Eretz Chemdah, Shavuot
Can copy this into an AI, or connect the whole library to your assistant. For deeper learning, you can directly use the original seforim, sites, and apps.
(דברים ה א) ויקרא משה אל כל ישראל ויאמר אליהם שמע ישראל את החקים וגו' ושמרתם לעשותם ר"ל שתשמרום לעולם בל ישונה ברוב זמן. ה' אלהינו כרת עמנו ברית בחורב כי כריתת ברית הוא דבר שאין לו הפסק כן התורה נצחיית. משל למדינה אחת דרובה אנשים נבזים שפלים פראים בלי נמוס ומוסר לא תאר להם ולא הדר ומלך גדול ונשגב נורא למלכי ארץ שלח אליהם שליח שיתן להם דת וחוקים. הנה יכולים להכחיש את השליח לאמר כי איך אפשר כי מלך גדול כזה ישקיף ממרום שבתו עלינו ולא יודע אותנו כלל אף כי שיפקח על ענינינו לשלוח אלינו שליח לתת לנו דת וחקים. ואף אם השליח הביא בידו אותות ומופתים למשל דברים יקרים שנראה שהם מאוצר המלך מ"מ יכולים לומר שמא נתן לך המלך דברים אלה במתנה או היה גם אצלך דברים כאלה ואין ראיה ששלחך אלינו, ואם בכל זאת האמינו לשליח הזה וקבלו תורתו ואחר כמה שנים בא אליהם איש, אחר ואמר שגם הוא שליח המלך ששלח אותו להחליף תורתו או שמכחיש את השליח הראשון לגמרי ונותן להם ג"כ אותות ומופתים אז הם מסתפקים בודאי למי ישמעו אם לקול האות הראשון או יאמינו לקול האות האחרון וצריכים לחקור אחר אמונתם. אבל אם השליח הראשון אמר הנה אראה לכם את המלך בעצמו שיבוא למדינתכם עם כל חילו ומרכבות כבודו וידבר עמכם פנים בפנים ויודיעכם כי אנכי השליח שלו כי לא תמירו תורתי לעולם וכן היה ושמעו דברי המלך בעצמו שאז אין ספק כלל בשליחות הזה ואם אח"כ בא אחד ואמר שהמלך שלחו להחליף התורה אז בטח יודעים שדבריו שקר כי הלא שמעו מהמלך בעצמו שלא יחליף תורתו ועוד הלא בראשון ראו לעין ואיך יאמינו את זה מה שלא ראו בעיניהם. כן הדבר הזה ברצות ה' ליתן תורה לישראל וידע א) כי באם יתן ע"י שליח יהיה להם אמונה שלמה בהשליח בעצמו ב) ידע כי בימים הבאים יקומו נביאי האליל ומניחי דתות חדשות ויאמרו כי גם הם שולחו להחליף הדת וליתן דת אחר, לכן ראה לתת עשרת דברים במעמד הנבחר שכולם הגיעו למדרגת פנים אל פנים וראו בעצמם ושמעו בעצמם ושמעו בסוף הדברים שא"ל לכו לכם לאהליכם ואתה פה עמוד עמדי ואדברה אליך את כל המצוה והחקים וגו' (לדברים ה כ"ז), שראו שיחד למשה לשליח לכל ימי חייו אליו ישמעון ועתה אין להם עוד לחקור על אמונתם אחרי שעין בעין ראו:
דרוש לחג השבועות מספר כתונת פסים הנדפס באמשטרדם שנת תמ"ה בהסכמות גאונים גדולים ומפורסמים הגאון המפורסם וכו' מ' יעקב ששפורטש והגאון ר' נפתלי כ"ץ והגאון המפורסם מ' זכריה מענדיל מבעלז מחבר באר היטב על שו"ע (שמות כ' יט ויאמרו אל משה דבר אתה עמנו ונשמעה ואל ידבר עמנו אלהים פן נמות, ויאמר משה אל העם אל תיראו וגו' ולבעבור תהיה יראתו על פניכם לבלתי תחטאו. ויש לדקדק מהיכא תיתי להם לומר כשידבר אלהים עמהם ימותו וכן תשובת מרע"ה בנדון זה לכאורה אין שום תשובה לזה שאמרו, ואקדים לזה מה דאי' במס' שבת פר"ע א"ר יהושע ב"ל כל דבור ודבור שיצא מפי הקב"ה יצאה נשמתם של ישראל וכו' איכא למידק למה באמת היה כך הלא אין מעצור לה' לדבר עמהם ולא תצא נשמתם. ונ"ל דהענין הוא כך דאי' במד' כי אם שמור תשמרון אמר הקב"ה נרי בידך ונרך בידי אם אתה משמר נרי שהיא התורה אני משמר את נרך שהיא הנשמה שנאמר נר אלהים נשמת אדם ע"כ, ואיכא לאקשויי בזה דא"כ יכולים לפטור כל העולם כולו מן הדין דהא תנינא (ב"מ) שמור לי ואשמר לך שניהם פטורים משום דה"ל שמירה בבעלים ואנחנו בעבודת השי"ת ג"כ שומר אותנו וה"ל דין שמירה בבעלים וממילא פטורים אף אם אנו נחטא אכן לחד פירוש אם אתה משמר נרי אשמר לך נרך בעוה"ב א"כ ה"ל שמור לי היום ואשמר לך למחר דלא ה"ל שמירה בבעלים אבל אי אמרת דאשמור לך נרך קאי אעוה"ז ה"ל דין שמור לי היום ואשמר לך למחר דה"ל שמירה בבעלים שפטור. וזה שאמר ד"ה ע"ה (תהלים קכא א) אשא עיני אל ההרים מאין יבוא עזרי ר"ל להתנצל על חטאי שלא אענש עליהם ואמר עזרי מעם ה' מה' לא נאמר אלא מעם ה' ור"ל לפי שה' עמי וה"ל שמירה בבעלים והא כיצד כי ה' שומרך ה' צלך וגו' ר"ל לפי שהקב"ה שומרני תמיד וה"ל שמירה בבעלים וא"ת הא ה"ל דין שמור לי היום ואשמר לך למחר שחייב לז"א ה' ישמר צאתך ובואך מעתה ועד עולם מעתה דייקא י"ל דהשמירה מתחלת מעכשיו ג"כ וה"ל שפיר דין שמירה בבעלים. אמנם באמת צריכין לשנויי הקושיא דלעיל דאם נאמר דיש לאדם דין שמירה בבעלים א"כ אמאי מעניש הקב"ה את האדם על חטאיו. לכן נראה דמהאי טעמא. עשה הקב"ה תחבולה לזה דפרחה נשמתן של ישראל בכל דבור ודבור ותנינא בפרק השואל דאם היתה עמו בשעת שאלה אעפ"י שלא היתה עמו בשעת שבורה ומתה פטור לא היתה עמו בשעת שאלה אע"פ שהיתה בשעת שבורה ומתה אפ"ה חייב דעיקר בעליו עמו דפטר רחמנא אשעת שאלה נאמרה. והנה בנדון דידן השאלה היתה בשעה שאמר להם הדברות ואלו היה משמר את נשמתם בהאי שעתא היה להם דין שמירה בבעלים לכן עשה הקב"ה תחבולה לזה ולא שימר את נפשם בשעת שאלה היינו בשעה שמסר להם הדברות וממילא פרחה נשמתן מחמת זה שלא שימר את נפשם וא"כ אף שהוא שומר עכשיו נשמת בני אדם אין בכך כלום דעיקר שמירה בבעלים אשעת שאלה נאמרה כנ"ל, פשוט מהא דנמצינו למדין שני טעמים על הא דפרחה נשמתם האחד הוא כפשוטו מחמת מורא ששמעו מפי הגבורה עצמו הדברות ואלו היו שומעין מפי משה לא פרחה נשמתן. וטעם הב' הוא כמ"ש כדי שלא יהיה לנו דין בעליו עמו ומהאי טעמא אפי' אילו היו שומעים מפי משה ג"כ פרחה נשמתם. והנה ישראל ראו שבב' דברות שדבר להם הקב"ה בעצמו ומיד פרחה נשמתן על כל דבור ודבור ולמדו כפי' ראשון דמחמת מורא הוא ולכן אמרו למשה דבר אתה עמנו ואל ידבר עמנו אלהים פן נמות דייקא ר"ל שלא נמות כבראשונה שפרחה נשמתנו כששמענו מפי הגבורה והשיב להם משה הטעם הב' דמה שפרחה נשמתכם זה לא היה מחמת מורא מכח שה' בעצמו דבר עמכם אלא אלהים עשה זאת למען תהיה יראתו על פניכם לבלתי תחטאו דייקא ר"ל כדי שלא תהיו יכולים לפטור עצמכם מחטאכם ע"י טענה דבעליו עמו לכך פרחה נשמתכם בשעת שאלה וא"כ מטעם זה אין חילוק אם הקב"ה דבר עמכם או אנכי אדבר עמכם וק"ל:
וכדי להבין הא דר' יהושע ב"ל בע"א נבין תחלה פי' הפסוקים אנכי ה' אלהיך אשר הוצאתיך מארץ מצרים לא יהיה לך אלהים אחרים על פני וגו' ואקדים לזה מה שהקשו המפרשים דלמה נאמר אנכי וגו' אשר הוצאתיך ולמה לא נאמר אשר בראתיך וכי יש לך נס גדול מזה ותירצו דלכך לא נאמר אשר בראתיך משום דנוח לו לאדם שלא נברא משנברא וא"כ אין מעלה בזה במה שאמר אשר בראתיך. אמנם בהאי סברא פליגי ב"ש וב"ה בגמ' דב"ש סברי נוח לו לאדם שלא נברא משנברא וב"ה סברי דנוח לאדם שנברא משלא נברא וסיומא דמלתא הוא דנמנו ורבו דנוח לאדם שלא נברא ע"ש. והנה צריכין להבין פלוגתייהו גם למה פליגי דוקא ב"ש וב"ה ולא זולתם. ונראה דב"ש וב"ה לשיטתייהו אזלי דכתב שם בחידושי מהרש"א דעל הא דמסקינן דנמנו ורבו דנוח לו לאדם שלא נברא משנברא דר"ל דנמנו איזה מהם הרוב אי הל"ת המה הרוב או המצות עשה ודאי שהל"ת המה הרוב והם העונות וכיון שהעונות המה מרובים על הזכיות לכך מסקינן דנוח לו לאדם שלא נברא משנברא ע"כ. ולי נראה דבסברא זו פליגי ב"ש וב"ה משום דבאמת איכא סברא להיפוך דהא מחשבה טובה הקב"ה מצרפה למעשה ומחשבה רעה אינה מצרפה למעשה וא"א להיות מעשה בלא מחשבה וא"כ אף שהמצות עשה המה המיעוט היינו במעשה מ"מ אם מחשבותם שהן נחשבים ג"כ למעשה הלא המה כפולים משא"כ בלא תעשה דאינו נענש רק על המעשה לבדה. אמנם הא גופא טעמא בעי דלמה באמת דוקא מחשבה טובה הקב"ה מצרף למעשה ולא מחשבה רעה. ונראה דזהו לשיטת ב"ה דסברי דחושב לשלוח יד פטור וכבר נודע דעת הריקנטי דהמצות המה אצל האדם בתורת פקדון וכשחטא דינו כשולח יד בפקדון דחייב וא"כ היינו טעמא דאין הקב"ה מצרף מחשבה רעה דהוה כמו חושב לשלוח יד דפטור לב"ה וא"כ ב"ה לשיטתייהו אזלי וסוברים כאן דנוח לו לאדם שנברא משלא נברא והוא מטעם דהמצות עשה כפלים יחשבו כי מחשבתן מצורפת למעשה דהיא מחשבה טובה משא"כ במחשבה רעה דהוא כמו חושב לשלוח יד דפטור לב"ה אבל ב"ש לשיטתייהו אזלי דסברי דחושב לשלוח יד חייב וילפי לה מקראי וא"כ הל"ת והמ"ע שוים הם לענין המחשבה ובמעשה הל"ת המה הרוב לכך סברי דנוח לו לאדם שלא נברא משנברא ומסיק דנמנו ורבו כסברת ב"ש:
ובזה יובנו הפסוקים שהבאתי ואקדים לזה מ"ש האלשיך ז"ל לא יהיה לך אלהים אחרים על פני היינו המחשבה שהיה גלוי לפני הקב"ה לבד ולא לשום בריה שבעולם וכבר נודע דעת הזוהר דלא יהיה לך אלהים אחרים קאי איצר הרע הנקרא אלהים אחרים וכן אמרו רז"ל איזהו ע"ג שבלב הוי אומר זה יצה"ר, וז"ש הכתוב אנכי ה' אלהיך אשר הוצאתיך מארץ מצרים ושמא תקשה דלמה לא נאמר אשר בראתיך ואי מטעם דנוח לו לאדם שלא נברא משום דל"ת המה הרוב כמו שתירצו המפרשים קשה הא ע"י המחשבה אשר הקב"ה מצרפה למעשה העשה המה הרוב לזה אמר הכתוב עכשיו לא יהיה לך אלהים אחרים היינו היה"ר על פני אפי' במחשבה שהוא רק לפני אפ"ה לא תשמע לו והיינו כב"ש כמו דמסקינן אליבא דהלכתא בגמ' דנוח לו לאדם שלא נברא משנברא וא"כ שפיר נאמר אשר הוצאתיך ולא אשר בראתיך וק"ל:
ולהבין המשך הפסוקים אלו דאנכי ולא יהיה לך בע"א נביא תחלה מדרש תמוה דאי' במד' ותכחש שרה לאמר לא צחקתי מכאן שהנשים פסולין להעיד. ואיכא למידק וכי בשביל שאשה אחת כחשה תהיינה כל הנשים פסולין להעיד ותחלה נבאר פי' הפסוק עצמו ותכחש שרה לאמר לא צחקתי דמלת לאמר אין לו הבנה שאינו לאמר לזולת תו איכא למידק הרי שרה ידעה בעצמה שהקב"ה יודע האמת שצחקה ולמה נקרא זה הכחשה שהרי ידעת שהקב"ה יענישה ע"ז שהוא יודע והוא הדיין משא"כ גבי אדם שאם אחד מכחיש חבירו בפני הדיין סובר הדיין שהדין עמו וצ"ל דכך הוא פירוש הפסוק לפי שצחקה שרה בקרבה ופי' בעל נ"י במחשבה ולא נודע זה כי אם ליודע מחשבות שהוא הקב"ה ואפי' מלאך אין יודע מחשבות לדעת הזוהר. וכבר נודע שאין הקב"ה מעניש על המחשבה והוא מטעם דעל כל עבירות שאדם עושה במעשה המלאכים מעידין עליו ועפ"י עדותן הקב"ה מענישם משא"כ כשחוטא במחשבה אין לו עדות רק הקב"ה בעצמו שהוא הדיין ואין עד נעשה דיין. וא"כ גם כאן אלו היתה שרה מודית שצחקה ה"ל הודאה בב"ד שכמאה עדים דמי והוה מענישה על כך לז"א ותכחש שרה לאמר לא צחקתי ר"ל דההכחשה לא היה רק לאמר שאמרה לא צחקתי כי יראה ר"ל שלא יענישה הקב"ה על זה דהודאת בע"ד כמאה עדים דמי אבל באמת יודעת היתה שהקב"ה יודע:
ובזה נבוא לבאור מדרש הנ"ל משום דעיקר הענין דאין עד נעשה דיין כתב הב"י משום דכתיב ועמדו שני האנשים כו' לפני השופטים דקאי אעדות ואם הדיין עצמו הוא העד היאך אני מקיים בו ועמדו כו' ואי' בפ' שבועת העדות ועמדו שני האנשים בעדים הכתוב מדבר אתה אומר בעדים או אינו אלא בבע"ד אמרת וכי אנשים באים לדין ולא נשים כו' ופירשו בעדים הכתוב מדבר ללמדך שנשים פסולין להעיד. וזהו כוונת מדרש הנ"ל ותכחש שרה וקשה למה כחשה והא ידעה שהקב"ה יודע ומה הועילה בהכחשתה וע"כ צ"ל שלא יענישה ע"כ לפי שאין עד נעשה דיין וקשה מנ"ל וצ"ל לפי שנאמר ועמדו שני האנשים דבעדים הכתוב מדבר ולא בבע"ד וללמדך שהנשים פסולין להעיד ומוכח מכאן שהנשים פסולין להעיד, וזהו הענין דקא חשיב בפרקא דר"א הקללות שנתקללה חוה וחדא מינייהו הוא שהנשים פסולין להעיד ולכאורה אין לו טעם למה דוקא בזה נתקללה עבור חטא אה"ר וגם למה לא נתקלל אה"ר בזה ולדרכנו ניחא דהקשה בשפתי כהן מה שאמר הקב"ה מי הגיד לך כי עירם אתה המן העץ אשר צויתיך וכו' והא הקב"ה יודע שחטא אלא לפי שהקב"ה רצה להענישו ולא היה עדות ע"ז רק הקב"ה ידע זאת ואין עד נעשה דיין לכך רצה הקב"ה שיהיה כאן הודאת בע"ד כמאה עדים שיודה מעצמו וא"כ אם היה מעניש לאה"ר על חטאו הוא טוען דאין עד נעשה דיין וכן לחוה לכך הענישה דפסולה לעדות דאם היתה אומרת דאין עד נעשה דיין א"כ ע"כ ילפינן זה מועמדו שני האנשים ממילא מוכח מן התורה דנשים פסולות להעיד. מאי אמרת עד נעשה דיין ועמדו שני האנשים קאי אבע"ד א"כ שפיר יש לו להקב"ה להעניש ע"ז אע"ג דהוה עד. אמנם לאי האמת קיי"ל דדוקא בלילה אין עד נעשה דיין אכל ביום קיי"ל לא תהא שמיעה גדולה מראיה ועד נעשה דיין וזש"ה וירא ה' כי רבה רעת האדם בארץ וכל יצר מחשבות לבו רק רע כל היום ר"ל שרצה להענישם על יצר מחשבות לבם דהיינו על מחשבות שבלב אלא דאין עדות ע"ז רק הקב"ה ואין עד נעשה דיין לזה אמר כל היום ר"ל דאף ביום הרהרו בלבם רע וביום עד נעשה דיין. והנה עוד יש חילוק בזה דאם כל הדיינים יודעים העדות ביום אז אמרינן לא תהא שמיעה כו' ועד נעשה דיין אבל כשקצתם יודעים וקצתם אינם יודעים דקיי"ל ועמדו וישובו מחבריהם דצריכין להעיד דוקא בזה אמרי' אין עד נעשה דיין, ובזה נבין פי' הפסוק ה' מה רבו צרי רבים קמים עלי רבי' אומרים לנפשי אין ישועתה לו באלהים סלה (תהלים ג') והענין הוא דכבר נודע דדוד המלך ע"ה היה נפשו של אה"ר ממש וכתבו המפרשים שאה"ר נידון ע"י הקב"ה וע"י ע' סנהדרין שלמעלה. ולכאורה הוא תמוה למה לא נידון ע"י הקב"ה בעצמו אבל הענין הוא לפי שאדה"ר היה לו דין רבים שכל הנשמות היו תלוין בו בשעה שחטא ותנינא אין דנין לא את השבט וכו' אלא בב"ד של ע"א והקב"ה עם הע' סנהדרין הם ע"א. ולפ"ז קשה דהדרא קושיא לדוכתה דאין עד נעשה דיין דהלא רק הקב"ה היה יודע והמלאכים לא ידעו ובזה לא ס"ל לא תהא שמיעה גדולה מראיה לפי שצריך להעיד בפניהם לזה אמר ה' מה רבו צרי ר"ל ראה איך צוררים אותי רבים קמים עלי הם דואג ואחיתופל רבים אומרים לנפשי ר"ל שאומרים לנפשי שהוא של אה"ר שהוא רבים ואעפ"כ הם אומרים אין ישועתה לו באלהים ר"ל מחמת חטא אה"ר דהא אה"ר נקרא רבים וע"כ הוכרח לדונו בב"ד של ע"א ולא ידעו כולם מחטאו ובזה קיי"ל דאין עד נעשה דיין והם אומרים לו אין ישועתה וגו' מחמת חטא אדה"ר ודוק:
ובזה נבוא לבאור הפסוקים שהתחלנו בו דכבר כתבנו מה שהוכרח הקב"ה להוציא בעצמו את ישראל ממצרים ולא ע"י מלאך הוא מטעם דהוכרח להבחין בין טיפה של בכור כו' והמלאכים אינם יודעים מחשבות האדם ולא יוכלו להבחין לכך הוציא בעצמו ולא ע"י מלאך ולא ע"י שרף ונודע מה דפירשו המפרשים על לא יהיה לך אלהים אחרים על פני פי' במחשבה לז"א אנכי ה' אלהיך אשר הוצאתיך מארץ מצרים ולא ע"י מלאך ולמה באמת כן הוא וע"כ צ"ל לפי שאינם יודעים מה שבלבו של אדם וא"כ תרצה לחטוא במחשבה לפי שלא יוכל להענישך על זה שאין עדים על זה רק הקב"ה ואין עד נעשה דיין לז"א אעפ"כ אני אומר לך לא יהיה לך אלהים אחרים על פני ר"ל במחשבה מטעם דבאמת עד נעשה דיין דלא תהא שמיעה וכו' ודוק:
וע"פ הדברים האלה נבאר מאמר תמוה דאי' בספר הפליאה וז"ל שאלו תלמידיו את ר' מניין לנו הא דתנינא בן י"ג למצות א"ל זה שאמר הכתוב ארבעים יכנו לא יוסיף א"ל וכי יש כח ביד חכמים לעקור דבר מן התורה א"ל חמורים דברי סופרים יותר מדברי תורה א"ל א"כ מפני מה אמרו חכמים אבות מלאכות ארבעים חסר אחת א"ל זש"ה ויהי שם עם ה' ארבעים יום וארבעים לילה א"ל א"כ היאך כתיב ויהי יצחק בן ארבעים שנה בקחתו את רבקה א"ל זש"ה ויהי המבול על הארץ ארבעים יום וארבעים לילה עכ"ל. והנה כתבתי בזה כמה דרכים רחבים ועמוקים עפ"י שיטת הגמ' ותוספות אך עתה אין אני צריך לזה ולא באתי רק לפרש המאמר הזה לפי פשוטו דהענין הוא תמוה מאד בתחלת העיון ולפי דרכנו יבואר. והענין הוא לפי שכתבו התוס' אהא דאי' במס' חגיגה אפקוהו למט"ט ומחיוהו ס' פולסי דנורא והענין הוא דמלקות של מעלה הוא ס' ולכן מבן עשרים ולמעלה הוי בר עונשים בב"ד של מעלה דהוא שליש מהמלקות ואין לוקין אלא מכות הראויות להשתלש וכן מלקות של מטה הוי ל"ט ולכן מבן י"ג הוי בר עונשים בב"ד של מטה דהיינו נמי שליש מל"ט והנה זהו דוקא אי פי' הפסוק במספר ארבעים יכנו לא יוסיף הוא מספר הסמוך לארבעים דהיינו ל"ט כדאתי רבנן ובצרי ליה חדא כדאיתא במס' מכות אבל אי פירוש הפסוק הוא כפשוטו מ' ממש א"כ השליש הוה יתר מי"ג ואין לבן י"ג מצוה טעם:
ובזה יבואר תחלת מאמר הנ"ל דהתלמידים שאלו מניין לנו בן י"ג למצוה ולא בן כ' כמו בב"ד של מעלה והשיב זש"ה ארבעים יכנו כמ"ש תוספות הנ"ל לפי שהוא שליש ממלקות דלמטה והוכיחו לעצמם דהמלקות הם ל"ט דוקא ולא כפשוטו של מקרא כו' לכך א"ל וכי יש כח ביד חכמים לעקור דבר מן התורה דהא פשוטו של מקרא הוא מ' והיאך אתי רבנן ובצרי ליה חדא א"ל חמורים דברי סופרים יותר מדברי תורה ולכך אה"נ דיש כח להם לעקור דבר מן התורה. א"ל א"כ היאך אמרו אבות מלאכות כו' והענין הוא לפי דאי' במס' שבת מנינא דאבות מלאכות ארבעים חסר אחת למה לי ומשני לומר לך דאם עשאן כולם בהעלם א' חייב על כל אחת ואחת ופריך חילוק מלאכות מנ"ל ומשני דכתיב מחלליה מות יומת אם אינו ענין למזיד דכתיב כל העושה בו מלאכה יומת תנהו ענין לשוגג. והנה בפסוק כדי רשעתו ילפינן בגמ' תרי מילי חדא דאי' בכתובות משום רשעה אחת אתה מחייבו ואי אתה מחייבו משום שתי רשעיות ואידך אי' במס' מכות ומכין אותו שליש מלפניו וב' ידות מלאחריו ויליף מדכתיב והכהו לפניו כדי רשעתו במספר לפניו כדי רשעה א' ולאחריו כדי שתים. וכתב הר"נ על זה דמזה מוכח דהמלקות הוי ל"ט דאי אמרת ארבעים ממש הלא אין ראוי להשתלש שליש מלפניו ושתים לאחריו ע"כ וא"כ אי ילפינן מכדי רשעתו דמכין אותו שליש מלפניו וכו' לא ניליף הא משום רשעה אחת וכו' ונוכל לומר באמת דעונשים בשתים ממון ומלקות. וממילא איכא למימר דלעולם אין חילוק מלאכות בשבת בשוגג לחייב שתים על שתי מלאכות בהעלם א' והא דכתיב מחלליה מות יומת איצטריך לחייבו ב' בשוגג ממון ומלקות. וא"כ זהו שא"ל א"כ שאתה אומר דמלקות הם ארבעים חסר אחת ולא מ' במלואם ע"כ צ"ל דלפניו כדי רשעתו קאי אהא דלוקין מכות הראויות להשתלש דהיינו שליש מלפניו וכו' דארבעים לא הוו ראויות להשתלש א"כ מפני מה אמרו אבות מלאכות מ' חסר א' מנינא ל"ל בל"ז נוכל לומר כדשנינן בגמ' לומר שאם עשאן כולם בהעלם א' חייב על כל אחת ואחת ודקשיא לך חילוק מלאכות בשוגג מנ"ל איכא למימר ממחלליה מות יומת דאם אינו ענין למזיד דכתיב כל העושה מלאכה יומת תנהו ענין לשוגג וליכא למימר דלמא איצטריך מות יומת לחייבו ב' ממון ומלקות בשוגג זה אינו דהא כבר ילפינן מדכתיב כדי רשעתו דאי אתה מחייבו משום ב' רשעיות אכן עתה שאמרת דמלקות ל"ט הוי וא"כ איצטריך כדי רשעתו שהמכות תהיינה ראויות להשתלש וממילא איכא למימר דעונשים בשתים ומחלליה מות יומת מבעיא ליה לשוגג ממון ומלקות א"כ לית לן חילוק מלאכות בשוגג לחייב על כל אחת ואחת וקשה מנינא דמ' חסר אחת ל"ל והשיב דזש"ה ויהי שם עם ה' ארבעים יום וארבעים לילה ואקדים לזה מ"ש בדרוש דימים נוראים על מה שהיה משה בהר דוקא ארבעים יום וארבעים לילה לא פחות ולא יותר הוא לפי שמשה היה נפשו של אה"ר שהוכרח לתקן מה ששפך דם הארבעה שמתו בעטיו של נחש ותיקן ע"י שהתענה ארבעים יום היינו בעד כל אחד עשרה ימים שהם שיעור מיתה שלמה לקיים בו שופך דם האדם באדם דמו ישפך ע"ש באריכות. ונ"ל להמתיק כאן הענין למה הוצרך משה לתקן זה דוקא קודם קבלת התורה וגם צריך ליתן טעם למה תיקן דוקא כשעלה למרום ולא בהיותו למטה. ונראה דהענין הוא כן כי אדה"ר שפך דמו של עולם וכל הנשמות היו תלויות בו וכולן חטאו בחטא זה ולא יכלו לקבל את התורה עד שנתמרקו מחטא זה ומהאי טעמא סבר ריב"ל שעל כל דבור ודבור שיצא מפי הקב"ה יצאה נשמתן של ישראל לפי שהוכרחו לתקן חטא ש"ד כו' ולכך כשקבלו את התורה נאמר חרות על הלוחות אל תקרי חרות אלא חירות ממלאך המות לפי שכבר תיקנו חטא ש"ד הנ"ל. אמנם משה שהיה נפשו של אדה"ר ממש הוכרח לתקן יותר תיקון ש"ד הד' שמתו בעמיו של נחש ע"כ הוכרח להתענות ד' פעמים עשרה ימים ולפי מה דקיי"ל מי שנתחייב ב' מיתות נידון בחמורה ואף אם יוכל להתקיים בו ב' דינין כגון מיתה וממון או מיתה ומלקות. והנה כתבו המפרשים דדוקא בב"ד של מטה אין דנין אבל בב"ד של מעלה דנין אף שתי מיתות או יותר מיתות לכך לא הוצרך לתקן כל ד' מיתות של ד' בני אדם הנ"ל בהיותו למטה אבל כשהיה עם ה' שם בב"ד של מעלה הוכרח לתקן כל הארבע מיתות הנ"ל וזהו שאמר הכתוב ויהי שם עם ה' ארבעים יום וארבעים לילה וקשה למה דוקא עם ה' וע"כ לפי שלמטה אין דנין בשתים ולמעלה דנין וע"כ הטעם דלמטה אין דנין בשתים משום דכתיב כדי רשעתו משום רשעה אחת אתה מחייבו וא"כ ע"כ מחלליה מות יומת קאי אחילוק מלאכות לחייב על כל אחת ואחת לכך שפיר אתי לאשמעינן מנינא מ' חסר אחת. א"ל א"כ דאתה מוכיח דכדי רשעתו אתי למעוטי שלא לחייבו ב' רשעיות קשה היאך נאמר ויהי יצחק בן ארבעים שנה. ויבואר ע"ד מה דאיתא פרק אלו נערות פלוגתת עולא ור' יוחנן אהא דכתיב כדי רשעתו משום רשעה אחת אתה מחייבו כו' עולא אמר כל היכא דאיכא ממון ומלקות ממונא משלם מלקות לא לקי ורי"א מלקי לקי ממונא לא משלם ופריך לעולא אם כן בטלת הלאו. ומשני משכחת לה כשהעידה עליו שהוא בן גרושה או בן חלוצה דא"א לומר דיעשה בן גרושה ובן חלוצה תחתיו דאז מלקין אותו דוקא. והקשו התוספות הא עדות דבן גרושה ובן חלוצה ה"ל עדות שאי אתה יכול להזימה שא"א לקיים בו דין הזמה ובטל כל העדות. ואי' בגמרא ר"פ אלו נערות דילפינן חייבי לאוין וחייבי כריתות דיש להן קנס מדכתיב נערה הנערה חד לגופיה וחד לאתויי חייבי לאוין וכריתות דיש להן קנס וזהו לשיטת עולא דכל היכא דאיכא ממון ומלקות ממונא משלם. אבל לר"י דס"ל מלקי לקי ממונא לא משלם היכי מצינו למילף מהנערה דחייבי לאוין יש להן קנס דהא יש להן מלקות וע"כ צ"ל דילפינן מהנערה דוקא נערה מלא דבר הכתוב ולא קטנה וכר"מ דאמר כל מקום שיש מכר דהיינו קטנה אין קנס ולא כחכמים דס"ל יש קנס במקום מכר וכדילפינן בגמרא נערה ולא קטנה גבי מוציא שם רע. ואיתא במזרחי שכתב אהא דכתיב ויהי יצחק בן ארבעים שנה בקחתו את רבקה וכתב רש"י שהרי בן ל"ז שנה היה כשנעקד ובו בפרק נולדה רבקה כו' וכתב המזרחי שהוקשה לרש"י למה המתין יצחק הצדיק כל כך עד מ' שנה לא נשא אשה. לכך פי' שהיתה רק בת ג' שנים כשנשאה ולא היתה ראויה לביאה קודם לכן והקשה הא כתיב והנערה טובת מראה דמשמע נערה ולא קטנה ע"כ וזהו דוקא אי אמרינן דנערה אתי למעוטי קטנה אבל אי אמרינן דמנערה ילפינן חייבי לאוין דיש להן קנס ולעולם אפילו קטנה במשמע ממילא לק"מ מדכתיב נערה גבי רבקה דלעולם אימא לך דקטנה היתה. והנה כבר הקדמנו דעונש דור המבול היה על יצר מחשבות לבד. אלא דקשה ע"ז הא אין עד נעשה דיין כמ"ש לעיל כל זה והתוספות כתבו דלהכי אמרינן אין עד נעשה דיין משום דה"ל עדות שאי אתה יכול להזימה לפי שכשהדיין הוא העד לא יקבל הזמה על עצמו. ובזה נבוא לסיום המאמר הנ"ל שא"ל התלמידים מאחר שהוכחת דמכדי רשעתו ילפינן שאי אתה מחייבו משום ב' רשעיות. וע"כ אתיא כר"י דמלקי לקי ממונא לא משלם דאי ס"ד כעולא דממונא משלם א"כ בטלת הלאו בעדים זוממים וליכא למימר בעדות בן גרושה משכחת לה ק' דה"ל עדות שאי אתה יכול להזימה וע"כ צ"ל כר"י דמלקי לקי ולא משלם וממילא איתא קנס לחייבי לאוין והא דכתיב הנערה למעוטי קטנה אתיא א"כ קשה האיך כתיב ויהי יצחק בן ארבעים שנה בקחתו את רבקה האיך המתין כ"כ בל"ז ה"א כמ"ש רש"י לפי שהיתה רבקה בת ג' שנים והא דכתיב נערה י"ל דאפי' קטנה במשמע אלא דנערה דכתיב גבי קנס אצטריך דיש קנס לחייבי לאוין אבל עכשיו דאין קנס בחייבי לאוין ע"כ נערה משמע ולא קטנה, א"כ איך המתין יצחק עד מ' שנה ולא נשא אשה והשיב זה שאמר הכתוב ויהי המבול ארבעים יום ר"ל דהגע בעצמך למה בא המבול ועל כרחך צ"ל על יצר מחשבות לבם קשה הא אין עד נעשה דיין משום דהוי ליה עדות שאי אתה יכול להזימה אלא ע"כ צ"ל דעד נעשה דיין ולא איכפת לן בעדות שאי אתה יכול להזימה א"כ שפיר איכא למימר דס"ל כעולא דממונא משלם ומלקי לא לקי ונערה אצטריך לחייבי לאוין ולעולם אפי' קטנה במשמע ושפיר היתה רבקה בת ג' שנים ודקשיא לך לעולא א"כ בטלת הלאו בעדים זוממים משכחת לה בעדות בן גרושה ודקשיא לך קושית התוספות דה"ל עדות שאי אתה יכול להזימה לא קשה מידי דהא מוכח דלא איכפת לן בזה דהוי עדות שאי אתה יכול להזימה ודוק. פשוט מהא דנמצינו למדין ב' טעמים על הא דאמר ריב"ל דפרחה נשמתן של ישראל כו' האחד הוא כפשוטו על שאלהים דבר עמהם בעצמו הוא מחמת מורא פרחה נשמתן והטעם השני הוא כי אדה"ר וכל הנשמות אשר היו תלוים בו גרמו מיתה לבני אדם ובדין הוא שדמם ישפך ולכך פרחו נשמתם שזה למיתתם נחשב ואז נתמרקו מחטאם:
וזהו שאמר הכתוב ויאמרו אל משה דבר אתה עמנו ונשמעה ואל ידבר עמנו אלהים פן נמות, ר"ל שלא נמות מחמת מורא כבראשונה ע"י שאלהים דבר עמנו כטעם הראשון. והשיב להם משה הטעם השני הוא עיקר דהא דפרחה נשמתן אלהים עשה זאת למען תהיה יראתו על פניכם לבלתי תחטאו ר"ל חטא הראשון דשפיכות דמים ולא מטעם שאלהים דבר עמכם: