אמר המו"ל יען כי בהרבה שנים חל שבת שקורין בו פ' תבוא ובמוצאי שבת מתחלין לומר סליחות לכן ראיתי להדפיס השני דרושים לימי הסליחות מספר חות יאיר.

דרוש א' לימי הסליחות (ישעיה נח) קרא בגרון אל תחשוך כשופר הרם קולך והגד לעמי פשעם ולבית יעקב חטאתם. ויל"ד (א) מהו הלשון בגרון. (ב) אזהרה כפולה אל תחשוך למה (ג) מהו הדמיון כשופר. (ד) והגד לעמי פשעם ולבית יעקב חטאתם דרשינן במס' בבא מציעא (דף ל"ג ע"ב) דרש ר' יהודה בר' אילעאי מ"ד והגד לעמי פשעם ולבית יעקב חטאתם. הגד לעמי פשעס אלו ת"ח ששגגות נעשה להם כזדונות. ולבית יעקב חטאתם אלו עמי הארץ שזדונות נעשה להם כשגגות והיינו דתנן הוי זהיר בתלמוד ששגגת תלמוד עולה זדון. וע"ש בדברי מהרש"א שתמה בזה (א) אמר ע"ד משל לרופא גדול אשר לבד שהיה גבר בגוברין בחכמת הרפואה אף גם זאת נתן לו ה' לשון למודים וחן וחסד על לשונו. ובבואו אל החולה אזי בטרם תת הרפועות יכלכל דבריו אל החולה בהבטחה שלמה כי רפא ירפא אותו אשר ממש בדבורו עושה מעשה להשיב נפש נכאה של החולה כי ישלח דברו וירפאהו. פעם אחת בא הרופא הזה אל חולה אחד ומיד בבואו אל החולה לא שהה כלום רק תיכף ומיד חזר לאחוריו במרוצה. והביא סמא חריפא מר כלענה. וישקהו את החולה. ובני אדם אשר עמדו אצל החולה ראו כן תמהו על מעשה הרופא. ושאלוהו למה שינה דרכו מלדבר מקודם אל החולה דברי תנחומים בדברים טובים. והשיב להם הרופא בודאי בזמן שאני רואה שיש פנאי ועת לדבר ובידי להרחיב את דבורי. כי גם דברים טובים בעצמם המה ג"כ קצת רפאות לבשרו. לא כן אצל החולה הזה, ראה ראיתי שנתגבר בו מאד מאד יסוד האש ואין הפנאי מסכים לדבר שום דבר. כ"א למהר ברפואתו למען יניח גודל התגברות יסוד האש. ולבעבור זאת היה עת לחשות לא לדבר. והנמשל הוא. המוכיח נקרא ג"כ רופא והיינו רופא הנפש. נפש החוטאת. וכמאמר המשורר (תהלים מא) רפאה נפשי כי חטאתי לך. והנה בשאר ימות השנה דרכי בטרם אדבר דברי מוסר להציע מקודם דברי התנצלות ודברים רכים למען ינוח לבב העם ויכנסו אח"כ דברי המוסר באזניהם. לא כן עתה שיש לפנינו שבוע זה יומי דדינא רבא. וכמאמר הנביא (ישעיה י"ג) הילילו כי קרוב יום ה' כשוד משדי יבוא. ע"כ כל ידים תרפינה וכל לבב אנוש ימס ונבהלו צירים וחבלים יאחזון ואיש אל רעהו יתמהו. והיום בוער כאש יומא דדינא קשיא ורבא כאשר כתב הזוהר בהאי קרא (איוב א') ויהי היום ויבואו בני האלהים ויתיצבו על ה'. וכי על ה' יתיצבו חלילה. אלא על הני דלא חשו על יקרא דה'. ע"ש. ובהיות כן לא עת האסף היום במליצות והתנצלות רק להגיד תיכף ומיד דברי מוסר שהם רפואות הנפש. וז"ש קרא בגרון אל תחשוך עצמך מן המוסר עד שתגיד מקודם דברי רצוי ומליצה. ודבר זה שייך בשאר ימות השנה. אבל כשופר אותו המוסר שאתה אומר כשיגיע זמנו של שופר תומ"י

הרם קולך בלי שום מליצה. רק לעמי הגד פשעם ולב"י חטאתם. (ב) י"ל הנה ידוע שדברים היוצאים מן הלב נכנסים אל הלב. משא"כ אם אין לבו כפיו כמאמרם (סנהדרין דף ק"ו) תורתו של דואג רק משפה ולחוץ. והנה מצאנו שיש ארבע מוצאות הדבור לשון. שינים. שפתים והחיך. והחיך הוא העמוק שבכולן. וז"ש קרא בגרון מעומקא דלבא תהא קורא שהוא הגרון ולא משפה ולחוץ, והיינו כשופר הרם קולך שהרי אמרו גבי שופר אם קול הפנימי שמע יצא. (ג) עפ"י מה שנאמר (מלכים ב ג) שאמר אלישע ועתה קחו לי מנגן. והיה כנגן המנגן ותהי עליו יד ה'. והיינו כמאמרם פ"ב דשבת (דף ל ע"ב). דרמי קראי אהדדי דכתיב ושבח אני את השמחה. וכתיב ולשמחה מה זה עושה. ומשני משבח אני את השמחה לשמחה של מצוה. ולשמחה מה זה עושה זו שמחה שאינה של מצוה. ללמדך שאין השכינה שורה לא מתוך עצבות ולא מתוך עצלות ולא מתוך שחוק ולא מתוך קלות ראש ולא מתוך שיחה ולא מתוך דברים בטלים אלא מתוך דבר שמחה של מצוה שנאמר ועתה קחו לי מנגן עכ"ל. וראיתי להגאון המובהק בס' תבואות שור שכתב לדקדק הלא נאמר בקרא סתם שמחה ואיך מרומז בפסוק שכאן מיירי בשמחת מצוה וכאן בשמחה של רשות. ואמר פה הקדוש הנ"ל דשפיר מרומז בפסוק. שהרי ברישא דקרא נאמר ושבח אני את השמחה בה"א נוספת. ובסיפא דקרא כתיב ולשמחה מה זו עושה בלמ"ד הנוספת. אלא הענין הוא דבשמחה של מצוה הוא מביא שתשרה עליו שכינה שהוא מרומז בה"א אחרונה של שם הוי"ה ב"ה. ולעומת זה שמחה של רשות גורם התגברות הסט"א שהוא הלילית הנרמזת ג"כ באות אחרון של שמו של הס"מ שהוא הלמ"ד. וז"ש משבח אני את השמחה. אם השמחה הוא על ה"א להגביר הקדושה שהוא השראת השיכינה הנרמז באות ה"א כאמור יש לו שבחא ופירא. משא"כ לשמחה אם מגביר הלמ"ד שהוא הסט"א כאמור מה זו עושת ע"ש ודפח"ח. ובזה אמרתי לפרש קרא דהאזינו. ויאמר אסתירה פני מהם אראה מה אחריתם כי דור תהפוכות המה, והיינו לפי האמור שראוי לשמוח בשמחה של מצוה לא בשמחה של רשות. ובעו"ה מוחלפת השיטה. כל היום הוללות וסכלות ולדבר מצוה הוא מתעצל, וז"ש אסתירה פני מהם והיינו משום דאראה מה אחריתם אם הם מגבירים כח הקדושה הנרמז באות אחרון של שם הוי"ה ב"ה או אות אחרון משם הסט"א, והנה דור תהפוכות המה עושין הקודש חול כו'. (ושמעתי משם ש"ב ומחות' הגאון החסיד המקובל מו"ה שמעלקי זצוק"ל שהיה אב"ד ק"ק נ"ש והמדינה. שדייק בלישנא דקרא והיה כנגן המנגן שזה לשון כפול והיה סגי באמרו והיה כנגנו, רק הענין הוא שע"י שמחה זו היה מעורר עליו רוח הקודש כדמסיים הפסוק ותהי עליו יד ה'. ובודאי אותה שמחה צריכה להיות ברעותא דלבא. ורחמנא לבא בעי. שלא יהא מעורב שום מחשבה זרה כ"א מחשבת גבוה לבד. והנה הכלי בודאי אין בה שום מחשבה זרה בהיותה גולמי כלי עץ, כ"א מוציא הכלי למעשהו. וזה שדייק והיה כנגן כדמיון כלי שאין בו מחשבה זרה. כעין זה כח המנגן שאין בו שום מחשבה זרה רק להוציא לאור מעשהו שתשרה עליו רוח הקודש. אז ותהי עליו יד ה' ודפח"ח. והנה כי כן יבורך גבר העומד בשער בת רבים להוכיח את העם, ואין בו שום מחשבה זרה או גאוה ח"ו, כ"א שיהיה מן הזוכים לזכות את הרבים להשיב רבים מעון אז אהני ליה מעשיו. ולא זולת זה. וז"ש קרא בגרון אל תחשוך א"ע כי תחשוב שלא יקבלו תוכחתך. לז"א עצה טובה להמוכיח, כשופר כעצם השופר שאין בו שום מחשבה כלל, כ"א גמר מעשהו כי ישמע קולו המחריד לבו של אדם כנאמר (עמוס ב') אם יתקע שופר בעיר ועם לא יחרדו אף אתה כתבניתו הרם קולך והגד לעמי פשעם ולב"י חטאתם. ואל זה תביט להשיבם מעון ואז יקבלו דבריך. (ד) יאמר ע"ד שפירשתי לעיל בדרוש אור החיים לפרש קרא (משלי ט) אל תוכח לץ פן ישנאך, וקשה למה יהיה לו לשונא אחר שגם הוא יודע שהמוכיח מתכוין לטובתו, ומבואר שם דה"ט שישנא אותו באמרו דעד השתא היה נדון כשוגג שלא היה יודע שדבר זה עבירה היא. ועכשיו שגילה המוכיח את אזנו שעבירה היא ואפ"ה לא עמד בה יהיה נדון כמזיד, לז"א כאן קרא בגרון אל תחשוך א"ע מלהוכיח. באמרך פן יהפכו לי לשונאים. לז"א שעצה טובה אשמיעך כי כה תעשה ותגיד לעמי שהם הת"ח פשעם, כלומר שתפרש להם באר היטב שאפי' השוגג שלהם נחשב להם לפשע שהוא המזיד כמדרשם במס' ב"מ כנזכר לעיל בדברינו. מעתה למה ישנאו אותו הת"ח, דלא יוכל לאמר להמוכיח שדבר זה היה נעלם ממנו, וקודם ששמעתי תוכחתך הייתי נדון כשוגג ז"א שהרי גם השוגג שלך נחשב כמזיד, ולבית יעקב זו ע"ה תאמר חטאתם שאפי' המזיד שלהם נחשב כשוגג וא"כ אף המה לא ישנאו אותך משום שגלית את עונם וידונו כמזיד, דהא אף המזיד שלהם נדון כשוגג. ואמרתי ליישב עוד דקדוק עצום שאצל ת"ח הוא אומר לעמי ואצל ע"ה יפה כחם ונתן להם בית ואומר ולבית יעקב חטאתם ולא אמר וליעקב כו', ונראה משום דיש לתן טעם למה אצל ת"ח שוגג למזיד יחשב, וכי בשביל שהוא ת"ח יהא נגרע כחו. רק הענין הוא שאם הת"ח עושה איזו עברה אף שהוא בשוגג תיכף למדין ממנו עמא דבר לעבור עבירה זו במזיד בעינים רמות, לא כן דברים הטובים שרואים מן הת"ח לית מאן דחש לקנא אותו באותן הדברים. ושמעתי פי' נחמד מאיזה קדמון בדברי המשורר (ק"ו) ויקנאו למשה במחנה לאהרן קדוש ה', והיינו דמצינו גבי מרע"ה בצאתו אל המחנה היו כל ישראל נוהגין בו כבוד, וקמו כל העם ונצבו כראוי לאדון הנביאים ורבן של כל ישראל והיו מקנאים בו על הכבוד הזה. אבל לא קנאו אותו בשבתו בביתו והיה עוסק יומם ולילה בתורת ה', וגבי אהרן מצינו כשהיה יוצא בתוך המחנה כך היתה מדתו, אוהב שלום ורודף שלום בין איש לאשתו ובין אדם לחבירו, ומש"ה נאמר גבי אהרן (פ' חקת) ויבכו וגו' כל בית ישראל וכפירש"י שם, ובדבר זה לא היו מקנאים אותו כלל, רק בבואו אל מקדש ה', ורחמנא זכה ליה כ"ד מתנות כהונה משלחן גבוה, ובזה קנאו בו, וז"ש ויקנאו למשה במחנה בבואו אל המחנה, דהיינו הכבוד שהיו עושים לו, אבל לא קנאו אותו בהיותו זריז ונשכר באהלו ועוסק בתורה ומצות יומם ולילה, ולאהרן היו מקנאים קדושת ה' בבואו אל מקדש ה' וזכה בחלקו של גבוה, אבל לא קנאו אותו בהיותו במחנה ורודף שלום, הרי כי כן דרכם כסל למו. שלא ללמוד מן הת"ח דברים הטובים שלו, כ"א בראותם איזה עבירה קלה כמות שהיא אף בשוגג, מיד מורו היתר לנפשייהו לעשות ביד רמה עבירה ההיא, וכיון שמן החטא של הת"ח נתחלל שם שמים אצל ע"ה, וגבי חלול השם תנינן במס' אבות (פ"ד משנה ד') אחד שוגג ואחד מזיד בחלול השם, אמטו להכי נחשב לגבי הת"ח שוגג כמזיד, אחר דאית ביה חה"ש, וז"ש והגד לעמי לת"ח פשעם שהשוגג ג"כ נחשב להם לפשע, וקשה כל כך למה, לז"א משום דאית ביה חלול השם, כשרואה אותו הע"ה הנקרא בשם יעקב גם השוגג של הת"ח מיד מוליכו עמו לביתו דדמיא להו כהיתירא, וז"ש משום דלבית דהיינו שמוליך עמו לביתו הע"ה הנקרא יעקב חטאתם של ת"ח מה שהוא באמת שוגג אצל ת"ח, וכיון דבשוגג זה נעשה הלול השם על הת"ח מעלה עליו הכתוב כאלו עשאו במזיד. (ה) אמרינן (בערכין דף טז ע"ב) בעא מיניה ר' יהודה בריה דר"ש תוכחה לשמה וענוה שלא לשמה הי מינייהו עדיפא, א"ל ולא מודית דענוה לשמה עדיפא דאמר מר ענוה גדולה מכולם שלא לשמה נמי עדיפא. ע"כ, וז"ש קרא בגרון אל תחשוך את עצמך מן התוכחה לאמר מי אנכי כי רבים ישמעו לדברי. לזה אמר כשופר כדמיון צורת השופר שאמרו במס' ר"ה מצות שופר בכפוף, כך אתה הרם קולך אעפ"י שאתה כפוף ונכנע ישמעו לדבריך, וביותר י"ל לפמש"ל שם לפרש קרא (משלי כח) מסיר אזנו משמוע תורה גם תפלתו תועבה, משום שהאומר אין זה כבודי לשמוע דברי תורה מחבירי באמרו שהוא קטן ממנו ולבעבור זאת מסיר אזנו משמוע, ראוי לו לאיש הזה שהקב"ה לא ישמע לתפלתו, באין ערך לק"ו ב"ב של ק"ו, שהוא אינו כדאי שהקב"ה מלא כה"כ ישמע לקולו, וז"פ מסיר אזנו משמוע תורה משום כבודו גם תפלתו תועבה. והנה בשאר ימות השנה חושך עצמו מלשמוע ד"ת, ואינו מעלה על לבו שגם תפלתו תהיה תועבה. שגם בתפלתו אינו חושש כ"כ, ובלא"ה היא תועבה כי שבע תועבות בלבו ומתפלל בלא כוונה, לא כן בעת ובעונה הזאת שכל אחד הוא מהדר מן המהדרים להרבות בתפלה ובתחנונים לפני המקום ב"ה ועומד ומצפה כי ישמע ה' לקולו, בפרט ליום הכסא כי יבא על זכרו לבקש על החיים ופרנסה ומחילת עונות וכהנה רבות, בודאי כי יטה אזנו לשמוע גם דברי תורה ומוסר, בכדי שלא תהא תפלתו תועבה, וז"ש קרא בגרון אל תחשוך עצמך בחשבך פן לא ישמעו לי דזה שייך בשאר ימות השנה, אבל כשופר כשיגיע זמנו של שופר אז הרם קולך והגד לעמי פשעם, וטעמא דמלתא דבימים הללו גם אותי יום יום ידרושו, וקרבת אלהים יחפצון שאשמע לתפלתם, והזמן גורם שאף המה ישמעו לקול תורה ומוסר (ו) יאמר ע"ד מ"ש בשל"ה דענין התקיעות תשר"ת מורים על התשובה ומעיקרא כשלא חטא האדם נדמה לתקיעה שהוא קול פשוט, אח"ז כשהוא חוטא נעשה שברים שפוגם בקדושה, וע"ז רומז השברים, ואח"ז כשהוא חוזר בתשובה נדמה לתרועה גנוחי גנח ילולי יליל על חטאתו אז חוזר וניער להיותו דומ' להצדיק שהוא תקיעה אחרונה פשוטית. ואמרינן במסכת סוכה (דף נה) לע"ל נדמה יצה"ר לרשעים לחוט השערה ולצדיקים כהר גבוה, הללו בוכים והללו בוכים, צדיקים בוכים איך יכולנו לכבוש את ההר הזה, ויל"ד איך אפשר שיהיה נדמה היצה"ר לשני הפכים בנושא אחד, (ולכאורה י"ל עפמ"ש מהרש"א בחד"א לדקדק למה יהיו התלמידי חכמים מגרעי בכחייהו, שהחטא יחשב להם כמזיד, אטו בשביל הקנין הטוב שקנו בתורת ה' חפצם יגדל עונשם ח"ו. ותירץ הוא ז"ל דאדרבא בזה גדלה מעלת התורה דשוו אנפשייהו הת"ח השוגג למזיד ופרשו א"ע אף מן השוגג לא כן ע"ה שוו אנפשייהו מזיד לשוגג ולא פרשו אף מהמזיד ע"ש, א"כ גבי ע"ה הקל, המזיד כשוגג לעשותם העבירה, ומש"ה נדמה להם כחוט השערה כי כך היה נחשב אצלם, ואל הצדיקים שהחמירו ע"ע לעשות השוגג כמזיד נדמה כהר הגדול כי כן היה נחשב בעיניהם אף עבירה קלה בשוגג כחומר חומרות כהר גבוה). וי"ל דבאמת כך הוא דרכו של היצה"ר בטרם מביא האדם לגמר מעשהו להסיתו לעבירה הוא מקטין את העבירה לאדם, ואח"כ כשחטא ורוצה לחזור בתשובה, הוא מגדיל העבירה ואומר לו שתשובה איננה מועלת על עבירה גדולה כזו, ושפיר הרשעים בוכים על ראיתם מעיקרא כחוט השערה, והצדיקים על ראייתם אח"כ כהר גדול, ואפילו הכי כבשנו אותו וחזרנו בתשובה, ואמרתי שז"פ הפסוק בשופטים כי תצא למלחמה על אויבך וראית סוס ורכב עם רב ממך לא תירא מהם כי ה' אלהיך עמך, וזה מורה על מלחמת היצה"ר שהוא נקרא אויב הגדול של אדם כמו שהאריך החובת הלבבות, וראית סוס ורכב, הס"ס ונוקביה, ועם רב ממך מה שנולדו ממך מדויל ידך ויאמר לך איך תוכל לשוב אל ה'. לא תירא כי ה' אלהיך עמך, והבא לטהר מסייעין אותו מן השמים, וז"ש קרא בגרון אל העם וכה תאמר אל תחשוך עצמך מן התשובה, כשופר, צא ולמד מכוונות השופר המרמז על התשובה, אף אתה הרם קולך דקול מורה על התשובה, שעיקרה קו"ל צו"ם ממו"ן, וכל אחת גמטריא קול. וגם הגד לעמי פשעם ולבית יעקב חטאתם ע"ד שאמרו במס' יומא (דף כד) גדולה תשובה שזדונות נעשו כשגגות, ואף אתה אמור להם גם השבים מקול חרדת המוכיח דהוי כתשובה מיראה, אהני לך מעשיך דמה שהיה בדרך פשע שהוא המזיד, עתה באמרך לבית יעקב לכו ונלכה עד כה ונשתחוה בבהכ"נ ובבהמ"ד יהיו נעשים חטאתם רק לשוגג, הרי הרבה והרבה אהני לך ממשה התשובה. (ז) יאמר ע"ד מ"ש (בתהלים עה) וכל קרני רשעים אגדע תרוממנה קרנות צדיק, ויל"ד למה אמר אצל רשעים לשון רבים ואצל צדיק לשון יחיד, אם שבאמת רבים רעיו וחבריו של הרשע, לא כן הצדיק הוא יחיד באהלו, כגרגיר יחידי אין חבר לו, וראיתי מ"ש דהתרוממות הרשע מעכב את הקץ, וז"ש אם תגדע קרנות רשעים שהוא רי"ש שבתחלה, ומ"ם שבסוף התיבה שהן ר"ם, אם יהיה נעדר התרוממות שלהם, אז תרוממנה קרנות צדיק שהן אותיות ק"ץ הנכתב בקרנותיו צדי"ק בתחלחו וקו"ף בסופו, וי"ל עפ"י מ"ש מהרמ"א (תהלים מ"ב) כאיל תערוג על אפיקי מים דחז"ל אמרו בשעה שאין להחיות מים באים כולם לאיל והוא נועץ קרנו בארץ עד שמוציא מים ע"ש, ופי' שז"כ הגמרא (ע"ג כח ע"א) אר"י קרן אחת היה על מצחו לקרבנו שהקריב אדה"ר, משום דיש ללמוד מאיל להיות מזכה את הרבים ולהורות דרך הישר כמו שהאיל אינו נועץ קרנו כ"א בהתאספו רבים ומבקשים ממנו אז מעורר רחמיו, כך ראוי להיות לכל איש שתי קרנים אחת לעצמו ואחת לחברו, וגבי אדה"ר שלא היה אז עוד אחד שיזכה, היה די בקרן אחת לא כן לדורות, וע"ז נאמר וקרני ראם קרניו תרתי בהם עמים ינגח, ומש"ה גם השופר בא של איל להורות נתן בלבו להיות כל איש ישראל מחיש על חבירו כמו שחושש ע"ע, וז"ש תרוממנה קרנות צדיק שלכל צדיק יחידי יש לו ג"כ שתי קרנים א' לעצמו וא' לזכות את חברו, וז"ש קרא בגרון אל תחשוך את עצמך מן התוכחה ותאמר די לי להפקיע א"ע, רק צא ולמד כשופר דמיון השופר דאקרי קרן ואשתני לשתים אחר הקרבת אד"ה, וגם בכלל זה שלא תחשוך עצמך מלהיות מוכיח וחוזר ומוכיח ולא תאמר די לי בפעם אחת רק כשופר המכריז שלשים יום רצופים בערב (כמנהג קהלתנו פה יצ"ו) ובבוקר לזרז לב העם, ורמז לדבר כפמ"ש השל"ה, וע"א לפרש הך קרא דפ' בהר ואיש כי ימכור ביה מושב עיר חומה והיתה גאולתו עד תום שנת ממכרו ימים תהיה גאולתו, ואם לא יגאל עד מלאת לו שנה תמימה וקם הבית אשר בעיר אשר לא חומה לצמיתות, שמקרא זה נדרש ג"כ על בית אנושי אשר ימכור, (לשון התנכרות כדכתיב כל בן נכר לא יאכל בו), יראה האדם עכ"פ עד תום שנת ממכרו לגאול אותו בתשובה ומע"ט, ימים תהיה גאולתו, היינו ימי התשובה שהוא בחודש אלול, ולבעבור זאת כתיב אשר לא חומה, לא באל"ף וקרינן לו בוא"ו, כי שתי תיבות הללו היינו תיבת, לא באל"ף ותיבת לו בוא"ו הם אותיות אלו"ל, להגיד, שבחודש הזה יראה לעשות תשובה ולפדות את ביתו ועיין בדבריהם שהאריכו בזה, ואני אומר שיש לפרש כוונת הפסוק עפמ"ש הזוהר פ' ויחי בפסוק ויקרבו ימי ישראל למות והבאתי דבריו באריכות בדרוש לשובבי"ם. ותוכן דבריו שהימים אשר חטא בהן האדם דוחפים לבר וקיימי בכיסופא רבא, עד דתב בתיובתא חזרין הני יומי לדוכתא ע"ש. לכן הוא אומר ימים תהיה גאולתו, ר"ל שיגאל את הימים שלו שיהדרו לדוכתא למקום קדושה. ומצינו בהחלטת הבית צריך הכרזה למ"ד יום, ככה יקרא בהחלטת בית אנושי להכריז עליו שלשים יום שהוא כל חודש אלול בקול שופר ערב ובוקר להזהיר את האדם שיפדה את ביתו, כי אחר שלשים יום יוחלט הבית חלילה, וכמקרא השופר הוא פעמים רבות לעורר לב האדם, ככה יקרא בגרון אל יחשוך המוכיח א"ע ויוכיח פעמים רבות, הרי בשבעה דרכים ינוסו כל מה שהערנו לדקדק בפסוק זה בס"ד. ואמר ואותי יום יום ידרושון. ודעת דרכי יחפצון, כגוי אשר צדקה עשה ומשפט אלהיו לא עזב. ישאלוני משפטי צדק קרבת אלהים יחפצון, יאמר דהנה הקשה בספר לבנת הספיר על הגמרא דר"ה (דף יז ע"ב) א"ר יהודא ברית כרותה לשלש עשרה מדות שאינן חוזרות ריקם שנאמר הנה אנכי כורת ברית, והרי חזינן דמצלאין אנחנו וצווחין פעמים רבות הי"ג מדות ולא אשגח בן, ותרצו דאמרינן שם אמר הקב"ה למרע"ה כל זמן שישראל עושין לפני כסדר הזה, הכוונה שנאחז במדותיו הרחמים לעשות ג"כ כמעשהו מה הוא רחום כו', אבל באמירת שבחו של מקום ב"ה לחוד לא מהני לן ע"ש. והנה איתא שם ה' ה' אני. ה' קודם שיחטא אני ה' לאחר שיחטא, ומקשה הרא"ש קודם שיחטא מה צורך למדת הרחמים, ומתרץ דה"פ אף שהקב"ה יודע שעתיד לחטוא אינו מעניש אותו, א"נ דקאי על המחשבה של ע"ג דשם מחשבה כמעשה ה"מ היכא דגמר המעשה אבל מחשבה גרידא בלי מעשה אף בע"ג אינו מעניש יעו"ש, והשתא הקשה איך אפשר לפרש דכוונת הקב"ה שנעשה אנחנו בפועל הי"ג מדות איך שייך גבי בני אדם מדה הראשונה בשלמא אחר שיחטא ראוי לדמות למדותיו יתב' ולמחול לחברו כשחטא כנגדו משא"כ על העתידות ועל המחשבה תרווייהו נעלמים מבני אדם איך שייך קודם שיחטא לך חברך תמחול לו, והנה התוספות הביאו שם ראיה דמונין י"ג מדות משם הוי"ה ב"ה השני אבל שם הראשון שייך לדלעיל מיניה ויקרא ה' שה' הוא הקורא ה' אל רחום וחנון ומש"ה נאמר פסיק בין שני שמות הללו ע"ש: וז"ש ואותי יום יום ידרשון בי"ג מדות ודעת דרכי יחפצון למה אין אני עונה להם והיינו שידמה בעיניהם שהאמירה נחשב להם כגוי אשר צדקה עשה בידים ולא כן כי המעשה אשר יעשה כמוני אני מבקש מהם וזה שסיים הם מבקשים קרבת אלהים שיתקרבו שני שמות הראשונים להדדי ויתחיל חשבון י"ג מדות מן שם הראשון ופירושו אני ה' קודם שיחטא דלא שייך גבי בני אדם ומזה היה להם הוכחה דבאמירת י"ג מדות הברית כרותה ולא על המעשה, ויאמר עוד כי עיקר בקשת האדם בימים נוראים על החיים ועל המחיה ועל הכלכלה ומה יקר שבעיניהם לבקשה מפלה על שונאיו וכל זה אינו נכון כי ראוי להתפלל על מחילת עונותיו ועל הקדש ועל המקדש ויבא עוד לקמן בדרושים, והנה אי' במס' ב"ק (דצ"ג ע"א) א"ר חנן כל המוסר דין על חבירו הוא נענש תחילה משרה וכו' וז"ש ואותי יום יום ידרשון ומה הוא דרישה ושאלה שלהם ומשפט אלהיו לא עזב ישאלוני משפטי צדק על שונא שלו ובזה קרבת אלהים יחפצון, זהו מדת הדין שמקרב עליו מקודם וזאת חפצו בשאלתו כי המתפלל על אחרים להרע נענש הוא תחלה:

או יאמר עפ"י מה דאיתא במס' ר"ה דט"ז אילפא רמי כתיב ורב חסד והדר ואמת אלא בתחלה באמת ולבסוף רב חסד, ומקשה מהרש"א דה"ל למכתב להיפוך ואמרתי דמאחר ששאל הקב"ה דישראל אף המה ככה יעשו ולגבי אדם אינו נכון לילך כלל עפ"י הדין וכמאמרם במס' ב"מ (ד"ל ע"ב) לא חרבה ירושלים אלא בשביל שהעמידו דבריהם על דין תורה ומ"מ יש לקיים תרווייהו אצלנו חסד ואמת והיינו כמ"ש רש"י פ' ויחי ועשית עמדי חסד ואמת ופרש"י חסד שעושים עם המתים שאינו מקוה לתשלום גמול נקרא חסד של אמת שנתאמת החסד אח"כ כי לא יבוא על שכרו וזה שדייק כל זמן שישראל עושין לפני כסדר הזה אמת לבסוף אבל אצלי הוא להיפוך מקודם אמת ואח"כ חסד. וז"ש דמבקשים שכר כגוי אשר צדקה עשה ובאמת הפי' לעשות כדרכיו וכ"ת איך יצויר לעשות כמעשהו של הבורא ית' לז"א הרי משפט אלהיו לא עזב ומעמיד דבריו על דין תורה ואוחז אתה משפטו אבל לא מדת חסדו וטובו להטיב עם הבריות. ומפרש ואזיל דהלא עיקר התשובה בצום קול ממון. וע"ז אומר לענין הצום הן לריב ומצה תצומו ופי' רמ"א עפ"י המבואר במשנה סוף מס' יומא עבירות שבין אדם למקום יוהכ"פ מכפר אבל עבירות שבין אדם לחבירו אין יוה"כ מכפר עד שירצה את חבירו וז"ש לריב ומצה תצימו מה מועיל בתענית אם חטאת לחברך לך ופייסהו והתר לו פסת ידך. והנה נודע דאותיות א"ב מן אלף עד טי"ת מתאחד אל"ף עם טי"ת עולה יו"ד וכן ב' עם ח' ג' עם ז' ד' עם ו' ונשאר הה' לבד וכמו כן יו"ד עם צד"י עולה מאה כ' עם פ' ל' עם ע' מ' עם ס' ונשאר אות נו"ן לבד. וז"ש ה"ן כמו ששני האותיות ה"ן ה' ונ' אין להם התחברות ועומדות בפ"ע נפרדות כך אתם פירוד הלבבות הגורם ריב ומצה ומה מועיל הצומות ע"ז. ועל הקול האומר מה לכם לזעוק עד כי במרום קולכם ישמע הלא רחמנא לבא בעי והעיקר כי תהיה התפלה בכוונה ועל הצדקה הוא אומר הלא פרוס לרעב לחמך ע"ד הנאמר כל חלב לה' שמן הראוי אם נותן דבר מה לצדקה יתן המובחר והחביב אשר אליו כ"כ אם נותן לחם לאכול. לא יחזיק טיבותא לנפשיה והגרוע לעני רק הלא פרוס לרעב לחמך מה שאתה בוחר לעצמך אז יקוים ציון במשפט תפדה ושביה בצדקה ואז יבקע כשחר אורך מגלות המר הדומה ללילה יהי אור בעדנו במהרה בימינו אמן והארכתי עוד בדרוש זה:

דרוש ב לימי הסליחות