מספר חות יאיר איתא במסכת קדושין (דף מ' ע"ב) וכבר היו ר"ע וזקנים מסובין בעלית בית נתזה בלוד נשאלה שאלה זו בפניהם תלמוד גדול או מעשה גדול, נענה ר"ט ואמר מעשה גדול, נענה ר"ע ואמר למוד גדול, נענו כולם ואמרו למוד גדול שמביא לידי מעשה, ויל"ד באיזה סברא נחלקו התנאים האלו, ומקודם נבוא לבאר מאמר א' במס' ברכות ר"פ תפלת השחר (דכ"ו ע"ב) ת"ר מעשה בתלמיד אחד שבא לפני ר"י א"ל תפלת ערבית רשות או חובה, א"ל רשות בא לפני ר"ג א"ל תפלת ערבית רשות או חובה, א"ל חובה, א"ל והלא ר"י אמר לי רשות, א"ל המתן עד שיכנסו בעלי תריסין לבהמ"ד, כיון שנכנסו עמד השואל ושאל ת"ע רשות או חובה, א"ל ר"ג חובה, אמר ר"ג לחכמים כלום יש אדם שחולק עלי בדבר הזה, א"ל ר"י לאו, א"ל הלא משמך אמרו רשות, א"ל יהושע עמוד על רגליך ויעידו בך כו' נוקי לראב"ע שהוא חכם ועשיר ועשירי לעזרא כו'. תנא באותו היום סלקוהו לשומר הפתח ונתנו רשות לתלמידים לכנס, שהיה ר"ג מכריז ואומר כל ת"ח שאינו תוכו כברו אל יכנס לבהמ"ד כו' וראב"ע דרש לעולם יעסוק אפי' שלא לשמה שמתוך שלא לשמה בא לשמה כו', אר"ג איכו השתא איזיל ואפייסיה אזיל כו', א"ל אוי לדור שאתה מנהיגו ואוי לספינה שאתה קברניתה שאין אתה יודע בצערן של ת"ח כו'. כן הוא הגרסא בע"י, ויל"ד מאמר ר"ג כלום יש אדם שחולק עלי בדבר זה, למה הקפיד כ"כ על הלכה זו שלא יחלקו עליו, ותו לא יתכן הלשון שחולק עלי וכי עליו הוא חולק, ותו יל"ד למה כשנתמנה ראב"ע אתוספו כמה מאות ספסלי לתלמידים ותו יל"ד במה שאמר אוי לספינה שאתה קברניתה, אין אתה יודע בצערן של ת"ח, הא תינח שלא נאה להיות מנהיג הדור אם לא יתן עינו ולבו על צערן של ת"ח, אבל למה לא יהיה קברניתא דספינה, ונקדים לישב דברי הגמ' שם (דכ"א ע"ב) א"ר אדא בר אחא נשים חייבות בקידוש היום דבר תורה ופריך והא מ"ע שהזמן גרמא הוא וכל מ"ע שהז"ג נשים פטורות, אמר אביי מדרבנן א"ל שתי תשובות בדבר, חדא א"כ כל מ"ע שהז"ג לפטרוה רבנן, ועוד הא דבר תורה קאמר, אלא אמר רבא זכור ושמור איתקש זכירה לשמירה מה שמירה נשים חייבות אף זכירה נשים חייבות, ובמסכת שבועות (דף כ"א ע"ב) מייתי הגמ' דברי רבא הנ"ל אגב גררא, והקשו שם בתוס' ואיפכא ליכא למימר להקיש זכירה לשמירה לפטור נשים גם משמירת שבת דלקולא ולחומרא לחומרא מקשינן ע"ש, ויל"ד למה במס' ברכות אשר שם מקום הסוגיא ההיא לא הקשו התוס' קושיא זו ובמס' שבועות אשר הובאו שם דברי רבא דרך אגב הרגישו התוס', ואיפכא ליכא למימר, ואמאי לא הקשו זאת במס' ברכות, ונראה דאי' במס' קדושין (דף ל"ד ע"א) מנ"ל דמ"ע שהז"ג נשים פטורות, יליף מתפלין ותפלין איתקש לת"ת ופריך ונקיש מזוזת לת"ת לפטור ומשני לא ס"ד למען ירבו ימיכם כתיב, גברי בעי חיי נשי לא בעי חיי. ופריך ונילף ממצה דמ"ע שהז"ג נשים חייבות ומשני דהוי מצה והקהל שני כתובים הבאים כאחד ואין מלמדין ופריך הניחא למ"ד ב' כתובים אין מלמדין אלא למ"ד מלמדין מאי איכא למימר, ותו מ"ע דלא הז"ג דנשים חייבות אתיא ממורא ונילף מת"ת לפטור, ומשני דת"ת ופו"ר או פדיון הבן ה"ל ב' כתובים הבאים כאחד ואין מלמדין ופריך למ"ד מלמדין מא"ל, ומשני אלא א"ק למען תהיה תורת ה' בפיך איתקש כל התורה לתפילין מה תפילין מ"ע שהז"ג ונשים פטורות כו', ופריך למ"ד דתפלין הוי מ"ע שלא הז"ג מא"ל, ומשני מאן שמעת ליה דאמר תפלין מ"ע שלא הז"ג ר"מ ור"מ ס"ל ג"כ ב' כתובים הבאים כאחד אין מלמדים, ופריך לר"י דס"ל ב"כ אין מלמדין ותפלין מ"ע שלא הז"ג מא"ל, ומשני ה"ל מצה והקהל וראיה ג' כתובים הבאים כאחד ואין מלמדין עכ"ל הסוגיא בקצרה הנצרכה לענין שלנו, והקשו בתוס' לפי מה דמשני אטו גברי בעי חיי כו', קשה הא בת"ת נמי כתיב כי היא חייך ואורך ימיך ואמאי פטורים מת"ת, אטו גברי בעי חיי כו', ותירץ ב' תירוצים, א) כי הוא חייך ואורך ימיך קאי על המצות, שהתורה מביאה לידי מצות המשיגות אריכות ימים, או שי"ל דודאי היכא דכתיב בקרא דפטורים לא שייך למפרך אטו גברי בעי חיי דגזירת הכתוב היא דפטורים, רק הש"ס פריך ונקיש מזוזה לת"ת לפטור ומשני דאהני ליה סברא דאטו גברי בעי חיי דלא נקיש לת"ת ע"ש, וכ' מהרש"א דבתירוץ בקרא מיושב מה שקשה לעיל דאמרינן איש אמו ואביו תיראו, אין לי אלא איש אשה מנין כשהוא אומר תיראו הרי כאן שתים כו', וקשה קרא ל"ל והרי בכבוד או"א נאמר למען יאריכון ימיך (ומורא הוקש לכבוד) ואטו גברי בעו חיי, אבל לסברת התוס' ניחא דה"א דקרא ממעט אשה להדיא דכתיב איש ולא אשה וכיון דהכחוב מיעט בפירוש לא שייך לומר אטו גברי בעו חיי ע"ש, אך לתי' הראשון בהתוס' דלא נחתי לסברא זו הדק"ל ל"ל תיראו לרבות נשים ת"ל דאטו גברי בעי חיי, וכתבתי בחידושי לישב, דהנה התוס' הקשו שם (דף ל"ד) על הא דאמרינן דאין שריפת קדשים דוחה יו"ט משום דיו"ט ה"ל עשה ול"ת ושריפת קדשים לא הוי רק עשה ואין עשה דוחה ל"ת ועשה, א"כ לגבי נשים דליתא לעשה דיו"ט כלל דה"ל מ"ע שהז"ג שנשים פטורות יהיו נשים רשאות לשרוף קדשים ביו"ט דיבוא עשה דשרפת קדשים וידחה ל"ת דיו"ט גרידא, וחירצו דכל היכא דאיכא עשה ול"ת יחד אלים לה הלאו ואין עשה דוחה אף הלאו לבר ע"ש, ועיין ריש מס' יבמות ד"ה דבעי ללמוד דעשה דוחה ל"ת שיש בה כרת דאמרינן איש אמו ואביו תיראו ואת שבתותי תשמורו יכול א"ל אביו חלל את השבת ישמע, ת"ל איש אמו ואביו תיראו ואפ"ה את שבתותי תשמורו, טעמא דכתב רחמנא את שבתותי תשמורו הא לא"ה הוי אמרינן דדחי אע"ג דשבת