דרוש שני לפרשת פרה (אף שנדפס בתורה אור לפ' חוקת אבל בא כאן בשינוי לשון לכן הדפסנו אותו כאן) תנחומא הנ"ל בשעה שעלה משה למרום מצאו להקב"ה יושב ועוסק בפי פרה כו'. הנה טעם החיצוני והרמז של פרה הוא כי הטומאה בא מסבת שהנפש לא נפרדה מן החומר. כמ"ש העקדה. כי הבהמה בלתי מטמא כי אין בה נפש קדושה. לא כן חומר האדם שהי' תשמיש קדושה. וע"י חטא אה"ר נתמזגו החומרים עם הרוחנים בקשר חזק עד שגם אחרי תפרד הנפש במות נשארו כחות רוחנים דבוקים עם הבשר. והם מטמאים אותו עד שיכלה הגוף וישוב העפר על הארץ כשהיה אז הרוח חשוב כו'. וכבר פי' הצל"ח מ"ש איני יכולה שאני קבורה במחצלת של קנים ע"י הנחה הזאת. ואני פירשתי בזה אם תראה אותי לוקח מאתך. ומ"ש ביום אכלך ממנו מות תמות מיתה בעה"ז ומיתה בעוה"ב כי ע"י התמזגות וקישור החומר ברוח יפרד אחד אחד גם בעוה"ב ר"ל אחר המות. ובזה רמז שע"י ששורפים גוף הבע"ח לאפר עד שכל יסודותיו הרוחנים ישובו על. לבד חלק העפר נשאר נפרד מכולם בזה נטהר הבשר. ובזה יש גם רמז כי האדם שיפשיט את נפשו מגופו גם בחייו עד שלא יתמזגו כלל. וזה ע"י ביטול כל כחותיו החומריים לגמרי. כמדרגת משה רבינו ע"ה ואליהו. ואז א"צ אלא בילוי הגוף אחר המות. וצדיקים אינם מטמאים. וז"ש במדרש ויקחו אליך פרה רמז רמז לו שכל הפרות כלות ושלך עומדת. ר"ל מדוע אמר ויקחו אליך ולא אמר קח פרה. כי' פרת משה עומדת ר"ל גופו לא נתבלה בקבר וא"צ שישוב לעפרו רק כל הפרות כלות. ונבאר תחלה מעשה דרבה בר נחמני (ב"מ פ"ו) ערק ואזל לאגמא הוה יתיב אגירדא דדיקלא וקא גרס. קא מיפלגו במתיבתא דרקיע וכו' כל הענין פלאי. והענין כי רבה פרש א"ע מכל עניני החומר ועזב את הבשר ונפרש מכל עניני העולם עד שהיתה נפשו חוץ מגופו ר"ל בלתי מרגשת בעניניו כלל. וזה המליצה שערק ואזיל לאגמא. אם כפשוטו על הפרישות מישוב העולם. ואם כמליצתו שנפשו יצאה מן העיר אל המדבר. ר"ל מן הגוף שהוא עיר קטנה ואנשים בה מעט. חוצה לו שהוא האגם. כמו שתמצא מליצה זו בכל ס' שה"ש לפי פירושי. והנה בהגיע עת פטירתו שכבר התחילו כחותיו הגופניים למות לא הרגיש במיתת הגוף ואפיסתו. כי נפשו לא פסקה עדיין מלעסוק בחכמה ותורת ה' וזה מציין שיתיב אגירדא דדיקלא וקגריס. היושב הזה הוא עצמיותו של רבה שהוא נפשו שכחותיו הגופניים כבר אפסו. וכבר נגע המות על כח הצומח שבו. עד שגופו הוא דומה כדקל קצוץ. ור"ל כבר עמדו כח הזן והמגדל מלעשות פעולתם. ולא נשאר ממנו רק חיות מעט כבדקל הקצוץ שלא נשאר רק שרשו וענפיו מתו. ונפשו שהיתה עוד בגוף ע"י השורש הזה החי יתבה עליו ולמדה בתורת ה'. החכמים שראו זאת עד היכן הפשיט נפשו מגופו עד שאינה מרגשת צערו כלל. שע"ז היה רבה אומר אני יחיד בנגעים אני יחיד באהלות. ר"ל איני כשאר ב"א שאם יבא עליהם נגע ומחלה ירגישו בם שני חלקיו שהם הגוף והנפש. אבל אני יחיד בנגעים רק חלק א' מרגיש הנגע שהוא הגוף. אבל הנפש אינה מרגשת ממנו כלום. ולא זאת כי גם באהלות בעת אדם כי ימות באהל אני יחיד כי גם בעת המות לא תרגיש נפשי מות הגויה. כי היא נפרדה ממנו. ופסקה ההשתתפות שאחד מרגיש ונפסק שלימותו ע"י חסרון חבירו. לפ"ז המליצו חכמי דורו עליו שע"י מיתתו נפשט ענין הלכה שהמליצוהו בלשונם כאלו נפל בו פלוגתא בין הקב"ה ומתיבתא דרקיע. אם בהרת קודמת לשער לבן טמא וכו' ר"ל כי הטעם שאם בהרת קודמת לשער לבן טמא ובהפך טהור הוא כי רושם החטא בוקע ועולה ועושה רושם בגוף הישראלי ושעי"ז יכיר חטאו וישוב אל ה' וירחמהו וזה תשובה ע"י יסורים כי הנגעים הם יסורים (כמ"ש ברכות ה') [בזה תבין מ"ש במד' חוקת נגע כגריס טמא פרחה בכולו אינו מטמא. כי אם הישראל שלם בכל במצותיו שהם נגד אברי גופו רק במקום א' נראה בו נגע שמורה על עון וחסרון ויש מציאות לטומאה וטהרה. אבל אם פרחה בכולו זה מורה שעבר על כל התורה ואין בו מתום ובזה אינו בכלל אדם ובהמה יחשב אשר א"א שיהיה בה נגע. והנגע בה אינו סימן טומאה. עוד חשיב שם המת בבית אינו טמא יצא ממנה טמא. חיה שהושיטה ידה והוציאה עובר מת החיה טמאה והיולדת טהורה. יוגם טעמו מובן כי הטומאה כ"ז שהיא בלועה ולא יצאה ממקומה אינה מטמא. והרמז לזה מחשבה רעה אין הקב"ה מצרפה למעשה. כי כל מעשה חטא יוקדם לה מחשבה וכל עוד שלא יצאה המחשבה לפועל עדיין אינה מטמא. והבן] והנה אם אחרי ההסגר ביסורים לא פשה הנגע. זה מורה שהטיב מעשיו כי מי שעומד במרדו. מלבד מה שדרכו לקרא תגר על היסורים והיה כי ירעב והתקצף וקלל. גם זה לבד מה שאינו שב הוא מגדיל איכות החטא אחר שלא נתפעל ע"י היסורים ובהכרח שתצמח הנגע ביותר. ואם עמד בעיניו סימן שעשה תשובה. אבל אם שער לבן צמח או פשה הנגע מורה שהנגע יוצאת מכח אל הפועל מן הפנים אל החוץ עד שתזדקן. שזה רמז שערות הלבנים שמורה שנאחז ברשעו עד זקנה ושיבה לכן הוא טמא. אבל אם שער לבן קודם לבהרת טהור כי אין ראיה שעמד ברשעו אחר שהוכיחו ה' ביסורים:

והנה ימצא מציאות שיהיה ספק אם בהרת קודמת לשער לבן או שער לבן קודם לבהרת. והוא איש אשר המית את חמרו עד שאינו מרגיש ביסודי הגוף ובכ"ז באו עליו נגעים בעבור חטא קל כי אדם אין צדיק בארץ והקב"ה מדקדק עם הצדיקים כחוט השערה ולדעת חז"ל [ברכות ה'] ימצאו נגעים בצנעה שהם יסורים של אהבה. כמ"ש הא לן הא להו ואבע"א הא בצנעא הא בפרהסיא והוא אינו שב בעבורם כי אינו מרגיש בנגעי הגוף כלל. ומזה לא נדע אם השער לבן קודם לבהרת. שאף שנולד למראה הכהן אח"כ יוכל להיות שלא נתחדשו אח"כ רק הוא מה שהיה קודם כי הנגע לא פעלה כל מאומה. אולם כלל מציאות זה שיפשיט את נפשו מחמרו באופן זה עד שלא ירגיש תמורותיו ונגעיו. זה יצוייר מצד עצם בריאת ה' שברא הנפש מופרדת מן הגוף וכן היה רצונו קודם חטא אה"ר. אבל זה נמנע מצד טבע מערכת השמים שהרכבו החומרים עם הצורות וע"י תנועותיהם יתחייבו שיתמזג בו הצורות עם החומרים ויתלכדו בקשר אמיץ. לכן המליצו הקב"ה אמר טהור וכלהו מתיבתא דרקיע אמרי טמא. ור"ל זה יצויר שיטהר האדם באופן זה לפי כוונת השם ביצירת האדם. ולא יצוייר אצל כל מתיבתא דרקיע וכל תהלוכות הטבע עד שזה לא יהיה לפי הטבע רק לפי ענין נסיי היוצא מהיקש הטבע. ובכ"ז הגם שלפי הנהגת מתיבתא דרקיע שהוא מעשה הטבע אשר תחת הרקיע והטבע הוא נמנע מ"מ מצד הענין השני הנסיי שיוצא מהנהגת ה' הוא אפשר. ובזה אמרו מאן נוכח שימצא במציאות איש כזה הממית את יצרו ומבטל טבעו. נוכח רבה ב"נ דאמר אני יחיד בנגעים כנ"ל [ובזה פירשתי הגמ' כשרצה הקב"ה לברא אה"ר ברא כת מה"ש א"ל רצונכם שנברא אדם וכו' נתן אצבעו ביניהם ושרפן כו'] אחרי שדברו ע"ז נשגבות במליצתם חזרו לספר גוף המעשה והנמשל מה שרצו במליצתו שהוא איכות הדביקות אפר ראו מרבה בעת מותו. ספרו ששדרו שלוחא בתריה בעת הגיע אליו המלאך המות וגופו כבר מת חציו כמ"ש יתיב אגירדא דדיקלא בכ"ז לא מצי מה"מ למקרב ליה. שבכ"ז אליו שהוא אל נפשו ושכלו שהוא עצמותו של רבה לא קרב המות. והראיה לזה מדלא הוה פסיק פומי' מגירסא כי לא הרגישה נפשו במיתת הגוף שכינה ולא נפרדה מלעסוק בתורה עד מיצוי הנפש. אדהכי נשיב זיקא ואוושא ביני קני סבר גונדא דפרשי הוא. ספר עוצם דביקותו ואיך היה גופו בעיני נפשו כדבר נפרד ממנה וחוצה לה עד שבעת נשב זיקא שהוא רוח החולי הסוער בגופו. ואוושא ביני קני שקני הריאה ועצמות התחילו להשמיע קול מפני רוח החולי הנושב. וזה היה בעת הגסיסה. ואז כי התעוררה נפשו שנעשה איזה שינוי סביבה לגרשה מגבולו אז היא בדמיונה כי גונדא דפרשי הוא באשר נחקק על כח המדמה שלו היראה שפרשי המלך רודפים אחריו (כי בזה ישביתוהו מעבודת ה' ותורתו) נדמה לו הקול הזה כקול פרשי המלך. וזה מורה בבירור שגופו הי"ל כדבר חוצה לו והשינוי שנעשה בגופו נדמה לו כרוח הסער ביער. כד ניחא נפשיה אמר טהור טהור. ר"ל הנה אצלו לא יצוייר מציאת הטומאה אחרי מותו כי שני החלקים היו טהורים במותו אחרי שבעודו בחיים נפרדה נפשו מן גופו ובמות כ"א התפרד מחבירו לגמרי ובצד הנפש היתה טהורה כי שבה נפרדת מהגוף כטרם רדתה אליו והגוף נשאר טהור כי לא נשארו בו חלקים רוחניים שהם סבת הטומאה. וע"ז כפל טהור טהור. וע"ז יצאה ב"ק אשריך רב"נ שגופך טהור הוא טהרת הגוף בחייו ואחר מותו וכן נשמתך יצאה בטהרה. נפל פתקא מרקיע בפומבדיתא רב"נ נתבקש בישיבה של מעלה. יספר כי לפי מדרגת רב"נ שנפרד מן החומר לגמרי לא היה ראוי למות מצד הטבע כי שב אל מדרגת שרשו כמו אדה"ר קודם החטא שנפרד נפשו מן גופו ואכל מען החיים וחי לעולם. וגם עקר טעם המות מפני שהחומר משבית הנפש מעצמותו לא שייך פה רק פתקא מן שמיא נפל שהיא גזירת עירין (לא דבר מחויב מצד עצמו וטבעו) ולא היה טעם מיתתו שיעזוב את הגוף המעכב שלימותו רק שנתבקש בישיבה של מעלה רק לעזוב עולם השפל ולשוב אל עולם העליון ששם נתבקש (גם רמז שאינו כשאר מתים שהנפש תעמוד תחלה בג"ע התחתון עד תפרד מן הגוף לגמרי אחר י"ב חדש כמ"ש אחים בהספדאי דהתם קאימנא כי תיכף נתבקש לעולם העליון). נפקי אביי ורבא וכולהו רבנן לעסוק ביה. לא הוו ידעי דוכתיה. ר"ל אז שמו החכמים על לבם לחקור אחרי הדרך שדרך בו השלם הלז ולעסוק בענינו אם ראוי שיבחרו גם הם ההנהגה הזאת. ילא ידעו מקומו ומדרגתו כי לא ציירו לעצמם ענין ההנהגה הזאת כלל ומציאותה ולא ידעו אם טובה היא אם לא (כמו שנבאר בפלוגתת ר"א ורבנן וכמ"ש במתי מדבר דגנו אפרקיד). נפקי לאגמא חזו צפרי דמטללי וקיימי אמרי ש"מ התם הוא. ר"ל אז גם הם נפקי לאגמא ר"ל שיצאו מן העיר והחומר ופרשו מן הישוב אל המדבר ואז השיגו צפרי דמטללי וקיימי. הנה החכמים הנ"ל ימליצו את הנפשות בשם עוף השמים וצפרים כידוע בדברי חז"ל במקומות רבים. וזה מצד כמו שהצפור מתנשא לעוף בין ארץ ושמים כן הנפש הוא מגבהי מרומים. והנה הנפש הבלתי נקשרת בגויה כמו השכלים הנפרדים הם קיימים בהשכלתם כי אין בהם שינוי. אבל אין להם צל ר"ל שאינם משיגים בזמן ובמקום. ובעבור זה אין להם השגה מעניני העוה"ז מאומה כמ"ש על מ"ש ה' חכמתו מרובה משלכם במה שקרא שמות לכל המינים ואני מה שמי אדם. וזה בא מסבת החומר שהוא המצל בעדה ובין ההשכלה הנקיה עד שע"י הצל הזה ישיגו השגות בזמן ובמקום. וזה מעלה להם כמ"ש חכמתו מרובה משלכם. אבל גם חסרון יש כי השגתם אינה עומדת תמיד על מצב א' רק משתנה ממושכל למושכל. אולם במדרגה זו שהוא שכל נתלה בחומר ונפרד ממנו ברצונו. ראו שהיו שני המעלות. שהצפרים האלה והם הנפשות שהגיעו למדרגה הזאת מטללי יש להם צל ר"ל שמשיגים השגות חומריים ג"כ הנתלים בזמן ובמקום. ומ"ש וקיימי ר"ל לא יעופו הנה והנה רק עומדים במקום א' שי"ל השגה קבועה בלתי משתנית ואינה נתונה תחת התמורות המוכרח לבעלי החומר. והנה מצד זה השני ראו כי א"א שיבחר כ"א בדרך זה כי שכלו נעשה מצד זה שכל פשוט בלתי משתנה וזה יוצא מגדר שכל אדם. כמ"ש עתיד צדיק אחד לעמוד בעולמי. ספדוהו תלתא יומי ותלתא לילותא נפל פתקא כל הפורש יהיה בנידוי. ספדוהו שבעה יומי. נפל פתקא לכו לבתיכם לשלום. הנה אמרו ג' ימים לבכי וז' להספד ג' ימים הראשונים בוכים על הפרד הנפש מעוה"ז וז' ימים מספידים על הגוף הבולה בעפר. והם חשבו שעל רבה א"צ ז' ימי הספד כי הגוף נפרד תיכף מן הנפש. אולם פתקא נפל כגוזר שיספידו ז' ימים גם על גופו. והם אחרי שנפקו לאגמא ר"ל שפרשו מכל עניני החומר ורצו הכל להתנהג כרבה ולבא למדרגתו. אבל הנהגה זאת לא יגיע אליה רק א' בדור והרבה עשו כרשב"י ולא עלתה בידם. וכמו שנצחו חכמים לר"א כמו שיתבאר. ולכן נפל פתקא הגוזר עליהם שילכו לבתיהם. וישובו לעסוק גם בצרכי עולם לשלום הגוף עם הנפש ולא יבטלו חיים העולמיי' לגמרי:

ועתה נבאר מעשה דר"א בתנורו של עכנאי בב"מ חתכו חוליות ונתנו חול בין חוליא לחוליא ר"א מטהר וחכמים מטמאים וזו תנורו של עכנאי. כבר בארנו כי דעת ב"ש שהאדם צריך שיפרוש מן העוה"ז בהחלט ומי שראשו ורובו בסוכה ושלחנו בתוך הבית ב"ש פוסלים כי ס"ל שצריך שגם שלחנו יהיה בדירת עראי ולא יהנה מן העה"ז לגמרי ור"א שמותי הוא מתלמידי ב"ש. וע"פ המליצה זו הנה האדם נמשל לכלי חרס שאינו מתטהר אלא שישבר אז אינו מקבל טומאה. וכן הגוף כ"ז שהוא שלם הוא מקבל טומאה. עד שישוב העפר על הארץ כשהיה. אולם במי שהמית גופו בחייו והפריד נפשו מגופו ס"ל לר"א שאינו מקבל טומאה. כי בזה נפרדה נפשו בחייו. ושבה עצם נבדל נפרד כשכלים הנבדלים מן הגופות די מדרהון עם בפרא לא איתוהי. וחכמים דמוהו לתנור שנשבר אלא שחברו שבריו ע"י חול. שכן הגם שבגוף הזה נשבר ונבטל מ"מ הוא מחובר הגם שאינו חבור יפה. כי הנפש תכניעהו ותפוצצהו לגזרים. אבל בכ"ז הוא מחובר ע"י חול ועפר שהגוף עדן חי אוכל ושותה ומצד זה מקבל טומאה. ור"א ס"ל שבאופן זה יצוייר שיבטל הגוף לגמרי. וזה תנורו של עכנאי. רומז שעיקר פלוגתתם בענין נחש הקדמוני שע"י נתערבה הנפש בגויה. ופליגי אם יצוייר שיפריד האדם בין הדבקים המלה אם לא ? אר"א אם הלכה כמותי חרוב זה יוכיח. אמת המים יוכיח. כותלי בהמ"ד יוכיחו. מן השמים יוכיחו. ר"א רצה לברר להם שיש מציאות שהאדם הפנימי ישתרר על טבעיו החיצונים וימלוך עליהם כאות נפשו. וזה כחות הנפש הנתונים תחת חוקי הטבע הם נפש הצומחת והחיונית. וע"י הבחירה שבאדם וע"י נפש המשכלת יוכל לשנות טבעיו הבשריים כמ"ש נתן אצבעו ביניהם ושרפן. אולם גם השכל הוא נתון תחת חקים טבעיים. כי הוא מצד היותו שכל כלוא בחומר לא ישכיל דברים בלתי בעלי גבול ויש גבול להשגתו. כידוע. ור"א רצה להראות שגם בזה ימשול האדם להפך טבע שכלו וצמצומו הטבעי עד שישיג כשכל פשוט נפשט מחומר. והמופת שהאדם יוכל להכניע הטבע שאצלו ממה שצדיק מושל ביראת אלהים על הטבע שחוצה לו שזה בא ע"י שמושל תחלה על הטבע שאצלו כמ"ש במק"א ומבואר עוד במעשה דר' פנחס בן יאיר עם גינאי נהרא. ובזה בא ר"א להראות איך שמושל על הצומח ואמר חרוב זה יוכיח ונעקר החרוב. ואיך שמושל על החי מאמת המים שכבר בארו החוקרים כי הנפש החיונית מושלת ומתנהגת ע"י יסוד המים. ואיך שיוכל לשלח את השכל חפשי ממאסוריו שלא יהיה כשכל כלוא מוגבל תחת גבולות החומר ותנאיו רק משכיל בבלי גבול אמר כותלי בהמ"ד יוכיחו. כי כותלי המוח המקיפים את השכל והמגבילים אותו מצד שהוא כלוא בחומר הם הכותלי בית המדרש. שהת"ת והוא השכל יושב בהם ודורש וחוקר בחכמה ודעה. וראה כי סדר המופתים שהביא היה ממטה למעלה. כי קל יותר שימשול האדם על נפשו הצומחת לעצור א"ע מאכילה ולהתענות משימשול על נפשו החיונית ולעצור במתג ורסן תכונותיו ורגשותיו כמו הגאוה והכעס ויתר המדות. וכן קל יותר שימשול בשתי אלה משימשול על כמות החומר העוצרים בעד שכלו לבל ישוב שכל מופשט מחומר. וכן במציאות הכולל קל יותר שימשול על הצמחים מעל בעלי הרצון. וקל שימשול על בעלי הרצון מעל בעלי הבחירה. וכאשר לא קבלו ראיותיו אמר מן השמים יוכיחו כי גם לדבריכם שטבע האדם מצד שהוא אדם אינה נותנת שיתבטל חמרו לגמרי עד שידמה בכל פרטיו כשכל נבדל. אחרי שהכלי החומריית שלו. הגם שחתכו חוליות בכ"ז הוא מדובק ע"י החול שבין חוליא לחוליא. הלא מן השמים יוכיחו כי יצוייר זה ע"י עזר ממרום אשר יופיע אל המתקדשים ועוזבים את הבשר. ויצאה ב"ק. והשיב ר"י אין משגיחין בב"ק. כי התורה נתנה מן השמים. לא למלאכים נתנה ה' יען שאינם בעלי חומר. ולכן נתנה מן השמים ארץ. יען שהם בעלי חומר. ולפ"ז תנאי קיום התורה ומציאותה בארץ לא בשמים היא מפני שאנשיו הם ארציים מדיניים לא מלאכים מתבודדים. ובזה תבין המדרש הנ"ל כי חכמים ס"ל פרה בת ג' ר"ל שהענין המצוייר בפרה שהוא הפרד הכחות הנפשיות מן החומר לגמרי. כמו שיהיה בגוף הנשרף לאפר שישוב העפר לאפר וחלקים הרוחניים יפרדו בהחלט אין ראוי להיות תיכף רק עד שיוליד במין ועסק בישוב העולם תחלה. ר"ל באחרית ימי האדם. וזה יצוייר בפרה בת ג' שראויה לילד. ולהשאיר מינה. ור"א לשיטתו ס"ל כי יוכל האדם ע"ז תיכף בילדותו. לעזב עולמו הגשמי ולהדבק בנצחיות וכדעת ב"ש. דר"א שמותי הוא. והנה עת שעלה משה למרום שנפרד מן העולם התחתון והחומר לגמרי. והיה זה קודם שקיים פו"ר והשאיר מינו. והקב"ה הסכים ע"י כמ"ש חז"ל ביבמות במ"ש ואתה פה עמוד עמדי. ומצאו להקב"ה אומר הלכה פרה בת שתים. כי הקב"ה אמר טהור והסכים אל מציאות אדם כזה. אשר עליו עמד ר"א. וא"ל העליונים והתחתונים ברשותך. ר"ל הלא הרכבת עליונים ותחתונים בגוף האדם ושניהם ברשותך ואיך תאמר הלכה בשם יחיד. מי שהוא יחיד בעולמו. ר"ל שנפשו יחידה בלתי מתערבת עם התחתונים. השיב לו עתיד צדיק א' לעמוד בעולמי. הוא יעמוד תיכף בעולם העליון נפרד מן התחתונים ויפתח תחלה בפ' פרה. שתחלת ענינו יהיה הפירוד מן הגוף שזה הוראת פ' פרה וזה יעשה בתחלת ענינו. ועז"א בקש מרע"ה שיצא מחלציו. וא"ל חייך שהוא מחלציך. וז"ש ושם האחד אליעזר. כי אחרי אליעזר פרש אף מן האשה. וזה כדעת ר"א שעמד כעולם העליון תיכף כנ"ל: