(שופטים יא) ותהי על יפתח רוח ה' ויעבור את הגלעד ואת מנשה.וידר יפתח נדר לה' ויאמר אם נתן תתן את בני עמון בידי והיה היוצא אשר יצא מדלתי ביתי לקראתי בשובי בשלום לביתי מבני עמון והיה לה' והעליתיהו עולה. ויעבור יפתח להלחם בבני עמון ויתנם ה' בידו. ויבוא יפתח המצפה אל ביתו. והנה בתו יוצאת לקראתו. בתופים ובמחולות. רק היא יחידה אין לו ממנו בן או בת. ויהי בראותו אותה. ויקרע את בגדיו ויאמר אהה בתי הכרע הכרעתני ואת היית בעוכרי ואנכי פציתי פי לה' ולא אוכל להשיב. ותאמר אל אביה יעשה לי כדבר הזה. הרפה ממני שני חדשים. ואלכה וירדתי אל חדרים ואבכה על בתולותי. ויהי מקץ שנים חדשים. ותשב אל אביה ותהי חק בישראל. הנה הדקדוקים רבו כמו רבו ועצמו מספר. וביותר סיומא דהני קראי. ותהי חק בישראל. ועדיין אין אני יודע מה החוקים האלה בישראל אשר נשתיירו. ואבוא לבאר ענין זה בדרך מוסר הצריך לענין הזמן הזה. ונבאר מקודם שני מאמרים (ב"ב דף ע"ב) אשר יאמר כי הוא זה: אמר רבה בב"ח לדידי חזי לי האי אורזילא דבר יומא דהוי רישיה כהר תבור, ומשכיה דצואריה תלתא פרסי. וכי מרבעתא דרישא פרסא ופלגא רמא כופתא וסכר לירדנא. ותו איתא שם אמר רבה בב"ח זמנא חדא הוי אזלינא בספינתא וחזיתי האי ציפרתא דהוי קאי עד קרסולי במיא ורישיה ברקיע. ואמרינן לית הכא מיא ובעינן לניחות לאקורי נפשין. נפק בת קלא ואמרת לן לא תחות דנפלה לה חצינא לבר נגרא והא שבע שנין ולא מטיא לארעא ולא משום דנפישי מיא אלא משום דרדיפי מיא. אמר רב אשי האי זיז שדי הוא וכו'. המאמרים הללו הלא הם חתומים וסתומים מכל צד. ומהרש"א הניף ידו בזה. והנה מצוה וחובה עלינו להלביש מחלצות לדברי חז"ל בספורי המעשיות אשר העמידו בדבריהם ובודאי לא לחנם נקבעו לספור המעשה חלילה. רק על ג' דברים העמידו דבריהם. או להורות לנו איזה דין מהדינים וחקים הטובים והישרים. או ללמוד לנו איזה דבר מוסר. להאיר הדרך אשר ילכו בה ב"א. כאשר ראינו גם לרבותינו בעלי משנה שקבעו מס' אבות. רק להורות לנו דרך מוסר. (וכמו כן מס' דרך ארץ להורות לנו שלא נהיה ח"ו מן השנואים בעיני הבריות ובכמה מקומות מפוזרים בש"ס הרבה מדות ד"א. ולדעתי שכר הרבה יטול מן השמים מי שידפיס מס' ד"א בלעז. וכמה דברים מעניני סעודה וכדומה מעסקי ד"א האמורים בש"ס). או שהורו לנו איזה דבר נסתר מסוד ה' ליראיו. אך כי לא רבים יחכמו בחכמה זו ובני עליה חסידים הכשרים והתמימים המה מעטים. ובגלל כן ראו רבותינו לבאר ספורי חכמים הנ"ל בדרך מוסר שהוא שוה לכל נפש. וגם מהרש"א בח"א עמד בזה. ופירש את האור לפני הדורשן בדברים ערבים. לכן גם אנכי הצעיר באלפי ישראל. אלך בעקבותיהם לבאר דרך מוסר. כיד ה' הטובה עלינו. ואשיב על אחרון אהחון ולבאר מקודם מאמר אחרון הנ"ל. ומקודם אבאר עוד בדרך אחר ממש כל הפסוקים ומאמרם שהתחלנו בו. ויתבאר ג"כ מ"ש המקונן מה יתאונן אדם חי גבר על חטאיו נחפשה דרכינו ונחקורה ונשובה עד ה'. יל"ד דקורא מקודם אדם ואח"כ גבר. תו יל"ד על לשון חי שאמר. וגם בהא דנאמר חטאו חסר יו"ד נשים פנינו. ומקודם נבוא לבאר גמרא בשבת הנ"ל דקאמר מפני מה בניו של אדם מתים כשהם קטנים. ומסיק משום שלא בכה על אדם כשר. וקשה הלא הוא הצור תמים פעלו. ומשלם מדה כנגד מדה. ומאי מדה כנגד מדה יש בזה. ונראה עפ"י מה דאיתא שם במס' שבת אר"ש בן פזי המוריד דמעות על אדם כשר הקב"ה סופרו ומניחו בבית גנזיו שנאמר נודי ספרת אתה שימה דמעתי בנאדך הלא בספרתיך ע"ש. וכתב הגאון בעל תבואות שור. לדקדק לאיזה ענין סופר הקב"ה אותן דמעות ומתרץ דאותן דמעות מכפרים על עון קרי. וכל דמע שאדם מוריד בשעת הספד על הצדיק. כל דמעה ודמעה מכפרת לו על כל טיפה וטיפה שיצא ממנו מש"ה מוכרח למנותן. ודייק מקרא נודי ספרת דקאי על עון הידוע דפוגם בשם של ע"ב וארבעה יודין שמתפרדין. וזה הנאמר נודי נוד יו"ד שהיודי"ן מתנדין ומתפרדין מן ה' ב"ה על ידי עון זה. ע"ז התפלל שימה דמעתי בנאדך. שיתכפרו אלו באלו אותן דמעות ע"ש ודפח"ח. ומצאתי לי און וראיה לדבריו הקדושים. בדברי המגיד מישרים להבית יוסף בפ' שמות וז"ל וימת יוסף וכל אחיו ובני ישראל פרו וישרצו. הכא רמיזא רמזא דחליפתך דצדיקים מולידים במיתתם יותר מבחייהם. דכד מסתלק צדיק מן עלמא. כמה נפשין דאזלין ערטילאין בעלמא. ולית להו נייחא. אזיל לגביה וכד מספידין עליו נפשיה מתעטפת בהאי מלין. וסלקא לדרגא עילאי לגנתא דעדן. ואף הני נפשי אזלין ערומין. ושם אתגזר עלייהו דוכתא. וגופין לניחות בהו ועל דא וימת יוסף ואח"כ ובני ישראל פרו וישרצו ע"י הספד הצדיק ע"ש. ובזה נ"ל לבאר פסוק בקהלת הולך אל דרום וסובב אל צפון. ועל סביבותיו שב הרוח. ע"ד מ"ש החכם אלגזי בפסוק רב לכם סב, את ההר הזה פנו לכם צפונה. והזכרתי לעיל עיי"ש דקאי על מיתת הצדיקים. וכך אמר הקב"ה לצדיקים, רב לכם להטריח ולסובב את ההר הזה לכבוש את היצה"ר שנדמה להר הגדול. פנו לכם צפונה לקבל השכר טוב הצפון לצדיקים. וז"ש הולך אל דרום שהצדיק נקרא הולך כענין שנאמר גבי יהושע כהן גדול ונתתי לך מהלכים בין העומדים האלה. שהמלאך נקרא עומד ואינו הולך ממדרגה למדרגה. משא"כ הצדיק נקרא הולך. שמוסיף והולך כל יום ממדרגה למדרגה. אל דרום שכל פנותיו הוא דרך ימין. וגם כמאמרם הרוצה להחכים ידרים, וסובב הסבה אל צפון מה שהוא הולך מן העולם הזה לקבל שכר הצפון כי בסביבותיו שב הרוח הנשמות. וכנזכר בס' מ"מ הנ"ל. והשתא א"ש דברי הגמרא הנ"ל דמס' שבת. שהרי בשביל עון הידוע בניו של אדם מתים כשהם קטנים. כמבואר בזוהר חדש פי' הפסוק אל תתן את פיך לחטיא את בשרך, משום שהחטא הזה בא ע"י שאינו שומר ברית הלשון כראוי. ומדבר לה"ר וליצנות ונבול פה ומטמא ברית הלשון לזה בא שמטמא ג"כ ברית המעור. וז"א אל תתן את פיך לדבר לה"ר אשר בשביל זה תבוא לחטיא את בשרך. ע"ד ובשר קדש יעברו מעליך, שמטמא ג"כ ברית המעור. ואל תאמר לפני המלאך כי שגגה היא. הלא הוא בעון זה רק שוגג וא"כ למה יקצוף אלהים. ומתרץ שאין אתה שוגג בדבר כי הקב"ה קצף על קולך בשביל שטמאת מקודם ברית הלשון ועי"ז וחבל את מעשה ידיך שאתה מחבל מעשה ידיך, הם בנים קטנים שמתים בשביל עון זה. וז"כ מ"מ בניו של אדם מתים כשהם קטנים מפני שלא בכה על מיתת אדם כשר. דאילו היה בוכה על מיתת אדם כשר היה מתקן חטא הנ"ל ע"י הדמעות שהוריד על אדם כשר וכמבואר. רק בשביל שלא תקן חטא זה הוא נענש במיתת בנים. ולפי הטעם המ"מ הנ"ל שע"י ההספד וההתעוררות והדמעות הוא מעלה הנשמות ערטילאין עמו. א"כ י"ל דזה לא שייך רק גבי צדיק שלא יבוא עוד בגלגול. רק בא יבוא ברנה תיכף לעוה"ב יוכל להעלות עמו הנשמות הנ"ל. משא"כ בצדיק שלא השלים חקו וצריך להתגלגל עוד ולבוא בעוה"ז לא שייך טעם זה. וזה דייק ירמיה אל תבכו למת ואל תנודו לו. דייק לשון תנוד"ו לתקן ע"י פירוד יודי"ן כי לא יתוקן בכל מיתת צדיק מה שתנודו היודי"ן משם ע"ב בחטא עון הנ"ל להעלות הנשמות הנ"ל כ"א בכו בכו להולך. ולא יבוא עוד להתגלגל בעוה"ז צדיק זה שפיר יכול לתקן להנשמות שיעלו עמו. וא"כ שפיר עושה פעולה אותן דמעות מש"ה בכו בכו להולך ולא יבוא עוד שעון זה יהיה מתוקן בדמעות הללו. ואולי יש לפרש הלשון בכו בכו מה שהכפיל הבכי. ע"ד שאמרו במס' שבת דקנ"ג דמהספדו של אדם ניכר וכו' ומסיק הא דאחמם להו ואחים. וע"ש בפרש"י. א"כ כשרואים העולם שההספד מחמם אותם ובוכים ניכר שזה הנספד כהלכה צדיק היה א"כ אז ראוי לבכות יותר. וז"ד בכו בכו אם בכית על הספדו של צדיק אז תוסיפו בכי על הבכי כי מאחר שאנו רואים דאחימו מכלל דצדיק היה. א"כ ראוי הוא להוסיף הבכי שעכשיו ע"י בכיה ראשונה ניכר שהצדיק אבד. וזה נרמז ג"כ בדברי המקונן בכו תבכה בלילה ופירשו דקאי על מיתת הצדיקים. ולדרכנו יאמר עוד ג"כ שאם בכית עוד תבכה שמבכיה ראשונה ניכר שצדיק אבד. וז"ש ישעיה הצדיק אבד ואין איש שם על לב. כי מפני הרעה נאסף הצדיק. כי מפני עון הנקרא רע. כמ"ש בפ' וישב ויהי ער בכור יהודה רע בעיני ה' ועיין בפירש"י שם. ואין איש שם על לב לבכות כדי לתקן הנשמות. וא"ת הא עתיד לחזור עוד ולבוא בגלגול ולא שייך טעם זה. לכך מסיים יבוא שלום ינוחו על משכבותם ולא יצטרך לבוא עוד בגלגול. רק שם ינוחו מינח נייחי ושפיר יוכל לתקן הנשמות. ובזה ניחא מה דאמר רב לרב שילת אחים לי הספדאי כדי שאוכל לתקן הנשמות וכ"ת הא עתיד לבוא בגלגול לעוה"ז ולא יוכל לתקן. לכ"א כי התם קאימנא. ולא אצטרך עוד לבוא בגלגול ואוכל לתקן שפיר. ובכדי שאבוא לבאר הפסוק מה יתאונן אדם חי אכתוב מקודם מה שאמרתי בזה חוץ לדרכנו לדקדק בפסוק זה. מה יתאונן אדם חי גבר על חטאיו בכתיבה חסר יו"ד ובקריאה חטאיו מלא יו"ד נראה דמוסב והולך על פסוק שלפניו שאמר מפי עליון לא תצא הרעות והטוב. דגם כאן יל"ד למה אמר גבי רעות לשון רבים וגבי טוב לשון יחיד. ע"כ נ"ל ע"פ מ"ש בס' שבט מישראל תהלים קי"ט. א' לפרש פסוק דקהלת סוף דבר הכל נשמע את האלהים ירא ואת מצותיו שמור כי זה כל האדם. כי על כל אלה יביא האלהים במשפט אם טוב ואם רע דאי' במס’ סנהדרין דפ"ו ר"ג כי מטי להאי קרא בכי עושה אלה לא ימוט לעולם כל אלה הוא דלא, ימוט וכו'. א"ל ר"ע הרי הוא אומר אל תטמאו בכל אלה וכו' ע"ש. א"כ י"ל דגבי מ"ע נאמר ושמרת כל חקיו ובלאוין נאמר אל תטמאו בכל אלה, והשתא ממ"נ אי כל כולה משמע צריך לקיים כל רמ"ח עשין ואי כל מקצתו משמע. צריך לזהר בכל לאו אף אחד לא נעדר. ומסתברא דאף מקצת משמע. וצריך ליזהר. שלא יעבור שום לאו משא"כ מ"ע א"א לכ"א לקיים כל רמ"ח מצות עשה. שהרי הרבה דאינו נוהג אלא בכהנים. וז"פ הפסוק משפטי ה' אמת צדקו יחדו. דיענש האדם ממ"נ או על העדר קיום מצוה אחת. או בהעדר לאו א' דממ"נ כנ"ל. ובזוהר נעשה ונשמע. נעשה על העשין ונשמע על הלאוין. וז"א סוף דבר הכל נשמע בלאוין שהיה בלשון נשמע הנ"ל בכלל א' לא נעדר. ואת מצותיו לשמור מה שביכלתך. כאשר שזהו הפירוש נוהג בכל אדם לקיים כל המ"ע אבל מניעת לאוין שייך בכל כי על כ"ל אל"ה דייק יביא אלהים במשפט אם טוב ואם רע ממ"נ כאמור ע"ש והן דברי טעם. א"כ מ"ש מפי עליון לא תצא הרעות לא שהכוונה לא תטמאו בכל אלה דוקא כולן במשמע. והטוב וראי' לזה שהרי הטוב א"א לומר כולן רק והטוב א' במשמע. שא"א לכ"א לקיים הכל א"כ אתה צ"ל גבי טוב אפי' מקצתן. ואיך יסתרו זא"ז לומר ברעות דוקא כולן ובודאי מפי עליון לא תצא סתירה כזו לומר רעות כולן בכלל והטוב אפי' א' דיהיה סותר זא"ז. אע"כ דגם בהרעות אפי' מקצתן בכלל א"כ מה יתאונן אדם חי שהוא הצדיק הנקרא חי רב פעלים. כמאמרם פ"ג דברכות ואף אם נאמר אין צדיק בארץ אשר יעשה טוב ולא יחטא דאין לך אדם בישראל שאינו חייב בעשה כדאי' ר"פ דזבחים יע"ש. (ופי' מ"ז הגאון ז"ל דהאי יחטא הוא לשון חסרון כנאמר (מלכים ב' א') והייתי אני ובני שלמה חטאים. דא"א להצדיק שיעשה כל טוב המ"ע ולא יחסיר) כיון דבמ"ע ל"ד כולן רק מה יתאונן גבר על חטאו אפי' על חטא א' נחשב כמו על חטאיו שהן הרבה דגבי הלאוין אפי' מקצתן במשמע. ומש"ה הכתיב חטאו לשון יחיד ונקרא חטאיו דאע"פ שעובר על אחת מהנה נקרא כמו שעבר על חטאיו הרבה. והנה ידוע דבשני דברים הסותרים זא"ז כמו שדרה וגולגולת צ"ל או הכל כב"ש או הכל כב"ה ולא יהי' כתרתי דסתרי. וגם היכא דתרתי סתרי אם בא לפנינו שאלה בא' מהן אזלי' לקולא. רק הבא אחריו צריך להחמיר כמו הראשון. ויש לכוון בזה הפסוק מ"ש כל אשר דבר ה' נעשה ונשמע היינו אותו כל שדבר ה' הן בעשין והן בלאוין נעשה במ"ע מקודם להקל דאפי' מקצת במשמע. והדר נשמע גם הלאוין דאפי' במקצתן במשמע. ויש ליישב בזה דברי הגמ' שבת (דף פ"ו) בשעה שהקדימו ישראל נעשה לנשמע אמר הקב"ה מי הוא זה שגילה רז זה לבני אדם לשון שמלאכי השרת משתמשין בו ע"ש. מאחר דלגבי מה"ש נוח יותר לתפוס שמירת הלאוין דשייך לגבייהו שב ואל תעשה משא"כ קיום העשין מעט מזעיר דנהוגין גבייהו. ובדרוש לחג. השבועות הארכתי בזה וא"כ מקומו להאריך בזה:

אמנם לדרכנו יאמר כי הן הן דברי המקונן הנ"ל. מה יתאונן אדם חי. למה יש להתאונן על מיתת הצדיק שאף במיתתו נקרא חי וכמ"ש פ"ג דברכות ע"פ איש חי רב פעלים כי גדולים צדיקים שאף במיתתן נקראים חי. וכמ"ש מ"ז הגאון ז"ל בפתיחתו לשו"ת פ"מ ח"ר בכוונת הפסוק זאת התורה אדם כי ימות באוהל שאף במיתתו נקרא חי ע"י כי המית א"ע בחיים חיותו. וגם כן אחר מיתתן רחושי מרחשן שפתיו כשאומרים דברי חידושים משמו כמו שדרשו בקרא אגורה באהלך עולמים. א"כ אין להתאונן על אבידת הצדיק כי הוא משל למרגלית שנאבדה כמו שכתבנו בפתיחתנו. אם כן מה יתאונן על אדם שמת באוהל שגם עתה חי הוא עודנה שאומרים הלכה משמו. רק כמאמרם במס' מ"ק בכו לאובדים ולא לאבודים והיינו שיתאונן גבר מי שהוא במדרגה פחותה מן שם אדם. ומה יתאונן על חטאיו שהחסיר היודי"ן ומצינו שחטא הוא ג"כ לשון חסרון כמבואר למעלה. ומש"ה נכתב חסר חטאו חסר יו"ד להורות על חסרונו של היו"ד. ואולי יאמר דרך רמז לפמ"ש הגאון בת"ש שבעון הידוע הוא פוגם בשם של ע"ב א"כ כך הוא אומר מה יתאונן אדם חי וגו' דהנה יש ד' מספרים בשם של הוי"ה ב"ה ע"ב ס"ג מ"ה ב"ן. וע"ז הוא אומר על מה יתאונן על שם אד"ם על שם מ"ה. וגם אד"ם ח"י בגי' ס"ג. גם אותיות אמצעיות שבאדם חי שהן דמ"ח בגימט' ב"ן. ועל שלשה אלה מה יתאונן. רק מה יתאונן גבר על חטאיו במה שהחסיר היודי"ן בשם של ע"ב. ולכן כתב חטאו חסר יו"ד שהחסיר היודי"ן והיינו ע"י העון החמור. ובהיות כן נחפשה דרכינו ונחקורה ונשובה ונעשה חקירה מן גודל הפגם. ואיך האדם שהוא אפר דם מרה טפה סרוחה יעיז פניו להיות פוגם כל כך עד שמגיע עד ה' שמו של הקב"ה. ע"ז בודאי חי יתן אל לבו ופלגי מים ירדו עיניו. ואולי ג"ז כוונת הפסוק הצדיק אבד ויכול לתקן עון זה ע"י ההתעוררות והבכי. ואין איש שם על לב וקאי על חטא הנ"ל שפוגם בד' יודין של ע"ב. ובהתפרד ד' היודי"ן משם ע"ב נשאר מן שם זה ל"ב. וזה שדייק ואין איש שם על ל"ב שפוגם בשם של הקב"ה ולא נשאר רק ל"ב. ועיין מוסר גדול בס' קול בוכים מה שפי' בהך קרא נחפשה דרכינו לבדוק ולראות מה שהאדם פוגם בחטאו ראשון מביא עליו כל היסורים ועניות (ואני אומר דז"פ אם עונינו ענו בנו ה' עשה למען שמך דבאמת ע"י עון בורא משחית לחבל נפשו. וז"ש תיסרך רעתך. ופי' במד' שמואל במשנה א' פ"ג דאבות הסתכל בשלשה דברים ואין אתה בא לידי עבירה. הרצון שלא תבוא להתפרע מך ידי עבירה בעצמה ע"ש. וז"ש אם עונינו ענו בנו הן המה לנו לצנינים לענות ענוים קשים ויסורים בנו עשה למען שמך. ואין כאן מקומו להאריך). גם יוכל להיות שאתה מכריע כל העולם לכף חובה כמאמרם לעולם יראה אדם את עצמו כאלו הוא וכל העולם מחצה על מחצה וכו'. ואתה גורם מיתת ילדיך ילדי שעשועים וגורם מיתת הצדיקים וגורם אריכת הגלות. והריסות המזבחות וגלות השכינה. ואפי' נפש הצומחת ואפי' נפש הבהמה במשמע עליך צועקים שבעונותיך גשמי השמים נעצרו והארץ לא תתן יבולה. וכמה רבי רבבות מלאכי מעלה אתה מבייש בחטאיך. מעתה ראה איך העיז פניך טפה סרוחה לפגום בכל אלה. ועיין שם המעיין. ועל אלה ידוו כל הדווים ולשנים עשר קרעים קרעו לבבכם ואל בגדיכם וז"ש הושע הנביא שובה ישראל עד ה' אלהיך מגיע פגם שלך בשמו הגדול והקדוש ב"ה כאמור. ע"כ שובה שובה בעוד שיש כח ויכולת בידך. טרם נר ה' יכבה. וחבילות מצות נגד עבירות ירבה. יזכור להט יום הבא. וכל יומא זמנא כי קרוב יום ה' לבוא:

אלה הדברים כוון השלם רבב"ח זימנא חדא אזלינא בספינתא לעיין במילי זה כמה וכמה מאות שנים בגלות המר הזה. כמאמר הנביא עניה סוערה לא נחמה. ממש כספינה הנדחית בים בלי חובל ומנהיג. והנה כמה אנחנו יושבים פה. וראיתי לגדול אחר שהביא משל. על שכל זמן וזמן מתחדש ומתפוצץ איזה אפיקורסות חדשה בישראל והביא משל שכן דרך עיר הבא במצור. והוא בלב ים וספינות רבות וחילות הולכין לכובשה כ"כ שהספינה מתקרבת יותר אל העיר אנשי העיר מחזקים יותר את לבבם לרחקה עפ"י תחבולה שלהם וכך הס"ם בראותו שאנחנו קרובים לבוא אל היבשה וקרובה ישועתו להגלות הוא מתחזק ביותר ויותר להרחיק הקץ.ומסית ומדיח כיתות כיתות חדשות בעו"ה אשר לא שערום אבותינו. וחזיתי האי ציפרתא. שקאי על כנסת ישראל כפירש"י ז"ל בפ' לך לך בקרא ואת הצפור לא בתר. דקאי על ישראל שנמשלו לצפור חזית דקאי עד קרסולי' בימא. שבא קצה הזמן. ועדיין הוא במים וב"ד לא בא רק רישא שהוא השיב"ה בשמיא והוא ברקיע כדכתיב אלכה אל מקומי הראשון. וקשיא לן הא כתיב עמו אנכי בצרה שהבטיח הקב"ה שלא יהיה זז ידו מתוך ידנו. אמרינן אין זה אלא בשביל דלית מיא בשביל ביטול תורה. אשר לא די שגרמנו בעו"ה שהחריב הקב"ה בית מלונו שהוא הבהמ"ק. אף גם זאת דירה קטנה אשר שאל הקב"ה מאתנו בגלותנו. שניתן לו דירה קטנה בתוכנו. והוא ארבע אמות של הלכה. כמאמרם אין להקב"ה בעולמו אלא ד' אמות של הלכה. גם מזה הרחקנו אותו שהתורה מונחת בקרן זוית ובני עליה הם העוסקים בתורה המה מעטים ואף מיעוט הזה העוסקים בתורה מיעוטא דמיעוטא עוסקים לשמה אוי לאותה בושה אוי לאותה חרפה היא לנו שלא ליתן להקב"ה אשר מלא כל הארץ כבודו. דירה ד"א של הלכה בתוכנו. והנביא צועק כה אמר ה' מה מצאו אבותיכם בי עול כי רחקו מעלי ואינם רוצים להיות דר ומכון בתוכם אחי אחי עד מתי יהיה לנו זאת למוקש להתרחק כ"כ מלימוד התורה אשר פוטר מים ראשית מדון תחלת דינו של אדם בד"ת. והתוס' במס' שבת הקשו שהרי מקודם שאלו נשאת ונתת באמונה והארכתי מאד בזה. וכי תאמר בלבבך שתאמר לא היה לי בינה להבין בד"ת ישאלך איזה מקום בינה היה לך לעסוק במו"מ. והנה אמרתי שזה פי' המקונן שאמר אין תורה גם נביאיה לא מצאו חזון מה' ע"ד שאמרו ברכות (דף לד) כל הנביאים לא התנבאו אלא להמשיא בתו לת"ח לז"א אין תורה שאין מי שרוצה לדבק בתורה כלל ואין נותנים בנותיהם לת"ח. ומש"ה חדלו פרזון. וגם נביאיה לא מצאו חזון. ויצא בת קול דנפיל חצינא לבר נגרא. שהוא הת"ח שנקרא נגר בר נגר. שמח בשביל עון ביטול תורה שגם עון זה מביא לידי עון חמור הנ"ל כמאמרם במסכה ברכות (דף מ"ז) כל המשביע א"ע בדברי תורה אין מבשרין אותו בשורות רעות שנאמר ושבע ילין בל יפקד רע היינו כשהוא שובע את עצמו ד"ת לא יפקוד אותו בלילה עבירה זו שנקרא רע. ובעבור זה מת הצדיק שיתוקן ע"י חטא זה כאמור וזה שנפל חצינא מה"ד שלטה בבר נגרא בצדיק וכל זה לא הועיל. והוא שבע שנין שגם עתה שנה זו שנת שמיטה היא שבכל שנת שמיטה הוא קצת פקידה כמבואר בזוהר כדכתיב גאולה תתנו לארץ. ואפי' הכי לא מטיא לארעא לא באנו עדיין לארץ. ומסיים לא משום דנפישי מיא משום שנגזר עליהם זמן נפישא להיות בגלות. רק משום דרדיפי מיא. שאנחנו רודפים אחר הבלי הזמן ורפו ידיהם בתורת ה'. או דרדיפי מיא קאי על ת"ח שעוסק בתורה שנמשלה למים ולא די שאין מכבדין אותו אלא שרודפין אותו. ומסיים האי זיז שדי הוא. שזה גורם שזזה השכינה מקרבנו. וכמו שהתחיל מרישא כאמור. ולדרכנו הנ"ל יאמר הואיל דרדיפי מיא שרודפים בכל מיני רדיפות להת"ח שלא די שאינם מכבדים לת"ח כאשר היה לראשונה בקרב ישראל. אלא אף גם מה שאפשר לזלזל לת"ח אינם מונעים ומה"ט נתבטלה התורה. כי אמרו מתוך שלא לשמה בא לשמה. ועכשיו בעו"ה אין התחלה שלא לשמה דהואיל אין השגת כבוד מדומה עבור התורה. ולא יבוא לידי שידוך אם בתורת ה' חפצו ומה שלא לשמה שיבוא אח"כ לשמה. וכ"ת יתחיל מיד ללמוד לשמה. עודנה זמני הילדות אינם מסכימים לזה ובני עליה מעטים. ואחר שבשביל זה נתבטלה התורה קאמר שפיר השלם הזה עלה דהאי זיז שדי הוא. דמתוך ביטול התורה השכינה זזה מקרבנו דאם שנים יושבים בתורה שכינה שרויה ביניהם. ואפי' א'. וגם איך להקב"ה בעולמו אלא ד"א של הלכה ובשביל ביטול התורה גורם זיז שדי שזזה מאתנו בעו"ה:

ועתה נבוא לבאר גם מאמר הראשון. ומקודם נבוא לבאר פסוק א' בפרשת משפטים. אם חבול תחבול שלמת רעך עד בא השמש תשיבנו לו. כי היא כסותה לבדה. במה ישכב. והיה כי יצעק אלי ושמעתי כי חנון אני. דהנה כתב הזוהר פ' ויחי. ויקרבו ימי ישראל למות. וכי בכמה יומי מית ב"כ והלא בשעתא חדא ובריגעא חדא מית ונפיק מעלמא. ר"י פתח החרשים שמעו. והעורים הביטו לראות החרשים שמעו אלין בני נשי דלא צייתין למילוי דאורייתא. ולא פקחין אודנייהו. למשמע בפקודא דמאריהון. והעורים הביטו לראות. דלא מסתכלין למנדע על מה אינון קיימין. דהא בכל יומא כרוזא נפק וקרי. ולית מאן דישגח דתניא אינון יומין דב"נ כד אתבריאו. בהאי יומא דנפיק לעלמא כולהו קיימא בקיומייהו ואזלין וטאסין בעלמא. נחתין ואזהרין לב"נ. כל יומא בלחודא. וכי האי יומא אתי ואזהר לב"נ. ואיהו עביד חובה. האי יומא סליק. קמי מאריה דעלמא בכיסופא רבה ואסהיד לסהדתיה וקאים בלחודיה לבר. ויתיב עד דעביד ב"נ תיובתא זכה. תב האי יומא לאתרא. לא זכה האי יומא נחית ואשתתיף בהאי רוחא דלבר ותב לביתיה בגין לאבאשא ליה. ודר עמיה בביתיה אית דיורא לטב אי זכה. ואית דיומא לביש אי לא זכה. ב"כ וב"כ אתפקדון יומין. ואינון יומין חסרין. ולא עאלין במנינא דאינון דאשתארון. ויי להאי ב"נ דגרע ליה יומיה קמא קב"ה. ולא שביק לעילא הני יומי לאיתעטרא בהו. ולאתקרבו בהו קמי מלכא קדישא. ת"ח כד קריבין אינון יומין קמי מלכא קדישא אי זכי האי ב"נ דנפיק מעלמא סליק ועאל באינון יומין ואינון יומין לבוש יקר דאיתלבש בהון נשמתא ואינון יומין דזכי בהו ולא חבבהו. ויי להאי דגרע יומא דכד בעי לאתלבשא נשמתא באינון יומין הני יומין דפגים בחובתיה חסירין מהאי לבושא. ואתלביש מנא חסירא כ"ש אי סגיאין אינון דלית ליה במאי לאתלבש לנשמתא. ויי להאי נשמתא דדיינינן ליה בגיהנם. זכאה צדיקיא דכולהי יומיא טמירין לעילא. ואעביד מינייהו לבושא יקר לנשמתא. הה"ד ויקרבו ימי ישראל למות כולהו בשלימותא. ובילדותי אמרתי שזה פי' החידה. אדם דואג על איבוד דמיו. ואינו דואג על איבוד ימיו. דמיו אינם עוזרים וימיו אינם חוזרים. דהנה ראיתי פי' בפסוק אנוש לשברך נחלה מכתך. משום דקב"ה מעניש את האדם מקודם בהפסד ממון. דאין בעה"ר פוגע בנפשות תחלה. כדי שיקח אדם מוסר לנפשו על מה עשה ה' ככה. ומענישו באיזה פסידא והוא חוזר בתשובה, משא"כ רוב המון עם. שרואים שיש להם איזה הפסד. המה רק דואגים על ההפסד. ואינם רואים כלל על הסיבה. ובהיות כן הקב"ה מענישו אח"כ יותר ויותר. וז"ש אנוש לשברך אם אין אתה אנוש אלא על השבר ולא על הסבה אז נחלה מכתך תהיה מכתך יותר דאח"כ יהיה פוגע בגופו אם אינו חוזר בתשובה מיד כשנלקה בממונו ומחסד הש"י לענוש מקודם בממונו למען ירגיש בו ויחזור בתשובה ולא יהיה נלקה בגופו. וז"פ מ"ש המשורר (ס"ב) ולך ה' החסד כי אתה תשלם לאיש כמעשהו. היינו אם ה' שהוא מדת הרחמים אתה משלם לאיש כמעשהו. אז אינו פוגע בנפשות תחלה. והא אין לך חסד גדול מזה. ואמרתי שזה פי' הגמ' דחגיגה (דף ג' ע"ב) איזהו שוטה המאבד מה שנותנים לו והמקרע כסותו ולן יחידי בבה"ק. עפ"י האמור במס' סוטה (ד"ג) בקרא איש כי תשטה אשתו. דאין אדם חוטא אא"כ נכנס בו רוח שטות. וז"ש איזהו שוטה. היינו זה החוטא המאבד את מה שנותנים לו ע"י החטא הקב"ה מעניש אותו בהפסד ממונו ובכל זאת עיניו לא ראו לחזור ולשוב. אח"כ מקרע כסותו רצה לומר מתים בניו של אדם. ומתוך כך הוא קורע כסותו. והוא גם באלה לא שב. לן יחידי בעצמו מת ולן בבה"ק. ומסיק דעביד לכולהי דרך שטות דאם היה חכם החכם עיניו בראשו. והיה מרגיש תיכף בהפסד ממונו שבסבת חטאיו בא לו זה. וכמאמרם במס' ברכות ד"ה מי חשיד קב"ה למעבד דינא בלא דינא. א"כ אם היה מרגיש בחסרונו באבדת ממונו. היה לו אבידה זו לטובתו. שהיה חוזר בתשובה והיו חוזרים ימיו החסרים למקומם. כמאמר הזוהר הנ"ל. וזה פירש כשאדם דואג על איבוד דמיו ואינו רואה הסיבה לדאוג על מה שאיבד ימיו וזה אומר ואינו דואג על איבוד ימיו דדחפו לבר. אשר זו הסיבה שממונו אבד. אז דמיו מה שאיבד אינם עוזרים לו כי ימיו אינם חוזרים למקומם מאחר שלא שב בתשובה. משא"כ אם לא היה דואג על איבוד הדמים רק על הסבה היו לו דמים הללו לעזר שהיו ימיו חוזרים. הני ימים דדחפי לבר היו חוזרים ע"י תשובתו כמאמר הזוהר שזכרנו:

ובזה בארתי הפסוקים דפ' שלח וראיתם את הארץ מה היא. ואת העם היושב עליה החזק הוא הרפה וגו'. ומה הארץ אשר הוא יושב בה. הטובה היא אם רעה. ומה הערים אשר הוא יושב בהנה. הבמחנים אם במבצרים. ומה הארץ השמנה היא אם רזה. היש בה עץ אם אין והתחזקתם ולקחתם מפרי הארץ. והימים ימי בכורי ענבים. וכבר האריך בפסוקים הללו לבארם בדרך מוסר הגאון בעל עוללות אפרים לשכנו תדרשו. וגם אני אלך בעקבותיו ואבארם בדרך קצרה. דהנה חמדת העוה"ז נחלקים לד' חלקים. הא' יש מי שהוא אוהב ממון. ויש מי שאוהב לאכול ולשתות ויש מי שאוהב בתים וחצרות וקרקעות. ויש עוד אחד המיוחד האוהב להחזיק דגלה של תורה. וז"ש וראיתם את הארץ חמדת העוה"ז מה היא. ואת העם היושב עליה ההולכים אחר אכילה ושתיה. וראה החזק או הרפה אם בשביל זה הוא איש בריא חזק או לאו. הרי תזינן האוכלים למעדנים לנפשותם ושוכבים בערסותם ביסורים וחלאים רעים ואיש עני זה האוכל פת במלח והוא איש בריא וחזק. ומה הארץ אשר הוא יושב בה. זה קאי על המאספים ממון ורודפים כל יום ויום אחר זה ובשביל זה מחרפים ידיהם מלעסוק בתורה ובמצות בעצת היצר הדוחה מיום ליום עד שיהא לו סך גדול כזה. ואם אח"כ מצאה ידו די זה. כבר אמרו יש לו מנה מבקש מאתים. וכל ימיו שוטה זה נבהל לקבץ הון ונפשו לא תדע אם עשירות זה טובה לפניו או כעושר השמור לבעליו לרעתו. שבחצי ימיו כי יפקד מושבו ואין בידו מאומה להביא אתו עמו וכספו וזהבו לא ילוה אותו והוא המטבע שפסלו המלך מלכו של עולם. ואמרתי דקדוק נכון (קהלת ה) גם כל איש אשר נתן לו אלהים עושר ונכסים והשליטו לאכול ממנו ולתת את חלקו ולשמוח בעמלו זה מתת אלהים היא וגו'. יש רעה אשר ראיתי וגו' איש אשר יתן לו האלהים עושר ונכסים וגו' ולא ישליטנו לאכול ממנו כי איש נכרי יאכלנו זה הבל וחלי רע הוא. ויל"ד למה בפסוק ראשון אמר אשר נתן לו אלהים עושר ונכסים והשליטו לאכול ממנו שהוא לשון עבר ובפסוק אחרון הוא אומר אשר יתן לו אלהים שהוא לשון עתיד: רק באמת היינו טעמא דעשיר דמניח בבית גנזיו כל רכושו וגם הוא וגם אחרים אין נהנין ממנו. הוא מפני שאין מספיק לו כל קנינו וכל מכושר השפע גדולה אשר ברכו ה' הכל מעט הוא בעיניו. והוא מתרעם בכל יום על מדותיו. שיתן לו יותר כאלו הקב"ה בעל חוב שלו. משא"כ זה העשיר השמח בחלקו. ומכיר בחסרונו שכל מה שנתן לו ה' הוא רק חסד חנם. כי ערום יצא מבטן אמו. ובפרט כי משים אל לבו שהוא חטא להקב"ה והוא בע"ח שלו. ואפ"ה גומל חסדיו עמדו וביותר שמשים אל לבו שיש בעולם אלפים ורבבות אנשים שהם טובים ממנו. בתורה וביראת חטא ואין בידם אף להחיות את נפשם. הוא נותן הודאה על חלקו ומשמח בחלקו לעצמו ולאחרים וזה שדייק קהלת בחכמתו זה האיש אשר נתן לו אלהים. שדומה בעיניו שיש לו די ודי ואין מבקש עוד מותרות מהקב"ה. והוא משמח בחלקו שכבר נתן לו ה' זה מתת אלהים הוא. אבל זה האיש אשר יתן לו אלהים עושר ונכסים שהוא עכשיו עשיר ורוצה שיתן לו עוד אלהים עושר ונכסים והוא נבהל כל ימיו ואינו רק אץ להעשיר. איש כזה ודאי לא הוא ולא אחרים נהנין ממנו. זה חלי הרע הוא. ואח"כ הוא אומר על מין השלישי הרודפים אחר קנין בתים וחצרות וראו מה הערים אשר הוא יושב בהם. הבמחנים אם במבצרים. כשמגיע זמנו לפטור מן העולם אם יוכל להמלט על נפשו אל אחת הערים או הבתים אשר לו הלא בע"כ יוציאו אוהביו ובני ביתו החוצה. ועתה יראו מה הארץ כשיבוא לקבורתו אם יהיה לו פועל השמנה היא אם רזה. אם יהיה לו תועלת כשיהיה בעל בשר. אדרבה בשרו יכאב עליו. רק התועלת הוא יראה היש בה עץ אם אין כי הוא עץ החיים למחזיקים בה. אם למד תורה בחייו. וקיים זאת התורה אדם כי ימות באהל. או החזיק לומדי תורה. שהוא עץ חיים למחזיקים בה עי"ז יראה בעלמא דקשוט. אבל לא יהיו שואלין ודורשין אם אדם שמן הוא או כחוש. ואחר הודיעו כל אלה מקרא צווח ואומר והתחזקתם. כמאמרם (ברכות דף ה) לעולם ירגיז אדם יצה"ט על יצה"ר ויראה כשיגיע זמן לילך מן העולם. שיהיה בידכם רב הטוב אשר יכול לקחת עמו. וז"ש ולקחתם מפרי הארץ הפירות הנמצאים בארץ הזאת כי עוה"ב דומה למדבר כו' ומי שטרח בע"ש יאכל בשבת. והימים גם תראה שתוכל ליקח עמך כל הימים שלא יהיו חסרים. כמאמר הזוהר הנ"ל שתחזור בתשובה. למען יחזרו אותן הימים למקומם. ומה הן אותן הימים ימי בכורי ענבים. כמו שאמרו משמיה דהגאון הקדוש מוהר"ש מאוסטרעפאליע. שהאותיות שלפני האותיות ענבים הוא שם של הס"ם דהיינו קודם העיי"ן סמ"ך קודם הנו"ן המ"ם כל אותן הימים שלקח ממך הס"ם אשר חטאת בהם. תראה שתחזירם למקומם או שקאי על עון הנ"ל, ר"ל שהוא חטאת נעורים של אדם ולכן הוא אומר והימים היינו ימי בכורי ענבים אשר הוא בימי בחרותו של אדם. הרי מדברי הזוהר למדנו. שמן הימים של אדם נעשה מלבוש לנשמה. וז"ש הכתוב אם חבול תחבול שלמת רעך שתעשה חבלה בשלמת הנשמה שיהיו ימיך חסרים. עד בוא השמש תשיבנו לו כמאמר ר"א לתלמידיו שוב יום אחד לפני מיתתך. ותהא כ"י בתשובה. וכי בכל יומא זמניה, וזה עד בוא השמש שלא יהא שוקעת שמשך כדברי קהלת עד אשר לא תחשך השמש. ועיין בפירש"י שם, ואולי זה כוונת התנא שוב יום אחד לפני מיתתך שאם נחסר לך אף יום אחד מימיך תראה להשיב אותו יום למקומו כדברי הזוהר הנ"ל. וגם י"ל הפי' עד בוא השמש שזה קאי על מיתת צדיקים כמאמרם על שלא שקעה שמשו של עלי זרחה שמשו של שמואל הרמתי וז"ש עד בוא השמש שתראה להשיב קודם שימות הצדיק בעוניך. ודייק כי היא כסותה בה"א כתיב שהיא הכסות של הנשמה, וא"ת שאין תשובה מועלת בפרט לעון חמור הנ"ל אשר הפליג הזוהר להחמיר מאד בזה, כאלו ממש אין תשובה מועלת וכ"כ בראשית חכמה ע"ז מסיים והיה כי יצעק אלי ותהא חוזר בתשובה בלב שלם ושמעתי כי חנון אני שאין לך דבר העומד בפני התשובה, וראיתי פירוש בישעיה הוי גוי חוטא עם כבד עון וגו'. דלכאורה קשה למה עון זה הוא חמור כ"כ והתירוץ בזה כמאמרם במסכת נדה (דמ"ג) דבזה הוא שופך דמים א' דבטיפות הללו היה ראוי להולד, ב' שבניו מתים כשהם קטנים עבור זה וז"א הוי גוי חוטא שהוא שוגג והוא עון הנ"ל, ואפ"ה עם כבד עון הוא גדול וכבד מאד, וקשה כ"כ למה לז"א זרע מרעים בשביל שהם מרעים זרעם, בנים משחיתים הם משחיתים בנים כשהם קטנים ובזה עזבו את ה' ואמרתי משום דכתיב פ' כי תצא והיה מחניך קדוש ולא יראה בך ערות דבר ושב מאחריך, דאיתא בתדב"א שכל מי שנזהר מעבירה זו נקרא קדוש, וז"ש והיה מחניך קדוש ואימת תהיה קדוש בזמן שלא יראה בך ערות דבר והיינו עון הנ"ל שהוא אצל אדם לבד ובאם יהיה בך ח"ו עון זה ושב מאחריך השכינה נסתלקת ממנו וכאשר מחמיר הזוהר הקדוש דבשביל עון זה אינו זוכה לראות פני השכינה וז"ש עזבו את ה' שע"י עבירה זו עזבו את ה'. שהשכינה מסתלקת והם נאצו קדוש ישראל. קדושת ישראל סבא שהיה נזהר מעון זה שאמר על ראובן כחי וראשית אוני:

ושמעתי אומרים בשם הגאון החסיד המקודש מוהר"ש ז"ל הנ"ל לפרש קרא דפרשת תשא והסירותי את כפי וראית את אחורי ופני לא יראו דמשום דבפ' תצוה כתיב שפה יהיה לפיו סביב מעשה אורג כפי תחרא יהיה לו לא יקרע. ד' תיבות הללו לפיו סביב מעשה אורג ר"ת שלהם אותיות של הס"ם. וחמשה אותיות הללו תחרא יהיה לו לא יקרע הם אותיות לילי"ת ותיבת כפי עומד באמצע ואינו מניח לקרב אותם וז"א והסירותי את כפי ג' אותיות הללו מבין שניהם אז הצרה אל אחותה נגשת וראית את אחורי ופני לא יראו ודפח"ח וש"י. ואולם יש לכוון בזה פי' הפסוקים בשני מקומות הנ"ל. שנאמר פ' תצוה הנ"ל ועשית את מעיל האפוד כליל תכלת והיה פי ראשו בתוכו שפה יהיה לפיו סביב מעשה אורג כפי תחרא יהיה לו לא יקרע דהנה כבר כתבנו לעיל משם זוהר חדש דעון זה הוא בא מפגם ברית הלשון שחטא בלשון הרע זה וזה גורם פגם ברית המעיר. וגם כבר מבואר שבשביל זה בנים מתים כשהן קטנים וידוע דהמעיל היה מכפר על לה"ר. וז"ש ועשית את המעיל על לשה"ר שהיה כליל תכלת. שינצל גם מפגם ברית קודש הנקרא כליל ועטרה כידוע לי"ח שיהיה לתכלית ג"כ לעון התלוי בכליל ומזהיר הפסוק והיה פי ראשו בתוכו שתראה לשמור ברית הלשון שבראשו שהוא ברית הלשון שלא יחטא בפיו שפה יהיה לפיו וכמאמרם מה יתן לך ומה יוסיף לך לשון רמיה שהקב"ה עשה חומה לפנים מחומה לפני הלשון ותהא משמר את פיך מלשה"ר ומניבול פה. כמאמרם (שבת ל"ג) בעון ניבול פה צרות רבות באות וגזירות קשות מתחדשות, ובחורי ישראל מתים יתומים. ואלמנות צועקין ואינן נענין ובזה תעשה הרחק לה' תיבות שלאחריו כנאמר. והיינו שתפסיק בתיבת כפי שיהיה גם פיך קדוש לדבר רק בדברי תורה ותפלה כמדרשם ע"פ אם תוציא יקר מזולל כפי תהיה שאני גוזר גזירה והצדיק מבטלה. וסיים אם כה תעשה תחרא יהיה לו לא יקרע שלא תצטרך להקרע קריעה ר"ל שלא יהיו בניו מתים כשהם קטנים כדאיתא בירושלמי קרעו לבבכם ואל בגדיכם קרעו לבבכם לפני בתשובה עד שלא תצטרכו לקרוע בגדיכם על בניכם. חוסו חוסו על נפשכם. ותנו אל לבבכם בעוד לאל ידכם בטרם יתנגפו רגליכם וכמאמר חובת הלבבות מהרו אחי מהר כי רגע אחד אינכם ברשותכם. והזמן קצר והמלאכה מרובה מלאכת מחשבות רעות לבטל הנגע מקירות בתיכם. והימים הראשונים נפלו ימי נעוריכם בחטא הגדול והחמור הזה איך לא חסנו להשחיר את נשמותינו הקדושות אשר מגבוה זכינו חלק אלוה ממעל. ועולם עומד בעולם עובר החלפנו. ע"כ בואו ונגדור גדרים ויצא חתן מחדרו אשר בעו"ה רבה מספחת זו בישראל שתיכף אחר התקשרות התנאים החתן הולך אל הכלה ואינו נזהר מחיבוק ונשוק. והיא גם היא אסורה לו משום נדה שהיא בכרת. וכ"כ הרמב"ם להדיא וקרא צווח יצא חתן מחדרו וכלה מחופתה. שיצא חתן מן יחוד זה שהוא איסור תורה שתלוי בעון גדול והוא איסור כרת ובעו"ה הדבר הזה הוא כמנהג הקבוע. ואולי הוא ממנהגות סדום ודור המבול שהשחיתו את דרכם והיתר זה אינו בא רק כמאמרם עבר ושנה נעשה לו כהיתר ובעו"ה אין התוכחה מועלת בזה. שאמר יאמר מה בכך שאני הולך אל הכלה שלי. שהיא המיועדת לי. ע"ז סיים הנביא וכלה מחופתה שאינה נקראת כלה אלא לאחר חופתה. ואז רשאי ליחד עמה ואמרו כלה בלא ברכה אסורה לבעלה כנדה וק"ו בעודה לא טהרה מטומאת נדתה. ולא על ההתן לבד יש להתלונן אלא ביותר על אבותיהם שרואים דבר זה ולא די שהם שותקים אלא אף משמחים אלי גיל בראותן מעשים הללו בעיניהן ממש כצאן לטבח יובל היחתה איש בגחלים ואיה אפוא תיקון התשובה אשר מוטל על האבות לשוב ולתקן חטאת נעורים שלהם הוא עון חמור הגדול הזה אשר תשובתו קשה מאד. כאשר הפליג הזוהר. ועכ"פ ראשון לכל חלקי תשובה עזיבת החטא ויעזוב רשע דרכו ואיך הוא עוזב החטא והוא מסייע ידי עוברי עבירה. בראותו תולדותיו כיוצא בזה ולא די דאינו מוחה אלא אף מסייע לדבר עבירה. ואדרבה מוטל על האבות להיות מוחים. ובפרק מי שסיפק בידו לעשות כבר אני מזהיר בדרושי שיראו להשיא בניהם בילדותם ואם בימי אמוראים א"ר חסדא אני נסיבנא בי"ד כו' מה יעשו בדור פרוץ כזה. אשר בעו"ה כל יום ויום הטומאה מתגברת והולכת. וגם צריך ליזהר מאד שלא ישכבו ב' רווקים ביחד. כמבואר בש"ע אה"ע סכ"ד בדברי האחרונים ומר שמואל איקפד גם על בנותיו שלא לילפו גופים נוכראים וכמה פעמים הזהרתי שהנשים יצאו מבהכ"נ כשאומרים שיר היחוד ולא יהיו מתונים עד תשלום כל התפלה שיצאו יחד האנשים ונשים. ודרך הלצה אמרתי מ"ש בפ"ק דברכות (דט"ז ע"ב) הני נשיא במאי זכיין אין דמנטרו לבעליהן עד דאתו מבי כנישתא ומגדלים בניהם לתורה ע"ש. היינו הא דאמרינן שהולכין מקודם מבהכ"נ לביתם והם ממתינים ומנטרים בביתם על בעליהן ובזה מצילין את האנשים מהרהור חטא. ומתוך כך ניצולין מעון זה אשר בסבתו גורם מיתת בנים קטנים ר"ל ולבעבור זכות זה המה זוכים ומגדלים בניהם לת"ת. זאת בזכרי אזעק במרה על כי נטלה ממני אם הכשרה היא אמי מורתי המפורסמת בחסידות אשר אני עומד כהיום בימי אבלה, וכבר הזכרתי בהספדה ביום השמועה אשר כל ימיה היתה כל כבודה כבת מלך פנימה ותמיד קולה לא נשמע רק שפתיה נעות וערב ובוקר תשוח בדמעות שליש, והיתה לי אם כחומה מגינה, אם אבוא לספר בשבחה תקצר היריעה וזכותה יגן עלינו. ועל כל משפחתנו ועל כל ישראל. והנה כבר הזכרתי לבאר הפסוקים דפ' תצוה ויתבאר ג"כ הפסוקים דפ' תשא שנאמר שם ויאמר ה' הנה מקום אתי ונצבת על הצור והיה בעבור כבודי ושמתיך בנקרת הצור ושכותי כפי עליך עד עברי והסירותי את כפי וראית את אחורי ופני לא יראו:

וחוץ לדרכנו אמרתי עפ"מ שבארתי במקום אחר קרא דראה שנאמר השמר לך פן יהיה דבר עם לבבך וגו' ורעה עינך באחיך האביון וקרא עליך אל ה' והיה בך חטא דע"י נתינת הצדקה מקרב שם הוי"ה ב"ה דפרוטה של הנותן כמין יו"ד וה' אצבעותיו הרי חצי השם. ויד המקבל הפושטו כוא"ו וה' אצבעות המקבל ה"א אחרונה. ואם שומע לעצת היצה"ר לכבוש פנים נגד האביון אשר בוש ונכלם לתבוע חלקו ולא יתן לו עד שיבוא ויהא פושט י"ד אז בא מקודם ו' ה' של המקבל ואח"כ י' ה' של הנותן ונעשה משם של הוי"ה והי"ה יע"ש בנ"ט לשבח. ואיתא במד' שמואל פי' בקרא ה' צלך על יד ימינך דומה לצל שעושה ממש כאותו דבר שבא ממנו הצל וכאשר הוא מנענע גם הצל מנענע. אומר הקב"ה אני צלך על יד ימינך אם אתה פותח אה ידך לעני, גם אנכי אפתח ידי נגדך כמו שעושה הצל נגד היד ע"ש. וז"ש והסירותי את כפי אם לא תתן צדקה לעני גם אני אסיר את ידי ממך וכי תאמר מה לי להשכיל אל דל יבוא ויפשוט ידו ויתבע חלקו אזי אתן לו. וז"ש וראית את אחורי שיהא השם שלא כסדר ופני לא יראו דכשהשם הוי"ה ב"ה כסדר נקרא פני ה' כנודע אבל לדרכנו יאמר כך דרך מה שנאמר בפסוק אמלאה החרבה ודרשינן ריש מסכת מגילה (דף ו) דקאי על צור וירושלים. כשזו מלאה זו חרבה וז"ש שאני אעשה זאת בעבור כבודי המחולל בין העמים למען כבודי בנקרת הצו"ר בכדי שתמלא ירושלים מחורבנה של צור. והיינו כל זמן ששכותי כפי באמצע כאמור אבל והסירותי אם יתהפך מה"ר למה"ד ואז כשאני מסיר את כפי, אזי מתקרב ט' תיבות האמורים בפ' תצוה כמבואר לעיל בשם הגאון מוהרשא"ו. ומסיים דבהיות כן משום עון זה ופני לא יראו אינם זוכים לראות פני השכינה. כמבואר לעיל בזוהר וכדכתיב אני בצדק אחזה פניך משא"כ אם אינו נותן צדקה. או יאמר דמהרמ"א פי' בפסוק כי תבואו לראות פני דצלם אלהים ע"פ האדם. ובחטאו אז צלם אלהים מסתלקת הימנו וז"א כי תבואו שאתם תראו את פני עם פני עליכם וגו' מי בקש זאת מידכם רמוס חצרי. אחר דבאמת סר מפניכם דמותי וז"א גם כאן דבסבת חטא זה פני לא יראו. אתם לא תהיו נראים בדמותי. וזה מתפרש ג"כ בכוונת הפסוקים. וישכם אברהם בבוקר ויחבוש את חמורו ויקח את שני נעריו אתו. דכבר דחז"ל אשרי האיש אשרי מי שהוא שב כשהוא איש והזוהר מכנה לאברהם דקאי על נשמה. ושרה קאי על הגוף. והנה עיקר התשובה להכניע את החומר. כי האדם עלול ע"פ המסית היצה"ר למלאות רצון תאות החומר לא כן הגברי' המתגברים על יצרם ורואים את הנולד לכבוש את החומר וכמאמרם איזהו גבור הכובש את יצרו וז"ש ויקם אברה' בבוקר לעשות תשובה בעוד עודנו איש בריא וחזק בימי נעוריו. ויחבוש את חמורו שהוא כובש את החומר שלו. ואז הוא זוכה ומתקן את נשמתו ובהגיע תור הזמן להשיב אל המלך מלכו של עולם. זוכה כי ויקח שני נעריו אתו. היינו ימי נעוריו מחזיר וכמה שאמר שני נעריו אתו משא"כ אם אינו מתקן החטא הזה של חטאת נעורים. אז כל השנים חסרים לו. ובזה יש לכוון מאמר הראשון של מס' ב"ב הנ"ל. דאמר האי אורזילא. אור זה קאי על הנשמה כדכתיב נר אלהים נשמת אדם וכמאמר הזוהר בפסוק וכי ימכור איש את בתו לאמה. איש זה הקב"ה בתו זה הנשמה. וכי ימכור אותה לאמה להשתעבד בה בהאי עלמא כאמה. במטו מינייכו בשעתא דזמנא ליפוק מהאי עלמא. לא תצא כצאת העבדים. מלוכלכת בחובין וחטאין כו' ע"ש. וז"ש רבב"ח האי אור זה הנשמה הקדושה זילא היא. היא מזולזלת עד מאד (וגם פירושו שהיא בזול אצל כל אדם שהרי כל כחו וכל רכושו יתן בעד בריאות גופו. אם יצטרך לאיזה רפואה וכדומה. משא"כ לצורך נשמתו משום שהיא זול בעיניו) ומפרש ואזיל היכא ומאי הנשמה מזולזלת דב"ר יו"מא שהלא בכיסופא רבה קיימא לבר יומי' דילי' כמאמר הזוהר הנ"ל דדחפי לבר הני יומי ואיזו ימים קיימא לבר רובא דרובא היינו דריש"א הן הן ימי נעורים. מחמת העון הגדול הנ"ל כאשר זכרנו. "דהוי "כהר "תבור שהעבירה זו גדולה מד למאד. "ומשכי' "דצווארי' היינו שעון זה נמשך מכח הפגם שבברית הלשון. כמ"ש בזוהר חדש בפסוק אל תתן את פיך לחטוא וגו' וכאשר בארנו לעיל. ותחת שהיה יכול לתקן העון הזה ע"י הקול כמו דמפרש האר"י ז"ל בפסוק רוממות אל בגרונם וחרב פיפיות בידם. שיתכוין בזה לתקן עון הנ"ל. שזה החרב הוא ממית הקליפות הנבראות מעון זה ומה הוא החרב פיפיות. הן ב' פיות. פה של תורה ופה של תפלה. ואדרבא במקום רומסות אל בגרונם ממלא גרונן בלה"ר. וזה הדובר לה"ר יש לו ג"כ שתי פיות כנודע. וזה הוא פי' ומשכי' דצוארי' שעון זה נמשך מצוארי' (וכמ"ש העקידה במאמר מרגלית טובה הי' תלוי בצוארו של א"א פירושו בצוארו שהיה מכריז בקולו והודיע ופרסם אחדות הבורא) וכי תאמר בלבבך וכי עון זה של לה"ר גדול הוא כ"כ עד שפוגם ברית המעור. ע"ז הוא אומר כמאמר חז"ל במס' עירובין. דקשה לה"ר כגילוי עריות וש"ד ועכו"ם. דבעכו"ם כתיב אנא חטא העם הזה חטאה גדולה. בג"ע כתיב איך אעשה הרעה הגדולה. ובש"ד הוא אומר גדול עוני מנשוא. ואלו גבי לה"ר כתיב לשון מדברת גדולות. הרי לך שעון זה של לה"ר גדול ושקול כנגד ג' ראשי עבירות. וז"א תלתא פרסא כי עבירה זו במקום ג' עבירות החמורות הללו. וידוע שבעון זה ר"ל אחר מיתתו ש"א יש לאדם יסורים גדולים מאותן הקליפות הנבראים מטיפות הללו. שבאים ליטול חלק מבניו הכשרים והדר אמר "כי "מרבעתא "דרישא. ופירש"י מקום הנחת ראשו כששוכב על הקרקע אחר מיתתו בעו"ה. באים משחיתים הללו ליטול "פרסא "ופלגא. רוצים לפלג ירושה ונפל מחלוקת וקטטה ביניהם זה מושך לכאן וזה מושך לכאן. ומזה באים יסורים קשים על האדם באותו פעם. אחי ורעי תנו כבוד לבוראכם בטרם יחשך תנו שמן להנר בעוד שהנר דולק דכל זמן שהנר דולק מהני הוספת השמן מעט מעט. לא כן אם כבה הנר. אם אתה מביא כל השמן שבעולם. שוב לא יאיר לך. כך אתה כל זמן שהנר דולק אצלך הוא נר אלהים נשמת אדם בעוד שנשמתך בקרבך תן שמן לשמנה של תורה. וקרא אומר אם בחקותי תלכו ופירש"י שתהיו עמלים בתורה. ואמרתי בזה בהיות שג"ז אחד מן התקונים על עון הנ"ל ליגע בד"ת ולהעמיק בה עד מקום שיד שכלו מגעת בשכל הישר ללמוד תורה לשמה ולחדש דבר לאמיתו ובזה יתוקן עון הנ"ל. הנמשך ג"כ מן המוח כמבואר בספרים של צדיקים. וז"ש אם בחקותי תלכו שתהיו עמלים בתורה אז יתקן עון הנ"ל. וסיים ע"ז ונתתי שלום בארץ שלא יהיה מחלוקת הנ"ל בין הקליפות ושכבתם ואין מחריד מצד הקליפות הנ"ל. וחרב לא תעבור בארצכם זו חרבו של מלאך המות. שלא יהיה הסכין פגום ר"ל. ומסיים עוד ונתתי משכני בתוככם. שתזכו לראות פני השכינה. ומאד הארכתי בפי' זה ואין כאן מקומו להאריך. וראיתי כ' שרמזו בזה הא דאיתא שעא"ח ס"ג ס"ד המטיל מים מן הצופים ולפנים לא ישב ופניו כלפי המקדש. הרצון המטיל מים הנ"ל (ועיין מ"ש במשנה פ"ג דאבות). זה בא מן הצופים ע"י ראיה ועי"ז לא ישב בעה"ב ופניו כלפי השכינה:

והנה אמר שם ואכלתם לחמכם לשבע. אמרתי לפרש בב' פנים. או שקאי על עה"ב. אשר זה עיקר תכלית ש"א וחי בהם. שלא יהי' לו לעלמא דאתי נהמא דכסופא. רק ליהנות מזיו השכינה. וז"א כשיתוקן עון זה. אז ואכלתם לחמכם לשבע. בלי כיסופא בשובע שמחות יזכו לחזות בנועם ה'. או יאמר שקאי על עוה"ז דספרי המוסר כתבו דבשביל עון זה אדם בא לעניות. ובזה פירשתי קצת הפסוקים פ' ויחי כה תאמר ליוסף שהוא במדת יסוד אנא שא נא לפשע אחיך וחטאתם כי רעה גמלוך. אותה העבירה הנקרא רע בעון זה הוא פוגם במדה זו. וזה שאמר אנא שא נא לפשע עבדי אלהי אביך שהצדיק נקרא עבד ה' כמ"ש גבי מרע"ה וע"י עון זה צדיקים מתים. כאשר הבאתי לעיל. וז"א שא נא לפשע שלנו שעי"ז עבדי אלהי אביך הן הן נתונים למה"ד לשכך חמות המלך מעולם כולו ומש"ה נעשו הצדיקים עבדי אלהי של מה"ד והם צדיקי הדור מתים. וע"י עבירה זו אנו גרמנו ופשענו לעבדי ה' והוה הפשיעה מאתנו. ויבך בדברם אתו לתקן ע"י הדמעות כאמור. ויאמר אליהם יוסף אל היראו. אתם חשבתם עלי רעה שעון זה בא לכם ע"י מחשבות רעות ר"ל כמאמרם שלא יהרהר ביום לבוא לידי טומאה בלילה. אמנם מחשבה רעה אין הקב"ה מצרף למעשה. רק אלהים חשבו לטובה. דאין הקב"ה מחשיב גם המחשבה כ"א גבי מצות מצרף מחשבה טובה למעשה. או לפ"מ דכתב הגאון בעל תבואות שור שהקב"ה סופר אותן הדמעות נגד חשבון הטיפות וז"ש אתם חשבתם עלי רעה. אתם חושבין החשבון לרעה הטיפות שנקראין רעה ואלהים חשבו לטובה. אותם הדמעות שבכיתם על מיתת הצדיק הן חושב לטובה. ועתה אל תיראו. כדאי' במדרש. ועתה מה ה' אלהיך שואל מעמך. אין עתה אלא תשובה. לז"א ועתה כשעשיתם תשובה אנכי אכלכל אתכם להוריד השפע לכם. אשר בסיבת העון הזה פסקה ממכם השפע וגרם עניות כאמור. אבל עכשיו אכלכל אתכם. ואת טפכם שגם לא ימותו הבנים קטנים וינחם אותם וידבר על לבם שעיקר רחמנא ליבא בעי כאשר כתבתי לעיל. וז"ש רבב"ח "רמא "לכופתא שהוא עון חמור זה והעבירה נקראת בשם זה. כמאמר הנביא אם רחץ אדני את צואת בנות ציון. "וסכר "לירדנא. דבזה הוא סותם שפע הברכה העליונה היורד מלמעלה:

והנה כתב בשל"ה בדרושו לפ' בשלח וז"ל ורז"ל תקנו פסוקי דזמרא לחתוך אותם שתוכל התפלה לעלות וע"כ השח בין ברוך שאמר לישתבח. שאז אין פסוקי דזמרא פועלים חוזרת התפלה מאותן מערכי המלחמה. שהן הקליפות מתנגד ההפלה ומבואר בזוהר שהם ב' כיתות. והם נקראת שתי נשים זונות. והם מחלת ולילית. למחל"ת יש תע"ח כיתות כמנין מחל"ת. וללילית יש ת"ף כיתות כמנין לילי"ת. והם ממלאים כל חלל העולם. וכבר נתבאר זה בס' קול בוכים וכו' ע"ש. ומסיים בסוף הענין וזה סוד הענין מהאשה הקדושה הצדיקת מרים הנביאה עם שאר נשים צדקניות שלקחה בידה ת"ף ומחלו"ת. ת"ף חסר כתיב. לרמז שבטלה ת"ף כיתות של לילית כמ"ש לעיל. ובמחולות לבטל כת מחלת. וכן הדור להם לנשים צדקניות. לבטל את הנשים הארורות. ותצאן כל הנשים בתופי"ם ובמחולו"ת. ובזכות נשים צדקניות נגאלו ישראל ובא הרמז ולא קרב זה אל זה כל הלילה ע"ש. ובזה נבוא על שער הקדום. לבאר דברי הפסוקים בשופטים. שהתחלנו בו. דהנה אי' במדרש שובו אלי ואשובה אליכם אמר הקב"ה פתחו לי פתח כחודה של מחט. ואני ארחיב עד שיכנס בו קרונות וכו' ובזה ראוי לאדם שיתואר בשם יפתח. שהוא עומד בכל יום לפתוח את לבו ולשוב לה' ובודאי מן הראוי לתקן קודם עבירות הנעשים במרד ובמעל וז"ש ותהי על יפתח רוח ה' ע"ז האיש הבא לפתוח פתח ולשוב אל ה'. וידר יפתח נדר לה'. דקיי"ל דמותר לידור בעת צרה. וכי אין לך צרה גדולה מזו אם אדם מלוכלך בעונות וכאבו נעכר. ויאמר אם נתן תתן את בני עמון בידי. הן הן התולדות הרעות היוצאים מן העבירות הן את אשר הנחש השיאנו. שמסית את האדם לעבור עבירות במזיד כאשר היה בתחלת בריאת העולם לאדם וחוה. ועון זה נקרא בשם נחש כמו שנאמר בשופטים י"א ונחש העמוני ע"ז הוא אומר אם תמסור אותן הקליפות בידי אזי אראה להעלות ממדרגה למדרגה. לתקן גם חטא השוגג הנ"ל אשר גדול עוני מנשוא. והיה היוצא אשר יצא מדלתי ביתי אותן הטיפות אשר יצאו ממני דהוי כמוציא מרה"י לר"ה כמבואר בכל ספרי מוסר והיה לה' והעליתיהו עולה. שאראה לפעול בתשובה שיהפוך ה' ברוב רחמיו וחסדיו מזדונות לזכיות. ויחזרם ויקבצם בקדושה. ותהיה להם עוד עליה שיבואו למקום קדושה ולהיות כל הבא לטהר מסייעין לו. ויעבור יפתח להלחם בבני עמון מקודם ויתנם ה' בידו וה' הוא בעזרו. אח"כ ויבוא יפתח המצפה. לתקן עון הנ"ל שבא ע"י הפגם שפגם בראי' שלו ע"י שהוא צופה ומהרהר ביום וזה שדייק המצפה אל ביתו להחזיר אותם אל קדושה הפנימי. והנה בתו יוצאת לקראתו והוא בתו של הקב"ה שהיא הנשמה כמבואר בזוהר הנ"ל. שעד הנה היתה מסתלקת ממנו מפני עונו ועכשיו כשרואה שהאדם מתעורר בתשובה אף היא בזה היא באה בתופים ובמחולות לתקן אותן הקליפות שבא ממחלת ולילית בתוף ובמחול כמרים הנביאה וכמבואר בשל"ה הנ"ל. ורק "היא "יחידה הנשמה היא יחידה. אין לו ממנה בן או בת כי עיקר תולדותיהם של צדיקים מעשיהם הטובים וזה נעדר ממנו עד עתה מרוב עונותיו אשר כל ישעו וכל חפצו לא היה רק להבלי הזמן העה"ז. ואת עבודת ה' ותורתו לא ראה ולא ידע. ויהי כראותו אותה ויקרע את בגדיו. שרואה שמלבוש של נשמה הוא קרוע. שנחסר לה ימים הרבה כמבואר בזוהר הנ"ל וקיימא כולהי יומא לבר. ויאמר אהה בתי הכרע הכרעתני ואת היית בעוכרי ע"י הרהור עבירה שבא מן המוח ומן הלב. אשר שם משכן כבודה של הגשמה. וגם אנכי הגוף הייתי סיבה לזה כי "אנכי "פציתי "פה ללה"ר ופגמתי בברית הלשון. גם את ברית המעור. לה' עכשיו שאני בא לשוב אל ה' כנאמר. לכו ונשובה אל ה' "ולא "אוכל "לשוב כי גדול עוני מנשוא. ממש שאין תשובה מועלת. כמבואר בזוהר ובר"ח. ותאמר אל אבי' אז הנשמה הקדושה במר תתן קולה אל אביה שבשמים. וכה תאמר "יעשה לי כדבר הזה הרפה ממני שני חדשים" שהן שובבים ת"ת שמונה פ' הללו שבשני חדשי' הללו "וירדתי אל ההרים" (ודרשו חז"ל שכוונת' שתרד אל הסנהדרין שימצאו פתח להתיר את השבועה) ולדרכנו יאמר שארד אל הסנהדרין שיודעין לעבר את השנה אשר בזמן העיבור הוא עת וזמן מיועד לתקן עון זה. ע"י הצומות וזעקתם ומתן צדקה. ואז "אבכה על בתולותי". זה חטאת נערים. "ויהי מקץ שני חדשים" ושבה בתשובה שלמה "ותשב אל אביה" הקב"ה ברחמיו וחסדיו יקבל התשובה. ובזה היא שבה אל אביה. ומסיים "ותהי חק בישראל" שכל שנת העיבור מתאספים העם לומר סליחות בבכי ותחנונים וקובעים צומות לתקן בזה חטאת נעורים:

ומה יומתק מאד לדברינו לכוון הירושלמי במס' נדרים אר"ש בא וראה כחו של הנשיא היתה יתירה על שלש שנים ויום א' וזנתה והלכה בתולים ונמלך הנשיא לעבר השנה בחולי' חוזרי' ע"ש. והובא קצת דברי הירושלמי הללו בש"ע א"ח סנ"ה סק"י במ"א ובש"ך י"ד סי' קפ"ט סקי"ג ולדרכנו יאמר בדרך מוסר שקאי על חטאת נעורים ואח"כ נמלך וחזר בו בתשובה. ואימתי לעבר השנה בשנת העיבור ואולי ע"י כחו של הנשיא שעומד ודורש דברי מוסר לעורר לב העם ומורה להם הדרך איך לשוב מדרכם אז בתולים חוזרים אותן ימי הנעורים אשר בוודאי נדחפו לבר ע"י העון הגדול הזה. עכשיו ע"י התשובה הם חוזרים למקומם. הרי מרומז רמז נפלא בפסוק במנהג כשר דשובבי"ם וליכא מידי דלא רמיזא באורייתא ואם שגיתי וכו'. וראוי לכתוב מה שאמרתי פי' בפסוק פ' האזינו אסתירה פני מהם וגו' כי דור תהפוכות המה בנים לא אמון בם. דהשל"ה מקשה בקרא עבדו את ה' בשמחה והלא כתיב נמי עבדו את ה' ביראה. ותי' דיש ב' קליפות מחלת ולילית זו מחטיאה את האדם מתוך שמחה וזו מחטיאה את האדם מתוך עצבות. ובשמחה של מצוה מכניע את המחטיאה מתוך שמחה. ובעצבות של העבירה מכניע לזו המחטיאה מתוך עצבות ע"ש. ואם ח"ו מהפך השיטה שמח לעבירה והמצוה עושה שלא בשמחה הוא יותר מעורר ב' קליפות הנ"ל. וז"א אסתירה פני מהם דמחמת עון הנ"ל אינם זוכים לראות פני השכינה וכ"ת דיתקנו ע"י מצות שמחה ועצבות עבירה לז"א כי דור תהפוכות המה המה מחליפין השיטה. ולבעבור זאת גם בנים לא אמון אינם מגדלים את בניהם רק מתים כשהם קטנים מחמת עון הנ"ל. וז"כ הפסוק בקהלת טובים השנים מן האחד כי יש שכר טוב בעמלם הרצון טוב שתי מדות ההפוכות שמחה ועצבות והיינו כשיש שכר טוב לעמלם שמשמח לדבר מצוה ועצב לדבר עבירה אז טוב לשני מדות ההפוכות ממדה א' כולה שמחה או כולה עצב משא"כ אי מהפך השיטה. ואין שכר טוב בעמלם. יותר טוב אם היה מדה אחת כולה שמחה או כולה עצבות דבכולה שמחה גם לדבר מצוה ישמח עכ"פ. וכולה עצבות עכ"פ לא יהיה שמח לעבירה. וז"פ הפסוק תחת אשר לא עבדת את ה' אלהיך בשמחה:

ועתה לכו ונשובה אל ה' לתקן חטא זה בכל מה שיש בכחנו. וראשון מאחר שבאמת שבדבר זה חייב נדוי כדאיתא רפ"ב דנדה. וגם חטא זה בא ע"י פגם בריח הלשון שמדבר לה"ר שאמרו במס' ערכין שהמספר לה"ר גדול כנגד שלש עבירות עכו"ם עריות ש"ד. שבכולן נאמר גדול ובלה"ר נאמר לשון מדברת גדולות לשון רבים ועינינו הרואות בעו"ה שדוקא, מתכוונים יושבי שער להטיל מום בקדשים ובגדולי חכמי הדור. ובילדותי אמרתי עפמ"ש בשל"ה דבעון לה"ר נוטל חלק חבירו אשר מספר עליו לה"ר בגיהנם וגם להיפך חבירו נוטל ממנו חלקו בג"ע ע"ש שהאריך בזה. ואמרתי שז"פ הקרא שאמר דהע"ה (שמואל ב') להניח שמעי בן גרא. וכי ה' אמר לו קלל. שהיה מהראוי לומר והאלהים אמר לו קלל. שזהו מה"ד ולא ממדות הרחמים. רק י"ל דודאי לפי האמור בשל"ה טוב אם נגזר על האדם שיסופר עליו לה"ר שיספרו אנשים טובים ואז יהיה לו ריוח שיטול מהם חלקם בג"ע משא"כ אם מדברים בו רשעי הדור אין לו מה ליטול מהם. והנה שמעי ב"ג היה מסנהדרין. וז"ש ה' מדה"ר שאמר ל"ו קלל. דייק שאוכל ליקח ממנו חלק בג"ע. משא"כ אם מצד מה"ד היה דובר עלי לה"ר איש שאין לו זכות. והשתא דאתית להכי. ה"ט דסופרי לה"ר דוקא שפלי הדור בגדולי ישראל. דגדול בתורה ירא לנפשו לספר בלה"ר פן יאבד חלקו בג"ע איש רע הזה ירא לספר לה"ר על איש רשע כמותו שחושש פן יקח חלקו בגיהנם. משא"כ איש רע דובר על איש צדיק שאומר בלבו למה זה אנכי ירא שיקח מאתי חלקי בג"ע. הלא אנו אין לנו חלק ונחלה ואם אקח חלקו בגיהנם הלא הוא איש צדיק הוא. והנה רוב ספורי לה"ר מן ההמוני על הת"ח באמרם שחומד ממון הוא. אף שרואים שלהחיות את נפשם וכו' והנה ראה והבט משל נפלא לזה. שראיתי במ"ר שיר השירים מביא שם משל למעשה העגל שאמרו א"ה כי חלילה אבדה תוחלתנו. והמר ימירנו ה' אלהינו באומה אחרת. והוא דומה למלך גדול שהיה לו אשה אהובה במעשים ישרים ונעימים אין דוגמתה בכל המעלות ויפיה. אין מחסור לשלמותה. והיה להמלך עבד כושי. ולהמלכה משרתת כושית. כי כן דרך השרים הגדולים לגדל עבדים כאלו בבתיהם. המלך היה רגיל יום יום פעמים הרבה לילך לחדר המלכה לבקרה ולדעה את שלומה. הפעם קרה כי עלה איזה נימא ביד המלכה וכרכה בשיראי לידה ועבדה עבודה תומתה וכבוא המלך החדרה לבקרה וראה שידיה אסורות והם מקושרות כרך בשיראי. נרתת מעט לאחוריו. ובעמדו תרפינה בעיניו הרואות. במראה הצבא העומד נגדו במראה ראה הכושית משרתת של המלכה שוחקת ומרקדת שמח וטוב לב המלך שתק והלך לחדרו. אחר שעה מועטת שלח המלך בעד הכושית שתבוא אליו ובבואה אל חדר המלך שאל לה המלך מדוע היית אך שמח וטוב לב בריקוד ושחוק בשעה שהייתי בחדר המלכה שלי. והשיבה הכושית האמת אגיד בראותי כי המלך נרתת לאחוריו בשביל אשר ראה ביד המלכה. אזי אמרתי לשכון כבוד בהיכל המלך כי המלך גרש יגרש המלכה וישא אותי. אלה הדברים שמתי אל לבי והייתי שמח בזה: והשיב לה המלך הוי שוטה גס רוח רע מעללים אין טפש בעולם יותר ממך. אם נרתעתי מפני המלכה שלי אשר אין דוגמתה ביפיה ובמעשיה ובמדותיה. וכמלא נימא שראיתי על ידה נרתעתי לאחורי. איכה אשא לבדי אותך שאתה מכף רגל ועד ראש שחורה כעורב ואין בך מעשים טובים כלל. כך אמר הקב"ה לא"ה בשעת העגל יע"ש. המשל הזה נקרא ומתרגם על הני עכברי רשעי הדור. השולחים ידם בעיקר לבזות התורה באמרם שת"ח פושטין ידיהם בממון. הוי שוטים וכי הם אינן נותנים עין בממון ואפי' בגזל אשר נחתם עליה גזר דין המבול. איה איסור ריבית שיש כמה לאוין שעוברים בכל יום. איה מדה משקל שקשה עונשם משל עריות כמה בריחות עושין הסוחרים לאלפי אלפים והלא קיי"ל דגם גזל נכרי אסור כמבואר בש"ע ח"מ סשנ"ט וכן אסור לגנוב המכס כמבואר בסי' שס"ט. והקב"ה מה הוא אומר האם אמאס ח"ו בזרע קודש ואהי' מקרב אותן אשר מכף רגל ועד ראש אין בהם מתום. ואיך בשביל נימא קטנה שבידם את יעקב אשנא חלילה אשר הקול קול יעקב ובודאי כל מה שעושין בהתירא הוא דעבידי ולמה כה בשביל נימא קטנה שבידם אהיה מואס ח"ו בת"ח ועיין בי"ד סשל"ד על כ"ד דברים מנדין הראשון המבזה ת"ח וכתב הרב"י היינו חכם הראוי להורות ויגע בתורה. וכ"כ ד"ז הרב הש"ך. ואמרו ריש פ' חלק איזהו אפיקורוס וכו' הני רבנן כו' ואין איש שם לנגד עיניו שנכוה ברותחין כאשר עינינו הרואות ממש בכל דור ודור אותן שכוונו להטיל מום בקדשים נענשו. כי הקב"ה חס ביקרא דתורה ומהם מתו שלא כמות האנשים ומהם ירדו מנכסיהן וכ"מ שנתנו חכמים את עיניהם וכו' ומבואר במדרש שמקפיד הקב"ה יותר בכבוד הצדיק יותר מכבודו שנאמר ובוזי יקלו מעצמם אבל בצדיק הוא אומר ומקללך אאור אני בעצמי יע"ש. וכבר כתבתי שז"פ הגמ' בערכין ספר לה"ר אין לו תקנה. כי כן דרך בעלי דוברי לה"ר שאינו אומר משמיה דנפשיה וכי יאמרו שהוא שונא ואויב דמפיק לקלא. ובכדי למלא זממו בא דרך ספור מעשה. חס לי על הדבר שאנכי שומע בקרית חוצה מדברים על איש פלוני כך וכך וז"ש ספר שאמר הלה"ר דרך הסיפור מאחרים שבתחבולה זו אהני לי' מעשיו להרע את חבירו לזה אין לו תקנה. וכבר כרתו דוד ברוח הקודש ואמר יכרת ה' כל שפתי חלקות. ואמרתי שז"פ תמים תהיה עם ה' אלהיך שזהו הדובר לה"ר חלק פיו ולבו אינם שוים. לז"א תמים תהיה ולא נחלק לשנים אז תהיה בגוון דה' אלהיך שהוא בתכלית האחדות כך אתה תהלך אחר מדותיו ית' ותהיה אחד ולא נחלק לשנים הפה מהלשון. ולפי האמור דע"י לה"ר פוגם בפירוד שם הוי"ה ב"ה וגם כפי הנזכר בשם הר"ש דייק שפיר יכרת ה' שבעו"ה בעון זה הוא פורד וכורת את השם הוי"ה ב"ה כל שפתי חלקות. ובדרוש מיוחד על עון זה של לשון הרע הארכתי, וגם ראש הדרשנים הע"א בכל ספריו האריך בזה העון הגדול הגורם אריכת הגלות הרי דזה וזה רצוני החטא פגם ברית המעור ופגם ברית הלשון שתלה זה בזה שניהם גורמים שמחייב האדם נידוי מן השמים וגם עון זה גורם ר"ל מיתת הצדיקים. ואמר המשורר הושיעה ה' כי גמר חסיד כי פסו אמונים מבני אדם שוא ידברו וגו' דמחמת פגם ברית הלשון נפגם ברית המעור וגורם נידוי וז"ש נודי ספרת שימה דמעתי בנאדך לכפר על העון שמתחייב נידוי והרי אמרו פ"ב דנדה דהמקשה עצמו לדעת מנדין אותו ע"כ נקבל נזיפה על עצמנו ובואו ונשב על הארץ ופלגי מים ירדו עינינו על מיתת אדם כשר הזה אשרי לו שגדולו בתורה שהגדיל והפליא להרביץ תורה בישראל. והנה עונותינו גרמו כי התורה וחכמיה הולך ומתמעט יום יום ומה יהא בסופנו עבר קציר וכלה קיץ ואנחנו לא נושענו וכל דור שלא נבנה בהמ"ק בימיו כאלו חרב בימיו והרי עינינו רואות חורבן הגדול הזה כי שקולה מיתת הצדיקים יותר מחורבן בהמ"ק. ואטה למשל אזני למלך שהיה לו בן יחיד וכו' וכשהיה מורד באביו והיה רוצה לעשות בו שפטים היתה אמו מחפה עליו וברבות הזמן כי הרבה הבן לפשוע והמלך ראה כי על כל מעשיו הרעים אמו חופפת כל היום עליו גורש המלך את אם היקרה. ועדיין ה"ל אחותו שהמלך אוהבה והיתה חופה עליו עד שגורש גם האחות ועדיין ה"ל שרי המלך היושבים ראשונה שהיו מחפים על בן המלך. אח"ז מתו שרים הללו התחיל הבן לבכות וצעק אמי אמי אחותי אחותי ותמהו האנשים הלא אמו ואחותו כבר הלכו ממנו והשיב שעד הנה היה מתנחם וה"ל בטחון על שרי המלך ועכשיו שגם אלו מתו נזכר שאין לו שום פרקליט אצל המלך לא האם לא האחות לא השרים. ככה יקרה לכנסת ישראל בעוד המקדש ומשכן על מכונם היתה השכינה מגינה כחומה על החמה ועתה בעו"ה כי בפשעכם שולחה אמכם גרמנו בעונינו גלות השכינה. ועדיין היה לנו שיור התורה הקדושה נדמה לאחותנו כמאמר שהע"ה אמור לחכמה אחותי את. והנה בעו"ה אין תורה ועדיין ישנם שרי המלך הם גדולי הדור ועכשיו שהללו הולכים ממנו אנו צועקים על חסרון הוי אריאל מה לנו פה אין מקדש אין קרבן איה אם המגינה כחומה איה אחותנו מה נפשה לאחותנו ביום שידובר איה מליצים שלנו הן הן צדיקי יסודי עולם המה הלכו למנוחות ואותנו עזבו ליגון ואנחות. מעתה אנו אין לנו אלא לקיים דברי הע"א בפירושו הקינה שקונן דהע"ה (שמואל ב' א') על שאול ללמד בני יהודה קשת שע"י מיתת הצדיק אנו צריכים להחזיק במעשיהם וללמוד קשת טכסיסי מלחמה נגד היצה"ר יע"ש במשל נחמד כי הלא בני איש אחד אמתי כלנו אנחנו. והבחירה חפשית לכולנו. כ"א ברצותו יוכל להיות צדיק. ובואו ונעשה גדר לעבירה חמורה שדברנו בדרושנו וראשון תחלה נאמר צריך להיות סור מרע ואח"כ עשה טוב כי אם להפך הסדר לעשות הטוב קודם הסרת הרע לא אהני ליה מעשה. ומקרא אומר ולרשע אמר אלהים מה לך לספר חוקי כ"א קודם כל סור מרע מעבירה זו נקרא רע כאמור. והיינו עוצם עיניו מראות רע מלהביט. ובלא"ה האריכו בספרי מוסר שטוב לאדם להסתכל למטה ולא להבט פני הגבר ודבר זה מביא למדה ראשית לתשובה נמיכת רוח והיינו כשאדם משים אל לבו שהקב"ה מכה"כ דזה תקנה לבעל תשובה לאחוז מדת ענוה עי"כ לא יביט למעלה ולא יסתכל בנשים ובתולות וכמאמר איוב בריח כרתי לעיני וכמו כן ע"י ענוה השכינה שורה עליו כנאמר אני אשכון את דכא ואין מקום להקליפה לדבק בו וגם ע"י ענוה תתבטל הסבה המביאה לידי טומאה זו והוא פגם ברית הלשון מקודם. וע"י מדת ענוה ידמה בעיניו כי כל איש עדיף מיניה כמו שכתב הח"ל דחסיד א' אמר כשראה אדם נדמה לו תמיד שחבירו עדיף מיניה אי קשישי מיניה צריך לכבדו יותר הואיל וקטן ממנו בשנים. ואי זוטר מיניה בשנים ידמה שחבירו עדיין לא עשה עבירות כמוהו. וכן אם חבירו חכם ממנו צריך לכבדו בעבור חכמתו ואם אתה חכם ממנו ידמה ששגגת תלמוד עולה זדון. וחברך אינו נתפס עבור עבירה כמותך ואם עשיר הוא כבדהו כי ספק בידו לעשות צדקה וג"ח ואם עני הוא תדמה שאתה אינו יוצא ידי חובתך בצדקה ודומהו ואת נהנה מעה"ז ולא הוא. וכיון שידמה בעיניו שהוא צעיר וקטן שבאנושי בכל מעלות ומדות תנצל מלה"ר המביא לאדם לטמא ברית המעור וענוה מביאה לידי בושה וכמה עבירות שאדם נבדל מהם בשביל בושה:

וראוי להציג כאן מה שאמרתי זה ב' שנים בדרושי לשבת הגדול לפרש דרך מוסר הסימן שנתנו חכמים בקריאת הפרשיות בחג הפסח. והוא שילהי מס' מגילה וזה תארם משך תורא קדש בכספא פסל במדברא שלח בוכרא. והוא עפמ"ש הע"א מאמר שס"ט לפרש גמרא דרפ"ק דעכו"ם אר"י מ"ד אשריכם זורעי על כל מים משלחי רגל השור והחמור אשריכם ישראל בזמן שעוסקים בתורה ובמצות וגמילות חסדים יצרם מסור בידם ולא הם מסורים בידו שנאמר אשריכם זורעי ואין זריעה אלא צדקה שנאמר זרעו לכם לצדקה ואין מים אלא תורה וכו'. ויל"ד כיון דאמר יצרם מסור בידם פשיטא שהם אינם מסורים תחת יד היצר ותו ל"ל הא דמסיים ולא הם מסורים בידו וזו באמת כסתירה תוך כ"ד דקאמר ולא הם מסורים בידו משמע דלא הם מסורים בידו ולא הוא מסור שמיה וברישא קאמר דיצרם מסור בידם. ותו קשה יצה"ר מאן דכר בידם בהאי קרא דאשרי זורעי וגו' אלא נראה משום דיש לאדם שני הסתות מן היצה"ר האחת אהובה מכל חלקי אבריו של אדם הן הן אותן עבירות שנהנה אדם מהן לפי שעה. שניות מדברי ספורים לה"ר וכדומה שאין הנאה להזיקו ועליהם אמר דוד המלך ע"ה ה' לי בעוזרי ואני אראה בשונאי. הרצון אם היצה"ר בא אלי כשונא ושואל לעשות עבירה שאין בה שום הנאה אף לפי שעה הרי נראה שמחמת שנאה הוא מגרה אותי בזה אני אראה בשונאי שנדמה אלי כשונא ממש ויצה"ר כזה קל לכבוש שיהא מסיר ביד האדם אבל אחת שאלתי ה' לי תהיה לי לעוזרי נגד היצה"ר בעוזרי אם בא לעזור כחי ואברי הגוף להרגיש הנאה לפי שעה (ואלה הדברים אמרתי שקאי על שני מיני שונאים שיש לאדם הא' שונא בגלוי והשני מראה כאוהב ובקרבו ישים ארבו. וממין הזה קשה לשמור וז"א ה' לי תשמרני בעוזרי נגד שונא שלי בלב ובגלוי מראה כאלו הוא בעוזרי ואני אראה בחוש להנצל בשונאי בפרהסיא. והעקדה כ' שז"פ רבת שכנה לה נפשי עם שונא שלום נוח יותר לדבק עם שונא שלום מלדבק עם המזוייפים שלום ידבר ואז כי המה למלחמה בקרבם יע"ש שהאריך. וגם הע"א מביא מקרא מלא בזה בירמיה שלום את רעהו ידבר ובקרבו שים ארבו ומסיים אם בגוי אשר כזה לא תתנקם נפשי הביטה וראה כמה קשה עון זיוף זה לפניו יתב' שלא מצינו בראשי עבירות חמורות שיצא דבור קשה כזה תתנקם נפשי מפי העליון כאשר על עבירה זו דובר עליה קריאה זו ואין כאן מקומו להאריך בזה) ונגד עבירות הללו ראוי שלא יהא אדם מסור ברסן תאות החומר תחת היצה"ר וגם קשה להרחיק כל עיקר מזה להיותו נמסר תחת האדם. ומצינו דשור כוונתו להזיק ואין הנאה להזיקו ודוחפו בקרנו כדאיתא ריש מס' ב"ק. והנה ע"י התורה ומצות מתיש כחו של היצה"ר וז"א אשריכם זורעי על כל מים בזה משלחי מאתכם רגל השור חלק היצה"ר הדומה לשור שאין לו הנאה בהזיקו כמו לה"ר והחמור אותן עבירות שנהנה מהם החומר יע"ש שהאריך. ואיתא בשמות רבה משכו וקחו לכם צאן משכו עצמכם מן העכו"ם. והנה הבא לטהר לחזור בתשובה ראוי להיות מעט מעט יגרשנו להיצה"ר ויתחיל תחלה בדבר שנקל לגרשו ואח"כ ההרגל יבוא ויסייעו מן השמים לגרשו אף מאותן חלקי עבירות שקשה לפרוש מהן וז"א מקודם משך תורא תמשך עצמך מאותן עבירות שאין הנאה להזיקן הנמשלים לשיר תמשך מתירא משור שכוונתו להזיק ואין הנאה להזיקו ואז אח"כ קדש עצמך ביותר בכספא אפי' מאותן עבירות שנפשו של אדם מחמדתן ונפשו כוסף אליהם תקדש בכספא ג"כ שלא תכסוף לעבירה שהנאתן מוגרשה לפי שעה ובזה תנצח היצה"ר פסל אותו במדברא במדברת לישנא מעליא בתורה ה' יהיה חפצך ובפרט לעון לה"ר אמרינן במס' ערכין מאי תקנתא של מספרי לה"ר יעסוק בתורה או ישפיל דעתו. וז"א שלח בוכרא מדה גרועה שהיה לך והיית נדמה בעיניך שאתה הגדול ובכור שלח ממך מדה גרועה זו ואדרבה ידמה בעיניך שאתה גרוע מהפשוט. או שלח בוכרא קאי על ג"ח שבתורה וג"ח משלחי רגל שור וחמור להיצר הרע כמבואר בגמרא הנ"ל וראוי במתן צדקה ותרומות ומעשרות ליתן הטוב והמובחר לה' והיינו טעמא דביכורים וז"א שלח לחמך ע"פ המים בוכרא ראשית דגנך וכדומה המובחר שבעדרך. או דיצה"ר נקרא בכור נגד יצ"ט כי הוא הצעיר שבא לי"ג שנים וז"א דע"י התורה שלח תשלח בוכרא ליצה"ר. וביותר אמרתי לבאר סימן זה עפמ"ש בדרוש שאנחנו עומדים דעון לה"ר גורם עון הגדול לטמא ברית הלשון גם ברית המעור וז"א משך תורא המשך אשר נמשך מעון גדול לה"ר הנמשל לשור שהוא (תורא) שאין הנאה להזיקו נמשך מזה (קדש) אותו שמירת עון הנ"ל שבסיבת שמירה זו היה ראוי להיות נקרא קדוש כאשר דברנו (בכספא) נהפך לכיסופא שדחפו אותן ימים ימי נעורים לבר ועומדים בכיסופא כמ"ש הזוהר והיינו שפסל ברית המעור (במדברא) בברית הלשון המדבר ובזה גורם שלח בוכרא דבנים ראשונים של אדם מתים בעון גדול הזה כמ"ש בפסוק ואנשי קודש תהיון לי להשמר מעון זה ולהקרא קודש דאל"כ בכור בניך תתן לי בנים הבכורים ר"ל ע"כ החכם עיניו בראשו להיות שומר פיו ולשונו מעון גדול זה דלה"ר דמה יתרון לבעל הלשון וכשירחיק מזה יתבודד מחבורת אנשים אז לא יבוא גם לידי נבול פה וראית נשים וירחק מן העבירה הגדולה הזאת ומכלל זה ג"כ להשמר משבועת שוא ושקר דמביא ג"כ לעון זה ואפי' משבועת אמת ראוי להרחיק כמאמרם אלף כרכים היה ליה"מ וכו'. ואיתא ברבה את ה' אלהיך תירא ובו תדבק ובשמו תשבע אם יש לך כל המדות של אברהם אבינו ע"ה אז ובשמו תשבע יע"ש. ופרשתי בזה פסוק (ישעיה מ"א) ירדפם יעבור שלום אורח ברגליו לא יבוא דהנה אמרינן בפ"ק דסנהד' דמצוה לבצוע ויליף מדכתיב אמת ומשפט שלום איזהו משפט שיש בו שלום הוי אומר זהו פשרה. והנה הדיין רואה שנתחייב אחד שבועה רואה לדבר על לב הבע"ד לדון אותם בפשרה ובע"ד קשה אומר דוקא אוחז אני בקו המשפט לישבע ולפטור או ליטול וז"א ירדפם אתה רודף חברך ושלום כשאומרים לך לבצוע ולפשר הדין. יעברום אתה מעביר מנגד עיניך. ואומר דוקא לשבע ואורח ברגליו לא יבוא לתוך ביתו הרי אין אתה אוחז מדתו של אברהם אבינו שהיה מכניס אורחים ואיה אפוא אתה אוחז במשפט ידך לישבע ותולה עצמך בקרא ובשמו תשבע כיון שא"א מחזיק במדת א"א והוכחתי לעולם כי דוקא בראותם איש בא על עגלת צב מכניסין לביתם כמו משוררים או דרשן מפורסם ויכול להיות מכת צבועים כאשר יקרה הוא מקרה לא טהור. אבל הכא ברגלו יוכל להיות צדיק גדול ות"ח מרחיקים אותו ודוחין אותו לגואי וז"א אורח ברגלו שבא ברגלו ולא יבוא הביתה של הפרנס (וזה דרך הלצה אבל כי לא נכון הוא מעשה הזה). והנה יש עוד סיבה המביא לידי עון הנ"ל ונזכר בר"ח והוא הנודר ואינו מקיים. ומרומז ג"כ בהאי קרא אל תתן את פיך לנדור לחטיא את בשרך. וי"ל דע"י נדרים אשתו של אדם מתה כדאי' במס' ר"ה (דף ו) וז"א לחטיא את בשרך כאמור עצם מעצמי ובשר מבשרי ע"ד ומבשרך לא תתעלם ואיתא במסכת נדה דמשביעים את האדם שיהיה צדיק וכו' ופי' דזה קאי על עבירה זו דהשומר ברית הקודש נקרא צדיק וכמבואר בזוהר דמש"ה נקרא יוסף הצדיק. ואמרתי רמז בפסוק מוצא שפתיך תשמור ואז ועשית כאשר נדרת לה' אלהיך טרם יציאתך לעולם דתהיה צדיק ואם תשמור מוצא שפתיך תנצל מעון הנ"ל ותקיים מה שנדרת לה' שתהיה צדיק. ומדי דברי אזכור מה שאמרתי במה שכתבתי. דהנה אם האדם נותן מיד צדקה אפשר שיקמוץ אבל הנודר ליתן לאחר זמן נודר יותר מאחר שאינו נותן מיד וז"א מוצא שפתיך תשמור שלא לנדור מהר וכמדרשם רפ"ק דחולין ואם תרצה ליתן מה לצדקה תהיה נודב לומר הרי זו מיד ליתן רק פן ירע לבבך בתתו מיד לז"א דמ"מ ועשית כמו כאשר נדרה כאלו היית נודר שאז היית נודר הרבה כן תעשה. וכן אמרתי לפרש קרא ריש פ' מטות ככל היוצא מפיו כן יעשה הרצון העשיה מיד יהיה כמו שהוצאת מפיך שהיית פוסק הרבה אף אותה תעשה כן. וגם י"ל הפירוש ככל היוצא מפיך אם יהיה בדבר עבירה בלה"ר כן תעשה פגם בברית המעור לכן אל תאמר דיבורא לאו כלום והם אמרו במס' ערכין נמצא האומר בפיו חמור מהעושה מעשה. ובדרוש לצדקה הארכתי בזה. ופשיטא שצריכים ליזהר ביחוד ושכיבת רווקים ביחד כאשר דברנו וביותר מחתן וכלה מנהג זה יעקור מן הארץ ומה טוב אם חכמי הדור יגזרו שבשעת התנאים ישבעו שלא יבוא החתן להכלה עד קודם החתונה (כדין מינקת ומעוברת) אשר כעת בעו"ה יותר הצרעת ממארת. וכ"כ המקובלים שלא ישכב יחידי בחדר. וגם מצאתי שמי שאינו נזהר מלהשליך פירורי הפת על הארץ בא לעון זה. ואל תתמה כי כן אמר הנביא הוי מושכי העון בחבלי השוא שהיצה"ר מקודם דומה לקור של עכביש ואח"כ בעבותות העגלה הוא הולך וחזק והיום אומר עשה כך וכו'. ואולי ז"פ ואכלתם לחמכם לשובע ולא תניחו להשליך ולפרר על הארץ אז והשבתי חיה רעה שהוא הקליפה המתגרת באיש (כענין שפי' בפסוק חיה רעה אכלתהו) מן הארץ והארכתי בביאור פסוקים הללו וכ"כ להרחיק מן השקר וגם הוא מארבעה שאינם מקבלים פני השכינה אפשר משום דבעשותם אחת מהנה גורם רעה לעצמו בעבירה זו דעונשו שאינו מקבל פני השכינה:

מעתה ראוי לדבר קצת מהתיקונים אשר מגיע על חטא זה כשעושה תשובה. ראשון צריך ליזהר בשמירת שבת כהלכתו בכל כחו ולהרחיק בו ביום עכ"פ משיחת חולין רק בתורת ה' יהיה חפצו ולכבד יום השבת יותר מכדי יכלתו ולהרבות בנרות וכדאיתא פ"ב דשבת דבשכר מצוה זו זוכה לבנים זכרים ומאחר שע"י עבירה זו הוא כבה אור עולם יעסוק וירבה באורו של עולם בנר למצוה ותורה אור. וכבר דברנו מ"ש בספר תנא דבי אליהו דכל המשמר ברית המעור מיקרי קדוש ע"ש ואם חילל בריתו התיקון לכבד את יום השבת. ואולי ז"כ הפסוק זכור את יום השבת לקדשו דע"י שמירת שבת קודש תהיה מיקרי קדוש שיתוקן עון זה וכ"כ להיות זהיר מאוד במצות ציצית שבאו להגן על עבירה זו כנודע במעשה דבאו וטפחו על פניו. ובו בפ' ציצית אמור ולא תתורו אחרי לבבכם זה הרהורי דלבא המביא לעון זה. וגם להדר לעלות לתורה. ולהיות זריז במצות סנדק וטוב יותר אצל איש עני שיהא ג"כ בחסרון מתן דמים. והעיקר לעסוק במצות ה' בכח גדול עד שאבריו מזיעים. וכמו שאמרו כל העונה איש"ר בכל כחו. וכבר אמרו בעשית מצת מצות לעסוק עד שיזיע והעיקר לטהר המחשבה ולחשוב בעמקה של תורה ולחשוב בחשבונות של מצות כמה הוא חייב להמקום ב"ה וכמה מעלות טובות שהטיב הקב"ה עמדו ובחסד חנם וגמלו טובה תחת הרעה הגדולה הזאת. והנה ע"י עבירה ביטל קיום העולם וראוי לתקן ולעסוק בקיום העולם. ואמרו במסכת אבות על שלשה דברים העולם עומד על התורה ועל העבודה ועל גמילות חסדים. והנה בלימוד התורה שומר פיו ולשונו מלה"ר כמאמרם פ"ב דערכין שזכרנו. וכשמטהר ברית הלשון גורם לטהר ברית המעור כי זה בזה תלוי כאמור. ואחז"ל כל המשביע א"ע בד"ת אין מבשרין אותו בשורות רעות שנאמר ושבע ילין בל יפקד רע פירושו כשישביע בד"ת אותו עון הנקרא רע בל ילין במגורו ונאמר רוממות אל בגרונם וחרב פיפיות בידם שע"י התורה ותפלה מעבירין הקליפות אשר נבראו מעבירה זו ר"ל רק העיקר ללמוד תורה לשמה שלא לשם גאוה וכמ"ש רש"י בפסוק בחרב אצא לקראתך הם מתגאים בירושתם הקול קול יעקב אני מתגאה בירושתי והידים ידי עשו ומקשים אדרבה הרי ברך אם הקול קול יעקב אין הידים ידי עשו. ותירצו דהיינו אם לומד לשמה אבל דייק הם מתגאים בירושה זו שלומדים תורה להתגאה ולפעמים לקנטר (ואמרתי פי' בפסוק תהלים ואתה אנוש כערכי אלופי ומיודעי אשר יחדו נמתיק סוד בבית אלהים נהלך ברגש שזה קאי על לומדי תורה שלא לשמה וכי זה דרכם כסל להתפאר אם חבירו עמו בין אנשים לא כן אם הוא לבדו עמו וז"א ואתה אנוש כערכי ולפעמים אלופי ומיודעי תהיה לי לרב ומפרש אשר יחדו בזמן שנהיה יחד ואין אחר אתנו נמתיק סוד אני מודה לך שאתה עדיף מנאי ואתה אלופי ומיודעי. אבל בבית אלהים בבהכ"ג אם בא יבא איזה דרשן נהלך ברגש להרעיש העזרה מקול זעקה וזה דרך הלצה) אז הידים ידי עשו אבוא גם אנכי בירושה שלי. ואמרו בפ"ו דמס' אבות רמ"א כל הלומד תורה לשמה זוכה לדברים הרבה ולא עוד אלא שכל העולם כדאי הוא לו. ויראה עפמ"ש לפרש מאמרם כל הלומד שלא לשמה נוח לו שלא נברא. עפמ"ש בפ"ג דעירובין שתי שנים ומחצה נחלקו ב"ש וב"ה הללו אמרו נוח שנברא וכו' נמנו ורבו נוח שלא נברא. ופי' מהרש"א במס' מכות בחד"א משום דנמנו לאוין יתירים על העשין ונוח להפסד משכר ע"ש רק גדול הלימוד מהמעשה כדאיתא ספ"ק דקידושין מש"ה נוח שנברא אבל אם לומד שלא לשמה לא שייך שמביא לידי מעשה ונוח לו שלא נברא וא"ש הך שאמרו הלומד שלא לשמה נוח שלא נברא והארכתי בזה. וז"ש כל העוסק בתורה לשמה ונחשב כל לימוד מאיזה מצוה יותר ממצוה עצמה א"כ אצלו נפישין העשין מלאוין וזוכה לדברים הרבה וכל העולם כדאי הוא לו דלאדם שלם הזה נוח לו שפיר שנברא וכל העולם כדאי הוא לו ששפיר הוא נברא אשר שכרו יותר מהפסדו. אמנם אמרתי לפרש לשון משנה זו בדרך אחר כי כן דרך הלומדים תורה שלא לשמה רק להתגאות בפני המוני. חשידי ג"כ להתלבש בטלית שאינן שלהן ואומרים חידושי תורה מה שלא עמלו בו רק מפי השמועה שמעו ואומרים משמיה דנפשם ועוברים על עשה כדאיתא במדרש וגורמים חורבן המקדש. שכך אמרו כל האומר דבר בשם אומרו מביא גאולה לעולם כו'. והנה האומר חידושי תורה מה שהעלה בשכלו יש לו מעלה יתירה. מאותן גונבי גנובים. שיוכל לומר חידושיו בכל העולם. כי המעט מי שיהיה בר גילו בד"א. לא כן מי שמתלבש בטלית שאינו שלו שלו שומר לשונו במקום גדולים. שאמרו דברים ההם. או במקום שתלמידיהם מצויינים שם שהרי הן הן יכירו וידעו. כי שלך א"א רואה. אבל אתה רואה של אחרים ושל גבוה. זאת ועוד אחרת יש לו מעלה למי שמייגע עצמו להמציא חידושי תורה שיוכל לומר הרבה. כי מה לו לחדש דבר או שתים או יותר. משא"כ מי שלובש בטלית שא"ש. כ"ז שיש לו בחוש הזכרון דבר טוב או איזה כתבים יוכל לומר אבל אם תמו דברים הללו אשתקיל מילוליה. הן הן הדברים שאמר ר"מ כל העוסק בתורה לשמה. שהוא בעצמו עוסק לחדש דבר והיינו הלומד לשמה. זוכה לדברים הרבה. שיוכל לומר הרבה חידושים ולא עוד אלא שכל העולם כלו כדאי הוא לו שיוכל לומר בכל העולם וא"צ לשמור א"ע בשום מקום זאת אמרתי בדרך הלציי. ואולי יש לכוון בזה דברי המשורר לעשות רצונך אלהי חפצתי ותורתך בתוך מעי בשרתי צדק בקהל רב הנה שפתי לא אכלא ה' אתה ידעת. כי לכאורה יש שני פנים אם לפרסם התורה ברבים מי שחננו ה' בחידושי התורה. או מלמנוע ולפרסם ויש מקום לומר מצד ענוה להעלימו. ויש מקום לומר על פי מה שכתב אמר ר"י מאי דכתיב אגורה באהלך עולמים כו' שדוד המלך עליו השלום התפלל שיאמרו דבר הלכה משמו שיהיו שפתותיו דובבות בקבר א"כ ראוי לפרסם חידושי תורה לאשר חננו ה' בדפוס או ברבים למען לא יגנבו ממנו. ויאמרו משמו ויהיו שפתותיו דובבות בקבר. רק השכל מחייב אף אם יאמר הלכה זו שחידש משם אחרים. אפ"ה יהיו שפתותיו דובבות דקמי שמיא גליא. וכ"כ מ"ז הגאון החסיד האמיתי מהר"ם א"ש בתשובותיו פ"מ ח"א בהקדמה ע"ש בנ"ט לשבח. וז"ש דהע"ה לעשות רצונך אלהי חפצתי לאחוז במדת ענוה שהוא רצון ה' ותורתך בתוך מעי. רק לכאורה יאמר בשרתי צדק בקהל רב הוא טוב ורב כחו יותר דמחמת זה שפתי לא אכלא. שיהיו דובבות בקבר. ודוחה דליתא זה שהרי אתה ה' ידעת האמת, ואף אם לא יזכירו שמי על השמועה רק שיאמרו השמועה מ"מ יהיו שפתותי דובבות. והמחבר מענה אליהו שהדפיס מקרוב בק"ק פראג ס' הדרת אליהו במוסר והביא שם משמי פירוש בפסוק מלכים ב' ואשה אחת מנשי בני הנביאים. ובאמת לא אמרתי לו דבר זה משמי רק משם חכם א' שמעתיו ושמו פלא ממני. ברם פי' דסיפא דקרא אמרתי לו משמי. והוא מה שאמר לה אלישע מה אעשה לך הגידי לי מה יש לך בבית וגו' דקשה הרי זה מאמר סותר א"ע תכ"ד מקודם אמר מה אעשה לך ומיד שאל מה יש לך בבית. ונראה לי עפ"מ דאיתא במס' ברכות שם אר"י משום ר"י בן זימרא כל התולה בזכות עצמו תולין לו בזכות אחרים וכל התולה בזכות אחרים תולין לו בזכות עצמו. משה תלה בזכות אחרים שנאמר זכור לאברהם וגו' תלו לו בזכות עצמו שנאמר ויאמר להשמידם לולי משה וגו' חזקיה תלה בזכות עצמו כו'. ואיתא במדרש לולי זכותה של אשת עובדיה נתחייבו שונאיהן של ישראל כליה ח"ו מחמת מלך מואב וזה שסמך דהנה מה כתיב שם מקודם שמלך מואב הקריב את בנו וסמך ואשה אחת מנשי בני הנביאים שהגינה על הדור ע"ש. וז"ד ואשה אחת מיוחדת שהגינה על הדור א"כ היה ראוי לה לקרוא אל הנביא לעשות בשביל זכותה. והיא צעקה אל אל־שע לאמר אתה ידעת כי עבדך היה ירא ה' מאד. הרי תלה בזכות אחרים. ומתן שכרה בצדה לתלות לה בזכות עצמה. וזה שהשיב אלישע מה אעשה מה שאני עושה לך בשביל זכות עצמך הגידי לי מה שיש לך שתהא הברכה חלה עליו זה שאמרתי משמיה דנפשי בס"ד. ועוד יש בכח המאמר כל העוסק בתורה לשמה זוכה כו' ע"ד מה שפי' במ"ש שלשון העוסק לא קאי את"ח שהל"ל הלומד תורה. אלא דקאי על המחזיק ועושק במו"מ בשביל להחיות הת"ח. והנה בעו"ה אנשי שקר הלומדים תורה של"ש ומתגאים בתורתם ומטילים פגם בכל לומדים אחרים ויודעים לכוון במלת בלה"ר הם מצאו יד בחנופת דבריהם וחלקת לשונם. אבל הלומדים תורה לשמה הנסגרים באוהל בה"מ ואינם יודעים להחניף ולדבר לה"ר מי משגיח בהם ואומרים הקול קול יעקב איש תם אינו יודע נגדו הידים ידי עשו סגור ומסוגר הידים נגדם לז"א כל העוסק ומטריח א"ע במו"מ בתורה לשמה עבור אותן ת"ח הלומדים תורה לשמה. אלה זוכים לדברים הרבה. ואולם הפירוש הפשוט הנראה לי בכוונת התנא באמרו כל העוסק בתורה לשמה נ"ל כך. דהלשון לשמה הוא כך משום דאיתא בפ"ק דמכות דרש ר' שמלאי תרי"ג מצות נאמרו למשה מסיני שנאמר תורה צוה לנו משה תור"ה בגימטריא תרי"א וב' מפי הגבורה שמענו. הרי השם של תורה מורה על התרי"ג מצות והיינו דאמר כל הלומד תורה לשמה לשם שלה שמורה על המצות שלומד ע"מ לעשות זהו הזוכה לדברים הרבה כו'. ובזה בארתי גמ' דנדרים (דף פ"א) על מה אבדה הארץ דבר זה נשאל לנביאים ולחכמים ולא פירשו עד שבא הקב"ה ופירשהו. ויאמר ה' על מה אבדה הארץ על עזבם את תורתי אשר נתתי לפניהם והנה הלשון לפניהם לכאורה אינו מדוקדק. ונ"ל עפמ"ש דאמרינן בתחלת פ"ב דשבת (דל"א) תחלת דינו ש"א על ששואלין אותו מתחלה נשאת ונתת באמונה. והקשו שם בתוספות דהרי אמרי' תחלת דינו ש"א בד"ת. ותירצתי קושית התוספות בכמה פנים הא' שהרי עיקר הסתת היצר על ביטול תורה הוא באמרו שאין לו פרנסה. באמרו אם אין קמח אין תורה ואין מאמין בה' שיתן לו פרנסתו וכמאמר ר"פ כיצד מברכין (דף לה) הראשונים שעשו תורתם קבע ומלאכתם עראי זה וזה נתקיים בידם וכו' ע"ש. והנה לשון אמנה הוא על מי שמאמין בדבר כענין שאמרו שטר אמנה זה הוא שמאמין הלוה למלוה אה השטר. ולפי זה יש לומר דבאמת תחילת דינו ש"א אד"ת רק פן יאמר שלא היה לו פרנסה וכי לא האמין בה' שדרכו היה תמיד שלא להיות מאמין לכן שואלין אותו מקודם נשאת ונתת באמונה היינו בנאמנות אי נתת ממונך או סחורתך באשראי. והנה עינינו רואות שרוב ב"א מניחין אחריהם פנקסאות מלאים רשומים מחובות מה שיש להם על ב"א אח"כ שואלין אותו א"כ למה לא עסקת בתורה מאחר שאתה האמנת לאדם ילוד אשה אשר הוא היום בכאן ומחר בקבר. כמה וכמה ספיקות אם ירצה לשלם לך חובך או לאו ואם יהיה יוכל לשלם לך כי פן ימות או יתרושש ואפ"ה האמנתו ומדוע לא האמנת למלך אל חי וקים ולמה לא בטחת בו שבודאי הוא נאמן שישלם לך שכר פעולתך ואף אם אינו משלם מיד ואפשר אף אם מיסר אותך בודאי הוא עושה לטובתך כי מפי עליון לא תצא רעה. ועוד מבואר בדרוש אור תורה עוד כמה ישובים בזה:

ומה שאמרתי עוד בזה והוא הנכון עפ"מ דאיתא בתנא דבי אליהו פעם אחת הייתי מהלך בדרך ופגע בי אדם אחד ואמרתי לו בני למדת תורה א"ל לאו א"ל למה. א"ל בינה לא נתנו לי מן השמים א"ל בני מה מלאכתך כו' א"ל בני כ"כ נתנה לך בינה להבין מלאכתך ולהכין פרנסתך וללמוד תורה לא נתנה לך בינה. געה בבכיה ורץ אחריו ג' פרסאות כו' יע"ש. ובהיות כן מש"ה אין שואלין אותו מיד עסקת בתורה כי ישיב שלא היה לו בינה להבין בתורה. לכן שואלין אותו מקודם נשאת ונתת באמונה והוא משיב הן. א"כ שואלין אותו אם היה לך להבין מו"מ מדוע לא היה לך לב לעסוק בד"ת וכשאלת אליהו הנ"ל. ואולי יאמר עוד דמי שהמציא פרנסתו דרך גנבה וגזלה שלא ביושר לזה אפשר אינו צריך בינה כ"כ אבל מי שעוסק בנאמנות במו"מ והריוח הוא מועט צריך להשכיל ע"ז וזה ששואלין אותו מקודם אם נשא ונתן באמונה. והוא משיב הן א"כ שואלין אותו אם הבאת פרנסתך שעסקה במו"מ באמונה שצריך להשכיל ביותר א"כ למה לא עסקת בתורה. היוצא מזה מו"ר הלא תדעו שאין זה שום תירוץ ואמתלא לעוה"ב שלא הי' לו שכל ובינה לעסוק בתורה. וכבר הדין נפסק בש"ע י"ד סי' רמ"ו כל איש ישראל חייב בת"ת בין עני בין עשיר. בין מחוסר מגופו בין שלם בגופו. בין בחור ובין זקן ואפי' עני המחזיר על הפתחים כו' יע"ש. ואל יבטיחך יצרך שהשאול בית מנוס לך בתירוץ זה שלא יכלת ללמוד. שהתורה היא הפקר. וכבר אמרו יגעת ולא מצאת אל תאמין וא' המרבה וא' הממעיט ילמוד כ"א כל מה שיכול ללמוד. ובפרט בעתים הללו שנדפסו כמה ספרי מוסר בלשון לעז ותנ"ך וז"ש על עזבם את תורתי וכי תאמר שלא היה לו בינה. לזה סיים שהנחתי התורה לפניהם כדבר הפקר המונח לאדם שיכול ליטול בלי שום מוחה ומעכב. כך היא התורה לא בשמים היא וגו' כמ"ש משה רבינו ע"ה במתן תורה. וראיתי בס' ע"א מדייק כן תיבת לפניהם. וכן י"ל דקאי על עמוד ג"ח דהוא ג"כ תיקון לעון זה דאינו רואה פני השכינה. ואם נותן צדקה נאמר אני בצדק אחזה פניך. והסיבת היצה"ר שבעוד אדם בחייתו לא יתן צדקה. ואחר מותו יצוה ליתן איזה דבר קצוב או קרן קיימת. וזה שטות גדול משל להולך חשכה ואבוקה ביד משרתו הולך עם הנר לפניו ולא לאחריו והמשנה לשוטה יחשב כמו כן גבי צדקה נאמר צדק לפניו יהלך ולא לאחריו אחר מותו. ולז"א על עזבם את תורתי את הנאמר בתורה את ה' אלהיך תירא לרבות ת"ח וכ"ת שיתן לאחר מיתה לז"א שנתתי לפניהם שילך הצדק לפניהם ולא לאחריהם. וכן העבודה זו תפלה הוא תיקון על עון זה. כמ"ש רוממות אל בגרונם וחרב פיפיות בידם. וי"ל ז"פ גמרא דכתובות (כח ע"ב) דור שהאבות מנאצים להקב"ה כועס על בניהם דבעון תורה ומזוזה בנים ש"א מתים פ"ב דשבת (דף לה) והיינו ביטול עשה ולא מענישין על ביטול עשה אלא בעידנא דריתחא כדאמר במנחות (מ"ז) וז"ש אם האבות מנאצים להקב"ה ורתח אז כועס על בניהם, ואמרו ריש מס' ברכות ז' כיון שהקב"ה בא לבהכ"נ ולא מצא עשרה מיד הוא כועס א"כ בביטול תפלה גורם כעס ומיתת בנים ר"ל. ואמנם עיקר התפלה שתהיה בכוונת הלב ושלא לשוח שיחת חולין בתוך התפלה. ואמרתי לפרש קרא דמ"ת ואתם הדבקים בה' אלהיכם חיים כלכם היום והיינו עפ"י הא דאמרי' בריש מסכת ברכות (דף ה') אמרו לר"י איכא סבא בבבל תמה ואמר למען ירבו ימיכם על האדמה כתיב כיון דשמע דמקדמי ומחשכי לבי כנישתא אמר היינו דאהני להו וכתב מהרש"א בחד"א טעמא דמלתא דעתידין כל ב"כ וב"מ לבוא לארץ ישראל לעתיד א"כ כשבאים להתפלל ערב ובוקר הוה כמו שדר בא"י ממש ומש"ה מאריכים ימיהם גם בח"ל אבל כ"ז אם בוא יבוא לבהכ"נ ויתפלל בכוונה ולא פסיק בשיחה בטלה אבל אם מפסיק לא די שאינו עושה מצוה בהלוכו לבהכ"נ אלא גורם רעה לעצמו. וראה מ"ש בזוהר ויי ליה דעביד פרודא בשמא קדישא יע"ש אוי לאותה חרפה ולאותה בושה הכי תעמוד לפני שר ומושל ופשיטא לפני מלך ב"ו ותהא שח שיחות בטלין לפניו הלא יתחייב ראשו למלכות ואיך לא יביש ויכלם האדם טיפה סרוחה העומד לפני ממ"ה וכמה בקשות אתה מבקש בתפלה על חייך ובריאותך ופרנסתך וכפרת עוניך ובנין המקדש ועה"ב איך לא תעמוד עכ"פ באימה ויראה ויסב פניו אל הקיר מקירות לבו להתפלל הרי מי שמספר וסח בתפלה עביד פרודא בשמא קדישא ובודאי אינו כדאי ליטול השכר להאריך ימים בח"ל וז"א ואתם הדבקים בה' אלהיכם שאינכם עושים פרוד ח"ו רק מתפללים לשם יחודא דקב"ה ועושים דביקות בה' ולא פירוד אז חיים כלכם היום אף בח"ל מזכות התפלה כאמור:

והנה אמרתי בדרושי לפרש הא דאיתא בפ"ג ממס' ד"א כשחלה ראב"ע נכנסו תלמידיו לבקרו. א"ל רבינו במה נזכה לחיי העוה"ב א"ל צאו והזהרו בכבוד חבריכם וכשאתם עומדים ומתפללים דעו לפני מי אתם עומדים ותזכו לחיי העוה"ב יע"ש. ויל"ד היכי שייכי הני תרי להדדי וביותר הלשון צאו והזהרו אינו מובן אמאי אמר צאו. אכל עם האמור למד אותם מוסר גדול דהנה כבר דברנו שראוי בבהכ"נ להיות כל איש מסב פניו אל הקיר וישים פניו אל ה' לבד ולא ישיח עם שום איש דבר וזהו נכון. והנה איתא בפ"ב דשבת במעשה דגר דלמדו הלל ואהבת לרעך כמוך זה עיקר בתורה ואידך פירושא וכו' והנה אהבת הריע ראוי להיות בשוקים ורחובות שלא להשיג גבול רעהו וליזהר בככודו ולא לדבר בגנותו אבל בבהכ"נ לא יהיה התחברות ויצה"ר מסית לאדם להיפוך כמאמר הנביא הוי האומרים לרע וגו' שמים אור לחושך וחושך לאור דאיתא במדרש וירא אלהים את האור כי טוב זה מעשיהם של צדיקים וחושך זה מעשיהם של רשעים ויצה"ר משים אור חלק המצוה לחושך וחושך חלק העבירה משים ומטעים לאדם לטוב למעשים טובים. כשבא לבהכ"נ מידכר דכיר ואהבת לרעך מצוה רבה ויקרה ספר נא עתה למען תצדק בדכרך עם חברך שלא ידמה שאתה שונאו וכולם יוצאים פתח אחד אם אחד פותח התיבה קטנה עם המריח שבתוכה כולם נוטלים ממנו כדי להריח. אבל בצאתו מבהכ"נ לקרית חוצה אשר כי שם ראוי להיות אהבה ואחדות בין הבריות וליזהר כ"א בכבוד חבירו נהפוך הוא שכיח קנאת איש מרעהו השגת גבול נקימה נטירה חמדה אלו הן העבירות לאוין גמורים ואדם דש בעקביו בעו"ה. וז"ש ר"א לתלמידיו איפכא מסתברא צאו בשעה שאתם יוצאים מבה"כ הזהרו בכבוד חבריכם בשוקים ורחובות וחנויות אכל כשאתם עומדים להתפלל רחקו מהתחברות. רק דעו לפני מי אתם עומדים להתפלל בכוונה ולא לדבר שיחה בטלה בשעת התפלה או בשעת קריאת התורה ומה טוב אם לא ידברו כלל בבהכ"נ שיחת חולין הרי רבא ס"ל דהשח שיחת חולין אפי' בביתו עובר בעשה ועיין מ"ש המ"א בזה ומ"מ במקום קדוש ודאי ראוי להזהר. וכעין זה פירשתי מקראי קודש בהושע הוא אומר שובה ישראל עד ה' אלהיך קחו עמכם דברים ושובו אל ה'. התחיל בלשון יחיד שובה ישראל דבודאי ראשית להתשובה שיהא אחדות בין ישראל וכמ"ש בשל"ה לפרש מ"ש חלק לבם עתה יאשמו כעין דאיתא במדרש ועתה מה ה' אלהיך שואל מעמך אין עתה אלא תשובה ובעלי מחלוקות אין הקב"ה מקבל תשובתו (וה"ז אחד מן כ"ד דברים המעכבין את התשובה) וז"ש חלק לבם כשאין אחדות רק לבם חלק זה מזה אף עת"ה כשרוצים לעשות תשובה יאשמו אינו מועיל יע"ש א"כ שפיר הנביא עומד ומזהיר את ישראל שובה ישראל באחדות כאלו כל ישראל איש א' המה רק קשה למה הדר וסיים במקרא הסמוך לאחריו ושובו אל ה' אבל לדברינו א"ש דמזהיר שובה שיהא אחדות אבל זה יהיה בקרית חוצה עד בוא תבוא אל ה' אלהיך לבהכ"נ דכשאתה עומד לפני אלהיך מה לך לספר עם חבריך קחו עמכם הדברים לביתכם שם ידברו איש את רעהו באהבה. אמנם שובו לשון רבים אל ה' שעומד ומתפלל אסור לעשות חבורות חבורות להשיח שיחות בטילות כנאמר ולפי המוסר שדברנו בדרוש זה יש ג"כ לפרש כוונת קרא דקאי ג"כ על חטא זה דקרי ואומר שובה ישראל מה שפגמת בקדושת ישראל סבא כמש"ל בקרא נאצו קדוש ישראל ואומר עד ה' אלהיך ואיתא עד ה' אלהיך שהקב"ה מעיד אליך והיינו דאומר תשוב מעבירה זו שהיא בינו לבין ממצך שהוא עון הנ"ל ואינו רואה זולת ה' לבדו הוא מעיד ועד ה' אלהיך מזה תשוב וכ"ת הלא מכשול הוא אצלי שהוא שוגג. לז"א כי כשלת הלא באת למכשול זה בעונך הקדום לך שטמאה מקודם ברית הלשון כמו שזכרנו לכן קחו עמכם דברים לעומת מה שפגמת ברית הלשון בלה"ר ולצון וניבול פה אתה קח הדברים ושובו השיבו אל ה' לעסוק בתורתו שהוא תשובת המשקל בדיבור חטא בדיבור יתוקן להשיב אותן דברי העון ומרמה לדברי קדושה. וכ"ת שאין לך בינה ללמוד אומר ונשלמה פרים שפתינו הרי יש לך לומר כל יום פ' מעמדות וקרבנות ותהלים וכבר דכרנו שאין זה אמתלא לפטור מת"ת שאין לו בינה. והנה תכלית הדרוש לעורר העם לתשובה. ואמרתי שז"פ המדרש בשעה שהחכם יושב ודורש והעם עונין אחריו אמן הקב"ה על כל מוחל עונותיהם. ויל"ד אטו בעניית אמן הדבר תלוי הל"ל בשעה ששומעים לחכם שדורש רק לאו בשמיעה תליא מילתא העיקר קחו עמכם דברים לביתכם לאשר ולקיים בכל מה שיצא מפי הדורש כן תעשו. וז"א אם העם עונין אחריו אחר הדרוש אמן כן נעשה והלא יפה דיבר האיש הזה ועד מתי עצל ישכב ונרדם בתרדומות הבלי הזמן כעיט צבוע והתבל גשר רעוע וימינו צל הולך יום יום חסר ואתאי וימי הזקנה ממהרים לבוא ואיה אפוא הימים הראשונים אשר נפלו ושים בלבך איך עשית הרעה הגדולה הזאת. ראשון והיה בך חטא משפט מות דעני חשוב כמת. ועון זה מביא לידי עניות ואחרון הכביד שאין זוכה לראות פני השכינה. וגם מיתת הצדיקים. וגורם מיתת בניו כאשר כתבנו וגורם אריכת הגלות כאשר מביא בזוהר דמש"ה נגזר ק"ל שנה גלות במצרים נגד ק"ל שנה שקלקל אדם הראשון בחטא עץ הדעת וממילא כזה גורם אריכת הגלות בעו"ה וכנ"ל ע"כ קרעו לבבכם ואל בגדיכם לקבל על עצמנו לעסוק בתשובה של עולם ולהחזיק עמודים שלשה תורה לקבוע עתים לתורה וליגע בכל כחו. ומה טוב מי שנתן לו ה' בינה להיות מחשבה שלו מועלת בד"ת ליגע א"ע להבין דברי רבותינו הקדושים וליישב מה שקשה עליהם בדרך אמיתי ונכון ומי שספק בידו להחזיק לומדי תורה לשמה יעשה יותר מכדי יכלתו ובפרט בהחזקת תלמידים בחורים והזהרו בבני עניים שאין לאבותיהם להשכיר מלמד יחבר העשיר לבניו אשר ממנו יבנה גם הוא שיזכה לגדל בניו לת"ת במה דברים אמורים לאשר חפץ ביקרא דאורייתא ומבקש בלב שלם שיהיו בניו ת"ח ועת לקצר בזה וזה תיקון גדול נגד מה שפגם במחשבה. מחשבה מבטלת מחשבה והעיקר ללמוד תורה לשמה כמבואר. וכן בעבודה זו תחלה שלא להשיח בבהכ"נ כאמור. להתפלל בכוונה ובפרט בק"ש לקרוא באימה ביראה ברתת ובזיע כמבואר בש"ע א"ח ועיקר התפילה צריכה להיות בדמע עיניו כי אותן הדמעות שיורדין מן הראש אולי יעלה לרצון לכפר על אותו עון הנמשך ג"כ מן הראש וכמאמר המשורר פלגי מים ירדו עיני על לא שמרו תורתך. ובפ' תצא בפסוק כי ינצו אנשים יחדו איש ואחיו וקרבה אשת האחד להציל את אישה מיד מכהו ושלחה ידה והחזיקה במבושיו וקצותה את כפה לא תחוס עינך. והארכתי בביאור פסוקים הללו ובדרך קצרה יאמר עפ"י מ"ש לעיל משם הגאון הקדוש מוהר"ש אוסטרעפאליע בקרא הנאמר בפ' תצוה שפה יהיה לפיו סביב מעשה אורג כפי תחרא וגו' דתיבת כפי מפסיק בין הס"ם ללילי"ת ע"ש. וז"ש וכי ינצו היצ"ט שהוא אחיו ש"א ואיש רע הוא היצה"ר וקרבה אשת האחד שתתקרב אל הס"ם להחטיא את האדם בעון הנ"ל ר"ל ותכנס לפנים ממחיצתה שהוא כפי לזאת ישולם לה וקצותה את כפה ובמה קצות את כפה אומר לא תחוס עינך ותרדנה עיניך דמעה מאין הפוגות ולא תחוס על עיניך. וגם ליזהר לענות איש"ר בכל כחו. וגם במצות צדקה וג"ח יהיה נזהר כפי כחו גם בשמירת שבת ובמצות סנדק. ולהדר לעלות לתורה ומענין התעניתים לא אדבר כי כל אחד יוכל לעיין בספרי מוסר בראשית חכמה ובספר הרוקח וכדומה והעיקר דרחמנא לבא בעי להיות לבו נשבר ונדכה. ובזה תהיה נזהר בשמירת הלשון כמו שדברנו. וכל הבא לטהר מסייעין לו מן השמים. ובזה ניחא ליישב גמ' דב"מ (דפ"ו) כי נח נפשיה דרבה ב"נ נפקו אביי ורבא לעסוקי ביה לא הוו ידעי דוכתיה אזול לאגמא חזו ציפרי דמטללי וקיימי אמרי ש"מ הכא הוה ספדוהו תלתא יומי ותלתא לילי נפק פיתקא כל הפורש יהא בנידוי ספדוהו שבעה יומי נפק פיתקא לכו לבתיכם לשלום. ויל"ד חדא איך לא ידעי דוכתיה והקשה איך הבינו מהני צפרים דהתם הוא. ותו יל"ד איך שייך לומר כל הפורש יהיה בנידוי וגם דהכי הל"ל בנידוי מי שיפרוש אבל הלשון יהא בנידוי משמע שיהא בנידוי שהיה מקודם, ולדרכנו א"ש דה"ק לא הוו ידעי דוכתיה אם יהיה נשאר התם ויש תיקון גדול להעלות עמו בהספידו הנהו נשמות כדברי המגיד מישרים שזכרנו או אם יחזור לכאן ע"י גלגול וכיון דחזו הני צפרים דמטללי הבינו שאלה הן הנשמות שבאו לתקן ע"י נשמת הצדיק זה ואמרו ש"מ התם הוא שלא יבא עוד לעוה"ז רק התם הוא דירתו ושפיר יכול לתקן וצריך הספד גדול וספדוהו תלתא יומי ודימו שדי בזה ויצא ב"ק אם לא יספידו כראוי לא יכופר להם עון הנ"ל ועדיין המה בחיוב נידוי שחייבו חז"ל להמקשה לדעת וזה שאמרו כל הפורש יהיה בנידוי שהוא כבר ואחר שספדוהו שבעה יומי כראוי וסר עונם ותכופר וכבר אמרנו שבעון זה אינו זוכה לראות פני השכינה השכינה נקראת שלום (עיין בס' ש"א) וז"ש עכשיו שתקנתם זה העון לכו לבתיכם לשלום להתקרב אל השכינה והארכנו עוד במאמר זה בדרך אחר וגם בכלל זה דמעיקרא קיבלו לילך לבהכ"נ לכל קריאת התורה ב' וה' ישבת כדרך כמה ב"ב ויצא ב"ק וכו' עד שספדוהו וקבלוהו ע"ע כולי שבעה יומי לילך לבהכ"נ וכו':

ולסיים בדברי תנחומים נבוא ליישב גמרא דסנה' (דף צ ע"ב) שאלו רומיים לר"ג מנין שהקב"ה מחיה מתים ויודע מה שעתיד להיות א"ל תרווייהו מן המקרא הזה ויאמר ה' אל משה הנך שוכב עם אבותיך וקם העם הזה וגו' ודלמא וקם העם הזה וזנה. א"ל נקוטו מיהא פלגא בידייכו ע"ש. ויל"ד הלא הוא שאל תרתי ולמה לא השיב רק חדא אידך מה תהא עלה. ותו יל"ד מעיקרא מאי קסבר דקאמר תרוייהו ממקרא זה ואח"כ חזר ואמר נקוט פלגא בידך. ונ"ל דרש"י פי' בס' בראשית בקרא וייצר ה' אלהים את האדם. ב' יצירות יצירה לעוה"ז ויצירה לתחית המתים ע"ש. וראיתי בס' שמנה לחמו משם הגאון מהרי"ס ז"ל לפרש דברי רש"י עפ"י האמור בזוהר להקשות מדוע בכל הנבראים בימי בראשית לא נאמר כ"א ברא אלהים וגבי שמים וארץ נאמר ביום עשות ה' אלהים ארץ ושמים. ותירץ הזוהר דאין הקב"ה מיחד שמו הגדול של הוי"ה ב"ה על דבר נפסד וכלה. וכל ההויות הן הן עומדין להפסידא דלא הדר בשביל כך לא נאמר בבריאותם ה'. זולת בבריאת שמים וארץ דלעולם עומדים שפיר יחוד שמו של הוי"ה ב"ה על יצירתם. ובהיות כן היה קשה לרש"י אמאי נאמר כאן ביצירת האדם ה' אלהים. הלא גם הוא אינו קיים לעולם. ואיך מיחד הקב"ה שם הוי"ה ב"ה עליו. לזה תירץ רש"י שתי יצירות כתיב כאן אחד לתחיית המתים שאין אחריו הפסד ומיתה מש"ה שפיר נאמר שם הוי"ה הכא ע"ש ודפח"ח. מעתה י"ל דזה היה כוונת הרומיים דשאלו ב' בבת אחת דשאלה זו מניין לתח"מ היה יכול לפשוט ממקרא זה, מדחזינן בשאר כל הברואים לא נאמר שם הוי"ה ב"ה וגבי יצירת האדם נאמר. ע"כ משום דיש יצירה גם לתחה"מ. ולכן שאלו מנ"ל ג"כ דיודע עתידות (ומבואר אצלי דלאו על עתידות פשטות שאלו כ"א על בחירת האדם שיחטא כמ"ש הרמב"ם) וי"ל שאין הקב"ה יודע עתידות אם יחטא האדם. א"כ לעולם י"ל דאין הקב"ה מחיה מתים ומ"מ נאמר שפיר הוי"ה ביצירת האדם דיצירת האדם היה שלא ימות רק אחר שחטא אדה"ר נגזר מיתה. והשיב ר"ג כיון דעכ"פ מוכח מקרא דקם העם וזנה. דיודע עתידות. ממילא ידע הקב"ה שעתיד האדם לחטוא. ויגזור עליו מיתה. ממילא מוכח תחה"מ מקרא דוייצר מדנאמר ביצירתו שם הוי"ה ב"ה וא"ש דקאמר תרוייהו ממקרא א'. דבאמת תרתי ש"מ דיודע עתידות ויחיה מתים. יה"ר שיקויים במהרה ויתקיים בלע המות לנצח ומחה ה' דמעה מעל כל פנים אמן: ויתן כל איש ואיש כופר נפשו כמסת ידו: והוא רחום יכפר בעדו: עד כאן מספר חות יאיר.

[במהדורה המקורית בסוף הספר היה קונטרס "עלה לתרופה" על הלכות דעות להרמב"ם].