הוי ל"ת שבכרת ע"ש, והקשו שם הא שבת הוי עשה ול"ת, ועיין בס' הכריתות לר"ש מקינון דמסיק להלכה דעשה דוחה ל"ת שבכרת, ובהיות כן י"ל דודאי א"צ קרא דנשים חייבות במורא דבלא"ה ידעינן לה מכח סברא אטו גברי בעי חיי, רק ה"ק אין לי אלא איש הוא דאמר רחמנא את שבתותי תשמורו דאין עשה דכבוד אב ואם דוחה ל"ת דשבת מאחר דאית בה ל"ת ועשה דשבת ואין עשה דוחה ל"ת ועשה, אשה דליכא עשה דשבת לגבה ולא נשאר רק לאו גרידא מנין דאף היא לא תציית לאביה לחלל שבת, ולא תימא דעשה דכאו"א דוחה לאו דשבת, ת"ל תיראו הרי כאן שנים ואפ"ה על שניהם הוא מסיים ואת שבתותי תשמורו בין איש ובין אשה והיא גופה קמ"ל דלא יעשו רצון אביהם לדחות אף לאו גרידא דאין עשה דכבוד אב ואם יוכל לדחות עבירה לגבי גבוה, ולפ"ז מתורץ גם קושית התוס' דמס' שבועות דלא מצינו למימר איפכא דנשים פטורות משמירה דומיא דזכירה, ז"א דא"כ הק"ל תיראו ל"ל, וא"ל להורות דאף היא מחויבת את שבתותי תשמורו לקיים אף שאמר לה אביה לחלל את השבת ז"א שהרי הנשים אינן מצוות כלל אף על שמירת שבת הלאו, אע"כ דנשים חייבות בשמירת שבת ואיתקש זכירה לשמירה וא"ש, וי"ל דמש"ה השמיטו התוס' לקושיתם במס' ברכות דאיכא לתרוצי כדאמרן אבל במס' שבועות הקשו שפיר, ומקודם נקדים מה שאמרנו שבוע זה בחלוקי בסוגיא דהילך דפריך במס' ב"מ (דף פ') ולמ"ד הילך פטור אמאי אצטריך קרא למעוטי קרקע משבועה הא כל קרקע הילך הוא, אמר לך איצטריך קרא היכא דחפר בה בורות שיחין ומערות א"נ היכא דטענו כלים וקרקעות והודה לו בכלים וכפר בקרקעות, והקשו בתוס' ד"ה אמאי איצטריך קרא למעוטי ונימא הא ליכא קרא מיותר למעוטי קרקעות אלא מכלל ופרט וכלל הוא דממעטינן לה ואיצטריך למעוטי שטרות כו', והקשה מהרש"א לפי מה שכתבו התוס' שם (ד"ד ע"ב) ד"ה א"כ דמאן דדריש ברבוי ומעוט ליכא למעט כ"א שטרות, ומנ"ל למעוטי קרקעות, ותי' דיש לו שום מיעוט על קרקעות בפ"ע ע"ש, א"כ י"ל דפריך למ"ד הילך פטור ל"ל אליבא דר"ע ור"מ דדרשי ברבוי ומיעוט האי מיעוטא על קרקע ל"ל. ואמרתי לישב קושית מהרש"א על ב' אופנים, אופן הא' עפמ"ש להקשות בס' שיטה מקובצת מאי פריך למ"ד הילך פטור קרא למעוטי קרקעות ל"ל ודלמא באמת מהכא הוא דיליף דהילך פטור מדמיעט קרא קרקע משבועה ע"כ הטעם משום דה"ל הילך ע"ש, ולדידי נראה דלא קשיא מידי שהרי מתמעט מכלל ופרט קרקע דהיינו כלל כסף וכלים פרט, לשמור חזר וכלל, ומיניה דרשינן דומיא דפרט כסף וכלים אין קרקע לא, ואי ס"ד טעמא דקרא משום הילך הוא דפטור קרקע משבועה מאי פסקא דכסף וכלים חייב הרי גם כסף וכלים דומיא דקרקעות אי אמר הילך נמי אינו נשבע, אע"כ דגה"כ בלאו טעמא דהילך דאין נשבעין על קרקעות, וטעמא דהילך פטור הוא מכח סברא ופריך שפיר קרא למעוטי קרקע ל"ל הא בלא"ה נדע דאין נשבעין מטעם הסברא דהוי הילך, אך זה ניחא אי מכלל ופרט נתמעט קרקע אבל אי נימא דפרכת הש"ס קאי למ"ד דדריש ברבוי ומעוט ומקרא אחרינא נתמעט קרקע הדק"ל דלא פריך מידי די"ל דמהאי מיעוט לקרקעות הוא דיליף לה דטעמא משום הילך וע"כ דפריך רק למ"ד דדריש מכלל ופרט, והקשו התוס' שפיר דהרי קרא אינו מיותר דאיצטריך למעוטי שטרות ומיושב היטב קושית מהרש"א. אופן הב' י"ל עפמ"ש השיטה מקובצת וכי לא ידע המקשן דאיצטריך קרא למעוטי כפירת קרקעות והודאת כלים, ותירץ דפירכתו היתה מאחר דכלל ופרט נאמר בהאי ענינא דכתיב אשר יאמר כי הוא זה להורות דצריך הודאת מקצת הטענה משמע דממעטינן קרקע בהודאה ע"ש, וזה לא שייך אלא אם דרשינן מכלל ופרט אבל אי נימא דיש להם שום מיעוט למעט קרקע, י"ל דאותו מיעוט לא קאים גם ההודאה, ולא בא למעט כ"א כפירת קרקע והודאת כלים. וצ"ל דפירכת הש"ס, למען דדריש כלל ופרט. ומקשין התוס' שפיר דכלל ופרט איצטריך לשטרות וקרא איננו מיותר, ומיושב קושית מהרש"א, אך דברי השיטה מקובצת עדיין מחוסר תיקון, דעדיין קשה מאי משני א"נ להודה בכלים וכפר בקרקע והרי גם המקשן ידע מזה, אלא דלא ניחא למוקי פרט רק על ההודאה, א"כ יהיו המקשן והתרצן מחולקים בסברא בעלמא וזה דוחק, (ואף אם נימא דפרכת הש"ס קאי על הברייתא כתירוץ התוס' צ"ל ג"כ הואיל והפרט נאמר בהודאה ש"מ דהברייתא נמי איירי בהודאת קרקע). אולם אמרתי כך, דיל"ד למה ליה להש"ס לשנויי ב' תירוצים דאיצטריך לחפר או להודאת הכלים וכן הרגיש בש"מ ג"כ, ונ"ל לפרש כך דמחולקים הרמב"ם והראב"ד דהרמב"ם מפרש דחפר בורות שיחין ומערות אע"ג דכל התביעה היא דמי קרקע שהזיק בחפירה הקרקע כולה, מ"מ ה"ל כפירת והודאת קרקעות דדמי קרקע הרי הוא כקרקע. והראב"ד מפרש דמיירי שתובע ממנו למלאות החפירות. והביא ד"ז הרש"ך ז"ל בח"מ (סצ"ו) והאריך בזה, והוא ז"ל רוצה לפרש פשט הגמ' בהא דמשני כגון שחפר ה"פ דכפר לו קרקע אחת שלמה והודה לו קרקע מה שחפר בה דהוי רק דמי בעלמא, כי לא אמרינן דמי קרקע כקרקע ע"ש. ומלבד שקשה על דבריו דהרי זה שינוי דכפר בקרקעות והודה בכלים, ומ"ש הודה כסף וכפר בקרקע או הודה בכלים כו'. אלא שמדברי התוס' דהכא למדנו שלא ס"ל פשט זה בגמרא מדכתבו על שינוי בתרא דכפר בקרקע והודה בכלים מהכא משמע דטענו חיטים ושעורים והודה בא' חייב, הרי גם לשנויא קמא צ"ל הכי דממ"נ מאי קא תבע לה אי תבע כולה קרקעות וזה הודה לו דמי קרקע דלא ה"ל כקרקע א"כ ה"ל טענו חטים והודה בשעורים ואם בזה חייב כר"ג וכ"ש בטענו חו"ש והודה בא' מהן דחייב, ואי מיירי דתובע חצי קרקע וחצי דמי קרקע שוב ה"ל כתבעו חטים ושעורים והודה בא', א"כ גם משנוי קמא מוכח דטענו חו"ש והודה בא' חייב, אע"כ דהתוס' ס"ל או כשיטת הראב"ד דמיירי שתבעו למלא החפירות או שתובע רק דמי קרקעות ודמי קרקע הרי הוא כקרקע כשיטת הרמב"ם. והנה באמת צריך טעמא למה נימא דמי קרקע ה"ה כקרקע מנ"ל הא, ובאמת האריך הש"ך לסתור דין זה, ואנא אמינא מלתא בטעמא כי מצאתי מקרא מן התורה מסייע, שהרי נאמר כי יתן איש אל רעהו כסף או כלים לשמור ומיניה דרשינן כי יתן כלל, כסף או כלים פרט דכסף וכלים אין קרקע לא, א"כ ה"ק קרא כי יתן צ"ל בשעת הנתינה כסף או כלים דוקא אבל אי נתן לו קרקע אע"ג שאח"כ נתקלקלה ותובע הדמים, מ"מ אזלינן בתר שעת הנתינה וזה דבר המסתבר, והיינו דוקא אי מכלל ופרט נשמע למעוטי קרקע שפיר נדרש למעט גם דיני קרקע, אבל אם מאיזה מעוט נתמעט קרקע יש לומר דממעט דוקא קרקע ממש אבל לא דמי קרקע אם תובע. ולפ"ז משני הש"ס ממ"נ אי קשיא לך למ"ד הילך פטור קרא למעוטי קרקע ל"ל למאן דדריש כלל ופרט י"ל דמיירי כגון שחפר כו', דדמי קרקע ה"ה כקרקע, כיון דמפרט ממעט לה דנאמר אצל נתינה, ואי קשיא לך למאן דדריש ברבוי ומעוט י"ל דממעט כפירת קרקע והודאת כלים דמעוט זה לא נאמר גבי הודאה, וממ"נ א"ש תי' א', ומיושבת ג"כ קושית התוס' אמאי לא פריך למ"ד הילך חייב קרא ל"ל דגבי קרקע ל"ש אשתמוטי דז"א דהמקשן ידע די"ל דמיירי בכפירת כלים והודאת קרקע וה"ה למ"ד דהילך פטור ידע להיפך רק דקשיא ליה כנ"ל, היוצא מדברינו למאן דדריש ברבוי ומעוט והוא ר"ע ע"כ סובר כתרוץ בתרא דמיירי בהודאת כלים, א"כ צ"ל טענו חו"ש חייב, מעתה י"ל דבזה פליגי הני אמוראי במס' שבועות ד"מ בטענו חטים ושעורים והודה בא' אי חייב או פטור, מאן דפוטר סובר דדרשינן בכלל ופרט, וי"ל דמיירי בחפר דלדידיה דמי קרקע כקרקע הואיל ובשעת נתינה היה קרקע כנ"ל, ומאן דמחייב דריש רבוי ומעוט, וע"כ כתירוץ בתרא דהודה בכלים ומוכח דהו"ש והודה בא' חייב, ע"ש דנ"ז בתוס' ד"ה ש"ח א"נ נראה דה"ה דאינו משלם כו', מדפריך לקמן מהשוכר את הפועל לשמור כו', ובאמת גם בדין זה נחלקו הרמב"ם והראב"ד דהר"מ פסק דחייב בפשיעה דה"ל כמזיק, והראב"ד חולק ובס' שטה מקובצת הביא ראיה לשטת הפוטרים ש"ח מפשיעה מדמתמעט מהקדשות מכלל ופרט, והיכא דממעטינן הכל ואפי' מתשלומין אתמעט ש"ח ע"ש אבל למאן דדריש התורה ברבוי ומעוט דאינם ממעטין אלא דבר א' שוב י"ל ש"ח חייב בתשלומין, אולם ראיתי להריטב"א שכתב שדבר זה אי ש"ח חייב בפשיעה או לאו תליא בפלוגתא דלקמן שם (דצ"ה) אי פשיעה בבעלים פטור הרי הוא בכלל שומרים גם פשיעה ופטור ש"ח ואי פשיעה בבעלים חייב הרי יצא פשיעה מכלל דין שומרים וגם ש"ח חייב ע"ש, ושם בגמרא אמרינן מאן דפוטר פשיעה טעמו מדכתיב וכי ישאל וי"ו מוסיף על ענין ראשון, וקסבר מקרא נדרש לפני פניו ע"ש, ועיין במס' שבת (דל"ה) מ"מ בניו של אדם מתים כשהם קטנים פליגי בה רחב"א ור"י חד אמר בעון מזוזה וח"א בעון ת"ת מר סבר מקרא נדרש לפניו ולא לפני פניו ומ"ס כו', והקשו שם בתוס' למאן דדריש לפני פניו וקאי למען ירבו ימיכם על ת"ח אמאי פטורות הנשים מת"ת אטו גברי בעו חיי נשי לא בעו חיי ותרצו דהתורה מעט אותם מדכתיב בניכם ולא בנותיכם וכיון דמיעט הכתוב נסתרה הסברא דאטו גברי ב"ח כו' ע"ש, אבל תי' הראשון דקאי על קיום המצות לא זכרו ולא פקדו שם, וטעמא דבשלמא קרא כי הוא חייך שפיר מתפרש על קיום מצות אבל כאן נאמר בת"ת ממש ולמדתם את בניכם, הרי אי מקרא נדרש לפניו ע"כ צ"ל דאחר דמעט הכתוב נשים ממילא אדחי סברת אטו גברי בעו חיי:

ולפ"ז יאמר במס' שבועות כ' התוס' שם (ד"מ ע"ב) דהלכה טענו חו"ש והודה בא' חייב מדקם ר"נ ור"י ור"פ בשיטה זו שם, וקשה באמת מנ"ל וצ"ל דדרשי רבוי ומעוט, וקשה קרא למעט קרקע ל"ל, דת"ל דהוי הילך דקיי"ל פטור, וצ"ל דהודה בכלים כנ"ל, וקשה כיון דדרשינן ברבוי ומעוט מנ"ל דש"ח פטור מפשיעה דאי ממעוט י"ל דאינו ממעט רק דבר א' משבועה ולא מתשלומין וצ"ל דמוכח מדפטור בפשיעה דס"ל מקרא נדרש לפני פניו, וקשה א"כ קאי נמי למען ירבו ימיכם על ת"ת ואמאי נשים פטורות גברי בעו חיי וכו', וצ"ל דהסברא נסתרת מכח הקרא, א"כ איצטריך גם תיראו לגופיה דלא תימא דממעטינן נשים מאיש ולא אשה, א"כ הקשו התוס' שפיר איפכא למימר דנשים פטורות משמירה ואפ"ה אצטריך תיראו לגופיה כנ"ל, כל זה אמרתי למען היות עדיין רחושי מרחשן שפתי בהלכה ותוס' שלמדנו, וראיתי בס' זכרון יעקב הביא קושיא משם הגאון מוהרי"ך ז"ל על כל הא דכתבו התוס' במס' קדושין (דל"ד ע"ב) להקשות מאי פריך אדיליף ממורא נילף מת"ת לפטור הא לקולא ולחומרא לחומרא מקשינן, ותי' הר"ם דסברא היא למילף מת"ת אף שהיא לקולא דת"ת הוי מצוה יקרה וחביבה ע"ש, א"כ מאי פריך בתחלת הסוגיא ונקיש תפלין למזוזה לחיוב הלא טפי מסתבר להקיש לת"ת אף שהוא לפטור הואיל והיא מצוה יקרה וחביבה. ותי' הוא ז"ל דדוקא למ"ד למוד גדול הוא דסליק סברת הר"ם דת"ת הוי מצוה יקרה וחביבה טפי משאר מצות, אבל למ"ד מעשה גדול מת"ת לא אמרינן סברא זו דת"ת הוי מצוה יקרה, מעתה לעיל פריך ונילף תפלין ממזוזה לחיוב היינו למ"ד מעשה עדיף לא הוי מצוה יקרה, ושוב פריך אדיליף ממורא נילף מת"ת לפטור היינו למאן דאמר למוד גדול דהוי ליה ת"ת מצוה יקרה, רק לפי זה נסתר תירוץ תוס' הראשון מ"ש דקרא כי הוא חייך קאי על קיום מצות, שהרי למוד גדול ממעשה, ע"ש שהאריך בזה, ולדברנו הנ"ל דמאן דדריש ברבוי ומעוט סובר דע"כ דאם מעט קרא נשים אזדא לה הסברא וכי גברא בעי חיי, ושוב אין אנו צריכין לומר דכי הוא חייך קאי על המצות א"כ א"ש דר"ש קם בשטתו דסובר דדרשינן ברבוי ומעוט ומוכרח לומר דאם מעט קרא ל"ש לומר כלל אטו גברי בעו חיי, ומש"ה אמר שפיר למוד גדול וקאי קרא כי הוא חייך על ת"ת ומ"מ נשים פטורות אחר שמעטם הכתוב, ור"ט ס"ל דדריש ליה בכללא ופרטא וא"ש, והקשה מהרימ"ט איך יליף מ"ע שהז"ג נשים פטורות מהיקש להפלין הא האי היקש איצטרך במס' מכות (דף מ) לענין תפירת ס"ת בגידין ותי' דבמסקנא אין אנו צריכין למילף דמ"ע שהז"ג נ"פ מהיקש זה, רק מדאצטריך ב"כ מצה והקהל לחיוב, ובתוס' הקשו שם איך קאמר דמצה והקהל ושמחה ה"ל ג' כתובים, ואביי דאמר אשה בעלה משמחה מא"ל, ותרצו דמוקי לקדוש היום בהדייהו, וקשה טובא הרי אביי גופיה אמר דק"ה נשים חייבות רק מדרבנן, ומ"ז הגאון הרגיש בזה ג"כ בחדושין שלו, ובחבורי על התורה כתבתי ישוב אחר, דבמס' ברכות (דכ"א) אר"י ספק קרא ק"ש ספק לא קרא אינו חוזר וקורא ספק אמר אמת ויציב חוזר ואומר, מ"ט ק"ש דרבנן אמת ויציב דאורייתא, מתקיף לה רב יוסף והכתיב בשכבך ובקומך, א"ל האי בדברי תורה ע"ש, הרי דאביי מוקי לבשכבך ובקומך על ת"ת וה"ל לדידיה ת"ת מ"ע שהז"ג כדאי' במנחות (דצ"ו) קרא ק"ש ערבית ושחרית קיים בה והגית יומם ולילה, א"כ לאביי גופיה י"ל דבאמת ילפינן לה לת"ת דכל מ"ע שהז"ג נשים פטורות כמו בת"ת, ול"ק תיתי לחיוב ממצה והקהל ז"א דטפי מסתבר למילף לפטור מת"ת דהוי מצוה יקרה כדאמרן וע"ש בחבורי פ' ואתחנן, והמרש"א כ' בח"א דהפלוגתא אי תפלת ערבית רשות או חובה תלויה בזה, דאי תפלות אבות תקנום ה"ל חובה, אבל אם נתקנו נגד אברים ופדרים ה"ל רשות כמו אברי תמיד של בין הערבים, וראיתי עוד בס' עיר דוד העלה הא דאי' במשנה מפסיקין לתורה ואין מפסיקין לתפלה, וקשה אמאי אין מפסיקין לתפלה הואיל ותפלה הוי מ"ע כמ"ש הרמב"ם בשלמא אי למוד גדול ממעשה א"ש דא"מ מתורה לתפלה דת"ת עדיף מתפלה אבל למ"ד מעשה עדיף קשה, וצ"ל דתפלה לא הוי מ"ע כלל דאבות תקנום והוי מנהג אבותינו בידנו, אבל אי נגד אברים ופדרים תקנו ה"ל מ"ע ע"ש שהאריך בזה בדרושיו, וע' במס' יומא (דכ"ו) אמר רבא לא משכחת צורבא מרבנן דמורה אלא דאתי משבט לוי או משבט יששכר ופריך ואימא מיהודה דכתיב יהודה מחוקקי, והקשו התוס' אמאי לא אייתי ראיה מקרא מלא לא יסור שבנו מיהודה, ותי' די"ל האי לברכה, ויעוין במס' מנחות (דצ"ט ע"ב) שאל בן דמה בן אחותו של ר' ישמעאל כגון אני שלמדתי כל התורה מהו ללמוד חכמת יונית, קרא עליו מקרא זה לא ימוש ספר התורה הזה מפיך והגית בו יומם ולילה, צא ובדוק שעה אחת שאינה לא יום ולא לילה, ופליגא אדרשב"ג אמר ר"י דאמר פסוק זה נאמר לברכה ע"ש, ואי' בחד"א דר"ג היה מזרע דוד הע"ה דאתי משבט יהודה אבל ראב"ע בא משבש לוי שהרי היה כהן ועשירי לעזרא והשתא יובן דה"ק ר"ג כלום יש אדם שחולק עלי בדבר הזה דאם יאמר ת"ע רשות בע"כ נגד אברים ופדרים תקנו והוי תפלה מ"ע, וקשה על ההלכה פסוקה גם בימיהם כמ"ש בעיר דוד דאין מפסיקין לתפלה ואמאי הא תפלה הוי מ"ע וצ"ל דלמוד עדיף ממעשה, וא"כ ה"ל ת"ת מצוה יקרה, וקשה למ"ד ב"כ מלמדין תיתי מ"ע שלהז"ג לפטור מת"ת הואיל והיא מצוה יקרה וצ"ל דת"ת הוי ליה מ"ע שהז"ג ובאמת ילפינן מיניה דמ"ע שהזמן גרמא נשים פטורות כדשנינן לה אליבא דאביי, וקשה הא כתיב והגית בו יומם ולילה, וצ"ל דהאי לברכה נאמר ולא ילפינן מיניה, א"כ י"ל נמי דלא יסור שבט מיהודה נמי לברכה נאמר כפי' התוס' ולא מגיע לי הנשיאות שיכול לקבל אף מי שאינו משבש יהודה, א"כ עלי ממש חולק על נשיאותי בדבר הזה אם ת"ע רשות, ועיין במס' הוריות (ד"י) דר"ג ור"י באו בספינתא שלם פתא דר"ג סמיך אסולתא דר"י, א"ל מנא ידעית שנתעכב כ"כ, א"ל כוכב אחד שעולה פ"א לשבעים שנה שמתעה את הספינות כו', הרי דר"י למד חכמת הכוכבים אבל ר"ג לא רצה ללמוד דאיהו לשטתו דסובר ת"ע חובה דאבות תקנום דמוכח מדאין מפסיקין לתפלה ש"מ דתפלה לאו מ"ע היא דאבות תקנום, וכ"ת דלמוד גדול, ז"א דא"כ מנ"ל דמ"ע שלהז"ג נשים חייבות דת"ת ה"ל מ"ע שלא הז"ג דר"ג סובר והגית בו יומם ולילה לחובה נאמר וא"כ אסור ללמוד חכמות חיצוניות, א"כ זה שאמר ר"י לר"ג לדידך דת"ע חובה א"כ אוי לספינה שאתה קברניתה דמאחר שאסור ללמוד חכמת הכוכבים יתעה הספינה ע"י כוכב אחד העולה פ"א לע' שנה, ויעויין בס' גור אריה על התורה הביא פלוגתא בקרא אני חכמה שכנתי ערמה ללמד בתו תורה שלא יכנס בה ערמומיות דכיון שלומד אדם תורה נכנס בו ערמומיות, מש"ה אסור ללמוד לבתו, ד"א דאין ד"ת מתקיימין אלא במי שיעמיד נפשו ערום ע"ש, וז"ש אתה ר"ג דס"ל ת"ע חובה ועיקר הוכחתך מדאין מפסיקין לתפלה וכ"ת למוד גדול, א"כ מנ"ל דמ"ע שהז"ג דנשים חייבות, ותיתי מת"ת לפטור, וקשה דלמא באמת נשים חייבות בת"ת כבן עזאי וצ"ל דיליף מקרא דאני חכמה שכנתי ערמה דאסור ללמד בתו תורה, לזה א"ל אי אתה יודע בצערן של ת"ח דאני חכמה שכנתי ערמה קאי אהאי דאין ד"ה מתקיים אלא במי שמעמיד עצמו ומה"ט מושחרים כותליו של ר"י, ולדברינו י"ל דאוקמי לראב"ע אף הוא היה מן החולקים על ר"ג וסובר ת"ע רשות וממילא סובר נמי למוד עדיף ממעשה כאמור, ואי' בס' גור אריה אי למוד עדיף ממעשה אזי גם שלא לשמה ילמד, משא"כ אי מעשה עדיף, מש"ה כשהעבירו לר"ג ואוקמו לר"א דס"ל למוד עדיף ומותר ללמוד שלא לשמה, איתוספו כמה מאה ספסלי לתלמידים: עד כאן מספר חות יאיר