(במדבר יג כ) ומה הארץ השמנה היא אם רזה. מבואר עפ"י המבואר בכתובות פרק הנושא דבזמן שאין ישראל יושבים על אדמתם אין הארץ נותנת פירותיה ואוספת אותן אליה ולא תתן כחה לעם נכר. א"כ אעפ"י שנראה את הארץ רזה אז ונעדרת שום עץ עושה פרי מ"מ שמנה היא מצד עצמה רק שאוגרת כח וקופצת ידה מליתן לזרים חילה וכחה לנכרים. וז"ש שתראו השמנה היא אם רזה שאעפ"י שהיא רזה ולפי ההשקפה המוחשית שמנה היא בעצם וכן היש בה עץ אם אין שאעפ"י שנראה שאין בה עץ פרי מ"מ יש בה בעצם טבעה רק שאוגרת כחה וכפי המבואר. ועז"א והתחזקתם ולקחתם מפרי הארץ כי באמת עתה בזמן שהכנענים עליה פרי הארץ דל ורזה מאד אבל העצה היעוצה לזה והתחזקתם כתרגומו ותעבדון חזקתא שהחזיקו בארץ מדין חזקה ואחר שתקנו את הארץ בחזקה ממילא תתן כחה אחר שתרגיש כי לישראל יהיו הפירות האלה. ואז ולקחתם מפרי הארץ שבודאי יהיו פירות הארץ שלמים ככחה האמתי. ובל יהיה לפלא איך בזמן מועט מעת החזקה עד עת לקיחת הפירות שהיה רק עשרים יום לערך תשתנה להוציא פירות מובחרים לז"א והימים ימי בכורי ענבים שאז היה זמן הביכור וגמר בישול הפירות וא"כ שפיר כאשר הוציאה כחה נגמר הבישול באופן היותר שלם פרי חמד מארץ זבח חלב ודבש:

בסוטה (דף י"א ע"א) בתוס' ד"ה מרים המתינה למשה שעה אחת. לאו דוקא נקט שעה אחת אלא שליש שעה או רביע דקתני בתוספתא מדה טובה מרובה ממדת פורענות על אחת חמש מאות. אבל קשה לרבי והא במרגלים נפרע מהם יום לשנה. א"כ היתה מרובה מדת פורענות ממדה טובה של מרים (וצ"ע בדברי התוס') ועוד בפרק קמא דחגיגא (דף ה' ע"ב) איתא דרש ר' יוחנן ואותי יום יום ידרושון שכל העוסק בתורה אפילו יום אחד כאילו עוסק כל השנה כולה. וכן במדת פורענות כתיב (במדבר י"ד) במספר הימים אשר תרתם את הארץ מ' יום וגו' אלמא דכי הדדי נינהו ע"כ דברי התוס', ונראה לקרב דבר זה דכל העוסק בתורה יום א' בשנה חשיב כשנה שהוא עפ"י החשבון דמדה טובה מרובה ממדת פורענות ת"ק פעמים וכי הוא זה. דהנה המרגלים היו צריכים לילך ד' פעמים ארבעים יום משום דא"י היא ת' פרסה על ת' פרסה ומהלך אדם בינוני עשרה פ' והם הלכו לאורך ורוחב כמין גם כמו שפרש"י שהיא ת"ת פרסאות בהליכה ובחזרה. והקב"ה חס עליהם והלכו רק מ' יום. ממילא נחשב כל יום כד' ימים. והם הלכו רק ביום ולא בלילה. חשוב ד' פעמים י"ב שעות עולה מ"ח, וי' מרגלים חוטאים היו. י' פעמים מ"ח יעלה ת"פ שעות. וממדבר פארן מקום שילוח המרגלים עד גבול א"י היה מהלך ד' ימים כי הרמב"ן כתב שממצרים עד א"י הוא מהלך ז' ימים ומשה אמר לפרעה דרך ג' ימים נלך במדבר שכוון על הר סיני שאליו היה מהלך ג' ימים. ואיתא שה' שמות נקרא הר סיני ואחד מהם הר פארן והמרגלים שהלכו ממדבר פארן היה להם לילך עד גבול א"י ד' ימים בהליכה וד' בחזרה הרי ח' ימים ובכל יום הלכו י"ב שעות ח' פעמים י"ב הרי צ"ו ולעשרה מרגלים עולה תתק"ס חלוק אותם על מ' חלקים ותן כל חלק על כל יום אחד מהארבעים יום שהלכו, ויעלה כל חלק כ"ד שעות ובהצטרפם עם ת"פ שעות שהם נחשבים לכל יום מהמ' יום הנ"ל יעלה תק"ד לכל יום והעונש על תק"ד שעות שחטאו היה שנה אחת נמצא ששנה נחשב כתק"ד שעות. ואיתא במס' ברכות דחסידים הראשונים היו שוהים שעה אחת ומתפללים שעה ושוהים אחר התפלה ג"כ ש"א נמצא לג' תפלות ט' שעות. ושעה שקודם תה"ש הוא קודם היום כן גם השעה שאחר ת"ע הוא בלילה נמצא דשבע שעות ביום הוא לעסק התפלה ואך ה' שעות ביום נשאר ללמוד תורה. ובעירובין איתא דד' פעמים צריך הרב ללמוד עם התלמידים ופעם החמישי ילמוד התלמיד בעצמו ועיקר שכר הלימוד הוא על פעם החמישי שהוא רק שעה אחת דשכר הד' פעמים שלומד עם הרב נחשב השכר אל הרב המלמדו. וכבר נלמד ממרגלים שהשנה נחשב ליום והיום לתק"ד שעות ומדה טובה מרובה תק"ד פעמים שמרים המתינה רק כשלים שעה וישראל המתינו עליה ז' ימים ובכל יום יש ע"ב שלישי שעה וז' פעמים ע"ב היא תק"ד א"כ נמצא דהלומד שעה הוא כאילו לומד תק"ד כחשבון היום שהוא תק"ד שעות ותק"ד שעות נחשב כשנה כנ"ל. (ועי' במהרש"א דאותי יום יום ידרשון אתי למעט לילה) ואיתא בספר ברית שלום פ' תשא דכל החשבונות והמדות נצרך להוסיף אחד לכ"ד שכן נלמד ממאי דקיי"ל שערלה בטלה במאתים מקרא מן הצאן מן המאתים ועל פי החשבון עולה רק קצ"ב ורק כשנוסיף ח' שהוא א' על כל כ"ד אזי יהיה מאתים. ולפי זה יעלה בכאן החשבון עוד יותר פשוט שלא נצרך להוסיף מספר שעות מח' יום, שהלכו עד גבול א"י כנ"ל רק שהחשבון עולה כך ת"פ שעות כנ"ל נוסיף על כל כ"ד שבת"פ ויעלה ההוספה עשרים ובס"ה יהיה ת"פ עם הכ' הוא ת"ק: