(דברים כד ט) מספר חות יאיר זכור את אשר עשה ה' אלהיך למרים וגו'. זכור את יום אשר יצאת מארץ מצרים. זכור את יום אשר עמדת לפני ה' אלהיך בחורב. זכור את יום השבת. זכור את אשר עשה לך עמלק זכור את אשר עשה ה' למרים. ונראה דהקשה במג"א (סימן תצ"ד) הלא נתנה תורה ביום נ"א דהרי בשבת נתנה תורה ואנחנו עושים חג השבועות ביום החמשים ע"ש, ותירץ דמבואר בר"ן פ' ע"פ וז"ל מצינו באגדה בשעה שאמר להם משה תעבדון את האלהים על ההר הזה, אמרו לו רבינו אימתי יהיה העבודה הזו א"ל לסוף חמשים יום והיו מונין כל אחד ואחד. מכאן קבעו חכמים ספירת העומר. ובזוהר מדמה ספירה זו לספירת נדה לבעלה ע"ש, ואיתא זכור את אשר עשה לך עמלק אשר קרך בדרך שעשה לכולם בעלי קרי, וקיי"ל דבעל קרי סותר יום א', מש"ה נדחה מתן תורה יום א' על נ"א, אבל לעתיד לא שייך זה וכ"ז מצאתי ועיין בז"ח אל תתן את פיך לחטיא את בשרך דע"י פגם שאדם פוגם בברית הלשון בלה"ר מממא בדית המעור, וז"ש אל תתן את פיך להחטיא ע"י הפה את בשרך הקודש. וז"פ המסורה זכור את יום אשר יצאת מארץ מצרים. זכור את יום אשר עמדת בחורב, והיינו זכור את יום השבת מאחר דלכ"ע בשבת נתנה התורה, וקשה למה הוי יום א' יותר לז"א זכור את אשר עשה לך עמלק שעשהו לבעלי קרי וכ"כ למה לז"א זכור את אשר עשה למרים בשביל לה"ר וע"י לה"ר טמאו ברית המעור. ובדרך יותר פשוט נ"ל לבאר מסורה זו ע"ד שאמרו במס' ערכין כ"ה אר"ח ב"א מאי תקנתא של בעלי מספרי לשון הרע אם ת"ח הוא יעסוק בתורה ואם ע"ה ישפיל דעתו ע"ש, ואיתא במדרש דהתורה שאלה להקב"ה אימתי יעסקו ישראל בתורה שיהיו טרודים על הפרנסה, והשיב לה הקב"ה נתתי להם השבת בו ביום אין להם מלאכה ויעסקו בתורה ע"ש. וז"א זכור את יום אשר יצאת מארץ מצרים מבית עבדים ולמה תתגאה, רק חזק החזק במדת ענוה או זכור יום אשר עמדת בחורב לעסוק בתורה ויהיו בעיניך חדשים וחביבים כאלו נתנו היום בסיני כמדרשם ז"ל, וכ"ת דאין לך פנאי שצריך לעסוק בפרנסת אנשי ביתו, לז"א עכ"פ זכור את יום השבת שבו תנוח לקדשו בדברי תורה ותפעול בזה לדחות עון הנ"ל מה שתזכור אשר עשה עמלק אשר קרך וזה בא מכח לה"ר זכור את אשר עשה למרים עבור לה"ר וע"י ענוה והתורה תנצל מלה"ר, וזה וזה גורם שלא לבא לעון הנ"ל ואמרו ג"כ במס' ברכות כל המשביע א"ע בד"ת כו'. וביארתי לעיל בדרוש לשובבי"ם מזה, הרי עכ"פ ביום השבת ראוי ונכון שיתאספו כל ישראל חברים לשמוע שיעורים דאורייתא ולא לחלל ח"ו יום הקודש בדברים בטלים ולה"ר. וז"פ ויקהל משה את כל עדת בני ישראל ויאמר אליהם אלה הדברים אשר צוה ה' לעשות אותם ובמדרש איתא שדרש להם הלכות שבת. וזה שדייק אלה הדברים דברי תורה אשר צוה ה' לעשות אותם לדורות בכל שבת קודש. דיל"ד על הלשון לעשות מה עשיה שייך אצל שבת דכל עקרו אינו אלא להיות בשב ואל תעשה ובמדרש ויקהל איתא אין לך פרשה המתחלת בויקהל אלא זו אמר הקב"ה למשה רבינו ע"ה עשה לך קהלות גדולות ודרוש להם הלכות שבת בשבת כו', ויראה עפ"י האמור בב"ר אמרה שבת לפני הקב"ה לכולם נתת בן זוג ולי לא נתת אמר הקב"ה כנסת ישראל יהיה בת זוגך. ומבואר בעקדה דהשאלה היתה דבכל ששת ימי המעשה הפעולה נכרת, וכמו שיש לכ"א בן זוג פועל ונפעל, משא"כ יום השבת אין מהותו ניכר הואיל ואזהרתו בשב וא"ת. אמנם כן מצינו גבי שבת גם קום ועשה כהאי דאמרינן במסכת ברכות כ"ו א"ר זירא מריש דחזינא רבנן דקא רהטי לפירקא אמינא דמחללי שבתא, כיון דשמענא להא דר"ה לעולם ירוץ אדם לדבר מצוה אנא נמי רהיטנא ומצינו שאסור דבור של חול בשבת דכתיב ממצוא חפצך ודבר דבר רק לרוץ ולהגות בדברי תורה שבת זמנם הוא כדאיתא במדרש אמרה תורה לפני הקב"ה רבש"ע זה פונה לזיתו כו', והשיב הקב"ה נתתי להם השבת שאינם עושים בו שום מלאכה ויעסקו בתורה הרי הותר דבר זה לעסוק בתורה ביום השבת והוי קום ועשה, וז"ש ויקהל משה את כל עדת ב"י ויאמר אליהם אלה הדברים דברי תורה הלכות שבת בשבת אשר צוה ה' לעשות להיות ביום שבת בקום ועשה וז"ש כנ"י כלומר מה שישראל יעשו כנסיה לשם שמים כנופיא ללמוד או לשמוע ד"ת זהו בת זוגך, הרי מבואר דע"כ נתן ה' את יום השבת לקדשו בד"ת שאז אין תירוץ והתנצלות לב"א, ובעו"ה מחליפין השיטה יום השבת שפנוים ממלאכתם מתאספים יושבי קרנות ועוסקים בדברים בטלים, דברים האסורים בחול כמו לצנות ולה"ר ושאר דבורי הדיוט הרעים. וראוי לכתוב מסורה אחת מה שהביא הע"א מאמר רצ"א. עשרה מקומות בתורה שהנקודה רבה עלייהו ואלו הן (א) ישפוט ה' ביני וביניך (ב) איה שרה אשתך (ג) ולא ידע בשכבה ובקומה (ד) וירץ עשו לקראתו ויחבקהו (ה) וילכו אחיו לרעות את צאן (ו) אשר פקד משה ואהרן (ז) בדרך רחקה (ח) ועשרון עשרון בחג האסיף (ט) עד מידבא. (יו"ד) הנסתרות לה' אלהינו והנגלות לנו ולבנינו עד עולם. ופי' הוא ז"ל על ביטול תורה דהנשמה אומרת להגוף איה שרה אשתך שהיא תורה הקדושה דאקרי שרה ע"ש בי שרים ימלוכו, וא"ת שלא היה לך פנאי אמר ולא ידע בשכבה ובקומה. היה לך לקבוע עתים לתורה בערב ובבוקר וכמ"ש ודברת בם בשכבך ובקומך. וירץ עשו לקראתו ויחבקהו זה היצר הרע המחליק בחלקות שפתיו לאדם ומראה לו לאוהב והוא לו אויב פנימי וצר הצורר אותו תמיד, ואם היה בתורת ה' חפצו היה הולך ממנו כמאמרם סוכה (דף נב) אם פגע בך מנוול זה משכהו לבהמ"ד, אבל בהעדר התורה מיד וירץ לקראתו ויחבקהו יש לו התחברות גדולה, וילכו אחיו הן הן כחות האדם המסייעים לעצת היצה"ר לרעות את צאן וכפירש"י לרעות את עצמן, אבל תורה הקדושה אשר פקד משה ואהרן לית מאן דחש בה בדרך רחוקה היא מן האדם כאמור ואותי השלכה אחרי גוך ויומם ולילה לא ישבות מעסקי הבלי העולם והמית פרנסתו עד מידבא רצונו עד ימי הזקנה כאמור וכימיך דבאך, ואפי' עשרון עשרון המעשר הראוי לתן חג האסיף מאסף לו אין מוציא ממנו כלום לצורך גבוה ואומר לנו ולבנינו עד שלם הוא מחויב להדר אחר פרנסתם יע"ש שהאריך בדברי נועם ודברי טעם. ומה מאד נעמה לחיך מליצת הרב חביבי טוביינא דחכימי הרב המאה"ג המפורסם מו"ה אלעזר פלעקלש מפראג נר"ו בספר עולת חודש השני בדרוש א' ע"ש (דף ט"ו ע"א) דנותן טעם לשבח במאמר חז"ל בסוכה שהקדמנו דאם פגע בך מנוול זה משכהו לבהמ"ד וז"ל ונראה טעמו של דבר מדוע התורה סבה לבטל טענת היצה"ר כי הנה היצה"ר בא לו לאדם בחזקה שיש עמה טענה, שראוי לשמוע בקול דברו, כי הוא זקן ורגיל וסתירתו בנין, ואם חכמה אין כאן זקנה יש כאן. (כדאיתא בספרי הובא בילקוט קהלת למה צווחין ליה זקן דהוא מזדווג לבר נש מעליא עד סבותא, הה"ד כי יצר לב האדם רע מנעוריו), אבל יצר טוב מה גם שהוא חכם ומבין לברייתא אורתא טבא, אעפ"כ הוא נער ורך בשנים כדאיתא שם (למה צווחין ליה ילד, דהוא מזדווג לבר נש מתלת עשר שנין ואילך כו') אמנם כבר אמרו בבבא בתרא (קכ"א) בישיבה הלך אחר חכמה במסבה הלך אחר זקנה. וז"ש אם פגע בך מנוול זה שיבוא אליך בטענה והדרת פני זקן וכסיל, כי לו משפט הבכורה, כי לפתח חטאת רובץ, משכהו לבהמ"ד ששם הולכים אחרי החכמה, ויש ליצ"ט דין קדימה לכל דבר שבקדושה כי הוא יניק וחכים טובא, ואף שלמה המלך ע"ה מכריז ואומר טוב ילד מסכן וחכם ממלך זקן וכסיל עכ"ל ודפח"ח:

ואמרתי דרך מוסר לחזור המסורה ולפרשה בדרך אחר, והוא אחרי מיתת האדם בא היצר טוב ואומר להנפש ישפוט ה' ביני וביניך על מה שלא רצית לציית אותי איה שרה אשתך (כמבואר בזוהר מכנה להנשמה בשם אברהם ולהגוף בשם שרה ע"ש). איה אפוא מונח האבן דומם, הנה באהל הוא מונח ועל מי רצת וטרחת כל ימיך, משיבה הנפש בחבליה הלא מיום פרידתי מגוף זה אני פורח באויר ולא ידע בשכבה ובקומה אני לא ידעתי מכל מעשה החומר, אבל לזה מביא הגמרא משל לחיגר וסומא שמרכיב החיגר על הסומא, כן לעתיד הקב"ה זורק הנשמה בתוך הגוף ודן אותם שניהם ביחד, ואיתא דבמות הרשע מיד מתלבשים קליפות בתוך גופו. וז"א וירץ עשו לקראתו ויחבקהו להיות להם אחיזה שוב שבת יחד לקבל עונשם, וילכו שניהם יחדו לרעות אם צאן הקליפות כמבואר בזוהר פרשת ויצא. או יאמר דהנשמה והגוף שניהם אומרים מה היה לנו למעבד יצר סוכן היה בנו, היה מראה לאוהב גדול והחליק בעיניו וז"א וירץ עשו לקראתו ויחבקהו גם כחות הגוף עזרוהו חשכת חומר העכור, וילכו אחיו לרעות א"ע באכילה ושתיה שהיה נראה כאוהבן בשעת הנאתן לפי מראה עינים. ומשיב היצ"ט לא כן אחי הלא כה אמר ה' בראתי יצה"ר בראתי לך תבלין כנגדו שהיא התורה אם היית עוסק בתורה לא היה היצה"ר נגש אליך, וז"ש אשר פקד משה ואהרן אם היית עוסק בתורה אשר פקד משה ואהרן היה הוא היצה"ר בדרך רחוקה ולא קרב אליך. ובדרוש לשובבים הארכתי לפרש עפ"י מה דאיתא דלאחר מיתת האדם באים הקליפות אשר נבראו מן טפות ז"ל ומצערים לו הרבה ומבקשים חלק תוך בניו הכשרים. ויעוין לעיל שם שהבאתי דברי הגאון בעל תבואות שור מ"ש לבאר האמור בתהלים נודי ספרת אתה דע"י עון הנ"ל מפריד היודי"ן משם הוי"ה ב"ה וזה נוד יו"ד ספירות ע"ש, ואמרתי דמש"ה אמרו בספרי מוסר דע"י עון זה יסורים באים על האדם ועניות דאם ניטל מן יו"ד ה"י שני יודין נשאר אותיות דו"ה ונהפך הו"ד לדו"ה כל היום ומדויל ידיה משתלם ונאמר על זה דו"ה לבנו שדוה זה נמשך מעון הרהור הלב. ואיתא במסכת קדושין (דף מ ע"ב) ת"ר לעולם יראה אדם א"ע כאלו הוא מחצה על ממצה וכל העולם כולו מחצה על מחצה, עשה מצוה אחת אשרי לו שהכריע א"ע ואת כל העולם כולו לכף זכות, לא זכה אוי לו שהכריע א"ע ואת כל העולם לכף חובה. וז"ש שע"י ההתרחקות מן התורה בא לידי עון הנ"ל דכל המשביע עצמו מד"ת כו'. וברא משחית לחבל אשר במיתתו וירץ עשו לקראתו זו קליפה, וילכו עם אחיו לרעות ורוצים לטול חלק עם אחיהם הכשרים מממונו, אבל הן נפרעין מן האדם מגופו משלם, וכ"ז גרם אשר פקד משה ואהרן זו התורה הקדושה הניח בדרך רחוקה וגורם רעה לעצמו שועשרון עשרון שבחג האסיף בראוי להיות אותיות מקורבות ואסופות ביחד הפריד הוא בעונו אותן עשיריות הן הן היודי"ן כאמור משם התבואות שור, וזה הביאו עד מידבא לכל מדוה בהחסר היודי"ן נשאר דו"ה כאמור. מעתה הבט וראה גודל קלקולך מה שפגמת בהנסתרות לה' אלהינו פגמת בשמו הגדול ב"ה. אנה תשא פניך טיפה סרוחה אשר פגמת כ"כ בשמו הגדול ב"ה, והנגלות צערת לנו ולבנינו שבעון זה בניו של אדם מתים כשהם קטנים גם לא חסת על כל העולם כולו שהכרעת לכף חובה. וז"א שעונך יכול לקלקל כ"כ על העולם כולו להכריעו לכף חובה. ובעל קול בוכים האריך בפסוק נחפשה דרכינו להראות להאדם פגמו בכל העולמות. וכמה רבבן מלאכים קדושים וקדושת הארץ ומקדש וכל הנבראים עד מעלה מעלה עד שמגיע לקדושת שמו הגדול ב"ה שפגמת. וז"א נחפשה דרכינו עד היכן מגיע הפגם ודאי מהר נחקורה ונשובה אל ה'. נחזור לעניננו הראשון אשר כבר עמדנו לעיל בהאי קרא על מה אבדה הארץ, ויאמר ה' על עזבם את תורתי אשר נתתי לפניהם ובארתי לעיל כמה פירושים בזה ואמרתי ג"כ שביטול תורה בא מחמת שביטל כבוד התורה שזאת מלפנים בישראל שהיו עמא דבר כבדו מאד הת"ח ויראו מהם ופרנסו אותם בכבוד. והנער התחיל ללמוד שלא לשמה. (כמה שהבאתי לעיל דברי הר"מ בשמונה פרקים חנוך לנער עפ"י דרכו, שבילדותו אינו נותן לב רק לדברים קטנים המועילים לו) ואמרינן מתוך שלא לשמה בא לשמה, אח"כ מתוך הלימוד שלומד דייק ואשכח איך לעבוד ה' ולעסוק בתורתו הכל יראה מתוך למודו בתורתנו הקדושה, משא"כ עכשיו בעוה"ר שכבוד התורה ליתא בעלמא ואדרבא שחה עד לעפר ואין לת"ח לא כבוד ולא פרנסה בטל למוד שלא לשמה ואיה אפוא יבוא לשמה. וז"א על עזבם את תורתי אשר נתתי לפניהם לשמש לצרכם שלא לשמה כי מתוך שלא לשמה בא לשמה והן הן בטלוה כי עזבו את האמור בתורתו שהיא את ה' אלהיך תירא ודרשינן את לרבות ת"ח, אותי עזבו ואיה איפוא למוד שלא לשמה שיבוא אח"כ לידי למוד לשמה. ודייק אשר נתתי לפניהם כלומר לפני עיקר למוד תורה לשמה בא בתחלה שלא לשמה ומתוך כו'. אבל בעו"ה אין התחלה כי כבוד התורה בטל:

ועוד פי' אחר אמרתי ובארתי בזה דברי המשורר אשרי האיש אשר לא הלך בעצת רשעים כו' והיה כעץ שתול על פלגי מים כו' וכל אשר יעשה יצליח. ואין דרכי למידק בדקדוקים. ונ"ל דאיתא פ"ג דאבות (משנה ט') כל שיראת חטאו קודמת לחכמתו חכמתו מתקיימת כו'. גם בכאן רבו הפירושים ויתבארו ג"כ דברי קהלת אם רוח המושל העלה עליך מקומך אל תנח. דאיתא במס' כתובות (דף טז) א"ל ר"י לישרי לן מר א"ל ווי לן דמיתנן א"ל הי תורה והי מצות דמגני עלן. ויל"ד מאי בעי ר"י דלישרי ליה ומאי אהדר ליה. וי"ל דאי' במס' ברכות (דף כ"ה) אר"ל לעולם ירגיז אדם יצ"ט על יצ"ר מאי תקנתא יעסוק בתורה אזיל מיניה מוטב ואם לאו יקרא ק"ש. ואם לאו יזכיר לו יום המיתה כו'. והנה בשעה שהאדם אוכל ושותה יותר מדאי שכיח היצה"ר. כאשר מצינו באיוב שהקריב קרבנות ואמר אולי חטאו בני. וגם אמרו סקבא דשתא רגלא. וז"ש בשעת הילולא שהיו אך שמחים וטובי לב לשרי לן מר מעצת היצת"ר שלא ישלוט בנו, אחר שהוא קשור ואדוק באדם. והשיב ווי לן דמיתנן הרי הזכיר יום המיתה ובודאי ילך לו. א"ל הי תורה והי מצות דמגני עלן למה הזכרת קצה האחרון יום המיתה ולא ע"י התורה ומצות ק"ש דג"כ מגיני עלן. והנה רמ"א פי' הנאמר במלכים (א' ב') ויקרבו ימי דוד למות ויצו את שלמה בנו לאמר אנכי הולך בדרך כל הארץ וחזקת והיית לאיש. וכתב הוא ז"ל דהכי מאמר דצוה את שלמה אם יבוא אליך היצה"ר לאמר להטותך מדרך הטובה. תאמר לו אנכי הולך בדרך כל הארץ דהיינו זכור לו יום המיתה וילך ממך. ויתבאר יותר עפמ"ש במס' אבות פ"ג ולאן אתה הולך דהל"ל ולאן אתה תלך רק האמת שמיום ברוא האדם על האדמה בכל רגע ורגע שהוא חי הוא מתקרב ליום מיתתו, הרי בכל עת ובכל רגע הוא הולך לבית עולמו ובעבור זאת אמרו במתק לשונם. דע לאן אתה הולך בכל עת ורגע. וגם דהע"ה כוון במאמרו שכה תאמר לו אנכי הולך בכל עת ורגע בדרך כל הארץ, רק יל"ד למה צוה לו מיד לאחוז בקצה האחרון להזכיר לו יום המיתה. וכי לא סגי ליה לשלמה בלמוד התורה או ק"ש. ויראה עפ"י הידוע דכל העם היו כורעים וכהן גדול היה מחוי קידה ומלך בפשוט ידים ורגלים. והטעם שכל מי שיש לו גדולה ביותר נכנס בו עצת היצה"ר ביותר להביאו לידי גאוה וברום לבבו ושכח את ה'. לכן לפי גדולתו של אדם היה צריך להראות הכנעה יתירה כ"א לפי גדלו. והמלך שהוא גדול מכולם היה צריך להכנעה רבה ועצומה. ואולי משום זה צריכי שלשה מעוררים הללו תורה ק"ש והזכרת יום המיתה וכל הגדול יותר מחבירו הוא צריך להתעוררות יתירה ומש"ה צוה דוד המלך לשלמה אחר שיהיה מלך מיד יזכיר לו יום המיתה ההכנעה האחרונה. וז"ש לאמר ליצה"ר אנכי הולך בדרך כל הארץ ומה שאני מצוה אותך מיד להזכיר לך יום המיתה משום דוחזקת והיית לאיש גבור חיל ומלך אתה צריך להכנעה יתירה. וז"פ אם רוח המושל תעלה עליך שאתה מושל ומעלתך גבוה אזי מקומך אל תנח ותזכיר לך מיד יום המיתה כמאמרם לאן אתה הולך למקום עפר רמת ותולעה. והנה בעין יוסף מקשה איך קאמר יעסוק בתורה אזיל מיניה מוטב ואם לאו כו' הא אמרינן במס' סוטה (כד) שהתורה היא מגינה על האדם לשמרו מחטא. א"כ ודאי ע"י התורה היצה"ר אזיל מניה. ותירץ דדוקא אותו האדם שלא חטא מעולם ועוסק בתורה התורה מגינה עליו שלא יבוא לידי חטא כלל. אבל אם חטא איזה חטא ואח"כ עוסק בתורה אותה התורה אינה מגינה עליו כלל מן החטא ע"ש. ואמרתי שז"פ תחלת דינו של אדם בדברי תורה הרצון שישאלוהו למה לא עסקת בתחלה טרם באת לידי שום חטא בתורה אז היתה מגנת עליך להנצל מהסתת היצה"ר תמיד ואינו מועיל התירוץ יצריה אנסיה. וז"פ המשנה כל שיראת חטאו קודמת לחכמתו כלומר קודם שלמד היה ירא חטא ולא בא שום חטא ע"י ולמד תורה אז תורתו מתקיימת שלא יבוא עוד לידי שום עבירה. דאותה התורה היא מגינה על האדם שלא יחטא כמדובר. וזה שאמר המשורר אשרי האיש אשר לא הלך כלל בעצת רשעים ובדרך חטאים לא עמד כלל כ"א בתורת ה' חפצו והיינו דלמד תורה טרם שבא לידי חטא כלל. והיה כעץ שתול על פלגי מים שלא יזיזו אותו ממקומו שהתורה מגנת עליו מאחר שהיא זאת התורה אשר לומד מקודם שבא לידי שום חטא וכל אשר יעשה יצליח ולא יעשה שום עבירה ויהיה לבו בטוח בתורתו. וז"ש על עזבם את תורתי אשר נתתי לפניהם שילמדו לפני מעשיהם טרם יבואו לידי שום חטא היתה מגנת עליהם שלא יבואו לידי חטא. וזה כוונת הגמרא דנדרים (דף פא) שלא ברכו בתורה תחלה. כלומר שלא למדו תורה בתחלה טרם בואם לידי שום חטא הרי מעלת התורה אמורה. ועתה אמרתי עפ"י דברים האמורים בדבור זה לישב מאמר א' במס' ב"ב (דף ע"ג) אמר רבב"ח לדידי הוי חזי האי אורזילא דבר יומא דהוי רישא כהר תבור ומשכיה דצואריה תלתא פרסי וכי מרבעתי' פרסא ופלגא. רמא כופתא וסכר לירדנא. וכבר מלתי אמורה בדרוש אור יקר בדרוש לשובבי"ם כתבתי פירוש נחמד על מאמר זה. ובדרך קצרה אומר אחר כי עינינו הרואות שכל ישעו וכל חפצו של היצה"ר לבטל את האדם מלמוד התורה ואינו מתגרה כ"כ בעשית המצוה כמו בלמוד התורה אחר שנודע לו שהתורה היא להאדם סמא דחיי ולגבי דידיה סמא דמותא וכמאמרם סוכה (דף כ"ב) אם פגע בך מנוול זה משכהו לבהמ"ד ואמרו בראתי יצה"ר בראתי לך תבלין כנגדו שהיא התורה. לכן הוא ירא לנפשו שהתורה משמרת את האדם מן החטא כמ"ש לעיל מש"ה הוא מזלזל את למוד התורה בעיני האדם ויש לו בטלים הרבה לבטל את האדם מן התורה. וז"ש השלם הזה לדידי חזי לי מעשה היצה"ר שהתורה הנקראת אורזילא שמזלזל ומכבה את אור התורה דאיקרי אור כמאמר נר מצוה ותורה אור הוא מזלזל את התורה שהיא יקרה מפנינים וראוי לחבבה כל יום כאלו היום נתנה בהר סיני וכמאמרם אשר אנכי מצוך היום שיהיו חדשים בעיניך. וז"א דבר יומא שראוי לעשותה כאלו היא בר יומא והיום נתונה נתונה היא בהר סיני והוא מזלזל אותה. וה"ט דירא לנפשו שאם יעסוק בתורה דהוי כהר אף שידמה יצה"ר כהר כמו שמראה עצמו בפני הצדיקים לעתיד תבור יהיה נשבר ע"י למוד התורה. והנה ראיתי מפרשים מסורה ג' אז. אז תישן אז תשכיל אז תצליח שהאדם ישליש את יומו כ"ד שעות ח' שעות ישן. ח' שעות יעסוק במו"מ. ח' שעות יעסוק בתורה. ואז בגימ' ח'. וז"ש אז ח' שעות תישן. א"ז ח' שעות תצליח במו"מ. אז ח' שעות תשכיל בתורה וזהו שאמור זכרנו בו לטובה בו לברכה בו לחיים בו נמי בגימט' שמונה ואנו מתפללין שיזכור באותן ח' שעות שעוסק בתורה לטובה ובו דמו"מ לברכה ובו דישן לחיים שיחזיר בו נשמתו. וז"ש המשורר לולי תורתך שעשועי אז אבדתי בעניי, כי העני מה יעשה באותן ח' שעות שעוסק העשיר במו"מ וצריך לעסוק ג"כ בתורה וז"ש לולי תורתך שעשועי אז אותן ח' שעות דמו"מ אבדתי בעניי ובזה יכול העשיר להשתתף עם הת"ח. אני אהיה עוסק עבורך במו"מ באותן ח' שעות שמוטל עלי ללמוד ואתה העסוק בתורה באותן ח' שעות דמו"מ עבורי. וז"ש דמשכי' תלתא פרסי. דאפילו שליש יום דתורה אינו מניחו ללמוד ומושכו לשאר דברים הבלי עולם כולה תלתא פרסי שלשה חלקי היום. או יאמר עפ"י האמור במס' ברכות דף ה' אמר ריש לקיש לעולם ירגיז אדם יצ"ט על יצה"ר. ואם לאו יזכיר לו יום המיתה ובארתי לעיל בסמוך לזה. ויל"ד למה לא קאמר יזכיר לו המיתה ומאי יום המיתה. רק האמת כי היצה"ר אומר להאדם כי חיה תחיה מאה שנים ולפחות שבעים שנה ומצינו דר"א אמר שוב יום אחד לפני מיתתך. א"ל ומי ידע אינש כמה הוא חי. א"ל כ"ש שבכל יום יהיה חוזר בתשובה. וז"ש יזכיר לו יום המיתה וכה יאמר להיצה"ר בא והגד לי באיזה יום אמות האם יום אחד בטוח לך. ומש"ה אמרינן במס' קדושין (דף ל) לעולם ישלש אדם שנותיו שליש במקרא וכו' ומסיק דכל יום ישלש. וז"א האי אורזילא אם היצה"ר בא אליך לזלזל התורה אף אתה אמור לו דבר יומא אתה ואינך יודע אם למחר תהיה כאן וראיה דמשכיה לצואריה בקול תורה תלתא פרסי בכל יום שלשה חלקים מטעם זה שמא ימות למחר ואז אם יהיה כהר תבור כאמור לעיל ותזכור לו שבעונותיו כי מרבעתיה שם הקדוש של ארבע פרסא ופלגא אתה מפריד היודי"ן כאמור. וכן בספירות עליונות גם רמא כופתא שנדמו העונות לצוואה כאמור אם רחץ ה' את צואת בנות ציון וסתר בזה לירדנא השפע היורדת מלמעלה הרי ראה תראה מה שהעון גורם כל כך. נחזור לראשונות כמה גדולה כחה של למוד התורה עד שאמרו במדרש אמר הקב"ה ולואי אותי עזבו ואת תורתי שמרו שהמאור שבה היה מחזירם למוטב ואנו אין לנו ראיה גדולה מביטול תורה שבעוה"ר לולא חטא זה היה כבר בן דוד בא שהרי ע"ז אבדה הארץ על ביטול תורה. וז"פ הפסוק אחות לנו קטנה ושדים אין לה כו' דהתורה נקראת אחות כמאמר הכתוב אמור לחכמה אחותי והזוהר פי' בקרא דפ' שמות ותתצב אחותו מרחוק. אם ישראל מציבים אחותו שהיא התורה למרחוק ואינם עוסקים בתורה. מיד ותרד בת פרעה זו מדת הדין. לרחוץ על היאור לאסתחאה מדמהון של ישראל ע"ש. וז"ש החכם אחות לנו תורתנו הקדושה. אבל בעו"ה קטנה מאד נקטן כבודה לעפר שחה עד ממש בדור הזה ולחסרון יחשב למי שעוסק בתורה. אוי לדור שכך עלתה בימיו. וכ"ת שאין לנו בינה להבין אותה וכי שדים אין לה. ונאמר (משלי ה') דדיה ירווך בכל עת יותר ממה שהעגל רוצה לינק פרה רוצה להניק. רק החסרון תולה בנו ומה נעשה לאחותנו ביום שידובר בה, הלא תחלת דינו של אדם הוא בדברי תורה. ומה תעשה ליום פקודה ומה תשובה תשיב על שאלה ראשונה זו. וכי תאמר בלבבך שתאמר לא היה לי פנאי וטרוד בפרנסה הייתי. הלא כלמה תכסה פניך דע לפני מי אתה עומד. ולפני מי אתה עתיד ליתן דין וחשבון. הלא לפני מלך מלכי המלכים הקדוש ברוך הוא אשר לרגעים תבחנו. ויזכיר לך כמה שעות ביום ובלילה שלא עסקת בשום מו"מ ובשום תועלת. ולמה לא עסקת באותן הזמנים בתורה, הלא הוא המגיד לאדם מה שיחו. ואפי' שיחה קטנה בין איש לאשתו. וכמה שעות עסקת בשיחה בטלה. ולא עוד אלא כמה שעות עסקת בהבלי עולם ובעברות לצנות רכילות לה"ר ונבול פה והתעסקות לדבר עבירה. איה אפוא לא תכלם לומר שלא היה לך פנאי. וכ"ת בינה לא נתנו לי להבין בד"ת. כבר נאמר שישאלו ממך. למה היה לך בינה להבין במו"מ לרמות את חבירך ולהשיג כבוד המדומה. הכל ע"י בינה. ואתה אמרת בלבך כחי ועוצם ידי עשה לי את החיל הזה וללמוד תורה לא היה לך בינה. היה לך ללמוד דברים קלים להבין מקרא ומשנה. והאומר יגעתי ולא מצאתי אל תאמין. וכי תאמר כבר גמרתי ולמדתי את ההורה ורשאי אתה לילך בטל אח"כ גם זה הבל ורעות רוח. צא ולמד מ"ש הגאון מקובל אלהי בעל מגלה עמוקות בקרא פ' שמיני ואת שעיר החטאת דרש דרש משה והנה שרף. ואי' במסכת סופרים לכתוב דרש א' סוף השטה ודרש השני תחלת השיטה יעו"ש. וכתב הגאון ז"ל טעמא של דבר להורות אף שאתה סובר שדרשת המקרא וסיימת תכלית כל ההשגה הראויה להשיג. הנה עדיין אתה צריך להתחיל להיות דורש את התורה. וז"ש הטעם בקרא עצמו דרש דרש אחר שסברת שגמרת הדרש התחל ודרש כי והנה שר"ף ר"ת שלו ששים רבוא פרושים ישנו בתורת ה' עד כאן דבריו. מעתה אין לנו שום בית מנוס להתנצל על ביטול תורה. ע"כ קומו וראו לתקן פרצת הדור למי שבידו לתקן ולהחזיר התורה וכבודה ליושנה. אי שיקרא לא קאי. קושטא קאי. תורתנו הקדושה והטהורה. ויקוים בנו גם כי יתנו בגוים עתה אקבצם דבזכות המשנה אנו נגאלים. ז"ש כי יתנו מתניתין בגלות עתה אקבצם במהרה בימינו אמן: עד כאן מספר חות יאיר