(תהלים) באזנינו שמענו אבותינו ספרו לנו פועל פעלת בימיהם בימי קדם לא עתה. הטעם כי אין נס נעשה אלא לראוים, בוטחים, והם היו בעלי בטחון. כי לא בחרבם ירשו. רק בטחו בה' עז"א כי תצא למלחמה על איבך וראית סוס ורכב עם רב ממך ר"ל שלא תבטח על גבורתך רק אדרבא שתצייר בדעתך ואפי' סוס ורכב אחד הוא עם רב ממך אז לא תירא מהם כי ה' אלהיך עמך המעלך מארץ מצרים, מה שנגזר שעבוד על ישראל על חטא מה אדע, יש אומרים שחטא אברהם והיה דרך עונש, ויש אומרים שהיה שאלתו באיזה זכות אדע והשיב בזכות הגרות לפי זה ישראל שהיו משוקעים בטומאת מצרים. יש לומר משל למלך שהעניש לשר שלו ונתן בניו לבית הזונות. אם הבן קלקל מלא עונש אביו ומוציאו משם. אבל אם נותן הבן לנסיון וקלקל, הקלקול גורם שלא יוציאו, ממילא אם היה לעונש שאברהם חטא היה ראוי שיצאו קודם הזמן ע"י שקלקלו מעשיהם, לא כן אם לא חטא אברהם לא היו ראוים לצאת. ע"ד הצחות (ישעיה מג כו) ספר אחה למען תצדק, אביך הראשון חטא מאן דאמר שחטא אברהם י"ל דאע"פ שאמר באיזה זכות אדע. מ"מ כיין שהיה ההבטחה לאברהם לא היה לו לשאול, עפ"י המשל שפרשתי הפסוקים במלכים, ועתה הקם נא את דברך אשר דברת לעבדך דוד אבי. ברוך הגבר אשר יבטח בה'. יש פני מיני בטחון בטחון ומבטח, הקב"ה עושה נס בשביל ג' דברים, א' לקיים הבטחה לאבות, ע"ז אמר (ישעיה כ"ה) ה' אלהי אתה ארוממך אודה שמך כי טשית פלא כדי עצות מרחוק אמונה אומן, (ב) למען יראוהו הגוים, ועז"א כי שמת מעיר לגל וגו' על כן יכבדוך עם עז, (ג) להציל העני רצוץ משפט, עז"א כי היית מעוז וגו' כי רוח עריצים כזרם קיר. (ב"ר פי"ב) אין טוב אלא צדיק שנאמר אמרו צדיק כי טוב. (ב"ר פל"ג) מה הרים הללו נזרעים ועושים פירות כך מעשיהם של צדיקים עושים פירות אמרו צדיק כי פרי מעלליהם. (ב"ר שם) ומה תהום הזה לא נזרע ואין עושה פירות כך אין מעשיהם של רשעים עושים פירות. שאילו היו עושים פירות היו מחריבין את העולם וכן בספרי האזינו (פ' שכ"ד) חתום באוצרותי מה אוצר חתום ואין מגדל פירות, כך מעשיהם של רשעים שלולא כן היו מאבדין העולם שנאמר אוי לרשע וגו' אבל מעשיהם של צדיקים עושים פירות ופרי פירות שנאמר כי פרי מעלליהם יאכלו, ובויקרא רבה (פכ"ו) הנוסח מה הרים וכו' כך הצדיקים עושים פירות ומטיבים לעצמם ולאחרים. למה הדבר דומה לפעמון זהב והגיל שלו של מרגליות. כך הצדיקים מטיבין לעצמם ולאחרים שנאמר אמרו צדיק וגו' משפטיך וגו' אף הרשעים אין להם מעשים טובים ואין עושים פירות אלא מצירים לעצמם ולאחרים שנאמר אוי לרשע רע, ובמדבר רבה (פ"ג) צדיק כתמר יפרח מה תמרה זו עושה פירות כך הצדיק שנאמר כי פרי מעלליהם יאכלו, ובירושלמי (פ"א דפאה) ואם גנזת אוצרות שעושים פירות שנאמר אמרו צדיק וגו' ושם הזכות יש לו קרן ויש לו פירות, עבירה יש לה קרן ואין לה פירות. גמול ידיו. והא כתיב ויאכלו מפרי דרכם אלא כל שעושה פרי יש לו פרי, פי' כגון חילול השם שאחרים למדין הימנו:

במדרש אסתר. בפסוק גם ושתי המלכה, מפרש מעולל לשון דקדוק כמו ועולל למו, ד"א לשון זנות, ויתעללו בה כל הלילה. ד"א לשון עלילה, עלילות דברים. ונשים פי' לשון בעל חוב קופצין עליהם כל בעלי חובות, ד"א נשים ממש. (ישעיה ד') והיה הנשאר בציון, בשהש"ר בפסוק התאנה חנטה פגיה. פי' על ימות המשיח שדבר יכלה הרשעים והצדיקים ישארו. אם רחץ, מדרש נשא (פי"ד) דקאי לעתיד לבוא. וכן במדרש קהלת פסוק שלח לחמך על פני המים ובב"ר פמ"ח. (ב"ר פמ"ד) ויברא אין כתיב אלא וברא כבר היא בריאה ומתוקנת, כי דבורו של השם הוא מעשה. (ש"ר פמ"ט) אני מגין עליכם לעוה"ב בענן שנאמר וברא ה'. במדבר רבה (פכ"א) עתיד ה' לעשות לכל צדיק חופה של ענני כבוד, ועשן החופה למה, מי שעיניו עושנות וצרות בתלמידים בעוה"ז חופתו מתמלאה עשן מלמד שכל אחד נכוה מחופתו של חבירו, שה"ש רבה בפסוק הגידה שסוכה תהיה קאי לעתיד לבוא, וכן במכילתא בא (פי"ד). ושם סוכה ענני כבוד. ושם פ' בשלח חקירה, והנה מדברי חז"ל מבואר מן אם רחץ עד קפיטל ה' מדברים לימות המשיח או לעוה"ב, (ב"ר פמ"ח) שמות רבה (פמ"ט) במדבר רבה (פ' י"ד) ופ' בא. ומד' קהלת בפסוק שלח לחמך על פני המים ושהש"ר בפסוק הגידה לי. ובפסוק התאנה חנטה פגיה. וכן במכילתא פ' בא (פי"ד) ופ' בשלח ב"ב (דף עה) סנהדרין (דף צ"ב). (ישעיה ג) להבדל שלי בין נצב ועומד, אטומים פירש הערוך מוכן ומזומן. כמה דתימא והיה טרם יקראו ואני אענה. וכ"ה בשהש"ר, בפסוק דומה דודי לצבי, ומוסיף כמ"ד ונצבת לי שם על ראש ההר וכן הוא בפסיקתא (פט"ו ס"ט)

רשימה להספד מי זה האיש ירא ה' יורנו בדרך יבחר, ראשיכם אל תפרעו ואחיכם כל בית ישראל, במה אכף לה' אקדם לאלהי מרום, האקדמנו בעולות, ואת שעיר החטאת דרש דרש משה, וירא יושב הארץ וגו'. אבל כבד זה למצרים, אם בארזים וכו' שלהבת וחכה היכי נאמר, בכו לאבלים לא לאבדה. סעו המה וכו'. ויתמו ימי בכי אבל משה. הידעת כי היום לוקח את אדוניך. מה לך פה אליהו, (ירמיה ל) אנוש לשברך וגו' כי לא אלמן ישראל ויהודה וגו' אמך כגפן בדמך (יחזקאל יט) חרב חרב הוחדה וגם מרוטה וגו' או נשיש וגו' ויתן אותה למרטה לתפוש בכף היא הוחדה חרב והיא מורטה לתת אותה ביד הורג, זעק והילל בן אדם כי היא היתה בעמי היא ככל נשיאי ישראל מגורי אל חרב היה את עמי לכן ספוק על ירך. ויראני את יהושע הכהן הגדול, הילל ברוש כי נפל ארז (זכריה יא) ושפכת על בית דוד רוח חן ותחנונים והביטו אלי את אשר דקרו וספדו, מלאכי השרת אמרו צדקת ה'. והקב"ה אמר מי יקום לי עם מרעים, שלחה המלכה לראות קברו של משה, העומדים למעלה וכו', כל האומר נח נפשיה דרבי ידקר בחרב אהדריה קרעא אראלים ומצוקים, כד נח נפשיה דר' אבהו אחיתו עמודי דקסרי דמעי, דר' יעקב ב"א איתחמיאו כוכבי ביממא. דרב אסי אתעקרא כל אלניא דר' תנחום אתמחי כל אנדרטיא, דר' חייא נחית כיפי דנורא מן רקיע. דרב המנונא נחית כיפי דדברא מן רקיע, דרב משרשיא טעון דקלא שיצר. ואלישע רואה והוא מצעק אבי אבי אליהו נדמה למשה, גלה כבוד מישראל, שמע שמת אהרן ונסתלקו ענני כבוד, מה פרה אדומה, שברי לוחות יוהכ"פ. על מה אבדה הארץ נצחה כמדבר מבלי עובר, במד' מבלי עובר עבירה, ויאמר ה' על עזבם את תורתי, שלשה דמעות, א' על חורבן ראשון וא' על חורבן שני וא' על ביטול תורה. כשחלה ר"א נכנסו תלמידיו לבקרו. אמר חמה עזה יש בעולם התחילו כולם לבכות. ור"ע שמח אמר אלמלא אין פשתנו לוקה ואין לרבי יסורין הייתי חושב קבל ר' עולמו, דוקא לא בשביל אחרים. ואל שאול שלא נספד כהלכה, ועל בית הדמים שהרג את הגבעונים. כל המתעצל בהספדו של חכם ושבטים מציאה מצאו, כתיב ויצא לבם, אנו שאבדנו לר' סימון על אחת כמה וכמה. מה טיבו של עדשים שמת אותו זקן אף באותו זקן פגעה מדה"ד. ובקהלת אמר אל תבכו למת כל מי שנאמר בו ויגוע מת בחולי מעים לאמר שהחולי ממרק, אברהם אברהם פסיק טעמא, נאמר בו גויעה, משה משה לא נאמר ביה פסיק טעמא נאמר בו מיתה. הן בעודני חי עמכם. הקהילו אלי כי ידעתי וקראת (מקרה) כי תהיינה לאיש שתי נשים כל העולם כולו ניזון בשביל חנינא בני, אפשר מי שעוסק במעשה המשכן לא יתעשר ויראו כל העדה כי גוע אהרן, אהרן אוהב שלום:

מה שהנביא אמר בנבואה לרע מהני תשובה, אבלמה שהנביא מקלל מצד עצמו לא מהני תשובה, אבל ההיפוך מה שאומר מצד הנבואה אין מועיל בקשת הנביא רק בקשת האדם מה', אבל מה שהנביא אומר מצד קללתו אין מועיל בקשת האדם לבטל הגזרה אבל מועיל בקשת הצדיק או הנביא, בזה מבואר כי באמת מה שאמר אליהו מות תמות היה דבר נבואה, ומהני תשובה, אבל למה שהשיבו המלאכים אליו היה זה דברי הנביא ולא מהני רק בקשת הנביא. והנה תחלה שר חמשים הראשון לא האמין בנביא וצדיק. ובא לשפטו בדמיונו רק על שהוא איש אלהים. ר"ל שעומד בדת אלהים ותובע על חלל השם. ועז"א איש האלהים. לזה המלך דבר (קשה) רדה השיב אם איש אלהים רק אני, תרד אש, כי הלא צריך גם אתה לתבוע הדת, וע"ז בראשון לא דבר רק לשר חמשים, כי הוא מרד, אבל השני האמין כבר בנביא, ובא להשיב מענה על שקלקל הראשון, ואמר כי לא בא מהמלך להענישו, רק יען כי הוא היה המקלל יכול לבקש רחמים. וע"ז קראו איש האלהים מיוחד בדבר אלהים ויגזר אמר ויקם. אבל באמת אליהו לא היה בזה איש אלהים רק מלאך אלהים, היינו שליחות ונבואה לבד. ע"ז בשני נאמר ויען ויאמר. יען על קלקול הראשון. ואמר כה אמר המלך (אמירה רכה). מהרה רדה שתרד ברצון מהרה כי בידך לתקן, וע"ז השיב לכל החמשים כי אינו רק מלאך ונבואה לא מעצמו אמר. וע"ז אמר אליהו אל המלך. אל תחשוב שאני קללתי אותך. רק כה אמר ה' יען וגו' לכן ודבר ה' הוא ואין מועיל תפלתי. הנביא קודם שמוכיח עדיין יש תקוה אבל אם מוכיח ואין מקבלים ממנו שוב אין תקנה וז"ש (ירמיה ל"א) אחר שהוכיח לצדקיהו ולא קבל דבריו. וישב ירמיה בחצר המטרה עד יום אשר נלכדה ירושלים והיה כאשר נלכדה. ולא נדע להיכן קאי והיה כאשר נלכדה ירושלים. ולפ"ז שאחר שלא קבלו תוכחתו אמר שירמיה לא רצה לצאת עוד מחצר המטרה להוכיח עוד כי בעיניו כאלו נלכדה כבר ירושלים:

הנה מצות התורה הרבים מאד מצד כללותם, מ"מ גם במצוה אחת שקיים כראוי עשה מה שעליו לעשות, כמ"ש בעקרים (פכ"ט) ומביא ע"ז דברי הרמב"ם. וז"ל מעקרי האמונה כי כשיקיים אדם מצוה מתרי"ג מצות. כסדר וכהוגן שלא ישתף עמהם דבר מכוונת העולם בשום פנים אלא שיעשה אותם לשמן מאהבה. הנה זכה בה לחיי העולם הבא, כי עיקר תכלית המצות אינם בעבור עצמן רק לבא בהם לידי יראת ה' וממילא במצוה אחת שעשה כראוי כבר העיד כי בלבו האמונה והיראה צמודים, בהיפוך אפילו מקיים כל התרי"ג מצות חוץ מאחת שכופר בה. ואינו מאמין בה. הוא אפיקורוס, ובזה לא פליגי ר' יוחנן וריש לקיש בסנהדרין דמר אמר למי שלא למד אפילו חק אחד, היינו אם כופר בחק אחד יורד לגיהנם. ומר אמר במי שמקיים רק חק אחד כראוי יקבל שכרו. למשל כי יאמר על רופא שרפא חולה אחד שהיה מסוכן, נאמר ונקיים שזה רופא. שכיון שרפא את זה. כן היה מרפא את השני אם יבא לידו. אבל אם נראה בו שסכל מן חכמת הרפואה דבר אחד, שאינו יודע כמה גידים יש בעין ימין. נאמר כמו שלא ידע את זה כן אינו יודע כל החכמה, ועז"א במשלי בז לדבר לדבר אחד מן התורה ואינו מאמין בה יחבל לו, וירא מצוה, אפילו מצוה אחת שקיים כראוי ישולם שכרו:

האדם מורכב משני חלקים שניהם סותרים כ"א מבקש תכלית אחר, כח הבחירה חפשי מוכן להכריע בין שני בעלי הריב. ואיך יכריע. הנה האדם אוהב א"ע בטבעו. היינו שחפץ שמציאותו ישאר קיים. ועתה יש לדון מהו המציאות שלו ? מהו האדם ? וזה מכמה פנים. אם המציאות הוא הגוף. א"כ הנפש אין לה מציאות כלל ונברא לבטלה. כי כלל הוא בכל מה שיש לו סוג והבדל אם תסיר ההבדל ישאר תחת הסוג. והאדם סוגו חי, הבדלו מדבר, אם תסיר מדבר, ישאר בהמה, ומציאות נפש הדבריית לבטלה. לא כן אם עיקר המציאות הוא הנפש והגוף טפל. כמו שעקר מציאות החי בעבור החיים והצומח טפל. ואחר שאדם אוהב מציאותו יש לעשות לתועלת הנפש שהיא עקרו. תאות הגוף ממיתים הנפש לא כן אם יעשה לצורך הנפש יתקיים הגוף. גם אם לא יהיו כל תאוותיו. ממילא יש לבחור לעשות תועלת הנפש שלא יזיק גם להגוף. אדרבא אם ימלא כל תאות הגוף גם גופו יכלה, אם בטבע מצד ריבוי המותרות. אם מצד העונש ויש לבחור בתועלת שניהם שהוא דרך ד'. (מלאכי) חזקו עלי דבריכם אמרתם שוא עבוד אלהים וגו' ר"ל העובד את המלך יהיה מצד שלש בחינות. או שרוצה בתועלת המלך. כדרך השפל שרוצה לעבוד להנכבד וזה דוקא אם יש חפץ או תועלת להמלך בעבודה זו. עז"א שוא עבוד אלהים שאין לו תועלת מעבודה זו. ב' מצד שמקבל שכר ע"ז אמר ומה בצע. ג' אם יש לו נחת רוח מעבודה בעצמה כמו ששומר פרדס המלך ומטייל בפרדס להנאתו. עז"א וכי הלכנו קדורנית כי עבודת ה' כבדה. ועתה אנחנו כו' ר"ל כי הנה יש טענה שהשם אין משלם שכר לצדיקים לבל תבטל הבחירה אמנם ע"ז היה די או ביסורי הצדיקים: (סוף חסר):

בהא לחמא עניא, הן כאשר נתור ההבדל בין גלות מצרים ובין הגלות האחרון, נראה ההבדל רב מאד במצרים שם ענו אותנו בפרך, בחומר ובלבנים, אבל בגלות הזה, ואף כי בדור האחרון, ובו גם רבו המדינות אשר נתנו לבני ישראל משפט אזרחי הארץ (בירגער רעכט) רמה קרנם בעושר וכבוד ואין חסר להם בין זמן הגלות לזמן הגאולה רק לקיים המצות התלויות בארץ ובהמ"ק, ומדוע עפה ה' ככה בדור האחרון הזה ? הנה הרימותי משל ע"ז, למלך שהיה לו בן יחיד וסר מן הדרך אשר הורהו אביו, ללכת אחרי שרירות לבו, ויגל אותו אביו למדינה רחוקה וימכרהו שם בין הכושים לעבוד בפרך, ויהי בעת צר כי אלצוהו שוביו בכל עבודה בשדה, החל לכתוב אגרות תחנונים אל אביו ויחל פניו כי ירחמהו להשיבו על כנו, כי אז ייטיב מעשיו ולא ישוב עוד לכסלה, ויכמרו רחמי אביו עליו ויפדהו מבית עבדים וישיבהו אל ביתו, וירבו הימים בעת טוב לו שכח את כל הרעה אשר עברה עליו בעונותיו, וירע דרכו כמקדם, וימכרהו אביו לעבד פעם שנית, ובעת צר לו התחיל לכתוב אגרות תחנונים ולבקש מאת אביו שנית כי ישוב ירחמהו יכבוש עונותיו כי אז לא ישכח עוד לעולם ולא יוסיף סרה לנצח, ויאמר אביו בלבו, הנה עתה יבקש ויחנן יען אלצוהו יסוריו ומכאוביו, אבל עת ייטב לו יוסיף לשוב לדרכו הרעה שנית, ע"כ התחכם אביו ויפדהו מיד שוביו בהסתר, וישלח אליו עושר גדול בהסתר עד כי לא ידע כי מיד אביו הגיעהו העשר הזה, ועזבו שם במדינה ההיא להיות שם בעושר ובשלוה עד כי היה טוב לו שם יותר מאשר היה לו בבית אביו, עם מה שלא היה מוחה בידו לעשות כל אשר חפץ ובזה בחן לבבו אם גם עתה ירבה תחנוניו ויבקש כי ישיבהו אביו אל ביתו, אז ידע כי היטיב מעלליו, וכי נכסוף נכסף אל בית אביו, לא מעוני ומחוסר כל רק מתשוקתו אל הטוב והמועיל, ומשנאתו את החפשית ופריקת עול המוסר והדת, ואם עתה ישכח בית אביו, אז יעזבהו שם לנצח, אבל הבן הזה באשר היטיב דרכו באמת לא נחה דעתו בכל הטוב אשר היה לו במדינה זו (המחבר זצ"ל לא סיים במאמרו איך יתפרש לפי זה מאמר כהא לחמא אבל הדבר מובן כי כה יתפרש, כהא לחמא עניא די אכלו אבהתנא בארעא דמצרים אבל עתה הודות לה' שאנו בעושר כל דכפין וכו', ועכ"ז אנו מתפללים השתא הכא לשנה הבאה בארעא דישראל שנוכל לקיים מצות התלויות בארץ השתא עבדי ואין אנו יכולים לקיים כל המצות אבל לשנה הבאה בני חורין ויהיה סיפוק בידנו לקיים כל המצות), עבדים היינו בן חורין לא ישתעבד ואלמלא היו ישראל ראוים לא היו עבדים, כי מצד הנפש לא יקבלו עבדות, אבל יתכן לומר מצרים מעבידים אותם, הם מחזיקים אותם לעבדים לא שיהיה כן, ע"ז אמר, כי גר יהיה זרעך, רק גר לא עבד, רק ועבדום הם יחזיקו אותם לעבדים, ועז"א גם את הגוי אשר יעבידו (הפעיל) דן אנכי, אבל ישראל נשתקעו בטומאת מצרים אומר עבדים היינו דוקא, ואימת היה זה במצרים, שקודם לכן לא היו עבדים אך במצרים נעשו עבדים ע"י מעשיהם הרעים, ע"כ ויוציאנו ה' ביד חזקה קודם הקץ, כי ואלו לא הוציא הרי אני, כי פוקד עון אבות על ארבע דורות, ממילא גם אם אנו חוזרים בתשובה עדיין היה שמור עון אבינו על בני בנינו, אפילו אם היינו כלנו חכמים ונבונים וחוזרים בתשובה, לזה מצוה עלינו:

דרך ב', כי מצד זה גדול נס יציאת מצרים שהיו בלתי ראוים וקודם הזמן, משא"כ כל נס הוא דוקא שראוי לנס ועז"א אפילו כולנו חכמים, כי מצד ד' דברים יחכם אדם (א) קבלה מרבותיו עז"א חכמים, או מבין דבר מתוך דבר, עז"א נבונים, או מצד הנסיון עז"א זקנים, או מצד תורה אלהית, עז"א יודעים את התורה, מכל מקום יציאת מצרים אין נכנס בסוג החכמה כי היה למעלה מן הטבע:

בקל יעשה הקב"ה נס לשני צדיקים משיעשה לאיש אחד, כמ"ש בחולין גבי רבי פנחס בן יאיר ממילא נס אלישע בבקיעת הירדן גדול מנס אליהו שהיה אלישע עמו, אך יען שנחה רוח אליהו על אלישע, ועם רוח אלישע היה לו כפלים ויהיה נא פי שנים ע"י שגם רוחך תלוה אלי, היו שנים, ועז"א ה' אלהי אליהו אף הוא שגם הוא יהיה כן ואבקע מים ליבשה, ועז"א בני הנביאים נחה רוח אליהו על אלישע:

מי שעושה מצוה בעבור פניה אחרת אינו ראוי לנס למעלה מהטבע, רק מי שעושה מצוה בשלמות ראוי לנס למעלה מן הטבע. והנה במעשה דשונמית יהיה זה למה שכבר בארתי שמי שיש לו איזה פניה חיצונית אי אפשר שיעשה לשמה, ממילא אם השונמית היה לה דבר אל המלך או לשר צבא היה לה פניה אחרת ולא היה עושה לה נס למעלה מן הטבע, וע"ז תחלה אמר אלישע, הנה חרדת אלינו וגו' הלא בודאי יש לך בקשה ובעבורה עשית שאל מה יש לך למלך וגו' רק נס טבעי, וכאשר השיבה בתוך עמי וגו' ממילא עשתה המצוה רק לש"ש אמר מה לעשות לה אפי' למעלה מן הטבע: