(תהילים כז א) לדוד ה' אורי וישעי ממי אירא ה' מעוז חיי ממי אפחד. ויל"ד על שכפל עוד הפעם ה' מעוז חיי הלא סגי באומרו ה' אורי וישעי מעוז חיי ממי אירא ואפחד. ב' יל"ד שאמר שני פסקי ממי אירא ממי אפחד היינו יראה היינו פחד. ג' יל"ד למה באמת שינה בלשונו מקודם אמר לשון אירא ואח"כ אמר לשון פחד. ד' במ' ה' אורי בראש השנה וישעי ביוה"כ: מקודם נבוא לבאר דברי המשורר סוף ס"ב באמרו ולך ה' החסד כי אתה תשלם לאיש כמעשהו ויל"ד מה חסד הוא זה אם משלם להרשע כמעשהו. וכבר בארתי פסוק זה בכמה אופנים. ונראה לפרש עוד עפ"י דאיתא במס' ר"ה (דף י"ז ע"א) ב"ה אומרים ורב חסד מטה כלפי חסד היכי עביד ר"א אמר כובשו וכו' ריב"ח אומר נושא וכו' תנא דבי ר' ישמעאל מעביר ראשון ראשון וכן היא המדה אמר רבא ועון עצמו אינו נמחק וכ' הרא"ש דגם תנא דבי ר' ישמעאל מפרש טעמא דב"ה. וראיתי בס' ברית שלום פ' תשא שמפרש כך משום דקיי"ל ביו"ד סי' קל"ד גבי יין נסך שירד לבור קמא קמא בטל ומדאורייתא חד בתרי בטיל רק אח"כ אם נתרבה האיסור חוזר וניעור א"כ כשרואה הקב"ה באדם שהוא מחצה על מחצה נוטל מקודם כל הזכיות כמדה אחת ואח"כ מניח לתוכן העבירות אחת אחת א"כ קמא קמא בטיל ואע"פ שנתרבה אחר כך עד החצי ליה לן בה הואיל שכבר נתבטל אחת אחת וע"ז קאמר רבא ועון עצמו אינו נמחק שאם עושה אח"כ עוד עבירה אחת הרי אח"כ חוזר וניער ונעשה רוב עבירות. וז"פ הפסוק ורב חסד ואמת כלומר רב חסד שהם הזכיות נוטל רב בפעם א' משא"כ בעבירות נוטל אחת אחת מש"ה ואמת שאינו נוטל אלא אחת ע"ש שהאריך בזה. ויל"ד לכאורה צדיק מה פעל בצדקה זו הלא אע"פ שתחלתו להקל הוא סופו להחמיר דהיינו אם יעשה אח"כ עוד עבירה הרי יתבטלו המצות בהעבירות שהרי מן התורה חד בתרי בטיל ולאו דוקא בתרי ממש אלא ברוב כל דהו בטיל ואם אח"כ יעשה עוד מצוה אחת ויהיה מחצה ע"מ כבר נתבטלו כל הזכיות ברוב העבירות כמ"ש מהרש"א דרב חסד קאי על הדין שדנין את האדם בראש השנה ג"כ (ולא על הדין שאחר המיתה) והרי ע"כ צ"ל כך שהרי רבא קאמר ע"ז ועון עצמו אינו נמחק וזה לא שייך רק בדין דרה"ש. ואמרתי לישב זה בטוב טעם ודעת דאי' במס' סנהדרין (דל"ט) א"ל כופר לר' תנחום תא להוי כולן לעמא חד אמר לחיי אנן דמהלינן לא מצינן למהוי כוותייכו אתון מהילתו והוו כוותן. ולכאורה תשובת ר' תנחום אינו מובן כלל. ופי' מו"ז הגאון החסיד האמתי מהר"מ א"ש ז"ל כ"כ דאיתא במס' ביצה (דל"א ע"ב) ובמס' מנחות (דכ"ז) אמר רב חסדא נבלה בטלה בשחוטה לפי שא"א לשחוטה שתעשה נבלה שחוטה אינה בטלה לפי שאפשר לנבלה שתעשה שחוטה פרש"י לאחר שתסרח ויהיה נטל"פ ע"ש. והנה איתא במדרש שאל האי מינא כתיב אחרי רבים להטות אמאי לא עבדיתו עכו"מ כו' ע"ש. ולפ"ז י"ל דזה היה שאלת הכופר תא נהוי לעמא חד הואיל ואתם המעט ובטלים ברוב דכתיב אחרי רבים להטות כשאלת המין הנ"ל וע"ז השיב ר' תנחום שאנחנו בנ"י אינם בטלים בכם הואיל ואתון מצינן למהוי כוותין והיכא שהמבטל יכול להיות כמו דבר המתבטל אינו בטל כלל כמו גבי נבלה ושחוטה ואדרבה להיפוך הואיל ואנן לא מצינו למהוי כוותייכו יכולין אתון להתבטל בנו ודברי פח"ח וש"י ודבר זה נשמט בדפוס מספר כתנות אור מזקני הנ"ל ולפ"ז אני אומר דמשפטי ה' צדקו יחדו שביטול זה של עבירות וזכיות רק לטובת האדם דבשלמא העבירות בטלים במצות שהרי לעולם אי אפשר שיתהפך המבטל שהוא המצות לדבר הבטל שהן עברות דמן המצוה לא נעשה עברה לעולם משא"כ להיפך שפיר מצינו כי מהעברה שנעשה מצוה כדאמרי' במס' יומא (דפ"ו ע"ב) גדולה תשובה שזדונות נעשו לו כזכיות. וכאן שיכול להתהפך מן העברה לזכות אין המצוות בטלות בעברות כלל מאחר שאפשר להתבטל להיות כדבר הבטל. והשתא שפיר הוי חסד גמור בביטול העברות כנ"ל. ואמרתי בזה לפרש הגמ' שם בר"ה. ב"ה אומרים רב חסד מטה כלפי חסד. ועליהם אמר דוד אהבתי כי ישמע ה' את קולי משום דשם במס' יומא מסקינן דדוקא בעושה תשובה מאהבה הוא דזדונית נעשו לו כזכיות אבל העושה תשובה מיראה הזדונות נעשו לו כשגגות ע"ש. וז"ש ב"ה אומרים ורב חסד כו'. וקשה מה חסד הוא זה הא סופו להחמיר אם ירבו העונות הרי המצוות בטלות לעתיד. וצ"ל דהמצוות אינן בטלות. מחמת שהעברות יכולות להתהפך לזכיות. ותקשה היכי יצויר לעשות מן העברות זכיות. לז"א ועליהם אמר דוד אהבתי כי ישמע ה' את קולי דלשון קולי על תשובה דעיקר תשובה צו"ם קו"ל ממו"ן כאשר יתבאר לקמן. וכ"א מהם בגמטריא קו"ל. דהיינו שאם עושים אנו תשובה מאהבה אז שפיר מתהפך לזכיות והנה כ' בחידושי אגדות לפרש הא דאמרינן גדולה תשובה שזדונות נעשו לו כזכיות. דטעמא בעי האיך גדל כ"כ כח התשובה האם לא די שיכופרו העונות. וכ' הוא ז"ל משום דקיי"ל במס' קדושין (דף מ') דמחשבה רעה אין הקב"ה מצרפה למעשה וגבי מחשבה טובה שפיר הקב"ה מצרף למעשה. א"כ שפיר גדול כח התשובה דמעשה התשובה דוחה ומסלק מעשה העברה. ונשתייר עוד המחשבה טובה של התשובה שמהפכת לזכות ע"ש. ובזה בארתי המדרש דאיתא שובה ישראל עד ה' אלהיך. אל תקרי עד בפתח אלא עד בצירי דאמרה כנ"י לפני הקב"ה מי מעיד בנו כשאנחנו עושים תשובה. והשיב הקב"ה אני מעיד בכם וז"ש עד ה' אלהיך. הקב"ה הוא עד שלך. ובדברי חד"א הנ"ל נתבאר שפיר שבפירושא דהאי קרא שובה ישראל פירשתי פירושים רבים. ופי' הפשוט הוא כך דשם ביומא אמרינן כי כשלת בעוניך קרי ליה מכשול וקרי ליה עון. מכשול שהוא שוגג ועון שהוא מזיד אלא מכאן שהזדונות נעשו לו כשגגות ע"ש. והחלוק בין השב מאהבה או מיראה דלגבי תשובה מאהבה האדם בעצמו הוא הפותח בתשובה. משא"כ בשב מיראה קדמה לו איזה סבה אשר לבעבורה ישוב. או מחמת יסורים הבאים עליו או איזה הפסד ממון כמבואר בספרי מוסר. וזה שדייק שובה ישראל שתשוב מעצמך בלי שום התעוררות. רק אתה פתח לו דאל"כ אם תהיה מתון ותשוב מאיזה סבה שהכריח אותך. אז כשלת בעוניך והיה לך מכשול שהוא שוגג בעבור עונך. משא"כ אם תשוב מאהבה תרויח שיתהפך לך כזכיות וכי פה הוא לפון דהא. ובזה יבואר שפיר המדרש דשפיר שאלו ישראל בהא שאמר להם הנביא שובה ישראל שיעשו תשובה מאהבה. והיינו דע"י מחשבה טובה של התשובה יתהפך לזכיות. מי מעיד בנו שאנחנו עושים תשובה בכל לב במחשבה טובה. וע"ז השיב הקב"ה שהוא יהיה עד בדבר כי לו לבד נגלו מחשבות בני האדם ולא לזולתו. ואפי' המלאכים אינם יודעים המחשבות. וז"ש שובה ישראל מאהבה ותרויח הזכיות ע"י המחשבה שיהיה לך לעד ה' אלהיך. משא"כ תשובה בצומות ותחנונים גם המלאכים יכולים להעיד ע"ז,,הארכתי בזה בביאור פסוק הנ"ל.