"ג מצטרפת היינו אם עשה גם המעשה, משא"כ מחשבה לבד בלי מעשה אהני ליה מדה"ר דאני ה' קודם שיחטא יעו"ש: מעתה יאמר דאם עשה תשובה על ע"ג את המחשבה והמעשה של תשובה ודוחה עכ"פ המעשה דע"ג לבד, ולא נשאר כ"א מחשבה גרידא ושוב מהני לי' מדה"ר כאמור, הרי מקום יפה להמליץ עבור בעל תשובה גם אם כפר בעיקר. והנה העולם מקשין על דברי הרא"ש מהך דקידושיך (דף ל"ט ע"ב) איתא שם תניא ראב"י אומר אין לך מצוה בתורה שאין תה"מ בצדה בכיבוד או"א כתיב למען יאריכון ימיך ובשלוח הקן נאמר והארכת ימים, הרי שאמר לו אביו הבא לי גוזלות ונפל ומת היכן אריכות ימיו של זה אלא דקאי על אריכות ימים שבתחיה ופריך ודילמא מהרהר בעבירה הוה ומשני דמחשבה רעה כו' ופריך ודילמא מהרהר בע"ג הוה ע"ש. והשתא לפ"ד הרא"ש הנ"ל קשה הלא זה לא עביד מעשה בע"ג רק חישב ואין הקב"ה מענישו על המחשבה דאהני ליה מדה"ר קודם שיחטא כנ"ל, וגם מהרש"ק נתקשה בזה, ובספרי על קידושין תרצחי הכל על נכון, ובזה מיושב מדרש הנ"ל דבלא זאת לא המ"ל יבוא מנשה ויעיד הוה קשה לן פירכת הש"ס היכן אריכות ימים של זה, והיה צ"ל שהיה מהרהר בע"ג והוה קשה הא על המחשבה גרידא אהני מדה"ר קודם שיחטא והיה צ"ל דגם על המחשבה זולת מעשה נענש בע"ג (וכתירוץ ב' של הרא"ש ספ"ק דר"ה) א"כ היה קשה איך מועיל תשובה גבי ע"ג דאף שידחה המחשבה והמעשה של תשובה המעשה של ע"ג מ"מ נשאר המחשבה של ע"ג דהרי הקב"ה גם על המחשבה הוא מעניש כהוכחה הנ"ל, לכן הקדים יבוא אליהו ויעיד שאני מחיה מתים ולק"מ היכן אריכות ימים ש"ז די"ל דקאי על עולם התחיה כדראב"י מעתה שפיר יש לומר דגם על ע"ג מהני תשובה, ולמען ייטב לך קאי לתחה"מ כדברי הגמרא שם:

ובזה בארתי פסוק בתהלים (ס"ב) אחת דבר אלהים שתים זו שמעתי, כי עוז לאלהים, ולך ה' החסד כי אתה תשלם לאיש כמעשהו, ואין רצוני להאריך בדקדוקים ולבאר זאת נקדים מה שראיתי בספר אור לישרים מהגאון מו"ה זרח ז"ל מפראג פי' על המשנה דסוטה (דף ס' ע"ב) במדה שאדם מודד מודדין לו משה זכה בעצמות יוסף וכו' שלא נתעסק בו אלא המקום ולא על משה בלבד אמרו אלא על כל הצדיקים וכו' ויל"ד מאי בעי בזה התנא דסיים ולא משה בלבד וכו' ותירץ כך עפ"מ דאיתא שם (דף י"ד) אמר ר"ח מ"מ נסתר קברו של משה מפני שגלוי להקב"ה שעתיד בהמ"ק לחרוב ולהגלות ישראל מארצם שמא יביאו ישראל לקבורתו של משה וכו' ויעמוד משה ויבטל הגזירה וכו' ע"ש א"כ קשה מנ"ל דבשביל כך נתעסק הקב"ה עם משה לשלם לו מדה כנגד מדה, דלמא משום דנסתר קבורתו נתעסק עמו כטעם גמ' הנ"ל. אך י"ל עפ"י דאיתא שם (דף י"ג) משה מת בהר נבו ונקבר בחלקו של גד דהוה משם ד' מילין מי הוליכו מלמד שהיה משה מוטל בכנפי השכינה וכו' א"כ אם הטעה משום שיסתר קבורתו לבד היה די אחר שנתעסקו בו ישראל שיאספהו הקב"ה למקום שלא יתודע קבורתו אע"כ שהטעם משום מדה כנגד מדה וזה שדייק המשנה שלא נתעסק עמו אלא הקב"ה בלבד זולת ישראל, אך איתא בסנהדרין (דף ל"ט) א"ל האי מינא לר"א אלהיכם כהן כי קבר למשה במאי טבל, א"ל בנורא, והקשה בתוס' אמאי לא שאל האיך טימא עצמו במשה ותירצו דישראל נקראו בנים למקום, ורשאי הכהן לטמא לבנו. ומהרש"א בחד"א תירץ דבמשה לא היה יכול אדם אחר להתעסק בו שלא ידע איש את קבורתו, ונמצא שהיה מת מצוה והיה יכול הקב"ה להתעסק בו ע"ש, ולדברי המרש"א הדק"ל דמנ"ל דמשום מדה כנגד מדה ודלמא כדי להעלים קבורתו כדי שלא יתפללו ישראל בגלותן כנ"ל, וכ"ת א"כ אמאי לא יתעסקו גם ישראל עמו קודם הקבורה, ז"א דא"כ הוה מ"מ שיש לו קוברים ולא היה יכול הקב"ה אח"כ להתעסק בקבורתו, רק תירוץ התוס' מוכח שהטעם הואיל ונקראים בנים למקום שרי ליה לטמויי שהרי סיים במשנה ולא משה בלבד וכו' וגבי שאר צדיקים ל"ש טעמו של מהרש"א ע"כ נ"ל כתירוץ התוס' ומוכח שפיר משום מדכ"מ והמשך לשון המשנה ממילא מבואר ע"ש בס' הנ"ל דנ"ו ודפח"ח, וכבר האריך הגאון בעל פרד"ר דזה שהקב"ה יחיה מתים אף שהוא כהן ואסור לטמא כדאי' בתוס' ב"מ (דקי"ד ע"ב) מ"מ כיון שאנחנו נקראים בנים למקום רשאי לטמא ע"ש וז"ש אחת דבר אלהים שתים, היינו ה' ה' שבי"ג מדות, מדה אחת דבר כפול שתים שתי פעמים, וכ"ת מנ"ל דגם שם הוי"ה הראשון שייך למדות ודלמא קאי על ויקרא, וה"פ ויקרא ה' הוא קרא ה' אל רחום, א"כ בצרי ליה חדא מן י"ג מדות ולא נשאר כ"א י"ב וז"ש זו שמעתי, זו גימט' י"ג, וצ"ל אני ה' קודם שיחטא, וקשה קושית הרא"ש למה צריך למדה"ר קודם החטא וצ"ל דקאי על מחשבת ע"ג בלי מעשה וקשה א"כ היאך אריכות ימים ש"ז דא"ל דמהרהר בע"ג הוה דהרי על מחשבה גרידא גם בע"ג מהני וצ"ל דאריכות ימים קאי על תחח"מ, וקשה איך יכול לטמא כי עוז לאלהים לבד הוא ולא נמסר לשליח המפתח של תחה"מ כדאיתא ריש מס' תענית, וצ"ל משום דנקראו בנים למקום, וקשה א"כ אמאי לא נתעסק במרע"ה אלא הקב"ה בלבד ולא ישראל, וכ"ת כדי שיהיה מת מצוה כתירוץ מהרש"א ז"א הרי בלא"ה מותר שנקראו בנים למקום דמה"ט יטמא לתחה"מ אע"כ ה"ט ולך ד' החסד שהקב"ה בלבד עשה החסד עם מרע"ה משום כי אתה תשלם לאיש כמעשהו מדה כנגד מדה כנ"ל ודייק תשלם לאיש דאמרינן בברכות (דף נ"ד ע"ב) איש זה משה ע"ש, כי רצית לשלם לאיש זה משה כמעשהו מדה כנגד מדה ובדרוש לח"ק הארכתי בזה: תם הספד שני

הספד ג' מספר חות יאיר דרוש הספד על פטירת מחותני הרב הגאון הגדול המפורסם בדורו כמוהר"ר שאול ז"ל שהיה אב"ד ור"מ דק"ק אמשטרדם ביום א' באו"י אלול תק"נ לפ"ק לעת ערב בקהל עם רב ביומא דשוקא בין מנחה למעריב: