(דברים י ה) שמע ישראל ה' אלהינו ה' אחד וגו'. האחד האמתי, יאמר אם מצד שהוא אחד בענין מיוחד למשל גבור אחד בארץ, ויתכן להיות גבור אחר, וזה אחד המצטרף. ויש אחד המנוי, ויש אחד כולל קבוץ רבים ויש אחד כולל יחוד בכל צד, כי הבורא אחד פשוט לא אחד על קבוץ המרכבים, כי כשיאמר עליו אדון גבור, גבור ונורא, כולם שם אחד כשיאמר שהוא ה' כולל הכל, כמו ששם אדם כולל שהוא מדבר, ושם חי שהיא מרגיש, אמנם כל המדות כולם הם בעצמותו לא תאריו, וכשיאמר שם חי דעת הרמב"ם שבא בשלילה, שאלו למה צריך שלילה, הא משם נדע הכל, אבל בא לאמר שמשפיע החיים:

מספר חוות יאיר עם זו יצרתי לי תהלתי יספרו (ישעיהו מג כא), ולא אותי קראת יעקב כי יגעת בי ישראל, ופי' זקני הגאון אמתי בכ"א. דהזוהר כ' אדם לעמל יולד לעמלה של תורה ואותם שאינם יודעים ללמוד תורה ירבו בתפלות ותחנונים וכו'. וידוע דעמי וישראל שני תארים אלו נאמרים על לומדי תורה, ויעקב ועם נגד עמא דבר, וז"ש הנביא עם זו יצרתי לי שאינם יודעים ללמוד ותאמר למה ברא אלה, לז"א תהלתי יספרו שיאמרו תפלות ותחנונים. אמנם לא אותי קראת יעקב מחמת כי יגעת בי ישראל הת"ח ושגגת תלמיד עולה זדון. כך הוא דרכו של מ"ז הגאון נ"ע. ואני בעניי אמרתי לפרש כך עפ"י מה שמצאתי בשם הגאון מוהרא"ב ז"ל פי' על מאמרינו אל הורית לומר שלש עשרה, דהמפרשים הקשו דהא ברית כרותה לי"ג מדות שאינן חוזרות ואנן טובא צווחינן ולא משגח בן, ותי' דהקב"ה הבטיח לרועה נאמן בברית כרותה כל זמן שישראל יעשו לפני כסדר הזה במעשה תליא מלתא ולא באמירה שיעשו כמעשי מה אני רחום וחנון וכו':

אמנם מוכח דדי באמירה דהא בתוך י"ג מדות יש מדת אל שא"א לעשות, לז"א אל במדה זו אל הורית לאמר י"ג דדי באמירה ולא בעשיה, ע"ש בס' מר"א, והן פי' פסוק הנ"ל עם זו יצרתי לי שהייתי נוצר אותם אף שעלולים לחטוא, מ"מ אם יקראו י"ג מדות לא יחזרו ריקם וז"א זו בגימטריא י"ג על זה הסמך יצרתים אף עשיתים והיינו שיעשו כסדר הזה. אמנם לא כן עמהם רק תהלתי יספרו בפיהם אבל לא יעשו כמוני. אמנם יש להם תי' דאיך אפשר לעשות מדת אל לז"א ולא אותי קראת יעקב כי יגעת בי ישראל כלומר מה בכך אם יחסר מדה אחת לכל הידיעות. עכ"פ מה דאפשר היה לך לעשות שאר י"ב מדות ולמה יגעת ב"י בגמטריא י"ב כלומר למה יגעת בי"ב מדות הנשארים ויש לך לעשותן. וראיתי להגאון מוהר"ם שיף ז"ל בדרשותיו לפ' ואתחנן מביא פי' נחמד בהא דהשיב הקב"ה למרע"ה אל תוסף דבר אלי עוד בדבר הזה והרי מרע"ה התפלל תקט"ו תפלות ובכולם לא צוהו שאל יוסף זולת בתפלת ואתחנן וכתב הוא ז"ל משום דהמפרשים הקשו אמאי לא הזכיר מרע"ה בתפלתו י"ג מדות שהבטיח לו הקב"ה שאינם חוזרות ריקם. ונראה דהקשו הא אנן צווחינן י"ג מדות ולא נענין. ותי' בלבנת הספיר דהכונה כ"ז שישראל עושים לפני במעשה ולא באמירה. אך ע"ז קשה הלא נאמר ה' ה' ע"ש שמהוה את הכל וכן מדת אל שהוא לשון תוקף שא"א לעשות כמדתו. לכן תירצו דה"ק ברית כרותה שאינן חוזרות ריקם רק יפעול קצת וכן באמת בזכרנו י"ג מדוח מועיל קצת. וזה שכתוב ואתחנן אל ה' הזכרתי י"ג מדות שאמרת בהם וחנותי לשון חנון בעת ההיא לאמר להורות דסגי באמירת י"ג מדות דא"ל לעשות במעשה ז"א שהרי מי אל אשר יעשה כמעשיך וא"א לקיים מדת אל וע"כ דסגי באמירה, והשיב לו הקב"ה דבאמת פועל שאינה לגמרי ריקם ועלה ראש הפסגה ושם תראה את הארץ כי הועילה לך תפלה זו של י"ג מדות. ובגלל זה צוהו הקב"ה אל תוסף דבר עוד תפלה זו וז"ש בדבר הזה שהוא י"ג מדות דבפעם שנית אצטרך למלא לגמרי בקשתך ודפח"ח וש"י. אך מ"ש דא"א לקיים שני מדות הראשונות ה' ה' יש לדבר בזה שהרי אמרו אני ה' קודם שיחטא אני לאחר שיחטא הוא נושא עון ולמה לא יוכל גם האדם לקיים זאת ולהיות נוח לרצות נגד חבירו אם חטא לו, רק הרא"ש מקשה שם קודם שיחטא מה צריך לרחמים. ותי' ב' תירוצים, הא' אעפ"י שיודע הקב"ה שעתיד לחטוא שנית דקאי על מחשבת עכו"ם דמצטרף למעשה דוקא כדגמר מעשהו אבל אם נשארה המחשבה לבדה בלי מעשה מעבירה עיי"ש. והני שני דברים אינם ברשותו של אדם דאינו יודע עתידות ואינו יודע מחשבות. לכן אמור אם י"ג מדות מתחילין משם הוי"ה הראשון וצ"ל אני ה' גם קודם שיחטא נסתר בסתר פי' זה דבמעשה תליא מעשה דבצרי לה מדה הראשונה. משא"כ אם נימא די"ג מדות מתחילות מן ה' הנאמר בפעם שנית. וכמ"ש התוס' ראי' לזה מדכתיב פסוק בין שם הראשון וכו' מכלל דה' הראשון קאי על ויקרא. וה"ק ויקרא ה'. הוא הקורא. ה' אל רחום וגו' נסתר הוכחה זו. ועדיין י"ל במעשה תליא מלתא. ובזה פרשתי דברי המשורר (קפיטל י') למה ה' תעמוד ברחוק שיש פסיק והפסק בין שם הראשון וכו'. וכ"ת מה איכפת לי בזה. לז"א שלפ"ז תעלים לעתות בצרה ואינו מועיל הזכרת י"ג מדות די"ל במעשה תליא מלתא כדאמרן. וזה זמן רב שאמרתי כך עפ"י מ"ש התוס' בר"ה די"ז בהגהה דרחום וחנון ב' מדות והחלוק שבין רחום וחנון הוא דמדת חנון הוא כשצועק להקב"ה בעת דוחקו חוננו אעפ"י שאיננו כדאי כדכתיב והיה כי יצעק אלי ושמעתי כי חנון אני דאע"ג דהעבוט בא לידו בדין אהני ליה מדת חנון שאני מאזין לו אעפ"י שאינו בדין הואיל וצועק בעת צר לו ע"ש. מעתה אם נימא דה' ה' ב' מדות י"ל דרחום וחנון הוא מדה אחת, משא"כ אם מתחיל י"ג מדות מן שם השני ובצרי לה חדא מי"ג מדות וצ"ל דרחום וחנון ב' מדות וצריך לחנון אעפ"י שאינו כדאי בשעת הדחק. וז"ש למה ה' תעמוד ברחוק שכתב פסיק בין ב' שמות הראשונים וצ"ל דמתחיל משם השני י"ג מדות מעתה ע"כ רחום וחנון ב' מדות הם א"כ איך תעלים לעתות בצרה, והלא כן מדת חנון הוא לחונן בעת צרה אף שאינו כדאי. ומצאתי אח"כ פי' האחרון בס' צ"מ. ואמרתי שז"פ הפסוק (ישעיה מ') פקדנוך בצר מאחר שה' אחד הוא מי"ג מדות וע"כ רחום וחנון ב' מדות מש"ה פקדנוך בצר שתחוננו במדת חנון בעת צרה כפי מדתו כאמור. ובזה יש לבאר קרא דישעי' נ"ח דרשו ה' בהמצאו קראוהו בהיותו קרוב יעזוב רשע דרכו ואיש און מחשבותיו. והוא דאומר דרשו ה' בהמצאו בכ"מ אשר תמצאו אותו וגם ה' הראשון דרשוהו דקאי על י"ג מדות. וכ"ת הא כתיב בו פסיק הוא אומר קראוהו עכ"פ המקרא בפה כמו היותו קרוב לשם השני. וכ"ת אמאי כפלו באמת. י"ל אחד קודם שיחטא וכו' וכ"ת קודם שיחטא מה צריך לרחמים. י"ל כתירוץ הרא"ש דקאי חד על אחר שיחטא וחד קודם שיחטא על המחשבה בעכו"ם. וז"ש שם הוי"ה ב"ה פעם ראשון כי יעזוב רשע את דרכו זה חטא שבגלוי. כדאי' במס' פסחים דפ"א ע"ב מה דרך בגלוי וכו'. ואיש און שזה שחושב בעכו"ס דקרי און כדכתיב און אם ראיתי בלבי מחשבותיו לא יוחשב לו מחשבותיו בזה. וכ"ת הא בלא"ה אין הקב"ה מצרף מחשבה רעה למעשה. שאני עכו"ם והוא מאחר כי לא דמי מחשבותי מה שאתם חושבים עלי כמחשבותיכם לשארי עבירות. וכ"כ למה לפי שהקב"ה בעצמו דבר צווי זה דאנכי ולא יהיה לך וכדדרשי בזה מה שנאמר כי דבר ה' בזה מה שדבר ה' בעצמו. וז"ש גם כאן דמש"ה חמירא ליה דנאם ד' שעבר על עבירה החמורה מה שהוא בעצמו צוהו:

איתא במגלה עמוקות ויאמר ה' אלי רב לך אל תוסף דבר אלי עוד בדבר הזה רב לך שהעמדתי חמה עבורך ע"ש. וכ"ה במס' עכו"ם דכ"ה ע"א כשם שעמדה חמה ליהושע כך עמדה חמה למשה. והדבר תימה דאיך שייך העמדת החמה לאותה שאלה שבקש משה להכניס לא"י. וגם פירש"י ואתחנן אל ה' בעת ההיא לאמר לאחר שכבשתי ארץ סיחון ועוג דמיתי שמא הותר הנדר. והוא ג"כ תמוה מה שייך כיבוש סיחון ועוג לנדר הזה. ותו יל"ד על הלשון בעת ההיא לאמר שתיבת לאמר הוא אך. למותר. ורש"י ז"ל הרגיש בזה ופי' שמרע"ה בקש שהקב"ה יאמר לו תשובה. ונ"ל דהנה כתב הרמב"ם פ"ח מהל' מלכים הל' א' חלוצי צבא כשנכנסו בגבול עכו"ם ולא היה להם מה לאכול הותר להם לאכול נבלות וכו'. והקשה הגאון בעל מ"ל בספרו פרשת דרכים דרך הקדש מסוגיא דחולין די"ז ע"א דאיתא שם בעי ר' ירמיה אברי בשר נחירה שהכניסו ישראל עמהם לארץ מהו ופריך אימת אילימא בשבע שכבשו ובשבע שחלקו השתא בדבר טמא אשתרי להו בשר נחירה מבעיא וכו'. והשתא לדברי הרמב"ם שלא הותרה להם נבלה במלחמה אלא כשלא היה להם מה לאכול. קשה מאי פריך השתא בדבר טמא אשתרי וכו' דלמא בעיא דר' ירמיה קאי כשהיה להם מה לאכול דאז לא הותר להם דבר איסור וקא מבעי' אי בשר נחירה הותר להם או לאו. ונ"ל אחר שנדקדק שם בדברי רש"י שפי' שם בבעיא דר' ישמעאל דקאי אליבא דר"ע דקאמר שם לא בא הכתוב אלא לאסור להם בשר נחירה. והוא לכאורה קצת יתר שהרי מפורש שם בגמ' להדיא דר' ישמעאל ס"ל שלא הותר בשר נחירה כלל במדבר. כ"א ר"ע לבד סובר שהותר להם בשר נחירה, מסתמא האיבעיא קאי אליבא דר"ע לחוד. ע"כ נ"ל דהנה הקשה שם עוד בפ"ד דהרמב"ן הקשה בפ' מטות למה צוה הקב"ה להגעיל כליהם במלחמת מדין ואמאי לא צוה דין הגעלה מקודם גבי מלחמת סיחון ועוג. ותי' הוא ז"ל משום דסיחון ועוג הי' להם דין א"י והוא כמלחמת מצוה של ז' עממים שהותרה להם אפי' כתלא דחזירי מש"ה לא הוצרכו להגעיל במלחמת סיחון ועוג מאחר דשם הותר להם לאכול אפי' דבר איסור בעין ממש. והשתא לשיטת הרמב"ם שלא הותר להם לאכול אלא כשלא היה להם לאכול הדרא קושית הרמב"ן לדוכתה. אמאי לא הגעילו כלי סיחון ועוג מאחר שיכולים להגעיל במים אשר לא יכילו המים למה להם לאכול באיסור בלא הגעלה. והנה בחקירות שלי כ' תירוץ אחר על קושית הרמב"ן. והוא דלכאורה ילה"ק לפמ"ש התוס' במס' עכו"ם להקשות על ר"ש דסובר כ"ש למכות משרת דכתב רחמנא בנזיר ל"ל דאי על המל"א קשה ל"ל צירוף דהרי לר"ש כ"ש למכות ולוקין על איסור לבד אף שהוא כ"ש. וע"כ דקאי להורות דטעם כעיקר, א"כ קשה געולי מדין ל"ל וכו' ע"ש. וצ"ל דאחר שידעו שטע"כ דאורייתא ממילא ידעו שצריך להגעיל כלים הנבלעים ממאכלות אסורות. ודברי תוס' הללו היו בהעלם מכמה מחברים חדשים. רק לפי דברי התוס' הללו קשה לי הא גם לרבנן דר"ש קשה למה הוצרך לצוות על געולי מדין הא בלא"ה ידעו שצריכין להגעיל דדלמא נבלע בתוכם בב"ח דגבי בב"ח כבר ידעו דטע"כ הוא דאורייתא וכמבואר היטב בסוגיא דמסכת פסחים דף מ"ד. ונ"ל לפמ"ש הפר"ח ביו"ד (סי' ס"ח) קושית הריב"ש על שיטת הראב"ד דאין מבטלין איסור לכתחלה הוא מהתורה. איך התירה התורה כלי מדין ע"י הגעלה. הא עיקר היתר הגעלה הוא שאיסור הבלוע היוצא מן הכלי נתבטל במי הגעלה. א"כ לית לן בה מה שחוזר הכלי ובולע מן המים אחר שהאיסור כבר בטל וקשה הרי אין מבטלין איסור לכתחלה אע"כ מוכח מכאן דמן התורה מותר לבטל איסור לכתחלה. רק דמדרבנן הוא דגזרו שלא לבטל איסור לכתחלה ע"ש. א"כ י"ל דהא גופא קמ"ל קרא בהגעלה כלי מדין דמותר לבטל איסור לכתחלה. והשתא לפ"ז קושית הרמב"ן אזדא לה. דגבי סיחון ועוג לא הוצרך לצוות על הגעלה דממילא ידעו להגעיל. דשמא נשתמש הכלי בב"ח. ואי כדי להתיר להם לבטל א"ל. גם זה אינו שייך בסיחון ועוג שהרי באמת הותר להם שם לאכול כתלי דחזירי שלא היה להם מה לאכול רק הגעלה זו מחשב כאילו היה להם דבר היתר לאכול דמאי פסידא יש להם אם יגעילו הכלים. מעתה איך שייך לומר אין מבטלין איסור לכתחלה הלא אם לא יגעילו יהיו משתמשין ואוכלין באלו הכלים בלי שום הכשר כלל דשוב לא יהיה להם מה לאכול. ובכה"ג בודאי טוב לבטל איסור לכתחלה ולהשתמש בתוך הכלי אח"כ מאלו ישתמש בהן בלי שום ביטול כלל. ומיושב קושית הפ"ד לשיטת הרמב"ם. ובחקירה כתבתי בזה ארוכות וקצרות אשר אין כאן מקומו. רק בדרך פשוט אמרתי לישב שני קושיות הפר"ד הנ"ל שהרי קושית הרמב"ן לא קשה אליבא דרבנן דר"ע דס"ל בסוגיא דמשרת הנ"ל דגעולי מדין חדוש הוא. א"כ הקושיא מעיקרא ליתא אמאי לא צוה גבי מלחמת סיחון ועוג אחר דהגעלה זאת אינה אלא חידוש. ולא קשה אלא אליבא דר"ע דס"ל געולי מדין לאו חידוש הוא דלא אסרה תורה אלא קדירה בת יומא. מעתה י"ל דהרמב"ם לשיטתו שפסק (פט"ו מהמ"א) דטע"כ דרבנן. ממילא ס"ל דגיעולי מדין הי' חידוש א"כ קושית הרמב"ן מעיקרא ל"ק מידי כנ"ל. (ובחקירה כתבתי דגם זאת לא קשה כיון דמוכח עכ"פ אליבא דר"ע דכתלי דחזירי הותר אפי' כשהיה להם מה לאכול מנ"ל להרמב"ם לעשות פלוגתא בזה ע"ש שכתבתי בנ"ט לשבח). מעתה לפ"ז כיון דאליבא דר"ע דס"ל גיעולי מדין לאו חידוש הוא אנן אין לנו לישב קושית הרמב"ן אלא כתירוצו דארץ סיחון ועוג היה לו דין א"י והותר כתלי דחזירי אפי' כשהיה להם מה לאכול ובזה מודה הרמב"ם. מעתה פריך שפיר במס' חולין שם על בעיא דר"י אימת אילימא בז' שכבשו וכו' השתא דבר טמא אשתרי וכו'. וכ"ת דאבעיא דר"י קאי כשהיה להם מה לאכול. ז"א כיון דאבעי' דר"י לא קאי אלא אליבא דר"ע דאמר בשר נחירה הותר להם במדבר וכדדייק רש"י ז"ל בלשונו כוונה זו. ואליבא דר"ע באמת מוכח אפי' כשהיה להם מה לאכול הותר להם דבר טמא מכח קושית הרמב"ן דאמאי לא הגעילו במלחמת סיחון ועוג וכנ"ל. והנה בחדושי על מס' פסחים בסוגיא דמשרת כתבתי לתרץ קושית הרמב"ן הנ"ל אף אליבא דר"ע והוא עפ"י הגמרא דע"ג שזכרנו שהעמיד הקב"ה החמה למשה כמו שהעמיד ליהושע. ואמרינן שם עד כמה אמרי לה עד כ"ד שעות ואמרי לה עד מ"ח שעות. ואיתא טעם על העמדת החמה בשעת מלחמה. משום שהחמה בהליכתה אומרת שירה. ובאותה שעה אמר יהושע וכל ישראל שירה לכן עמדה החמה מלומר שירה. ולפי"ז לאחר שכבשו סו"ע עמדה החמה למשה כמו ליהושע. והיינו עכ"פ כ"ד שעות. א"כ כבר נעשו הכלים נטל"פ. דמותר מה"ת אפי' לכתחלה אמטו להכי לא הוצרכו להגעיל גבי מלחמת סיחון ועוג. ולפ"ז יש ג' הרוצים על קושית הרמב"ן על מה שלא הגעילו במלחמת סיחון ועוג. א) כתירוץ הרמב"ן שהיו לארץ סו"ע דין א"י. ב) דגיעולי מדין חידוש הוא. ג) מאחר שעמדה החמה למשה היו הכלים נטל"פ. וז"ש ואתחנן אל ה' בעת ההיא שכבשתי ארץ מדין היה הצווי להגעיל כליהם. וקשה אמאי לא בא צווי זה גבי מלחמת סיחון ועוג. וכ"ת דחדוש הוא. ז"א לאמר דצווי זה היה לאמר לדורות. אע"כ צ"ל כתירוץ הרמב"ן דסיחון ועוג היה להם דין א"י. א"כ כבר הותר הנדר אמר שכבר נכנס לארץ סיחון ועוג שיש לה ג"כ דין א"י א"כ אעברה נא לא"י ממש. והשיב לו הקב"ה רב לך שהעמדתי חמה בעבורך וא"כ י"ל תירוץ השלישי דמש"ה לא צוה להגעיל בארץ סיחון ועוג דהו"ל נטל"פ אבל אין לסיחון ועוג דין א"י כלל ולא הותר הנדר לכן אל תוסף דבר בדבר הזה:

ותו איתא שם רב לך רבים תלוים בך. וזה תמוה שאדרבא מאחר שרבים היו תלוים בו כדאיתא משה זכה וזכה את הרבים היה ראוי שיחיה יותר ואיך שייך לומר דבשביל זה אל תוסף לדבר. ותו איתא בפסוק פ' הברכה ויבכו בני ישראל את משה. ויתמו ימי בכי אבל משה. ויהושע מלא רוח חכמה. ולא קם נביא עוד כמשה וגו'. ונראה לבאר המשך פסוקים הללו. ותו איתא במדרש כשמת מרע"ה בכו מלאכי מעלה ואמרו צדקת ה' עשה ומשפטיו עם ישראל והקב"ה אמר מי יקום לי עם מרעים. ויל"ד דצריך להבין שאלת המלאכים מה הוא זה שאמרו צדקת ה' עשה. ומאי אהדר להם הקב"ה. ותו איתא במדרש כשמת מרע"ה בכה יהושע. א"ל הקב"ה אתה בוכה בכיה אחת ואני בוכה שתי בכיות הה"ד ויקרא ה' צבאות לבכי ולמספד וגו'. ותו איתא תפלה למשה איש האלהים ה' מעון אתה היית לנו בדור ודור כתיב דר חסר וא"ו שהיה לו מעון בשתי דירות. וגם זה צריך באור מה הן שתי דירות הללו. ויתבאר עפ"י מ"ש הגאון בעל פ"ד דרך הקדש דרוש ח' לבאר המדרש וז"ל מפני מה לא נכנס משה לא"י כדי שיביא עמו לעתיד לבוא דור המדבר שנאמר כי שם חלקת מחוקק ספון ויתא ראשי עם. מה טעם שם חלקת מחוקק ספון משום ויתא ראשי עם ע"כ. דיל"ד ממ"נ אם היה גרם זכותו דמשה להעלות אותם לעתיד לבוא גם אם היה מת בא"י היה מהני להם זכותו. ונראה דהנה אי' עוד במדרש אלמלי היה משרע"ה נכנס לארץ ישראל לא היה נחרב בית המקדש ולא היה אומה ולשון שולטת בישראל, וגם זאת יפלא דמאי שייכות יש בביאת משרע"ה לא"י עם חורבן הבית. ע"כ נ"ל עפ"י הגמרא דערכין (דל"ב ע"ב) וז"ל ויעשו בני הגולה השבים מן השבי סוכות וישבו בסוכות כי לא עשו מימי ישוע בן נון וגו' אפשר בא דוד ולא עשה סוכות עד שבא עזרא, אלא דבעו רחמי על יצרא דע"ג ובטלוה ואגין זכותא עלייהו כי סוכה. והיינו דקא קפיד קרא עלוהי דיהושע דבכל דוכתי כתיב יהושע והכא כתיב ישוע. בשלמא משה לא בעי רחמי דלא ה"ל זכותא דא"י יהושע דה"ל זכותא דא"י אמאי לא בעי רחמי על יצרא דעכו"ם ובטליה וכו' עכ"ל. הרי שאם היה למרע"ה זכותא דא"י היה מבטל יצרא דע"ג. ואיתא במסכת שבת דל"ה אר"י אמר רב אלמלי לא קבל דוד לה"ר לא נחלקה מלכות בית דוד ולא עבדו ישראל ע"א ולא גלינו מארצנו, כלומר כי בסבת שנחלקה מלכות בית דוד עבדו ישראל ע"ג דהיינו העגלים שהעמיד ירבעם ובסבת העגלים גלינו מארצנו עכ"ל. הרי דאם מרע"ה היה בא לא"י היה יכולה בידי לבטל יצרא דע"ג ולא גלינו מארצנו אחר שלא היו ישראל עובדים לע"ג. ובזה יובן מאמר הכתוב הנה אנכי מת בארץ הזאת אינני עובר את הירדן וגו' השמרו לכם פן תשכחו את ברית ה' אלהיכם ועשיתם לכם פסל. דקשה טובא איך תלוי זה דיעשו פסל בהא שאמר להם מקודם אינני עובר. אבל עם האמור אתי שפיר דאם אני הייתי עובר את הירדן והיה בידי זכות דא"י הייתי מבטל יצרא דע"ג. אבל עכשיו דאנכי מת בארץ הזאת ואינני עובר את הירדן ויצרא דע"ג אינו מתבטל. ע"כ השמרו לכם שלא תלכדו ברשת היצה"ר לעבוד ע"ג. והנה איתא במדרש קהלת אשר נשבעתי באפי אם יבואון אל מנוחתי למנוחה זו אינם באים אבל באים למנוחה אחרת. אר"י בשם רב"א משל למלך שכעס על בנו והוציאו חוץ לפלטין שלו ונשבע שלא יכנס בנו לפלטין מה עשה סתרו וחזר ובנאו והכניסו נמצא מכניס בנו ומקיים שבועתו ע"ש. הרי דבשביל שחרב ביהמ"ק ועתיד הקב"ה לבנות ביהמ"ק אחר יהיה הותר הרצועה לדור המדבר לבוא שם. והשתא א"ש דברי המדרש שם דקאמר מ"מ לא נכנס משה לא"י כדי שיביא עמו דור המדבר ואלו לא מת משה בח"ל לא נחרב בהמ"ק כלל כאמור ולא היו דור המדבר רשאין לכנס שם מחמת השבועה ע"ש שהאריך בזה בנ"ט לשבח ודפח"ח. ולפ"ז י"ל דזה הי' תפלת מרע"ה שלא על עצמו בלבד היה מתפלל אלא על כבוד המקום ב"ה שלא יהיה נחרב בהמ"ק. ואמר אעברה נא א אכנס לא"י אהי' מעביר יצרא דע"ג. ובזה אראה את ההר הזה והלבנון זה ביהמ"ק שיהיה קיים. והשיב לו הקב"ה רב לך רבים תלוים במיתתך שתמות בח"ל דאם תכנס לא"י ולא יוחרב בהמ"ק ימנע רבים מאורם שאין דור המדבר יכולין לעתיד לבוא שם. וז"ש ויתעבר ה' בי למענכם שבשבילכם שיוכל דור המדבר לבוא לע"ל שמה התעבר בי. וזה שאמר הקב"ה ליהושע אתה בוכה בכיה אחת ואני בוכה שתי בכיות. דהיינו בכיה אחת נוספת על חורבן ביהמ"ק הה"ד ויקרא ה' צבאות לבכי ולמספד וכו'. וז"פ הפסוק שאמר ויתמו ימי בכי אבל משה, כלומר אותה בכיה אחת על אבל משה תמה אבל בכיה שניה על חורבן ביהמ"ק עדיין לא תמה. וע"ז מתמה הקרא ואומר ויהושע מלא רוח חכמה וגו' ואמאי לא עשה יהושע מה שהיה מרע"ה יכול לעשות לבטל יצרא דע"ג. וזה תירוץ ולא קם נביא עוד כמשה דמעלת יהושע לא היתה כמעלת משה. וז"כ המדרש שאמרו מה"ש לפני הקב"ה צדקת ה' עשה זה מרע"ה שהלך בדרכיו ית' מה הוא רחום וכו'. ולמה ומשפטיו שוה עם ישראל. ולא אהני ליה תפלתו. והשיב לו הקב"ה דבשביל זה הוא מוכרח למות במדבר דאל"כ מי יקום לי עם מרעים עם דור המדבר לע"ל. ובזה יובן הגמ' דסנהדרין ד"צ שאלו הרומים את ר"ג מניין שהקב"ה מחיה מתים ויודע עתידות. א"ל תרווייהו מהדין קרא הנך שוכב עם אבותיך וקם העם הזה וזנה וגו'. א"ל ודלמא וקם העם הזה וזנה א"ל נקוטו מיהא פלגא בידייכו. ויל"ד אכתי אמאי לא השיב ג"כ רמז לתחיית המתים. אבל לדברינו הנ"ל יובן היטב דגם אי אמרינן דוקם העם הזה קאי על וזנה העם הזה אחרי אלהי נכר הארץ מוכח נמי תחיית המתים. דאל"כ מאי בשורה בשר הקב"ה למשה בזה. שנית קשה מאי תלוי זה במה שאמר לו מקודם הנך שוכב עם אבותיך. אע"כ דהקב"ה אמר למשה מלתא בטעמא וה"ק הנך שוכב עם אבותיך. וכי תקשה בעיניך למה לא יועילו כל התפלות הללו שאתה מתפלל לפני שתתבטל הגזירה ותכנס לארץ. ע"ז השיב לו משום דוקם העם הזה וזנה אחרי עכו"ם ויחרב בהמ"ק ויוכלו דור המדבר לבא שמה, משא"כ אם אתה בא לארץ אתה מבטל יצרא דע"ג הרי מוכח נמי תה"מ שיעמדו דור המדבר לעתיד לבוא כדאמרן. זזה כוונת הפסוק תפלה למשה איש האלהים ואי' בילקוט דמש"ה איקרי משה איש האלהים. מה איש מפיר נדרי אשתו אף מרע"ה היה רוצה להפר נדרו של הקב"ה ע"ש. ויש בכלל זה ג"כ שהיה רוצה להפר אותו נדר שאמר אשר נשבעתי באפי אם יבואון אל מנוחתי וממילא היה יכול לכנס לא"י ג"כ כנ"ל. ומה מתקו דברי פי חכם שהביא מ"ז הגאון בעל כתנות אור משם זקנו הגאון מהר"ס כ"ץ ז"ל אביו של הש"ך ז"ל במה שיל"ד במה שאמר בענין זה כי אלף שנים בעיניך כיום אתמול כי יעבור דמה שייכותא לכאן. אך י"ל דמאחר דמרע"ה בקש להפר נדרו של הקב"ה כדין בעל המפר נדרי אשתו. וקשה הלא הבעל אינו מפיר אלא ביום שמעו לבד. אשר כבר חלף ועבר. לז"א כי אלף שנים בעיניך כיום אתמול כי יעבור. א"כ לדידך הוה עדיין יום שמעו ויכול אני להתיר לך עיין שם. ונ"ל דהלשון הזה איש האלהים לאו משרע"ה בעצמו אמרו, אלא שדהע"ה הוסיף זאת מדעתו הוא דעבד פרישא. והוא עפמ"ש מחותני הרב הגדול בצמח מנחם. דמה שהשיב הקב"ה למשה רב לך הוא ע"ד שאמרו במס' מנחות (דכ"ט ע"ב) דהראה הקב"ה למרע"ה את ר' עקיבא ששוקלין את בשרו במקולין, אמר לפניו רבש"ע זו תורה וזו שכרה. א"ל שתוק כך עלה במחשבה לפני. ופירש מ"ז בת"ח עפ"י הא דאי' בתחלה עלה במחשבתו לברוא את העולם במה"ד. וכיון שראה שאין העולם מתקיים שיתף מדה"ר למה"ד כדכתיב אח"כ ביום עשות ה' אלהים ארץ ושמים ומקודם כחיב בראשית ברא אלהים את השמים וגו'. אמנם כן הצדיקים אקמוהו במלתא קמייתא במדה"ד לבד. לכן אמור וסביביו נשערה מאד שמה"ד מקפדת אחריהם. וז"ש הקב"ה למרע"ה שתוק כך עלה במחשבה לפני שר"ע הוא צדיק גדול ונידון כפי המחשבה ראשונה לפי מה"ד לבד. וז"ש הקב"ה למרע"ה רב

לך תיבת רב הוא ר"ת ראשית בריאה. שאתה נידון כראשית הבריאה שהיה מדה"ד לבד. ובאמת כ' הרמב"ם בס' המורה דעיקר החטא של מרע"ה היה משום הכעס. רק שכל אדם נידון לפי שכלו ומדרגתו. וז"ש הקב"ה למשה רב לך עבירה כזו היא אצלך רב מאד לפי גודל מעלתך וכ"כ מהרמ"ש. ובהיות כן י"ל שהתחיל ואמר תפלה למשה שהרבה להתפלל תקט"ו תפלות כמנין ואתחנן. וקשה באמת אמאי לא נתקבל תפלתו וז"א משום שהיה איש האלהים של מה"ד. שהיה נדון כפי מדה"ד לבד כאמור. והנה איתא במס' כתובות ד"ה דרש בר קפרא גדולים מעשי צדיקים יותר ממעשה שמים וארץ. דאלו במעשה שו"א כתיב אף ידי יסדה ארץ וימיני טפחה שמים ואלו במעשיהם של צדיקים כתיב מכון לשבתך פעלת ה' מקדש אדני כוננו ידיך. השיב בבלי א' וכו'. ופירש"י מקדש מעשה ידי צדיקים הוא. והוא תמוה לכאורה. וגם יל"ד דעדיין איך גדולים מעשי צדיקים ממעשה שו"א ביחד. אך י"ל עפ"י מ"ש הסמ"ג דמקודם ברא הקב"ה כל צבא מעלה וכל מלאכי השרת. ואדניהם הטבעו רק להיותם פועלי טוב ורע לא יבא במגורם אחר שאין שם יצה"ר. ואח"כ ברא ברואי מטה שהם ובהמות חיות ועופות חומר העכור לבד ומטבעם להיות פועל רע ולהיטיב לא ידעו אחר שאין בהם שום שכל והבנה ואין בדין לשלם שכר טוב לצבאי מעלה על פעולתם הטובה. ושלא ליתן עונש לברואי מטה על עשיתם הרע מאחר כי שניהם אינם עושים לא את הטוב ולא את הרע עפ"י בחירתם ורצונם. רק שמוכרחים ועומדים הם עפ"י טבעם. לכן ברא הקב"ה אח"כ את האדם וזרק בו את הנשמה שהוא חלק טוב מלמעלה. וחומר הכרוך בעקביו זה חלק הרע מלמטה והמה הצל האדם כשני הפכים בנושא אחד. ולפי שכלו יתהלל. אשרי מי שמגביר שכלו על חומרו ונתן לאדם משפט הבחירה אשר לבעבור זה ראוי הוא לקבל שכר ועונש. מאמר דבדידיה תליא מלתא. וז"ש גדולים מעשי צדיקים יותר ממעשה שו"א. דהיינו כל צבא מעלה העומדים בשמים וארץ הם ברואי מטה אחר שהם מוכרחים. משא"כ הצדיק ברצונו הוא מכניע את היצר אשר בכל יום עליו מתגבר. והנה באמת הצדיק הוא משכונו של השכינה כנאמר ושכנתי בתוכם ונאמר היכל ד' המה. ופי' מהרמ"א שהמה בעצמם הם היכל ה' שהשכינה שוכן בתוכם. א"כ מעשיהם של צדיקים המה בעצמם הם מקדש ה'. וא"ש דבמעשה שו"א לא נאמר בכל אחד אלא יד א' שאין בידם אלא חלק טוב לבד או חלק רע לבד. משא"כ בצדיקים אית בהו שתי ידים הטובה והרעה. הרי דהצדיקים עצמם הם נקראים משכן ה'. ויאמנו דברי חז"ל במס' ר"ה (דף יט) שקולה מיתת צדיקים כשרפת בית אלהינו דשניהם בסוג א' הם משום השראת השכינה א"כ במיתת מרע"ה נהרסו ונחרבו שתי דירות של הקב"ה האחת מי לנו גדול ממרע"ה שהיה מרכבה להשכינה וכל הנביאים מתנבאים בכה והוא מתנבא בזה שהיתה השכינה ממללת מתוך גרונו של משה. ודירה השניה הוא בהמ"ק עצמו שנחרב עבור סיבת מיתת מרע"ה כמבואר לעיל, וז"ש ה' מעון אתה היית לנו בדור ודור שיש לך שתי דירות. הנה ראה ראינו כמה מהטובות שאבדנו ביום הזה והוא מיתת מרע"ה. ואיתא במד' אמר הקב"ה למשה שתי שבועות נשבעתי אם תבטל אעברה נא אבטל סלח נא. א"ל מרע"ה משה ואלף כיוצא יבטלו ואל יבטל נפש אחת מישראל הביטו וראו אם יש פרנס כזה שמסר נפשו על ישראל תמיד והוא היה הסרסור הגדול בינינו לבין אבינו שבשמים. בעת יצא הקצף מלפני ה' על חטאינו הוא היה יודע לרצות את הקב"ה כמפורש בתורה ויאמר ה' סלחתי כדברך וגם אם היה מרע"ה קיים לא היה התורה נשתכח מישראל וגם בסבת מיתתו נחרב בהמ"ק וגם שני צדיקים הללו אשר אנחנו עומדים בהספדם ששקולה מיתתם ג"כ כשרפת בית אלהינו וזה היה הכל בעונותינו וראוי לנו להתאבל עליהם ולישב על הארץ ואנו אין לנו לא מנהל ולא מחזיק בידינו וכמש"ל בפי' הפסוק (עמוס ג') רק אתכם ידעתי מכל משפחות האדמת ע"כ אפקוד עליכם את כל עונותיכם הילכו שנים יחדו בלתי אם נועדו הישאג אריה ביער וטרף אין לו היתן כפיר קולו וגו' ובמסכת עכו"ם ד"ד משתבח ר"א למינא בר"ם דאדם גדול הוא שבקי ליה מכסא דתלת עסר שנין יומא חד אשכחיה א"ל כתיב רק אתכם ידעתי מכל משפחות האדמה ע"כ אפקיד עליכם את כל עונותיכם מאן דאית ליה סוסיא ברחמי מסיק ליה אישתק וכו' א"ל אמשול לכם משל לאדם שנושה בשני בנ"א אחד אוהבו ואחד שונאו אוהבו נפרע ממנו מעט מעט ושונאו נפרע ממנו בבת אחת ע"ש וכבר מבואר לעיל פעמים רבות דמיתת הצדיקים הם או לעונש הדור או שלא יראו ברעה העתידה לבוא אח"כ וז"ש רק אתכם ידעתי וגו' ע"כ אפקוד לפרוע מכם מעט מעט כדברי הגמ' הנ"ל א"כ קשה הילכו שנים שני צדיקים יחד להקב"ה ששפך חמתו ליפרע ממנו בב"א הלא אינו נפרע ממנו רק מעט מעט וע"כ דהם בעצמם נועדו בקשו למות שלא יראו ברעת הדור וכמ"ש הע"א (סי' תקצ"ב) דלפעמים נפשות הצדיקים מתאוים לילך מעוה"ז יע"ש והדר קאמר הישאג אריה זה הקב"ה דאמשיל לאריה ביער בשביל בהמ"ק שחרב רק מחמת כי טרף אין בארץ שניטל המשכון ואין לו לגבות כ"א מצדיקים ומי יגן בעדנו ומרע"ה ג"כ נאסף בחטאינו ואין דומה לו שיתן כפיר קולו כמרע"ה שאמר אכפרה בעד העם ע"כ בואו ונקבל עלינו לחזור בתשובה לקבוע עתים לתורה ולתפלה לילך ערב ובקר לבהכ"נ להתפלל בכונה והרי אסתר המלכה בקשה רחמים אלי אלי למה עזבתני. דאיתא במד' שהמן אמר למלך פעמים ביום שחרית וערבית המה הולכים לבהכ"ג ואומרים שמע ישראל ושמך אינם מזכירים באו מלאכי רחמים לפני הקב"ה ואמרו לו כלום ישראל נתפסו אלא בשביל קדושת שמך שמקדישים אותך בכל יום פעמים וכו' וז"ש אלי אלי בשביל שאני אומרת שני פעמים ביום לקבל אלהותך אני נתפס ואיך עזבתני הרי דגדול כחה של ק"ש בזמנה והרי פירש"י פרשת שופטים שמע ישראל די לך וכדאי להנצל בשביל שכ"י אומרת כל יום שמע ישראל וגם העיקר שיהיה שלום בין איש לרעהו וכמאמר אסתר למרדכי לך כנוס את כל היהודים לכנס אותם להיות באסיפה אחת אגודים בצרה ואומר ומרדכי ידע דרך מ"ש ויודע אנשי סוכות ויקרע את בגדיו זה חלק רע הנקרא בגד וילבש שק ואפר לשויה עפר ואפר ולהיות נזהר בימי הפורים שלא ללבוש שעטנז והזמן גורם שלא ליתן מקום למה"ד לומר תחלתו ברצון, ובעוה"ר ערבה כל שמחה בודאי שמחת מצוה היא גופא מצוה רבה ויקרה אבל להיות מצוה הבאה בעבירה דאורייתא לבישת שעטנז ודאי דאיסור גמור הוא:

והנה אמרו חז"ל במסכת מגלה (דף יב) דהמן הפיל פור הגורל וכיון שנפל על אדר שמח שמת בו מרע"ה אבל לא הוי ידע דבז' באדר מת מרע"ה ובז' באדר נולד משה רבינו ע"ה. וכבר אמרחי דיש לדקדק למה מהפך ואמר מקודם מת ואחר כך נולד איפכא ה"ל למימר ולא היה יודע דבז' באדר נולד ובז' באדר מת וכו'. וי"ל עפ"י הא דאיתא בכתבים שלאחר מיתת מרע"ה הוחזר לו נשמתו בכדי שבעצמו יוכל לגמור את כל התורה לכתוב וימת משה. וז"כ הפסוק תורת ה' תמימה וכ"ת דבצרי להו ה' פסוקים אחרונים דמי כתבם כדפריך במסכת מנחות (דף ל) לז"א משיבת נפש דהשיבו לו נפשו לגמרה, אולם י"ל בהא דבאמת היה סגי באמרו ולא היה יודע שבז' באדר נולד מרע"ה אבל הא דמת בז' באדר לא היה צריך לומר רק נראה דהמהרש"א הקשה בחד"א לפי מאי דאמרינן בקידושין (דף מח) דהקב"ה יושב וממלא שנותיהם של צדיקים מיום אל יום וכו' היה ראוי שימות הצדיק ביום האחרון מימי חיותו אבל לא בו ביום שנולד שהרי אותו יום עולה לשנה אחרת והעלה מהרש"א דמוסיף לצדיק יום אחד והוא תמוה. אך י"ל מילתא בטעמא עפ"מ דאיתא במדרש בן מאה ועשרים שנה אנכי היום היום מלאו ימי ושנותי הה"ד ולא קם נביא עוד בישראל כמשה די"ל כך דיש טעם על מיתת הצדיק בו ביום שנולד כי היכי דלא ליתרע מזלא לישראל בהאי יומא שמת הצדיק ע"כ מת בו ביום שנולד ומה שמחסר ביום מיתתו מתוקן ע"י מה שנולד בהאי יומא וז"ש בן מאה ועשרים שנה וכו' היום מלאו ימי ושנוותי וקשה א"כ למה מת בז' באדר בוא"ו באדר היה זמנו וצ"ל להגין על העולם שלא יהיה להם קטרוג ביום זה שמת משה רבינו ע"ה לכן מת ביום שנולד ומגין זכות הלידה כנ"ל רק עדיין קשה והרי אמרו וזרח השמש ובא השמש עד שלא שקעה שמשו של עלי זרחה שמשו של שמואל הרמתי וכן בכל צדיק אינו מת עד שיולד צדיק אחר א"כ הדרא קושיא לדוכתה ה"ל וא"ו אדר זמנו וכ"ת להגין בזכות הלידה באותו יום קשה הא בלא"ה יולד צדיק אחר בו ביום שמת זה לז"א הה"ד ולא קם נביא כמשה ולא צדיק דכמותו, וז"ש הגמרא דהמן נעלם ממנו דיום לידתו מגין דלא היה יודע כי בז' באדר מת ובו ביום נולד קשה הא היה יום אחד יותר על ק"כ שנה. וצ"ל דמש"ה מת בו ביום שלאחריו כדי שיהיה ביום הלידה ויגן על ישראל זכות לידתו של משה רבינו עליו השלום זכותו יגן עלינו עד עולם אמן: