(שמואל ב א) ויקונן דוד על שאול ויהונתן ויאמר ללמד בני יהודה קשת הלא היא כתובה על ספר הישר וכו' איך נפלו גבורים ויאבדו כלי מלחמה. ועמד בזה הגאון בע"א. ונראה לבאר בשלשה דרכים, דהנה איתא בירושלמי פ"ב דתענית אר"ל כתיב ואד יעלה מן הארץ עלה שבר מלמטה (דאד לשון שבר כדכתיב כי קרוב יום אידם) גשמים ירדו והשקו כל פני האדמה וכו' ע"ש. ובפשוט י''ל דידוע שבזמן שבהמ"ק היה קיים היתה השפע יורדת לישראל מחסד אל כל היום וכל העו"ג היו מקבלין ומתפרנסין מתמצית שלהם לא כן עתה מעת שחרב בהמ"ק השפע יורדת להם ואנחנו מתפרנסין מעט מתמצית שלהם ודבר זה בא מחמת עונותינו מקלקלין הצינורות שלא ירד השפע בדרך הישר כ"א בדרך עקלתון וכמאמר הנביא (ירמיה ב') כי שתים רעות עשה עמי אותי עזבו מקור מים חיים לחצוב להם בארות בארות נשברים אשר לא יכילו המים. וזה דומה למלך אשר היה לו מעין גדול ונמשך הצינורות להשקות גנותיו ופרדסיו הלך טיפש אחד וסתם את הצינורות והמיס היו הולכין ומתגברים ויורדים למקומות אחרים אשר הם תחת ממשלת אדון אשר הוא שונא גדול למלך. הרי טיפש זה רעתו כפולה שלא די שמנע הטוב מאת המלך להשקות את גנותיו אף זאת הרבה לפשוע בנתנו השפע לאויבי המלך. ובשביל כך הוא אומר ואד יעלה מן הארץ אם לישראל יהיה לב נשבר ונדכה לחזור בתשובה אז והשקה המים יוחזר השפע למקומה. וכענין זה אמרו בספ"ק דר"ה (דף כ"ה) כל שנה שרשה בתחלתה מתעשרת בסופה. ובירושלמי בזה"ל מדוה ברישי' ואחרית טבא בסיפי' ע"ש. והיינו אם ישראל עומדים בלב נשבר ונדכה ומתפללים בלב נשבר בר"ה אז יזכו לאחרית טוב בסופה. ול"נ לפרש הך קרא דואד יעלה מן הארץ בדרך אחר, דהנה עמדו הראשונים לדבר הרבה מענין הקשת שאמר הקב"ה לנח את קשתי נתתי בענן והיתה לאות ברית ביני ובין הארץ, והיה בענני ענן על הארץ ונראתה הקשת בענן וזכרתי את בריתי אשר ביני וביניכם ולא יהיה עוד המבול לשחת כל בשר. דקשה א' וכי הקב"ה לאות הוא צריך. ב' למה בחר בקשת דוקא. ג' שהלא לפי דרך הטבע בהגיע אורו של השמש נגד דבר לח נתהוה כמראה הקשת כאשר הבחינה בתוך המים ומפשטי' דקרא משמע שקודם לכן לא היה כלל בעולם קשת אשר החוש מכחיש זה. ד' ממ"נ אם יעמדו דור אחרון ויהיו רעים וחטאים לה' ממש כדור המבול למה יוותר להם ה' וכי משוא פנים יש בדבר, ואם מצד מדת חסדו לוותר. קשה אמאי לא ויתר גם לדור ההוא והאריך מאד בזה בעל העקדה ותוכן דבריו הוא כך, שזה מדרך הטבע הענושי שאם האדם יראה לעינים. שהקב"ה מעניש את הרשעים בודאי חיל ורעדה יאחזון ובפרט אם אנו רואים שאפילו בהצדיק עבירה מה"ד פשיטא דפשיטא שנפל פחד ה' על כל העולם בזכרם אם בארזים נפלה שלהבת מה יעשו אזובי קיר וכמאמרו של ישעיה הנביא (ישעיה נ"ז) הצדיק אבד ואין איש שם על לב שהוא תמיה גדולה בדבר שהוא חוץ לטבע. והנה ראה חכמתו ית' להיות צופה ומביט עד סוף כל הדורות שבעונש גדול הנורא הזה אשר הביא הקב"ה המבול על כל העולם באותו זמן, בודאי לא יציייר כל עד עולם שיהיו קמים דור אחרון שיהיו משחיתים כל בשר את דרכם דרך כלל. כי בוודאי ישימו על לבם מעונש הכללי אשר כבר הי' לעולם בדור המבול. ואם יעמדו איזה רשעים בעולם לא יהיה דרך כלל. אלא איזה מדינה או איזה אקלים עכ"פ לא יתחייב לעולם השחתת כל העולם ושפיר הבטיח הקב"ה במאמרו ולא יהיה עוד המבול לשחת כל בשר. אחר שגם כל בשר לא ישחיתו את דרכם לעולם. והענין של אות קשת הוא הוראה עצומה על זה. כי כן דרך הקשת כשהחמה זורחת בצד אחד ובצד השני עננים הם על השמים, נגד לחותן של העננים יתחייב כנגדו כמראה הקשת אבל לא יהיה הקשת אם השמים כולו מכוסה בעננים או אם לא יהיה שום ענן כלל, כ"א במקצת המקומות יש עננים. וזה הסימן מובהק שהקב"ה שולח עונש על קצת העולם. וכמאמר הכתוב על חלקה אחת אמטיר ועל חלקה אחת לא אמטיר. ומ"ש בגמ' כתובות (דף ע"ז) כששאלו לריב"ל נראה קשה בימיך א"ל אין, א"ל אין אתה בר לואי משמע בזמן שהצדיק בעולם אין קשת בעולם וכן הוי בימי רשב"י. י"ל דזכותם הגין שירד השפע על כל העולם לא היה שום חלק חסר מגשמי ברכה. וכיון שהיו עננים על כל העולם ממילא לא נראה קשת בימיהם יעיי"ש שהאריך בזה הרי שבזכות הצדיק ניזון כל העולם כלו. ואמרתי שז"פ הפסוק (בקהלת ה') ברבות הטובה רבו אוכליה ומה כשרון לבעליה כי אם ראות עיניו. דהנה איתא במס' אבות ואל תתאוה לשולחנם ששולחנך גדול משולחנם. ופי' במדרש שמואל ע"ד שאמרו שיצאה בת קול שכל העולם כולו ניזון בשביל חנינא בני וחנינא בני די לו בקב חרובין מע"ש לע"ש, הרי דבזכותו של רבי חנינא היה כל העולם כולו ניזון ולמדרגה זו לא יגיע הגדול שבגדולים שבכל העשירים שבעולם שיוכל להעריך שולחן לפני כל באי העולם שזה מן הנמנע. וז"א אתה הצדיק אל תתאוה לשולחנם כי מה בצע כסף וזהב שלהם שיזונו ויפרנסו אנשים רבים על שולחנם הלא אתה הצדיק אף שאין לך כלום מ"מ גדול שולחנך משולחנם, שהרי על שולחנך אוכלים כל העולם. והן הן דברי קהלת. ברבות הטובה אם אתה צדיק ועושה טוב וישר וכפי' רש"י שם רבו אוכליה רבו האוכלים בזכותך ומה כשרון לבעליה הן הן בעלי הכיס הזנים ומפרנסים בני ביתם המרובים מ"מ הוא אינו מפרנס אנשים כ"א ראות עיניו מה שרואה יושבים לפניו אבל הצדיק זן ומפרנס אף לאותם אנשים שאינו רואה כלל. והנה איתא במס' שבת (דף פ"ט) אמר ריב"ל בשעה שנתן הקב"ה תורה לישראל בא השטן לפני הקב"ה וא"ל התורה היכן היא. א"ל נתתיה לארץ הלך אצל הארץ וכו' עד שא"ל הקב"ה נתתיה לבן עמרם והאריך מאד בזה הע"א במאמר תצ"ב. דהרי קשה טובא למה לא גילה לו מיד שנתן לבן עמרם. והעלה הוא ז"ל דבאמת היה כוונת הקב"ה תיכף במה שאמר נתתיה לארץ היינו למשה רבינו ע"ה שהיה עניו מאד כאשר העיד עליו הכתוב והאיש משה עניו מאד וחז"ל דרשו שאין העולם מתקיים אלא במי שמשים עצמו כעפר שנאמר והארץ לעולם עומדת. ופירש"י למי שמשים עצמו כארץ וז"א הקב"ה נתתיה לארץ זה משה רבינו ע"ה ע"ש שהאריך בזה. הרי שקרא הקב"ה למשה ארץ ע"ש גודל הענוה שלו. וכבר הזכרנו דברי העקדה שבזכות הצדיק לא נראה קשת כי בזכותו מתפשט הענן על כל העולם ומוריד גשם כנ"ל. וז"ש ואד יעלה שהוא הענן יעלה בזכות הצדיק והיינו מן הארץ הצדיק שנקרא ארן ואז והשקה את כל פני האדמה שלא יהיה שום מקום פנוי שלא יגן שם הצדיק כנ"ל. וז"ש דהמע"ה ויקונן דוד על שאול ויהונתן ויאמר ללמד בני יהודה קשת שהוא מראה שלא יהיה עי"כ כל העולם כולו חייב מצד ראותם עונש הכללי כנ"ל. ובהיות כן אם אנו רואים שמת צדיק ובפרט שאול המע"ה כמו שאמרו בן שנה שאול במלכו שהיה נקי מכל חטא כבן שנה. הרי זה דומה ממש לחורבן כל העולם שהרי כל העולם כולו עומד על יסוד אחד וצדיק שמו. ואמרו בריש מס' ברכות (דף ו') כל העולם לא נברא אלא לצוות לזה, א"כ מן מראה קשת הזה המה יראו וילמדו לעורר במיתת הצדיק איך נפלו גבורים ויאבדו כלי מלחמה:

או יאמר ע"ד שפרשתי המסורה ג"פ זכרון. זכרון תרועה, אין זכרון לראשונים, אין זכרון לחכם עם הכסיל. בהקדם מה שראיתי לפרש דברי המשורר (תהלים ע"ז) אם קפץ באף רחמיו סלה דהנה מקשים אמאי כתיב וזכרתי את בריתי יעקב ואף את בריתי יצחק ואף את בריתי אברהם להיפוך ותירצו שאצל יעקב לא היה רוצה לומר ואף אמר שמטתו שלמה רק באברהם שיצא ממנו ישמעאל ומיצחק שיצא עשו שייך בהו לשון חרון אף. וידוע דמדת יעקב אמת כאמור תתן אמת ליעקב. וז"א אם קפץ לשון סגירה כאמור לא תקפוץ ידך מאחיך האביון אם קפץ נסגר באף זכות של אברהם ויצחק האמור בהו אף. מ"מ רחמיו סלה, רחם עבור יעקב שמדתו רחמים לעולם קיים. והנה בזוהר ובתיקונים הביאו רמז על תקיעה שברים תרועה קשת הקו"ף תקיעה שי"ן שברים תי"ו תרועה, תקיעה נגד אברהם פשוטות, שברים נגד יצחק, תרועה נגד יעקב יעש"ה, והן הן דברי המסורה זכרון תרועה שנסמוך הזכרון אל התרועה שהוא נגד יעקב כאמור וזכרתי את בריתי יעקב הרי סמיך הזכירה ליעקב ודילג אברהם ויצחק וקשה אמאי לא אסמוך הזכרון לראשונים והקשה אמאי אין זכרון סמוך לראשונים לאברהם ויצחק שקדמו ליעקב. לזה משני אין זכרון לחכם עם הכסיל הואיל ולאברהם ויצחק היה להם לכ"א גם כסיל דהיינו ישמעאל ועשו משו"ה אין הזכרון כמו ליעקב. והנה מבואר בזוהר שראוי לכוון להתקיעות דהעיקר לעורר רחמים ע"י תקיעות כמבואר בזוהר באריכות. והנה כל זמן שיש לנו צדיקים הם שיודעים לרצות וגדולים מעשה הצדיקים שמהפכים מה"ד לרחמים לא כן עתה שנפלו הגבורים אנו אין להפך מה"ד לרחמים אלא ע"י השופר לכן עת ללמד בני יהודה קשת כוונת התקיעות הלא היא כתובה בספר הישר ופירש"י אברהם יצחק ויעקב לכוין שעם התקיעות יתעוררו האבות כנאמר בזוהר:

ומקודם שנבאר באופן שלישי נדבר דבר קטן בגמרא אשר יאמר כי הוא זה במס' ב"ק ספ"ק וכבוד עשו לו במותו מלמד שהושיבו לו ישיבה על קברו פליגי בה רבי נתן וחכמים חד אמר שלשה וחד אמר שבעה. ת"ר וכבוד עשו לו במותו זה חזקיה מלך יהודה מלמד שיצאו לפניו שלשים וששה אלף חלוצי כתף דברי ר' יהודה. א"ל ר' נחמיה והלא גם לאחאב עשו כן אלא שהניחו ס"ת על מטתו ואמרו קיים זה מה שכתב בזה, וכ' רש"י דל"ג זה חזקיה מלך יהודה שהרי קרא כתיב בחזקי' או דהש"ס מסיק לה וכל ע"ש, ואני אומר לפרש דשפיר הוצרך ר"י להקדים דקרא בחזקיה נאמר. דהנה לכאורה יש לדקדק אמאי פליג ר"י אדר"נ וחכמים שהכבוד שעשו לו היה שהעמידו ישיבה על קברו. אמנם ניחא עפמ"ש התוס' דר"י דייק מתיבת לו שיצאו לפניו שלשים וששה אלף חלוצי כתף דלו גימטריא הכי הוה. אך עדיין יל"ד בזה דהנה הקשה המהרש"א בחד"א דאיך העמידו ישיבה על קברו והא אסור ללמוד בתוך ד' אמות של מת משום לועג לרש. ותירץ דכל מה שעושין בשביל כבוד המת לבד לא שייך בו לומר לועג לרש ע"ש. ובאמת הוא בעיא בגמרא דסנהדרין (דף מ"ו) אי הספידא יקרא דחיי או יקרא דשכבי הוא ע"ש א"כ עדיין קשה מנ"ל לר"י למדרש דיצאו לפניו ל"ו אלף חלוצי כתף ודלמא הכבוד היה רק שהעמידו ישיבה על קברו ואי דקשה תיבת לו ל"ל י"ל דקרא ה"ק וכבוד עשו לו בשביל המת ואין כאן לועג לרש והותר להעמיד ישיבה על קברו, משא"כ אי הוה יקרא דחיי היה אסור להעמיד ישיבה על קברו משום לועג לרש. רק ז"א שהתוס' הקשו שם בסנהדרין מאי קא מבעי' לן אי הספידא יקרא דחיי כו' תיפוק לי' מהאי קרא דכתיב ויאמר ה' על שאול ועל בית הדמים ודרשו על שאול שלא נספד כהלכה העניש אותם. ואי אמרת הספידא יקרא דחיי מפני מה העניש אותם הרי כל ישראל היו יכולים למחול על כבודם. ותירצו התוס' דגבי מלך ודאי לא קמבעיא דהספד שלו ודאי לא הוה אלא יקרא דשכבי וכו' יעיי"ש. א"כ דייק ר"י שפיר מתיבת לו דמיותר דא"ל דבעי להורות דההספד נעשה לכבודו ואין כאן לועג לרש ז"א דכבר מוכח משאול דבמלך כל הספדו הוא יקרא דשכבי, אע"כ דלא בעי להורות אלא שיצאו לפניו ל"ו אלף חלוצי כתף. ולפ"ז מיושב היטב דאמר ר"י זה חזקיה וכו'. משום דרוצה לדייק כמדרשו וקשה דלמא אתי להורות דליקרא דשכבי העמידו ישיבה על קברו. לכן הקדים זה חזקיה מלך יהודה וגבי מלך כבר שמענו משאול דהוא יקרא דשכבא אע"כ מוכח דלא אתי להורות אלא דיצאו לפניו ל"ו אלף חלוצי כתף:

ונבוא לבאר ג"כ גמ' דב"מ כי נח נפשי' דרב"ב נחמני נפקי אביי ורבא לעסוקי בי' לא הוו ידעי דוכתי'. כד הוי חזיי' הני צפרי דמטללי וקיימי אמרי ש"מ התם הוא ספדוהו תלתא יומי. יצאה בת קול ואמרה כל הפורש יהא בנידוי וספדוהו שבעא יומי יצאה בת קול ואמרה לכו לבתיכם לשלום. ויל"ד איך הבינו מהני צפרי דהתם הוא. ועוד שאמרה הבת קול כל הפורש יהא בנידוי משמע בנידוי הידוע מכבר. ותו יש לבאר דברי הנביא (ישעיה כ"ז) הצדיק אבד ואין איש שם על לב ואנשי חסד נאספים באין מבין כי מפני הרעה נאסף הצדיק ינוחו בשלום על משכבותם. ומקודם נבוא לבאר שני פסוקים בפרשיות שלפנינו הא' בפרשת וילך כתיב והיה כי תמצאן אותו רעות רבות וצרות וענתה השירה הזאת לפניו לעד כי לא תשכח מפי זרעו. ויל"ד על הלשון וענתה דלשון עונה שייך על שאלה ומה שאלה יש כאן. וגם דרשו מיני' במס' חגיגה (דף ד') רעות רבות וצרות כגון זיבורא ועקרבא. שמואל אמר זה המלוה לעני בשעת דחקו. ועוד פסוק א' בפ' נצבים והיה בשמעו את דברי האלה הזאת והתברך בלבבו לאמר שלום יהיה לי כי בשרירות לבי אלך למען ספות הרוה את הצמאה יאבה ה' סלוח לו כי אז יעשן אף ה' וקנאתו באיש ההוא ורבצה בו כל האלה הכתובה בספר הזה ומחה ה' את שמו מתחת השמים. ויל"ד למה קאמר את האלה לשון יחיד הלא צ"ח קללות נאמר בענין הזה. ותו יל"ד מה לשון בשמעו הלא עינים לו לראות את דברי האלה שכתובים בתורה. וביותר קשה איך יתברך בלבבו ע"י הקללות לומר שלום יהיה לי אדרבא חיל ורעדה יאחזמו בשמעו דברי האלה ותו יל"ד מאי כי אז יעשן אף ה' וגם מה דסיים ומחה ה' שמו ולא פירש במה ימחה את שמו. דהנה איתא במדרש מכה אשר לא כתובה זו מיתת הצדיקים. ויל"ד באמת אמאי לא כתובה קללה זו בתורה. ותירץ הגאון ז"ל בספרו בנין אריאל כך דהנה בסדר הזה פ' נצבים כתיב ונתן ה' אלהיך את כל האלות האלה על אויביך ועל שונאיך אשר רדפוך וגו' ואתה תשוב ושמעת וגו'. ואיתא במדרש משום שכל דבור ודבור שיצא מפי הקב"ה עושה רושם. מש"ה מיד שיצאו הקללות מפי עליון על תנאי באם לא ישמעו אבל אם ישמעו מ"מ עושה רושם שיתהפכו הקללות על עו"ג. ומש"ה קרא אומר דאם תשוב אע"פ שאין הקללות חוזרות ריקם שכבר יצאו מפי עליון נתונים נתונים יהיו על שונאיך. ואיתא בב"ר פ' לך לך שאמר הקב"ה לאברהם ואנכי מגן לך ממך אני מעמיד מגינים לעולם אבל לא מנח. ויל"ד הרי יש צדיקים או"ה ועיין רש"י פ' שלח אם יש בה עץ אם יש בה אדם כשר המגין עליהם ופי' ביפ"ת דה"ק ממך אני מעמיד. מגינים הן הן צדיקים הנתפסים בעון הדור אבל לא יעשה כן לעז"ג ע"ש. ולפ"ז שפיר דרשו חז"ל מכה אשר לא כתובה זו מיתת הצדיקים ומשו"ה לא אמרה התורה בפירוש דבר זה דא''כ אם ישמעו כל ישראל את כל התורה בהכרח שיתהפך גם קללה זו לעו"ג, ואין הקב"ה חפץ בתקנתן ודפח"ח ע"ש. והנה מהרמ"א פי' כך האי קרא הצדיק אבד דבהך מפני הרעה נאסף הצדיק י"ל ב' פירושים, הא' דהקב"ה רוצה להביא רעה על העולם מהמת עונות הדור, רק שהצדיק מגין עליהם מש"ה מסלק הקב"ה מקודם את הצדיק שלא יגן עליהם ואח"כ יביא את הרעה ח"ו, או שהקב"ה מסלק את הצדיק מקודם שלא יהיה מצער את עצמו כי יראה צרות הדור שבימיו נעשה. ופירושו דקרא מפני הרעה קודם שתבוא הרעה נאסף הצדיק. ועוד יש טעם אחר דאם מה"ד מקטרג גברה רעה על הדור בשביל עונותיהם הקב"ה מסלק את הצדיק ובמיתתו נתכפר להדור. וזה דברי הזוהר בפ' פנחס א"ר אבא יוסי בני אימא לך מאי דהוי לי עם בוצינא קדישא וכו' אמינא לי' האי דבכל שעתא דתייבי סגיאין בעלמא זכאין דבהון לקאין עליהון דהכי תנינן בחובא דדרי קדישיא וצדיקיא די בהון יתפסו אמאי אי בגין דלא יהוי מאן דיגין על עלמא לא יהיו מתין ולא יתפסון בחובייהו דהא חדוא לצדיקיא באבודה דלהון דכתיב. באבוד רשעים רנה. א"ל ודאי בחובי דדרי, מתפסין צדיקי וכו' במרעין ובמכתשין איתכפרו כל חובי דדרין מנ"ל מכל שייפא גופא בשעתא דכל שייפין בעאקו ומרעין סגיאין שריא עליי' שייפא חדא אצטרך לאלקאה בגין דיתסון כולה ומני דרועא אלקי ואפקי מיניה דמא דליבא כדין הוא אסוותא לכל שייפין דגופא אוף הכי בני עלמא שייפין דא עם דא בשעתא דקב"ה בעי למיתב אסוותא בעלמא אלקאי לצדיקיא דבהון ובגינה יהיב אסוותא לכולה מנ"ל דכתיב והוא מחולל מפשעינו ובחבורתו נרפא לנו ובקבורתו אקזותא דדמא כמאן דאקיז דרועא בהאי חבורה נרפא לנו עכ"ל ע"ש. ולפ"ז יהיה הפי' מפני הרעה נאסף הצדיק שהיה רוצה הקב"ה להביא רעה על הדור מש"ה נאסף הצדיק כדי שיתכפר עון הדור ולא יביא עליהם הרעה והיינו מפני הרעה שלא תבוא עליהם נאסף הצדיק:

וראיתי בס' שמ"י דמפרש בזה הפסוק הנאמר בפ' נח ואך את דמכם לנפשותיכם אדרוש מיד כל חיה אדרשנו ומיד האדם מיד איש אחיו אדרוש את נפש האדם, דה"ק את דמכם לנפשותיכם אם יהיה צריך הדור לעשות רפואה אדרוש וממי אדרוש זאת הוא אומר ומיד כל חיה אדרשנו שהוא הצדיק הנקרא חי שנאמר איש חי רב פעלים. וכ"ת איך יהיה מהני מיתת הצדיק לכפר על כל העולם לזאת אומר הכתוב ומיד האדם כלומר ליקח ראיה מן האדם שיש לו כמה מיחושים בגופו מקיזין לו על היד וכל הגוף מתרפא כנאמר בזוהר הנ"ל. ומסיים הכתוב אולם מיד איש אחיו אדרוש את נפש האדם שהוא הצדיק. כלומר שאח"כ אדרוש את דם הנקי של הצדיק אשר נשפך בחנם עבור עונות אותו האיש אשר כי לא במותו יקח אל לבו וישוב, הרי יש שני טעמים במיתת הצדיק או שיכפר על הדור ולא תבוא הרעה או שבאמת תבוא הרעה והקב"ה מסלק הצדיק מקודם שלא יראה בצרת הדור או שלא יגן עליהם כנ"ל. והנה אם רואים אנחנו שכמה צדיקים מתים ר"ל ע"כ כוונת הקב"ה להביא באמת את הרעה על הדור דאי משום כפרת הדור היה די במיתת צדיק אחד שהיה כדאי לכפר על כל הדור. וז"פ הפסוק הצדיק אבד אם צדיק אחד אבד אין איש שם על לב שאומר אחר שמת הצדיק נתכפר להדור אח"כ ואנשי חסד נאספו אנו רואים שמתו עוד כמה צדיקים ע"כ משום דאינו מבין כי מפני הרעה נאסף הצדיק דלא הבינו את הפשט ופירושו. והם סוברים כדי שלא תבוא אח"כ הרעה. ובאמת הפי' שאח"כ תבוא הרעה ח"ו. ומש"ה הצדיקים נאספים מקודם. והנה אף אם נימא דמיתת הצדיק מכפר על הדור הוא דומה לקרבן. והסברא נותנת דאינו מכפר על הדור רק אם עושה תשובה. וראיתי בשל"ה שהביא דברי המדרש ארחב"א בא' בניסן מתו בני אהרן, ולמה מזכיר מיתתן ביום הכפורים לומר לך מה יה"כ. מכפר אף מיתת הצדיקים מכפר. ומנין שיה"כ מכפר שנאמר כי ביום הזה יכפר עליכם וגו'. ותוכן דבריו דה"ק כשם שיה"כ מכפר דוקא בתשובה כך מיתת הצדיקים אינו מכפר אלא אם עשו תשובה כאשר מבואר לעיל בדרוש הספד שני. וכבר הזכרתי לעיל דברי הגאון ז"ל דמש"ה מיתת הצדיקים אינה כתובה כדי שלא תחול הקללה להיפוך על עו"ג כשיקיימו ישראל את התורה. וזה ניחא לטעם השני דבמיתת הצדיקים מכפר על הדור מש"ה לא חפץ הקב"ה ליתן מזור ותרופה זאת לעכו"ם, משא"כ לטעם הראשון שהעדר הצדיקים הוא לרעת הדור כדי שתבוא אח"כ הרעה נסתר טעם הנ"ל ואדרבא היה לו לומר גם קללה זו בפירוש כדי שתחול להיפוך על עו"ג והיה מקודם סר צלם מעליהם. וז"פ הפסוק שרשע זה והיה בשמעו את דברי האלה הזאת היינו אותה אלה היחידית במיתת הצדיקים אשר במראה עיניו לא יראה מכה זו בתורה אחר היותה אינה כתובה בפירוש רק שמוע ישמע מחביריו בע"פ. שמכה אשר לא כתובה היא מיתת הצדיקים ויאמר בלב על מה באמת עשה ה' ככה להעלים מכה זו מתורה. וצ"ל כדי שלא יתהפך על עו"ג כנ"ל וקשה הא באמת מיתת הצדיקים היא רעה להדור שתבוא עליהם אח"כ הרעה. וצ"ל דמיתת הצדיקים הוא טובה להדור כדי שלא תבוא הרעה כלל א"כ יתברך בלבבו דהיינו מיתת הצדיק שהוא כנגד הקזה בדרעא שהוא כנגד הלב, לומר שלום יהיה לי כי בשרירות לבי אלך. ורעה לא תאונה אלי כי כבר נתכפרת במיתת הצדיק. ועוד יהיה לי ריוח למען ספות הרוה את הצמאה. ופירש"י הרוה הוא החטא השוגג והצמאה הוא המזיד. וחז"ל דרשו בהאי קרא דהגד לעמי פשעם ולבית יעקב חטאתם, לעמי פשעם זו ת"ח ששגגות נעשו להם כזדונות, ולבית יעקב זה ע"ה שזדונות נעשו להם כשגגות (ב"מ דף ל"ג). וז"ש למען ספות הרוה את הצמאה דבשביל כך שמת הצדיק ולא יוכיח את הדור. ונהיה כשוגג ולא כמזיד ויהיה מוסיף חטא על פשע לז"א דאע"ג שהצדיק מכפר על הדור מ"מ לא יאבה ה' סלוח לו מאחר דאינו עושה תשובה. ומיתת הצדיק אינו מכפר אלא עם התשובה כאמור. ואז ורבצה בו כל האלה הכתובה בספר הזה ולא יהיה לו כפרה במכה אשר לא כתובה שזו מיתת הצדיקים רק אדרבא רבצה בו האלה הכתובה:

והן הן הדברים הנראה להעמיד בכוונת הנביא (ישעיה א') על מה תכו עוד תוסיפו סרה כל ראש לחלי וכל לבב דוי. הקב"ה קובל על מה תכו על אותו דבר שהם לוקים במכה הגדולה שנאמר בה הפלא ופלא זו מיתת הצדיקים בכדי שיתנו לב לשוב ויאמרו אם בארזים נפלה שלהבת וכו' עוד הם תוסיפו סרה ואומרים שלום יהיה לי כי צרות הצדיק או מיתתו תכפר עלינו ואומרים כל ראש לחלי דהיינו ראש שבטי ישראל שהוא הצדיק. וכל לבב דוי שקאי ג"כ על מיתת הצדיקים כמבואר בדבר הזוהר הנ"ל. והנה כתבתי לעיל בדרוש הספד שני דמש"ה דרחז"ל דמכה אשר לא כתובה קאי על מיתת הצדיקים. דאיתא במדרש קשה סילוקן של צדיקים יותר מחורבן בהמ"ק ומצ"ח קללות דאלו בחורבן בהמ"ק כתיב ותרד פלאים ובצ"ח קללות כתיב והפלא ה' את מכותך ולגבי מיתת הצדיקים כתיב הנני יוסיף להפליא את העם הזה הפלא ופלא וכו'. ואמרינן במס' חולין (דף ע"ה) דתרי תמיהות מדכר דכירי. ומס' גיטין (דף נ') דברים שבכתב אי אתה רשאי לאומרן בע"פ משום שכחה. א"כ קאמר שפיר מכה אשר לא כתובה. קשה באמת אמאי אינה כתובה מכה זו בתורה אע"כ דזו מיתת הצדיקים דיש במכה זו שתי פליאות והרי תמיהות מדכר דכירי ולא צריך לכתוב דבל"ז אינן שוכחים ע"ש בדרושי. וזה כוונת הפסוק והיה כי תמצאן אותי כוונתו על הצדיק רעות רבות של כל הדור. אשר בסבתם ימות הצדיק וצרות ואחר כך יבואו ג"כ צרות בעולם ותקשה הא מיתת הצדיק כבר היה מכפר וצ"ל כפי' הראשון דמש"ה מת הצדיק בכדי שלא יגן עוד על הדור או שלא יראה ברעה וקשה א"כ אמאי מכה זו אינה כתובה בתורה ואי משום דלא תיחול על עו"ג קשה הלא אדרבא לקללה יחשב להם. ע"ז הוא אומר וענתה תירוץ לקושיא זו השירה הזאת לפניו לעד כלומר התורה היא כתובה לפניו כי לא תשכח מפי זרעו בכדי שלא תשכח משא"כ מיתת הצדיקים בלא"ה אינה שכוחה דהוי בי' תרי תמיהות ושייך שפיר הלשון וענתה דברי מענה על תמיה האמורה על העדר למה קללה זו דמיתת הצדיקים אינה מפורשת בתורה:

ובזה נבוא לבאר דברי המשורר (תהלים ק"ב) תפלה לעני כי יעטוף ולפני ה' ישפוך שיחו ה' שמעה תפלתי ושועתי אליך תבוא. והנה בדרך משל בארתי פסוק זה כך. משל למלך אדיר ולו מדינות רבות יושב בין גדולי רמים על כסאו ולו באיי הים מדינה א' רחוקה מאד ממנו ויפקד המלך פקידים על מדינה זו. והנה היו מרי נפש משום איש לא ירך לבבם וחכמים גדולים וכופרים. והושיב המלך סופרי המדינה והרבה להם עבדים רבים בלכתם ילכו וישוטטו יום יום בקרית חוצות ויראו וישמעו כל מעשה בני המדינה. ומקטן ועד גדול יבואו ויגידו אלה הדברים והמעשים כל סופרי המדינה. למען יכתבו על הספר כל מעשה איש ואיש כרצונו ועברו זמנים רבים באין דורש ושואל. ויהי היום באה פקודת המלך איך שהמלך ישלח שר צבאו ליום המוגבל והוא היה במקום המלך. או שהמלך בעצמו יבוא ליום ההוא בכדי לחפש בנרות באותן ספרים ולראות איך בני המדינה מתנהגים. ובתוך הפקידה כתוב לאמר כל איש ואיש אשר יש בו דעת לשאול דבר מה מאת המלך יהיה מוכן ליום ההוא לבוא ולהתחנן אל המלך מפיו או מפי כתבו. והנה נמצאים בבני המדינה ארבע כתות. כת א' שלמה בדרכיהם אף לא פעלו עולה מימיהם. ובטוחים שלא ימצא שום דבר זר נכתב על הספרים עליהם. וגם אין להם שום דבר לשאול מאת המלך אחר היותם בחזקת הבריאות ועשירות אין להם שום מחסור. כת השנית גם הם שלמים בדרכיהם ובטוחים שלא ימצא עליהם עול. אבל הם צריכים לרחמי המלך לשאול הימנו דברים הנוגעים בגופם שצריכים לרפואה מרופאי המלך שיבואו עמו. או דבר שבממון שמחוסרים פרנסה. או שנעשה להם איזה גזל בשדותם ובבתיהם. וצריכים לשאול עבור עצמם או עבור נשיהם ובניהם שיושבים במאסר. כת השלישית חסרים מעשה היודעים בעצמם ומכירים בחסרונם שבודאי ימצא כתוב על הספרים דרכיהם אשר לא טובים וגזל וחמס בכפיהם ואת דתי המלך לא היו עושים ואדרבא נתכוונו לעשות להיפך מדתי המלך תמיד אבל אינם צריכים לשאול כלום מהמלך שיש להם בתים מלאים כל טוב. כת רביעית הם חסרים מעשה ויודעים שמרדו במלך ודתו. וגם יש להם לשאול הרבה מאת המלך בודאי אותה כת האחרונה שזכרנו. לראשונה יסעו לבקש רחמים מאת המלך לפייסו, ותהי מעט נחמתם שיוכלו לשחד אותו שר צבא שישלח המלך. אמנם אם הם רואים שהמלך הוא בעצמו בא אשר אין לפניו מקח שוחד חיל ורעדה יאחזון. ואין להם רק ליפול על פניהם לפני רגלי המלך ובבכיה ותחנונים יבואו. אולי ימלא רחמים עליהם. והנמשל ממילא מובן. המלך הוא מלך מלכי המלכים הקב"ה אשר לו השמים ושמי השמים וכל צבאי מעלה רבוא רבבות ולמעלה מהן הוא יושב בקדושתו ונעלם מעין כל, עד שאפילו מלאכי מעלה הגדולים העליונים אומרים איה מקום כבודו ולו מדינה רחוקה עולם השפל הזה. והגם שזכינו להיות קרובים אליו כי מי כעמך ישראל אשר לו אלהים קרובים אליו. והוא חפץ חסד והשרה שכינתו בתוכנו בזמן המקדש. ועונותינו גרמו שקרוב נתרחק ואמר אלכה ואשובה אל מקומי הראשון וכדברי המשורר (תהלים י') למה ה' תעמוד ברחוק. והנה האדם החי על פני האדמה חננו ה' בדעה בבינה ובהשכל ונתן לו משפט הבחירה לילך באיזה דרך שירצה. רק הפנקס פתוח והיד כותבת. בכל לילה נשמתו של אדם היא העולה למעלה וכותבת מעשה איש ופקודתו ועלילות מצעדי גבר. והנה כל השנה כולה איש הישר בעיניו יעשה אין דורש ואין שואל והאדם חושב לית דין ולית דיין ח"ו כמאמר שהמע"ה האומר אין האיש בביתו ליום הכסא יבוא. ופי' מהרמ'"א האיש זה הקב'"ה שנאמר ה' איש מלחמה שיצה"ר אומר אין איש בביתו כלומר שאין הקב"ה משגיח בבני אדם רק ליום הכסא שהוא ר"ה אז יבוא. והנה מר"ח אלול הוא עת פקידה וקול השופר הולך וחזק במחנה. כי בעוד שלשים יום יבוא מלך הכבוד לבקר פנקסו של אדם ולעשות דין ומשפט. וכל מי שיש לו דבר לבקש יהיה עת הזמן באותן הימים שהם ימי הרצון. והנה כת הראשונה ממש אינו בנמצא כי מי אומר זך לקחי כנאמר כי אין צדיק בארץ אשר יעשה טוב ולא יחטא וגם מי הוא זה אשר אין צריך דבר לשאול מאת המלך. רק דבר השכיח בינינו בעוה"ר הוא כת אחרונה. שהרבה יש לנו לשאול עבור חיים ורפואות הן על עצמו הן על אשתו ובניו ופרנסה וכבוד המדומה. ובפרט מחיים הנצחיי אשר זהו עיקר כוונתנו בבקשתנו זכרנו לחיים כתבנו לחיים שקאי על חיים הנצחיי ואנו אומרים למענך אלהים חיים הכוונה שגם חיי העוה"ז שאנו מבקשים כוונתנו בכדי שנוכל לעבוד את ה'. וזהו למענך אלהים שנוכל לעבוד אלהים. חיים. אנו מבקשים. וחסורי מעשה הי תורה והי מצות דמגני עלן. וכמה עבירות חמורות שאדם דש בעקביו רבית אונאה כבישת ש"ש גזל מדות ומשקלות שקשה עונשים שלהם מעריות חילול שבתות וי"ט חמדה נעירה נקימה גאוה (כאלו עעו"ג) כעס ג"כ הכי הוי לשון הרע השקול נגד ג' ראשי עבירות רכילות לצנות שיחת חולין לרבא עובר בעשה. ואיה אפוא שאפילו בבהכ"נ משיחים. ובזוהר מחמיר מאד על זה ווי דעביד פרודא למעלה וכו' יע"ש ומאכלות אסורות בלא בדיקה. הרהורי עבירה וחטאת נעורים שבועת שוא ושקר שנאת חנם נגישה השגת גבול. מעתה נביט אל המצות שלנו. מזוזה. ציצית. ותפילין. מי ומי המהדר לראות אם כשרים הם. ברכות ותפלה ברכת הנהנין לפניו בפרט לאחריו ששוכחים ואמרו כל האוכל בלי ברכה כאלו גוזל להקב"ה וכמה הרהורים אשר לנו בשעת התפלה. ואמרתי שז"פ בוש אני מחטאי ומוכלם אני מעוני וכן הוא אומר בושנו במעשינו ונכלמנו בעונינו שעל העונות ודאי נכלמנו מאד אלא גם על המצות שלנו בושנו במעשינו כי אינם שלמים כראוי וכנכון. ומ"ז הגאון ז"ל פי' בקרא אין צדיק בארץ אשר יעשה טוב ולא יחטא קאי על המעשים טובים אשר הצדיק עושה ולשון חטא הוא לשון חסרון כנאמר בבת שבע שאמרה לדוד המלך עליו השלום והיתי אני ובני שלמה חטאים. ופרשו חסרים מן המלוכה. וז"א אין צדיק בארץ אשר יעשה טוב ובאותה עשיה לא יחטא לא יחסר דבר שאין כוונתו טובה שנתערב תוך המחשבה איזה גאוה חס ושלום. וז"פ בוש אני מחטאי מה שאני מחסר במעשים טובים שלי הולך לבית הכנסת ומתפלל בלי כוונה אם יש חוצפה גדולה מזו הלא בעמדו לפני איזה שר וחשוב כמה מהפחד ומורא יש לו ואם היה יודע שהשר יודע מחשבתו כמה היה מזכך גם המחשבה. והנה בעמדנו לפני המלך הגדול ברוך הוא שצופה ומביט אל תעלומת מחשבתנו איך לא נבוש ונכלם להתפלל בלי לב עושה צדקה מתיהר בזה ואפשר מבייש אותו ואומר גם אני מוכלם מעוני מעונות ממש:

ואמרתי שז"פ פסוק בישעיה (נז) קרא בגרזן אל תחשוך כשופר הרם קולך והגד לעמי פשעם ולבית יעקב חטאתם. דהנה איתא במסכת יומא (דף לו) עונות אלו הזדונות פשעים אלו המרדים. הרי מזיד הגדול הוא פשע. והוכיח הנביא ואמר פקח עיניך וראה ההפרש בין עשיית דבר טוב שהוא המצוה לעושה רע שהוא עבירה. שבעשיית עבירה אתה עושה בכוונה עד שאתה מגיע למזיד הגדול מכולם. מה שאין כן אם אתה הולך לבית הכנסת או לבית המדרש להתפלל או ללמוד. אם אתה עושה בכוונה. מי הוא שמתפלל בכוונה כראוי או לומד תורה לשמה או שאר מצות שיעשה לשמה. וז"ש והגד לעמי פשעם שהעבירות עושים כל כך בכוונה עד שנעשה פשע שהוא המזיד הגדול. אבל לבית יעקב אם אתה הולך לבית הכנסת או לבית המדרש. חטאתם. הוא בתואר חטא כשוגג שעושה בלי כונה. או שפי' חטאתם הוא לשון חסרון כאמור שתראה כמה מהחסרון יש בעשיית הטוב. ונחזור לעניננו שאנחנו בעונותינו הרבים מכת הרביעית שיש לנו הרבה לבקש עלינו ועל נשינו וטפינו ועל כלל ישראל. וגם מעשים אין בנו חטא ורשע כולנו. ודאי היה ראוי לנו לשמוע בקול שופר הראשון מיד בר"ח אלול להיות כל איש שורר בביתו ולהרבות בתפלה ובתחנונים ערב ובוקר ותלמוד תורה כנגד כולם.

בשיעורים תמידים כסדרם. ואם תאמר שנוכל לפעל על ידי שוחד הלא אלהים יחקר זאת. ולפניו עוברים כל באי עולם כבני מרון אשר אין לפניו מקח שוחד. וכבר עברו הימים ובעונותינו הרבים אין איש שם על לב וז"ש תפלה אנו מכת זו שצריכין אנו להכין עצמנו להתפלל הרבה דברים לפניו. וגם תפלה זו היא לעני ר"ל לדור עני ודור יתום שאין לנו לא תורה ולא מעשים טובים. וגם צדיקי וחסידי עולם נלקחו מאתנו. והיה ראוי לנו עכ"פ בחדש הזה להכין ולהקדים עצמנו לדורון ותפלה למקום ברוך הוא ולמלחמה נגד היצר הרע. והנה לשון עטף הוא לשון איחור כנאמר העטופים ללבן. וז"ש כי יעטוף וגם באלה שלשים יום אחרנו ואפשר דתיבת כ"י בגימטריא שלשים. וקאי אהני שלשים שאחרנו גס כן ומעתה מה נעשה ליום פקודה כי גם לא יועיל שום שחד כי אנחנו עומדים לפני ה' כי קרוב יום ה' מהר לבוא. ואנו אין לנו אלא ישפוך שיחו. בבכי ובתחנונים יבואו:

או יאמר ד"פ ויתבאר גם דברי המשורר (תהלים קמא) שיתה ה' שמרה לפי נצרה על דל שפתי שפסוק זה משולל הבנה. מיכה הנביא אמר במה אקדם ה' אכף לאלהי מרום. ונראה ע"פ האמור בזוהר בלק וז"ל ר"א פתח תפלה לעני כי יעטוף תלת אינון דכתיב בהו תפלה. תפלה למשה. תפלה לדוד. תפלה לעני. מאן חשיבא מכולהו, תפלה לעני צלותא דא קדים לצלותא דמשה ולצלותא דדוד וקדים לכל שאר צלותהון דעלמא מ"ט בגין עני תבר לבא וכתיב קרוב ה' לנשברי לב וקב"ה אצית ושמע למילוליה וכיון דצלי צלותא פתח כל כוי דרקיע וכל שאר צלותהון דעלמא דסלקו לעילא דחי לעילא האי מיסכונא תבר לבא דכתיב תפלה לעני כי יעטוף כי יתעטף מבעיא ליה מאי כי יעטוף אלא איהו עביד עיטופין לכולהו צלותהון דעלמא ולא עאלין עד דעאיל צלותיה דידיה דסליק קמא קודשא בריך הוא כיון דחמא דוד דין פשט לבושא דמלכותא ולבש שק ויתיב אארעא ואמר תפלה לדוד הטה ה' אזנך בגין כי עני ואביון אני. א"ל הקב"ה אנת מלכא ושלטאה על מלכין תקיפין ואתעביד גרמך עני. ואתמר אי עביד בר נש נפשיה תדיר עניא ושויא רעותא דיליה תדירא כמסכנא צלוחא סלקית וחברית באינון צלותהון עיי"ש. ו"פ במה אקדם לה' כלומר מה אעשה כי אקדם תפלתי לה' קודם כל התפלות אם אכף לאלהי מרום אם אכניע את עצמי כעני. ואמרינן במסכת סוטה (דף ה') ר"ה ור"ח חד אמר אתי דכא וחד אמר אני את דכא ומסתברא כמ"ד אני את דכא וכו' ואולי ז"א אכף לאלהי מרום אם אני עני כ"כ ואדמה לעני ואביון אז כאלו אני אכף לאלהי מרום ושוכן עלי. וז"פ שיתה ה' שמרה לפי שמירה לשון המתנה כדכתיב ואביו שמר את הדבר לפי לתפלתי ונצרה על דל שפתי עם תפלת העני הנקרא דל יעטוף תפלתי בהדי תפלתו כנאמר. וז"פ דברי המשורר אשרי העם יודעי תרועה ה' באור פנין יהלכון. יודעי לשון שבר כנאמר ויודע אנשי סוכות אומר אשרי העם יודעי משברים אלן לבבם על ידי תרועה אז זוכה באור פניך יהלכו. משא"כ המתגאה אמר הקב"ה אין אני והוא יכולים להיות במחיצה אחת. וז"ש תפלה אם אתה רוצה להתפלל לעני עשה את עצמך דומה לעני אף על פי שאתה עשיר וכעובדא דדוד מלכא משיחא וכ"ת מה יתרון לתפלת העני אומר כי יעטוף הוא מאחר לכל התפלות (והוא יעטוף לשון איחור כאמור והיה העטופים ללבן) או כי יעטוף שאיהו עביד עיטופין לשארי תפלות וגם בזה שממעט עצמו ולפני ה' הוא קרוב לפני ה' שהוא שוכן עליו וכל כך למה מפני שהוא תבר לבא וישפוך שיחו במר נפשו כאמור בזוהר.

ואמר עוד ה' שמעה תפלתי ושועתי אליך תבוא. יש לפרש דהנה יש לנו להתפלל בר"ה ויו"כ על שני דברים. א) לחיי עולם הזה ופרנסה וכל צרכי האדם אבל לא זה העיקר וראוי ונכון יותר להתפלל עבור כבוד ה' שישיב שכינתו מגו גלותא וכאשר הארכנו בזה בדרוש לימי הסליחות. ורש"י פי' דמש"ה אמר משה רבנו ע"ה האזינו השמים ותשמע הארץ וישעיה הנביא הפך משום דלקרוב שייך לשון האזינו ולדבר רחוק לשון שמיעה ולז"א ה' שמעה מרחוק תפלתי זה שאני מתפלל לצורך עצמי אבל ושועתי אליך מה שאני מתפלל אליך הנוגע לכבודך תבוא מיד. ואמר עוד אל תסתר פניך ממני ביום צר לי וגו' מהר ענני על דרך מ"ש בזוהר וכי תבואו למלחמה בארצכם על הצר הצורר אתכם אשר יצרור אתכם מבעיא ליה אלא צר דא ס"ס וחילו דצורר אתכם תדירא. וכ"ה בזוהר ויהי היום ויבואו בני האלהים על ה' היום דא ר"ה. וכי על ה' באו אלא על אלין דקיימא על יקרא דה' וכו' עיין שם שהאריך הזוהר. ותמצית דבריו דבראש השנה שולח הקב"ה לס"ם להביא עדות ובעוד שהוא עוסק בזה ישראל נוטלים שופר בידם וקב"ה איתרצי להון טרם ישוב בעדותיו יע"ש וז"א אל תסתר פניך ממני ביום ראש השנה צר לי שעומד צר הידוע עלי הטה אלי אזנך ביום ההוא כי אקרא מהר ענני טרם ישוב עם עדים שלו או דקאי על יום כפור דאז גם הס"ם משבח לישראל כדאיתא במדרש שאומר יש לך עם אחד וכו' וז"א ביום באותו יום שצר לי שגם הצר נהפך לאוהב ודובר טוב עלי אז מהר ענני טרם יפנה יום ההוא דלית ליה רשות לאסטנו בהאי יומא. ואמר עוד כי כלו בעשן ימי. ע"ד מ"ש הזוהר פרשת ויחי דמימיו של אדם עושה מלבוש להנשמה והיינו אותן הימים שעסק בתורה ובמצות אבל הימים שעשה בהם עבירות דוחפין אותו לבר עד דהדר בתיובתא אז תב האי יומא לאתריה וכו' והזכרתי זוהר הזה בדרוש לשובבים. והנה דרך עשן היוצא מהר כלה יכלה מן העולם ואינו חוזר למקום שיצא משם. וז"ש כי כלו בעשן ימי דהיינו הימים שלי קיימא לבר ואינם חוזרים כמו העשן. יסיים עוד ואומר ויבש לבי ולא נתתי לב לשוב בתשובה הכל מחמת סיבות הפרנסה אשר אדם בהול על ממונו. ששוכחין האמת בהבלי הזמן. וז"ש שסיבה זו הוא מאכול לחמי מחמת רדיפת הפרנסה אשר בנפשו יביא לחמו. והארכתי עוד בזה ואין כאן מקומו:

אבל לעניננו יתבאר פסוק ראשון בענין אחר. דאיתא במסכת שבת (דף קה ע"ב) מפני מה בניו של אדם מתים כשהם קטנים כדי שיבכה על אדם כשר ופריך ערבונא שקיל כדי שיבכה. אלא אימא מפני שלא בכה על אדם כשר. ויל"ד הא הקב"ה משלם הכל מדה כנגד מדה. ומה מדה כנגד מדה כאן. אמנם כבר כתבתי בדרוש שובבי"ם כי הא דאיתא במסכת נדה (דף כז) דבעון קרי בניו של אדם מתים כשהם קטנים. וראיתי בספר מגיד מישרים לבית יוסף פ' ויחי וז"ל ויחי יוסף וכל אחיו ובני ישראל פרו וישרצו הכא רמיזא רמזא דצדיקים מולידים במיתתם יותר מבחייהם דכד מסתלק צדיק מעלמא כמה נפשין דאזלין ערטילאין בעלמא ילית להו נייחא אזיל לגבי' וכד מספידין עליה נפשיה מתעטפא בהאי מילין וסלקא לדרגא עילאה לגינתא דעדן ואוף הני נפשין דאזלין ערומין ושם אתגזר עלי' דוכתא וגופא לנחית בהון. ועל דא וימת יוסף ואח"כ ובני ישראל פרו וישרצו על ידי הספידת הצדיק עד כאן לשונו הרי דאם אדם בוכה על אדם כשר הוא מעלה לנשמות ערטילאין והוא תיקון לחטא קרי אשר בסיבתו איתא נפשין ערטילאין כנודע. ובדרוש הנ"ל מבואר הכל באר היטב. ואיתא במדרש ויהי רע בעיני ה' משום שהוציא זרע לבטלה דאפילו שם הוי"ה ברוך הוא נתמלא עליו עברה ומשו"ה כתיב רע בעיני ה' ע"ש. ובזה מתפרש שפיר סיומא דקרא פרשת נצבים דרשע זה האומר בשרירות לבי אלך ולא יתן אל לב לשוב במיתת הצדיק אז יעשן אף ה' ר"ל אף מדת הרחמים שהוא הוי"ה ברוך הוא נתמלא עליו עברה כנ"ל. דאם היה חוזר בתשובה ושם אל לבו במיתת הצדיק היה מתקן עון קרי. משא"כ הוא לא די שלא תיקן אף הוסיף חטא על פשעו אז תתעורר קנאת ה' לשלם לו כגמול ידו על עון קרי שבידו ונענש במיתת בנים קטנים. ומצינו בפ' יבום ס"פ תצא. ולא ימחה שמו מישראל. וזה הרשע שלא שם אל לבו לתקן חטאיו במיתת הצדיק. אז יעשן אף ה' ורבצה בו כל האלה ומחה ה' את שמו מתחת השמים שלא יהיו לו בנים גם כן על ידי מיתת בניו. ובזה אתי שפיר גמרא דשבת דמפני שלא בכה על אדם כשר ולא תיקן עון קרי מתו בניו הקטנים בעון זה. הרי דעל ידי התעוררות ההספד נעשה תיקון גדול. וכן הוא בזוהר פרשת אחרי תניא אמר רבי יוסי בהאי יומא דכפוריא אתקן פרשתא דאתכפרא על ישראל בגלותא בגין דסדרא דיומא דאהכי אסדר ובגין דמותן דבני אהרן מכפר על ישראל מכאן אולפנא דכל האי בר נש דיסורין דמארי' אתיין עלה כפרה דחובין אינון וכל מאן דמצער על יסוריהון דצדיקים מעביר חובא דלהון מעלמא ועל דא ביומא דכיפורא קורין אחרי מות שני בני אהרן בגין דישתמעון בני אנשא ויצטערון על אובדייהו דצדיקיא וכל המצטער על אובדיהון דצדיקיא ואחית דמעון עלוי לא ימותו בניו בחייו. והקב"ה מכריז עליו וסר עונך וחטאתך תכופר עכ"ל, הרי מעלה הגדולה מה שמגיע אם מתעוררין בהספידות הצדיק:

והנה איתא בתקונים דצדיק נקרא עני ואפי' צדיקו של עולם. וכבר מבואר בס' המגיד דע"י ההספד כמה נפשין מתעטפין בהדין נשמת צדיק. וגם מבואר לעיל דחז"ל דבשביל עון זה של קרי אינו זוכה לראות פני השכינה. וז"ש תפלה הראוי להתפלל לעני אם צדיק נתפס בעון הדור כי יעטוף כי יעשה עטופין לפני נשמתין ערטילאין אשר בזה יתקן עון קרי. ולפני ה' שיזכה לראות פני ה' ישפוך שיחו שע"י התעוררות ההספד הזה יתוקן עונו, ויזכה לפני ה' לראותו. והנה איתא במס' נדה (דף כ"ב) כל האוחז באמה ומשתין כאלו מביא מבול לעולם ע"ש. וז"ש ויקונן דוד על שאול ויאמר שע"י הספד זה הוא ללמד זכות לבני יהודה לבנים קטנים של יהודה שלא ימותו בני יהודה בשביל עון החמור הזה אשר ראוי להביא מבול לעולם זולת הקשת שהוא אות הברית. אבל עתה שמת הצדיק ואזלי כ"ע והספידו והתעוררו בתשובה ובבכי יבואו ויתוקן עון זה ויתקיימו בני יהודה הקטנים:

ואמרתי שז"פ הפסוק סוף כי תצא ס"פ עגלה ערופה. ואתה תבער הדם הנקי מקרבך כי תעשה הישר בעיני ה'. רצונו שאתה תראה לבער ממך מעשה היצר הגורם לשפוך דם הנקי מקרבך שהוא הצדיק. אשר על לא חמס בכפו יהיה נתפס בעונך. והנה איתא בתיקוני הזוהר תיקון ד' בראשית כתב פתחו לי שערי צדק אבוא בם אודה יה. פתחו לי ודאי אינון הרי עפעפי עינא דאיגון פהחין וסגרין ועלייהו אתמר והיו הכרובים פורשי כנפים למעלה אלין תרין כרובין עינא פורשי כנפים עפעפי עינא אינון. בזמן דאינין מסתכלין באורח מישור הא נחש בהון ופניהם איש אל אחיו. ובזמן דלאו אינון מסתכלין באורח מישור הא נחש עקלתון תמן עליהון איתמר כי המות יפריד וגומר תלת גוונא עינא אלין תלת אבהן דאיתמר בהו עכ"ל. הרי דאם ישראל עושים רצונו של מקום עיני ה' אל יראיו מסתכלין בדרך הישר. ואם לאו בדרך עקלתון. והיא הנותנת כח לסט"א (ומשל למלך בו"ד אם הוא חפץ חסד הוא רואה את האדם בראיה ישרה. לא כן אם רואה אותו בראיה עקומה. כי אז ידוע שיצא הקצף מאת המלך) וז"ש לא ישפך דם הנקי מקרבך כי תעשה הישר בעיני ה'. שע"י מעשיך הטובים יהיו עיני ה' ישרים כנאמר בתקונים הנ"ל. וז"פ הגמ' דב"מ (דף פו) דנפקי אביי ורבא לאסוקי ביה ברבה ב"נ לא הוו ידעי דוכתא אי מיתתו היה לכפר על הדור. או שלא יראה הרעה שיהיה אח"כ. והנה אמרינן בגמ' ב"ב דרובן בגזל ומיעוטן בעריות וכולן בלה"ר וכו'. ועיין בעוללות אפרים מאמר פירוש המדרש מעשה ברוכל א' שהיה מחזיר בעיירות הסמוכות לציפורי שקאי על לה"ר שעשה מעשה פטיט כצפור הזה. וכפירש"י בחומש פ' מצורע. ובשביל שהוא עשה מעשה פטיט יביא צפרים. וז"ש כיון דחזי צפרים הני בעלי לה"ר שחוזרים בתשובה והיינו ע"י ששמו אל לבם כי ימינו כצל עובר. וזה דמטללי שעושין העוה"ז כמין צל כמו צל עובר.

וקיימי דבשביל זה יש להם קיום ושארית בארץ. אמרו ש"מ התם הוא דבשביל כך מת הצדיק כדי לכפר על הדור ויקחו מוסר ממנו. וספדוהו תלתא יומא. ואפשר שקאי אהני שלשה ימים ר"ה ויוה"כ. ויצאה בת קול כל הפורש יהא בנידוי דלא סגי בזה ור"ל בנידוי של עון קרי. ספדוהו עוד שבעא יומי תשלום כל עשרת ימי התשובה וחזרו מדרכם אז יצאה בת קול לכו לבתיכם לשלום. והיינו עפמ"ש הרמב"ם בהל תשובה כ"ד דברים מעכבים התשובה ואחד מהם הוא מחלוקת. ופי' בשל"ה שז"פ הפסוק חלק לבם עתה יאשמו משום דאיתא במדרש אין ועתה אלא תשובה וז"פ הפסוק בזמן שחלק לבם ואין להם שלום. עתה אעפ"י שרוצים לעשות תשובה יאשמו אין מועיל להם. וז"ש הבת קול שבודאי הצדיק היה מכפר במיתתו רק באופן שיעשו תשובה כמו בקרבן. ותשובה לא מהני רק בזמן שהשלום בעולם מש"ה הזהיר לכו לבתיכם לשלום. ודרך צחות י"ל דבעוה"ר המחלוקת גורם אריכת הגלות ובשביל שנאת חנם חרב בהמ"ק שני. והנה בבתים וברחובות לא נשמע כי אם קנאת איש מרעהו והשגת גבול ומריבות עד שבאים לידי הכאות. ובפירוש איתא בשו"ע ח"מ (סי' ת"ך) שחרם מקדמונים הוא על הכאה. וצריך התרה מב"ד לצרפו למנין ועיין בדברי הסמ"ע שם. רק יש מקום א' וזמן א' שיצה"ר עושה שלום בעולם והוא בבהכ"נ בשעת התפלה כאשר ידבר איש אל רעהו. וז"ש הבת קול לכו לבתיכם לשלום ולא בבהכ"נ וכבר הארכתי בזה בדרוש לתפלה:

ובזה י"ל ירושלמי בתענית וישפכו מים לפני ה' וכי מים שפכו אלא ששפכו לבם כמים אר"י לבש שמואל חלוקן של ישראל. ואמר לפני הקב"ה כלום אתה דן את האדם אלא על שלא אמר חטאתי ואלו אומרים חטאנו יע"ש. ולכאורה לא יובן הלשון שלבש חלוקן של ישראל אבל עם האמור א"ש שהרי אם אין שלום לא מהני תשובה. והנה המשורר (קי"ח) אמר ה' לי בעוזרי ואני אראה בשונאי. וי"ל עפמ"ש העקידה לבאר ג"כ דבריו (ק"כ) רבת שכנה לה נפשי עם שונא שלום אני שלום וכי אדבר המה למלחמה. דישנו שני מיני שונאים לאדם. הא' שמראה לו בפרהסיא השנאה ואינו מדבר עמו וזה שונא האמור בכ"מ שלא דבר שלשה ימים מחמת איבה. אבל ישנו שונא גרוע מזה. שבפניו מראה לו פנים שוחקות אהבה. ושלא בפניו יורה חציו משום א' שמדבר עליו לה"ר ויורד עד לחייו. וז"א דהע"ה רבת טוב שכנה נפשי עם שונא שלום עם שונא זה שאינו חפץ כלל בשלום. מן אותם הגרועים המראים אהבה ובקרבם ישימו אורבים ואני לשלום כי אדבר והמה למלחמה שלא בפני. וזה ששאל המשורר מאת הקב"ה ה' לי שתהיה אצלי לשמרני בעוזרי מן אותן אנשים המראים לי אהבה שהם עוזרי כי בשונאי גמור אין אני צריך שמירה שמעצמי אני שומר ממנו כי ואני אראה בחוש בשונאי בפרהסיא. [וצא ולמד שזהו ממש עבירה השנואה אצלו ית' מכל העבירות שבתורה שהרי מבואר בדברי הנביא ירמיה ח' בפיו שלום את רעהו ידבר ובקרבו ישים ארבו העל אלה לא אפקד בם נאם ה' אם בגוי אשר כזה לא תתנקם נפשי. ולא מצינו בשום עבירה שדבר ה' קשה כמו בעבירה זו שבאמת גונב דעת עליון ודעת חבירו. וז"פ המשנה באבות אלמלא מוראה של מלכות איש את רעהו חיים בלעו. כלומר איש רעהו הנראה כריע היה בולעו חיים]. וז"ש טרם החזירם שמואל הנביא בתשובה מקודם לבש חלוקן של ישראל חלקת לשונם שלא יהיה חלוקת לבבות אצלם וכפיהם כן לבבם וישליכו מדה גרועה הלזו ולשון לבש הוא חלק טוב כאמור בדרושים הקודמים ואח"כ שפיר אהני להו תשובה. וז"ש הב"ק לכו לבתיכם לשלום דבשוק בפרהסיא היו בשלום זה עם זה רק בבואם לביתם היו מורגלים כ"א לדבר או לעשות סרה על חבירו לז"א לכו לבתיכם לשלום שאף שתהיה בביתך תהיה אוהב ובשלום לכל אדם. או שהלשון בית הוא הלב הפנימי שבאדם שיהיה השלום צפון בלבך ולא בפה בלבד. ובדרוש מיוחד ללה"ר הארכתי בזה. וגם י"ל לפמ"ש בפירוש הקינה של דהע"ה דע"י התעוררות הספדו של הצדיק מתקנים עון קרי ואין בניו ש"א מתים כשהם קטנים. ועיין בב"ר פ' ויצא. אסף אלהים את חרפתי שכ"ז שאין לאשה בנים הסרחון עליו וכו' יש לה בן היא תולה בבנה וכו' הביא רש"י בחומש יע"'ש הרי דאם אין להאשה בנים כל סרחון הבית עליה רמיא ואין לה שלום בית כלל. אלו היה בן תולה היא בבנה ויש לה שלום וז"ש הב"ק אחר כי ספדוהו כדין שבעה ימים ותיקנו עון קרי ולא ימותו בניו ש"א קטנים רק חיה יחיו א"כ בזה לכו לבתיכם לשלום שע"י הבנים יהיה ג"כ שלום בית כדאמרן:

וכדי לסיים בדברי תנחומין נבוא ליישב במדרש לי גלעד לי מנשה אם יבוא אדם ויאמר שאין אני מחיה מתים יבוא אליהו מתושבי גלעד ויעיד שהחיה בנה של צרפית ואם יבוא אדם ויאמר שאין אני מקבל תשובה יבוא מנשה ויעיד וכו'. ויל"ד איך שייכי הני תרי בהדדי. ונראה עפ"י הא דאמרינן במס' סנהדרין ר"פ חלק (דף צ"א) אראב"י בדבר זה זייפתי ספרי הכותים האומרים אין תחה"מ מן התורה וכו' הרי הוא אומר הכרת תכרת הנפש ההיא עונה בה בע"כ עונה בה לתחית המתים. ופריך הגמרא אמאי לא יליף מהכרת תכרת כפול ומשני ד"ת כלב"א ור"י ור"ע ילפי מהכרת תכרת כפול חד לתחה"מ והך עונה בה דרשי מיניה דוקא בזמן שעונה בה אבל אם עשה תשובה מכפר ע"ש. הרי דאם אומרים ד"ת כלב"א וליכא כ"א דרש דעונה בה יש למדרש על תחה"מ או דקאי להורות דוקא בזמן שעונה בה אבל תשובה מהני. וז"ש המדרש אם יבוא אדם ויאמר לך ד"ה כלב"א אבל אין אני מחיה מחים דלא דרשי' מהכרת תכרת לתחה"מ יבוא אליהו ויעיד רק השתא איכא למימר דעונה בה קאי על תחה"מ ולא נשמע בזמן שעונה בה דתשובה מהני גם על עבירה החמורה עו"ג לז"א יבוא מנשה ויעיד ע"ז שאני מקבל תשובה גם על עו"ג. וביותר אמרתי עפ"מ שבארתי דברי ישעיה (נ"ט) ובא לציון גואל ולשבי פשע ביעקב נאם ה' דהנה איתא שלהי מס' יומא שובה ישראל עד ה' אלהיך אפי' כפרת בעיקר וכן אמרו דורשי רשומות תשב אנוש עד דכא. תיבת דכ"א ר"ת ד"ס כ"פירהא"שת איש אף באלו מהני תשובה והיינו אם עד ועד בכלל הוא דאיכא למדרש הך עד דהושע והך עד בתהלים ע"ז. ועיין בש"ע ח"מ (סי' מ"ג סכ"ז) הנשבע לפרוע חבירו עד הפסח צריך לפרוע קודם שיגיע פסח דבלשון בני אדם עד ולא עד בכלל. וז"א ולשבי פשע ביעקב אף על עכו"ם כמבואר מקודם שם. וכ"ת מאן יימר דמהני תשובה על עכו"ם וצ"ל דדרשינן לה מעד ה' אלהיך וקשה הא בלשון ב"א עד ולא עד בכלל. לז"א נאם ה' זהו לשון ה' ולא לשון ב"א ובלשון התורה עד ועד בכלל. וז"ש אם יבוא אדם ויאמר שאין אני מחיה מחים יבוא אליהו ויעיד ולפ"ז נדרש הכרת חכרת לתחה"מ. וקשה דלמא ד"ת כלב"א לז"א אם יבוא אדם ויאמר שאין אני מקבל תשובה על עו"ג יבוא מנשה ויעיד שאני מקבל. וקשה הא כתיב עד דכ"א וכן עד ה' אלהיך ובלשון בני אדם עד ולא עד בכלל וצ"ל דלא דברה תורה כלב"א. א"כ שפיר גם הך קרא הכרת תכרת מידרש לתחה"ח:

ועוד בו שלישית ליישב עפ"י הגמרא דמסכת קידושין (דל"ט ע"ב). ר' יעקב אמר אין לך כל מצוה שכתובה בתורה שמתן שכרה בצדה שאין תחיית המתים תלויה בה. בכבוד אב ואם כתיב למען יאריכון ימיך ולמען ייטב לך. בשלוח הקן כתיב למען ייטב לך והארכת ימים הרי שאמר לו אביו עלה לבירה והבא לי גוזלות וכו' ובחזירתו נפל ומת היכן טובת ימין של זה והיכן אריכות ימיו של זה אלא למען ייטב לך לעולם

שכולו טוב ולמען יאריכון ימיך לעולם שכלו ארוך. ופריך ודלמא לאו הכי הוה ומשני ר"י מעשה חזי ופריך ודלמא מהרהר בעבירה הוה. ומשני מחשבה רעה אין הקב"ה מצרף למעשה. ופריך ודלמא מהרהר בעכו"ם הוה יעש"ה בסוגיא. והבאתי בחיבורי על מסכת קידושין מה שהקשה מהרש"ק מסוגיא זו על דברי הרא"ש פ"ק דר"ה דאמרינן שם. ה' ה' אני ה' קודם שיחטא אני ה' לאחר שיחטא. והקשה הרא"ש קודם שיחטא מה צורך לרחמים. ותירץ אעפ"י שחושב לעשות עבירה אהני ליה מדת הרחמים וכ"ת הא מחשבה רעה אין הקב"ה מצרף מ"מ נ"מ לענין מחשבת עכו"ם דמצרף גם מחשבה למעשה. והני מילי היכא דגמר ועשה מעשה אז מצטרף גם המחשבה לו אבל אם חישב לעבוד ולא עביד מהני ליה מדת הרחמים אני ה' קודם שיחטא שלא להענישו על המחשבה יע"ש. ולפ"ז קשה טובא מאי פריך ודלמא מהרהר בעכו"ם הוה הרי עכ"פ לא גמר במעשה כיון שמת מיד ובמחשבה לבד בלי מעשה אינו נענש גם במחשבת עכו"ם לדברי הרא"ש שזכרנו ע"ש ובחיבורי כתבתי ישוב נכון בזה. והנה מהרש"א כתב בחד"א דהא דאמרינן גדולה תשובה שדוחה ל"ת שבתורה היינו משום דבעבירה ליכא כ"א מעשה אבל מחשבה רעה אינה מצטרפת ובתשובה איכא תרתי למעליותא מחשבה טובה ומעשה והן דוחים למעשה של העבירה אע"ג דחמורה היא. והנה מה"ט יהיה ראוי גבי עכו"ם שלא תהיה מהני תשובה מאחר דבעכו"ם גם מחשבה רעה מצטרף למעשה. אולם י"ל מאחר דעכ"פ מועיל תשובה לדחות המעשה של עכו"ם לא נשאר כ"א מחשבת עכו"ם לבד בלי מעשה ושוב אהני ליה מדת הרחמים של ה' על מחשבה עכו"ם בלי מעשה ונמחל לגמרי. והשתא יאמר כך דהאומרים אין תחיית המתים מן התורה קשיא לדידהו היכן אריכות ימיו של זה והיה צ"ל דמהרהר בעכו"ם הוה והקשה הא מחשבה בלי גמר מעשה גם בעכו"ם מהני לה מדת הרחמים של שם הוי"ה ב"ה הראשון. וצ"ל דלא כדעת הרא"ש הנ"ל. או די"ג מדות מתחיל באמת משם הויה השני א"כ שוב לא מהני נמי תשובה בעכו"ם כאמור. ולכן צירף הני תרתי להדדי אם יאמר אדם שאין תחה"מ מן התורה וגם שאין אני מקבל תשובה לעכו"ם יבוא אליהו ומנשה ויעידו שאני מחיה מתים. וקאי למען ייטב לך לתחה"מ ואצ"ל מהרהר בעכו"ם היה. והשתא י"ל שפיר דמונין י"ג מדות משם הראשון קודם שיחטא דמהני לגבי עכו"ם במחשבה בלי מעשה ושוב אני מקבל בתשובה גם בעכו"ם כמו שהעיד מנשה שקבלתיו בתשובה. ע"כ מספר חות יאיר: